_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אמת קצוּצה

משה בילינסון

לתוכן הענינים

 

הרבּה טענוֹת לנוּ למחבּרי "הספר הלבן" ואל סימפּסוֹן, וּביניהן שתים שיש להן משקל מיוּחד – על אשר הקטינוּ בּאוֹפן מלאכוּתי את שטח ארץ-ישׂראל, הוֹציאוּ ממנוּ את הנגב ואת עבר-הירדן, ועל-ידי כּך הקטינוּ את אפשרוּת ההתישבוּת היהוּדית בּארץ; ועל אשר עירערוּ על זכוּת העבוֹדה העברית בּמשק העברי והציגוּ את התישבוּת פּיק"א, בּשל העבוֹדה הערבית הנהוּגה בּה, כּהתישבוּת "הגוּנה" ואת משקי-העוֹבדים של קרן-היסוֹד, כּהתישבוּת פּסוּלה.

כּלוּם על מחברי "הספר הלבן" ועל סיר ג'וֹן סימפּסוֹן לבדם חלה האחריוּת לסירוּסים ולסילוּפים האלה, אנוּ עתידים לשלם בּעדם מחיר כּה גדוֹל? הנהלת הסוֹכנוּת היהוּדית הגישה לסימפּסוֹן בּזמן עבוֹדתוֹ בּארץ שוּרה של תזכּירים – על ההתישבוּת, על התפּתחוּת העיר, על העליה. משוּם מה – כּלל לא בּרוּר, מדוּע – נחשבוּ התעוּדוֹת האלה לסוֹדיוֹת ועין לא ראתן, עתה נתפּרסמוּ בּצורת חוֹברת – ונעשׂוּ רשוּת הרבּים. וכּאן, בּחוֹברת הזאת, אתה מוֹצא, לתמהוֹנך הרב, גרעין – ואוּלי יוֹתר מגרעין – של עוול זה שנגרם לנוּ על-ידי סימפּסוֹן. בפרק ההתישבות יֶשנה תכנית לסידוּר המשקים היהוּדים והמשקים הערבים בּארץ-ישׂראל. הרעיוֹן היסוֹדי של התכנית: שוּם עוול לא נעשׂה לשם ערבי; ואינטנסיפיקציה שלימה של המשק הארצישׂראלי כּוּלוֹ -  רעיוֹן נכוֹן הוּא בּהחלט ויש להצטער על כּך, כּי רק עכשיו, בּלחץ של גוֹרמים חיצוֹניים, עבדנוּ אוֹתוֹ בּכל הפּרטים, בּו בּזמן שבּעבר הלכנוּ, אמנם, על פּי הרוֹב בּדרך הזאת, ואוּלם הליכתנוּ היתה יוֹתר מתוֹך אינסטינקט מאשר מתוֹך מחשבה מראש ותכנית מעוּבדת. אך הצעד המפתיע בּתכנית הוּא היקפה. התכנית היתה צריכה לפתוֹח סיכּוּיים רחבים לעתיד, להרצוֹת בּפני המוּמחה הממשלתי על אפשרוּיוֹת הארץ. הן בּרוּר היה שעם שליחוּתוֹ של סימפּסוֹן הגענוּ לפּרשה חשוּבה מאד. היתה זוֹ הפּעם הראשוֹנה שממשלת המנדט ניגשה לבדיקה משקית יסוֹדית של הארץ, אשר יסוֹדה הבטיחה לקבּוֹע את כּל הפּוֹליטיקה שלה. והדבר נעשׂה אחרי מאוֹרעוֹת אב ואחרי פּרסוּם דין-וחשבוֹן שאוּ, שהעמידוּ את הפּרוֹבּלימה  הארצישׂראלית בּמלוֹא קוֹמתה וּבאוֹר חדש – לא בּאוֹר הזכוּת שישנה לעם העברי לישב את הארץ, אלא בּאוֹר האפשרוּת הממשית של הגשמת ההתישבוּת. ואפשר היה לחזוֹת מראש מהי הדרך שבּה עתידים ללכת מתנגדי המפעל – "אמנם רע ליהוּדים  בּעוֹלם, אמנם הם הלכו אַלפּים שנה על ארץ-ישׂראל וּבה הם קשוּרים, ועל כּן יש להכּיר בּזכוּתם על הארץ הזאת – כּל זה נכוֹן ויפה. ואוּלם מה לעשׂוֹת – הארץ הזאת חדלה להתקיים בּתוֹר ארץ הפּנוּיה להתישבוּת".

היתה, זאת איפוֹא, חוֹבתה של הנהלת הסוֹכנוּת להצבּיע הפּעם על כּל האפשרוּיוֹת שישנן בּארץ. והנה: התכנית אשר אִתה היא בּאה אל סימפּסוֹן, בּנוּיה רק על האדמוֹת אשר גם סימפּסוֹן לקח אוֹתן בּחשבּוֹן. לא מחברי הספר הלבן ולא סימפּסוֹן, אלא הנהלת הסוֹכנוּת – כּלוֹמר אנחנוּ בּעצמנוּ – הוֹצאנוּ מהתכנית את אדמוֹת ההרים, את הנגב ואת עבר-הירדן. בּחוֹברת לא מוּסבר מדוּע נעשה הדבר. כּתוּב רק: "לא משוּם שעל אפשרוּיוֹת התישבוּת אזוֹרים האלה מבּיטים כּעל דבר של מה בּכך". אדרבּא: אם אין זה "דבר של מה בּכך" – מדוּע לא תַרצה הסוֹכנוּת עליו? אוּלי משוּם דרכּי שלוֹם? כּדי שלא להרגיז את דברי הערבים על ידי "ההרחבה" הציוֹנית מעבר "לגבוּלוֹת"? ואוּלם הנגב נמצא מעבר מזה של הירדן. וגם כּלפי עבר-הירדן הוּכרחנוּ עכשיו להציג את הפּרוֹבּלימה, וזאת הן אפשר היה לחזוֹת גם מראש.

נדמה לי, שאת הבּיאוּר לתוֹפעה המתמיהה הזאת יש לחפשׂ בּהכנה פּסיכוֹלוגית שלנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת. נעשׂינוּ למעשיים בּמאד-מאד. אין אנוּ רוֹצים לראוֹת את העתיד הרחוֹק. אנוּ מפחדים כּאילוּ לפתוֹח, בּפנינוּ וּבפני זרים, סיכּוּיים "אוּטוֹפיים". מה טעם לדבּר על הנגב ועל עבר-הירדן, אם טרם עלה בּידינוּ לעשׂוֹת את המוּטל עלינוּ בּעֵבר הזה של ארץ ישׂראל? כּלוּם לא ראיתם את ההכנסוֹת של קרן-היסוֹד ושל קרן-הקיימת בּשנה שעברה? כּלוּם לא ראיתם את התקציב? הלא הוּא אינוֹ מספּיק אפילוּ לשמירת הקיים – איזה ערך מעשׂי יש, איפוֹא, ל"דיבּוּרים" על התישבות רחבה, המוֹנית, עממית? נעשׂה לעת עתה מה שבּיכוֹלתנוּ לעשׂוֹת לפי כּוֹחוֹתינוּ הצנוּעים – והשאר נניח לדוֹרוֹת הבּאים.

שגיאה פַטַלית היא אשר שגינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת. נבהלנוּ מ"חזוֹן" ועל כּן צימצמנוּ את האוֹפק, לא העזנוּ יוֹתר לדבּר על שוּם דבר שיש לוֹ דמיוֹן כּל שהוּא לפּתרוֹן שאלה היהוּדית בּארץ-ישׂראל. למעשׂה, השלמנוּ עם "המרכז הרוּחני", אם כּי עוֹדנוּ לוֹחמים בּוֹ, בּעצם לא בּרוּר מדוּע, בּשטח האידיאוֹלוֹגי. על ידי צמצוּם האוֹפק הצטמצמה מעליה גם התביעה – מאת העם בּגוֹלה וּמאת אנגליה. והעם בּגוֹלה שמע בּקוֹלנוּ והסתפּק בּתקציב המכַסה בּקוֹשי את הוֹצאוֹת האדמיניסטרציה, חינוּך וּבריאוּת. אנגליה שמעה בּקוֹלנוּ וּמסרה את עבר-הירדן לאמיר עבּדאללה, אשר הנהיג בּה כּלפּי היהוּדים משטר של "תחוּם המוֹשב". על אחת כּמה וכמה שמעוּ בּקוֹלנוּ זה מחברי  "הספר הלבן" וסימפּסוֹן. כּלוּם עליהם לדאוֹג להרחבת האפקים להתישבוּת היהוּדית? אם הנהלת הסוֹכנוּת מוַתרת על הנגב, על ההרים ועל עבר הירדן, הרי המוּמחים האלה, שהם מוּמחים בּאמת לקיצוּץ כּנפינוּ, כּפי שהתגלה עתה, - לא כּל שכּן.

כּונת-דברי צריכה להיוֹת בּרוּרה: אני יוֹדע את המחיר היקר, אשר שלמנוּ לפעמים בּעד גישה מתוֹך "חזוֹן" אל דברים קוֹנקרֶטיים, ואין אני מטיף כּלל להתנכּרוּת לאַמת-מידה מעשׂית בּענינים מעשׂיים. אי-אפשר לבנוֹת משק בּלי תקציב מסוּים. ואוּלם בּעוֹכרינוּ הוּא, אם בּאַמת- מידה מעשׂית זו נתרגל לגשת גם לדברים שבּעתיד. בּמקוֹם להסתפּק בּכלל: אין להתחיל בּעבוֹדת הנגב כּל עוֹד לא גמרנוּ בּעמק, העמדנוּ כלל אחר: אין לחשוֹב (או בּשׂפת "אנשי מעשׂה": אין לחלוֹם) על הנגב כּל עוֹד לא גמרנוּ את עבוֹדתנוּ בּעמק. וזה אסוּר לנוּ בּתכלית האיסוּר. כּמוּבן: אין אני יוֹדע בּבטחוֹן גמוּר אם הגוֹלה היתה נענית יוֹתר ואם אנגליה היתה מסתלקת מגזירת ארץ-ישׂראל לשתים, אילוֹ היינוּ עוֹמדים על זכוּתנו ליַשב גם את עבר-הירדן. ואוּלם לנוּ היה אסוּר תכלית איסוּר להשלים, על כּל פּנים בּרגע של חשבּוֹן העתיד, עם צמצוּם התביעה ועם הגזירה.

ואשר לפּרוֹבּלימה הגדוֹלה השניה, שבּה הוּכּינוּ, לפּרוֹבּלימה של העבוֹדה העברית, אין כּמוּבן בּתזכּיר ההנהלה תשבּחוֹת נפרזוֹת להתישבוּת פּיק"א ודברי-גנאי להתישבוּת העוֹבדת, ואוּלם יש בּו דבר-מה אחר, אשר אפשר היה לחזוֹת מראש, כּי הוּא עלוּל לקביעת יחס זה. בּפרק "איזוֹר חוֹף הים", וזהוּ הפּרק הנוֹגע, על כּל פּנים לעת עתה, להתישבוּת אשר סימפּסוֹן יִחס אוֹתה לפּיק"א, הוּבלט, בּכמה מקוֹמוֹת וּמתוֹך חיוּב בּרוּר, דבר העבוֹדה הערבית. כּך וכך הערבים עוֹבדים בּמוֹשבוֹת האלה  וּמספרם גדֵל והוֹלך. יתר על כּן. ישנוֹ בּפרק הזה סעיף מיוּחד: "השפּעת ההתישבות היהוּדית על הסביבה הערבית", וּבוֹ מסוּפּר מה רבּה היתה הבּרכה אשר פּתח-תקוה וּרחוֹבוֹת, ראשוֹן-לציוֹן ונס-ציוֹנה (פּלא שלא נזכּרה גם זכרוֹן-יעקב) הביאוּ לערבים; מה רבים הערבים המשׂתכּרים בּמוֹשבוֹת האלה, מה רבּה כּמוּת הירקוֹת אשר תוֹשבי ּהמוֹשבוֹת (כּאן צוּרפה גם תל-אביב) קוֹנים מאת הערבים. הכּל בּסגנוֹן הידוּע של העדוּת הידוּעה שנתנה בּפני ועדת שאו, וגם מתוֹך הסתמכוּת על דברי העדוּת ההם. והנה בּפרק "העמק" נעדר הסעיף הזה, לא היה יכוֹל להיוֹת בּו – הן אנשי-העמק העיזוּ לעבּד בּעצמם את אדמתם ולאכוֹל ירקוֹת שהם בּעצמם מגדלים אוֹתם, בּזיעת אפּיהם הם ולא בּזיעתם של שׂכירים ערבים -  ועל כּן חסר גם דבר הבּרכה לערבים. אף אצל איש שאינוֹ משוּחד ואינוֹ מוּשפע ואין לוֹ כוַנוֹת זרוֹת, מוּכרחה הקבּלה זוֹ – בּרכה רבּה כּאן, והעדר כּל בּרכה כּאן – לעוֹרר את הרוֹשם שבוֹ נאחזוּ סימפּסוֹן וּמחבּרי "הספר הלבן", התישבוּת פּיק"א – התישבוּת הוֹמַנית היא, רחבת-לב, המביאה בּרכה לכּל, יהוּדים וערבים כּאחת; התישבוּת העוֹבדים – התישבוּת צרת עין היא, שוּביניסטית, המעשירה את היהוּדים בּלבד וּמחרימה את השכן, ועל הכּל היא ודאי הגוֹרמת לשׂנאה וּלאיבה.

אפשר היה עוֹד להבין את הטעם הפּוֹליטי של ההקבּלה הזאת, אילוּ היתה הנהלת הסוֹכנוּת הוֹלכת בּדרך הזאת בּפעם הראשוֹנה. ואוּלם היה לנוּ כּבר גם נסיוֹן אחר מעין זה, והוּא נגמר בּאוֹפן מר למדי. הן כּבר הוֹשבנוּ את עצמנוּ על ספסל הנאשמים, החייבים להצטדק ולהתנצל, הן עברה כּבר עלינוּ כּל הפּרשה הזאת בּימי ועדת שאו – וּמה היתה התוֹעלת? האם הצלנוּ את מפעלנוּ? וּכלוּם לא היה בּדין-וחשבוֹן שאו רמזים לאוֹתוֹ חוֹמר, אשר ממנוּ בּנוּ פּספילד וסימפּסוֹן את בּנין-הכּזב שלהם? למה היה, איפוֹא, להמשיך בּדרך הזאת?

יאמרוּ: לסימפּסון עינים טוֹבוֹת  והוּא היה רוֹאה גם בּלעדינוּ את הדברים כּמו שהם – חוֹבת החכמה הפּוֹליטית וחוֹבת האמת כּאחת חייבוּ להרצוֹת את הדברים כּהוָיתם, ודאי. אבל את כּל הדברים, את האמת המלאה ולא חלק ממנה, שהוּא לפעמים קרוֹבוֹת גרוּע משקר. כּלוּם נכוֹן הדבר שהיחסים בּין הערבים והיהוּדים בּ"איזוֹר הים" הנם והיוּ כּל כּך אידיאליים? כּלוּם אלה היחסים הנכספים, יחסי הבנה ושוּתפוּת בּין עמי הארץ? כּלוּם לא ישכּוֹן בּהם גרעין פַטַלי זה, העלוּל לגרוֹם לאסוֹן גדוֹל יוֹתר ממהוּמוֹת אב? והלא מלבד האמת המציאוּתית של העינינים, כּפי שהם נראים לעין זרים, יש גם אמת התנוּעה ואמת המטרה; ואם כּבר נגעה הנהלת הסוֹכנוּת בּשאלוֹת אלוּ – שאלוֹת העבוֹדה העברית והעבוֹדה הערבית – והיא יוֹדעת כּבר, מתוֹך הדיוּן בּועדת שאו, מה חמוּרה השאלה, הרי מחוֹבתה היה לספּר מה הוּא העִקרוןֹ הזה של העבוֹדה העברית להתישבוּת היהוּדית. היה עליה לספּר כּי לא בּאנוּ הנה להיוֹת "לֶנדלוֹרדים" בּארץ הזאת, אלא עם עוֹבד. היה עליה, לכל הפּחוֹת, להסבּיר, מה הוּא לנוּ עִקרוֹן זה של עבוֹדה עצמית וּמדוּע בּעין-חרוֹד ונהלל אינם קוֹנים ירקוֹת זרים. היה עליה להסבּיר שהנוֹער היהוּדי אינוֹ רוֹצה לנצל את זוּלתוֹ וכי בּמשקי העוֹבדים נעדרים לא רק פּוֹעלים ערבים, אלא פּוֹעלים שׂכירים בּכלל. לכל זה אין זכר בּתזכיר.

ואם היה  לי בּיאוּר-מה להסתלקוּת מהנגב ועבר-הירדן, אין לי כּל בּיאוּר לתיאוּר המתמיה הזה על ההתישבוּת היהוּדית, כּי, כּמוּבן, אין אני יכוֹל להניח אף לרגע קט, שהתישבוּת פּיק"א היא טוֹבה ונאה יוֹתר בּעיני מחבּרי התזכּיר מההתישבוּת הציוֹנית. אלא מה? הסתגלוּ להלך-הרוּח של המוּמחה – ועתה התבּרר, כּי גם הלך-רוּח זה היה קיים רק בּדמיוֹננוּ. – והלכוּ בּדרך שנדמה היה, כּי היא נוֹחה בּיוֹתר וּמבטיחה יוֹתר הצלחה, אם כּי כבר התנסנוּ בּה וּבתוֹצאוֹתיה המרוֹת.

ודאי, אסוּר להגיד: סימפּסוֹן וּמחברי "הספר הלבן" התעלמוּ מן הנגב וּמעבר-הירדן וכתבוּ דברי-זדוֹן על ההתישבוּת העוֹבדת משוּם שתכנית הסוֹכנוּת היתה בּנוּיה רק על ארבּע אזוֹרים של עבר-הירדן המערבי  וּמשוּם שתזכּיר הסוֹכנוּת הבליט את בּרכּת העבוֹדה הערבית בּמוֹשבוֹת הישנוֹת. עתה בּרוּר לכּולנוּ: גם סימפּסוֹן ועל אחת כּמה וכמה פּספילד, רצוּ להכשיל את המפעל הציוֹני. וּבכל דבר שהיינוֹ כּוֹתבים היוּ מוֹצאים חוֹמר לפסוֹל ולהשׂטין. הנה, הסתדרוּת העוֹבדים ניסתה – בּמכתביה, בּשיחוֹתיה  וּבתזכירה, - להסבּיר לסימפּסוֹן את הפּרוֹבּלימה של העבוֹדה העברית והעבוֹדה העצמית – ולא הצליחה. ואוּלם אין זאת אוֹמרת, שהנהלת הסוֹכנוּת היתה רשאית להכין למבקרים את החוֹמר הנוֹח להם בּיוֹתר. אין זאת אוֹמרת, שהיא היתה רשאית לעשוֹת את עבוֹדתה בּרוּח של ה"מעשׂיוּת" הנפרזת, בּרוּח ההסתגלוּת למוּשׂגים זרים וּלשאיפוֹת זרוֹת, בּרוּח של אי-אמת.

 בּשעה מכרעת מאד למפעלנוּ נעדר העוֹז להוֹפיע בּפני מבקרינוּ-מקטרגינוּ בּכל מלוֹא קוֹמתנוּ, עם החזוֹן השלם שלנוּ ועם האמת המלאה שלנוּ.

ו' כסלו תרצ"א  (24.11.1930)

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה