_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

המדיניוּת העברית החדשה

משה בילינסון

לתוכן הענינים

 

א

עשׂרוֹת בּשנים, משנכנס העוֹלם הישׂראלי לכלל מגע פּוֹליטי-ציבּוּרי עם העוֹלם החיצוֹני, משנהרסוּ שערי הגיטוֹ – היתה לנוּ המחאה עיקר כּלי-השרת להגנת חיינוּ וּזכוּיוֹתינוּ. מדי פּעם בּפעם, כּשהעוול שעוֹללוּ לנוּ היה ללא נשׂוֹא, היינוּ מתיצבים בּפני עמי העוֹלם וגדוֹליו, בּין שהיוּ שליטים בּזרוֹע, אדירי-ממוֹן אוֹ נבחרי –עמים, וּבין שהיוּ בּני-תוֹרה וראשי דעת-הקהל – והיינוּ מתמרמרים על גוֹרלנוּ ודוֹרשים מהם, בּשם קדוּשת העקרוֹנוֹת שלהם אוֹ בּשם חשיבוּת הענינים שלהם, שיעשׂוּ עמנוּ צדק אוֹ שישפּיעוּ על האחרים – ויחדל העוול. ולא היה הבדל שבעִקרוֹן אלא הבדל שבּצוּרה בּלבד, שהיא ילידת המקוֹם והזמן, - אם מחאתנוּ ודרישוֹתנוּ מכוּונוֹת היוּ לאנשי כּספים, למיניסטרים אוֹ להמוֹנים סוֹציאליסטים, אוֹ אם מחאתנוּ ודרישוֹתנוּ היתה תזכּיר חשאי, מעשׂה שתדלנוּת, אוֹ נאוּם קֶצף וּמאמר זעם, היסוֹד היה תמיד אחד: העם הדל והנרדף, שאין בּכוֹחוֹ לעצב בּעצמוֹ לעצמוֹ את חייו וּלהגן על קיוּמוֹ ועל זכוּתוֹ, מבקש, דוֹרש אוֹ תוֹבע מהן עזרה מידי עמים אחרים.

עשׂרוֹת בּשנים נתוּנים היינוּ בּמצב כּזה מבּלי שנוּכל אפילוּ לבדוֹֹק מה תוֹעלת וּמה כּבוֹד בּאוֹתה דרך. לא בּרירה היתה כּאן אלא הכרח. זוֹ היתה לנוּ דרך, מידה, וסוֹפה שנעשׂתה ממילא מסוֹרת.

ואשר לתוֹצאוֹת למעשׂה, - נוֹדה שהיוּ עלוּבוֹת למדי. כּדוּגמה בּוֹלטת: כּל התאמצוּתנוּ בּמשך עשׂרוֹת שנים, לא היה בּה כּדי למַגר את משטר העוול לא לבד של האימפֶריה הצארית הכּבּירה אלא אפילוּ של רוֹמניה הקטנה בּערך. ואף הנסיוֹן שלאחר המלחמה – בּאוֹתה רוֹמניה עצמה, בּרוּסיה המוֹעצתית בּיחסה לציוֹנוּת ולתרבּוּת העברית בּהוּנגריה וּבכמה מקרים בּפוֹלין, איננוּ מעוֹדד בּיוֹתר. התוֹצאה כּמוֹה כּאַין. והרי הרעשנוּ עוֹלמוֹת, וּמי  ימנה מספּר לנאוּמים, למאמרים, לתזכּירים לישיבוֹת, לאסיפוֹת, שכּוּלם-כּוּלם הוּקדשו לשאלה היהוּדית. מי ימנה מספר לרבּי-מדינה ואישי-ציבּוּר, לסוֹפרים וּלאנשי המדע וּליפי-רוּח למיניהם, שרתמנוּ אוֹתם בּעגלת העבודה הזוֹ, וּמה רב המרץ, הכּוֹחוֹת, ואף הכּסף שהשקענוּ בּאוֹתה מלאכה.

ואמר האוֹמר: אוֹתה מלחמת-המחאה  בּמשך עשׂרוֹת שנים, אינה ניתנת להערכה "מעשׂית". עצם-המערכה היא מתן שֹכרה, בּיחוד רב ערכּה החינוּכי לעם היהוּדי עצמוֹ. שהרי עם "מוֹחה" – ודאי קוֹמה זקוּפה לוֹ, ואין לזלזל גם בּערכּה הארגוּני של המלחמה הזוֹ, המלכּדת כּמחנה אחד את "אבק-אדם", המפוֹרר בּתפוּצוֹת ישׂראל.

יש מקוֹם לפקפּק אם "קוֹמה זקוּפה" משמעה לפנוֹת תמיד בּבקשה, בּדרישה, בּמחאה לעמים אחרים, ואוֹתוֹ פּקפּוּק בּעינוֹ עוֹמד גם משעה שהנוֹאם אוֹ הסוֹפר -  היהוּדי אוֹ הגוֹי – שוֹפך גפרית ממש על ראשיהם של עמי העוֹלם בּגלל העוול שנעשׂה לישׂראל, ל"עם הנצחי", ל"עם התנ"ך", ל"עם שנתן לאנוֹשוּת" וכו'. יש מקוֹם להקשוֹת, אם בּשתיקת "יהוּדי הגיטוֹ", שהדוֹרוֹת החדשים בּישׂראל למדוּ לזלזל בּוֹ כּל כּך, אם בּשתיקתוֹ לא היה יוֹתר רגש כּבוֹד עצמי, יוֹתר בּּוז לרשע מבּכל התזכּירים והנאוּמים והמאמרים, שתבעוּ דין המשפט לישׂראל ושהצפּנוּ בּהם את עוֹלם הרֶשע.

   ועוֹד זאת: מבּחינה חינוּכית וארגוּנית היה בּאוֹתה דרך גם קלקוּל בּמידה לא מעטה, הרי בּהשפּעתה היא הוּרגלנוּ לבקש עזר והצלה אצל אחרים. הוּרגלנוּ לסמוֹך על האחרים, להיוֹת נתוּנים לחסוּתם. ושוּב: לא היה אלא הבדל צוּרה בּין שתדלנוּת בּפני המוֹשל-בּכיפה אוֹ אדיר-הממוֹן וּבין האַפֶלַציה לעיקרי המשפּט וּלהרגשת הסוֹלידַריוּת של ההמוֹנים הסוֹציאליסטים. היה בּקרבנוּ מי שסמך על קידמת-ההשׂכּלה של האחרים והיה מי שסמך על השויוֹן המוּחלט, שמעל למעמדוֹת וּלגזעים, ושעתיד להתפשט על אחרים. ואף הבחינה החינוּכית לקתה בּפגם קשה. שהרי, בּעצם, נשארה בּעינה הפּסיביוּת היהוּדית, אי-יכוֹלתוֹ של העם ליטוֹל את חייו בּידיו וליצוֹר אוֹתוֹ כּרצוֹנוֹ; בּשעה שמלחמת-המחאה כּיסתה את אזלת-היד מבַּית בּכסוּת-רמיה של פּעילוּת כּוֹזבת, בּכסוּת של ישיבוֹת אסיפוֹת והפגנוֹת וכדוֹמה, ראה היהוּדי שמכשיר בּידוֹ להגנת חייו וּלהגנת זכוּיוֹת אחיו, מכשיר שכּל עיקרוֹ בּתביעה מאחרים, וסבוּר היה שאין לפניו אלא מלאכה אחת – להניע את מכוֹנת התביעה, להשמיע נאוּם, לחתוֹם על תזכּיר, לבקר אצל מיניסטר אוֹ מנהיג-הציבּוּר, ללכת לאסיפה וּלהפגנה, וּמשעשׂה את המלאכה הזאת, עשׂה את שלו.

ואם לא נרצה להשלות עצמנוּ, עלינוּ להוֹדוֹת בּעל כּרחנוּ, שגם הבחינה הארגוּנית רעוּעה. שהרי תפוּצות-הגוֹלה נשארוּ מפוֹרָרוֹת חרות זוֹ לזוֹ והליכּוּד החיצוֹני של "המחאה המשוּתפת" אין בּוֹ אפילוּ מקוֹצוֹ של אוֹתוֹ הליכּוּד שידע הגיטוֹ הבּזוּי. ויחסם הנפשי של יהוּדי המערב ליהוּדים הנרדפים של מזרח-אירוֹפּה יוֹכיח.

בּשנים האחרוֹנוֹת, משפּרשנוּ בּדרך השתדלנוּת – בּגזירת תנאי הזמן והמקוֹם שאינם בּידנוּ ושאין אנוּ רשאים להתפּאר בּהם – והפלגנוּ בּדרך של הפגנה המוֹנית, נעשׂתה המחאה כּעין חלק אוֹרגני של הלאוּמיוּת היהוּדית, והיהוּדי הלאוּמי, שאינוֹ משתתף בּכל כּוֹחוֹ בּמלאכת-המחאה, מיד נעשׂית לאוּמיוּתוֹ ואהבת-העם שלוֹ חשוּדוֹת מאד, והוּא נמצא חייב בּמיעוּט של אוֹמץ-לב.

לאמיתוֹ של דבר אין דרך זוּ, על כּל צוּרוֹתיה, השתדלנוּת והמחאה כּאחת, אלא חוֹק אוֹרגני של ההתבּוֹללוּת היהוּדית, שעצם-מהוּתה בּסמיכה על אחרים, בּהסתלקוּת ממדיניוּת יהוּדית עצמאית, שאינה משתנית בּעיקרה גם בּהעמדת-פּנים "גאה". לעוּמת זאת, מהוּת הציוֹנוּת היא קוֹדם כּל בּמדיניוּת יהוּדית עצמאית,   בּשאיפה וּבנסיוֹן להפוֹך את העם עברי כּאוֹבּיֶקט ההיסטוֹריה לסוּביֶקט  ההיסטוֹריה. הצוּרה של הנסיוֹן הזה, הצנוּעה לפעמים, אינה נוֹטלת את אפיוֹ המהפּכני. העם העברי חדל להיוֹת בּצל עמים אחרים – הוּא הוֹלך לארצוֹ, לבנוֹת בּה את חייו הוּא. מבּחינה טֶריטוֹריאלית זו משתלשלת מסקנה הכרחית לשטח האידיאוֹלוגי-נפשי: העם העברי חדל להסתמך על בּינת אחרים, השׂכּלתם, התקדמוּתם וחסדם – הוּא נוֹטל גוֹרלו בּידיו.

לא היתה כּאן אלא אי-הבנה היסטוֹרית-נפשית, גם אם הציוֹנוּת, על כּל פּנים הציוֹנוּת הרשׂמית, לא הישוּבית ארצישׂראלית והציוֹנוּת האוֹפּוֹזיציוֹנית, צירפה עצמה גם היא לדרך-המחאה, ומדדה גם היא את גוֹבה הלאוּמיוּת בּגוֹבה קוֹל-המחאה. שמא גרמה לכך חוּלשתה הישוּבית-הטֶריטוֹריאלית של הציוֹנוּת. שהרי המחאה – גם בּצוּרת הפגנה רוֹעשת – היתה תמיד מכשיר של החלשים, וּבאין בּרירה אנוּסים היינוּ גם אנוּ לנקוט בּוֹ, כּל עוֹד הנסיוֹן הארצישׂראלי היה דל ועני ולא בּא בּמנין כּגוֹרם ממשי בּחיי העם היהוּדי. אך מאז ארץ-ישׂראל חדלה להיוֹת ענין מוּפשט והיתה לנוּ מציאוּת מוּחשית וּממשית, ונעשׂתה, איפוא, גוֹרם עיקרי בּפתרוֹן השאלה היהוּדית, מאז מוּכרח היה לחוּל גם שינוּי בּדרכּי המדיניוּת העברית.

 

ב

והשינוּי הזה חל בּקוֹנגרס הי"ח בּשאלת יהוּדי גרמניה. לכאוֹרה, למַה יכוֹלנוּ לצפּוֹת מקוֹנגרס זה, לפי המסוֹרת" משלחת יהוּדי גרמניה עוֹלה על בּימת הקוֹנגרס וּבפיה קטרוּג קשה על משטר עוול וזדוֹן שבּאשכּנז של היטלר. וצירי הקוֹנגרס, על כּל זרמיהם וארצוֹתיהם, עוֹלים אחד-אחד על בּימת הקוֹנגרס וּשבוּעה בּפיהם שלא להפקיר את אחיהם בּאשכנז, וּתביעה בּפיהם – בּאזני כּל העוֹלם הנאוֹר, בּאזני כּל אנשי המצפּוּן והמשפט – לסייע בּידי יהוּדי-אשכּנז הנרדפים.

אך לא כּן היה בּקוֹנגרס זה. על שוּם מה? האוּמנם על שוּם שנוֹרדאוּ איננוּ עוֹד בּין החיים ואין מי שישמיע את זעקת השבר בּאזני העוֹלם? אוֹ על שוּם שלבּנוּ ניטמטם? והרי עשׂרוֹת בּשנים לא ראינוּ הזדעזעות כּזוֹ של העם, לכל תפוּצוֹתיו, זרמיו ושכבוֹתיו, כּאשר ראינוּ למראה מַדוַי גוֹלת אשכּנז עתה. ושמא תאמר שאימת-היטלר תלוּיה היתה על צירי הקוֹנגרס? והרי לא פּעם ראשוֹנה היא לנוּ לעמוֹד לפני תקיף ואיש זדוֹן; והרי ידענוּ את מלאכת המחאה גם בּפני הצאר הרוּסי וגם בּפני האציל הרוֹמני וגם בּפני הגנרל הצרפתי "האנטי-דרייפוּסי", ורגשי-הרחמים ליהוּדי רוּסיה ורוֹמניה וצרפת לא השתיקוּ בּלבּנו את הכּרת ההכרח בּמלחמה, כּפי הבנתנוּ אז.

אין זאת כּי אם הקוֹנגרס הי"ח עשׂה, פּעם הראשוֹנה מאז נהרסוּ שערי הגיטוֹ, חשבּוֹן-מה של דרך ההגנה, שנעשׂתה מסוֹרת. שהרי עִם ראשית הצרה היהוּדית-הגרמנית עשׂינוּ הכּל לפי דקדוּקי המסוֹרת ותגיה, כּתבנוּ מאמרים, נאמנוּ נאוּמים, הקהלנוּ קהילוֹת, אסיפוֹת וישיבוֹת, הלכנוּ אל חסידי אוּמוֹת העוֹלם ואל גדוֹליו, זעקנוּ מרה, תבענוּ עזרתם והגנתם, ואנוּ עצמנוּ הכרזנוּ חרם על הסחוֹרה הגרמנית, לפעמים גם על השפה ועל הספר ועל התמוּנה הגרמניים. וכּל אלה נעשוּ כּדרך "המסוֹרת היהוּדית": ללא ריכּוּז וּללא הנהגה אחת, כּעין "מלחמה פּרטיזנית" של העם היהוּדי בּממשלת היטלר, שבּה לא דאגנוּ אפילוּ לנסח את דרישוֹת השלוֹם שלנוּ ולא הוֹדענוּ מה "התנאים" להפסקת המלחמה מצדנוּ.

לאחר כּמה חדשי הפּעוּלה רשאי היה הקוֹנגרס הציוֹני לשאוֹל: מה השׂגנוּ? התשוּבה: לעת עתה לא השׂגנוּ כּלוּם. מצב היהוּדים בּאשכנז לא השתנה לטוֹבה. והוּא הוֹלך ורע יוֹם-יוֹם. אמנם המחזה המחריד של אחד באַּפּריל לא נשנה עוֹד, אך הכּונה לשׂים את יהוּדי אשכּנז לשִמצה ולעקוֹר אוֹתם מתוֹך חיי הכּלכּלה והתרבּוּת – הכּוַנה הזוֹ מתקיימת עתה בּיתר הצלחה. ואם יאמר האוֹמר: שעת-המלחמה קצרה מכּדי להעריך תוֹצאתה, נמשיך בּה עד הנצחון – מוּתר לחזוֹר ולשאוֹל: האוּמנם?

נניח לשאלה המעשׂית: אם השׂגת הנצחון הזה היא בּגדר האפשר בּעתיד הקרוֹב, אפילוּ אם נהא סבוּרים, סברה שאין לה יסוֹד, כּי בּקרוֹב יחוּל שינוּי רדיקלי בּמשטר הגרמני. למעשׂה, יש מקום רב לפקפּק אם אפילוּ המהפּכה הדמוֹקרטית, הסוֹציאליסטית, הקוֹמוּניסטית – יכוֹלה להביא הקלה ניכּרת ליהוּדי גרמניה, יכוֹלה לעקוֹר את זרע השׂנאה והרעל שנזרע בּידי התנוּעה הנאצית והמשטר הנאצי, בּלב העם הגרמני. ועוֹד זאת: אפילוּ המהפּכה האחרת לא תוּכל ולא תרצה להשׂתער על המחנה "הארי" הרב, שהספּיק לתפּוֹס מקוֹמוֹת עבוֹדה וּפרנסה של "יהוּדה המגוֹרשת". אך אם גם נניח, שהחזרה למצב שלפני מהפכת-היטלר היא בּגדר האפשרוּת הפּוֹליטית, גם אז רשאי אוּלי היהוּדי הדֶמוֹקרט, הליבֶרל, הסוֹציאליסט, המתבּוֹלל היהוּדי, להסתפּק בּשיווּי הזכוּיוֹת שהוּחזר ליָשנוֹ, אך ציוֹני אסוּר לוֹ להסתפּק בּכך כּי תפיסה מיוּחדת לוֹ, כּי לא זה משׂא-נפשה של הציוֹנוּת, לא זה המזבח לקרבּנוֹתיה. והרי ארבּע-עשׂרה שנה קיים היה אוֹתוֹ שויוֹן, וּלמעלה מזה. רק עתה, עם הגזירוֹת, הגירוּשים והנישוּלים ממקוֹמוֹת עבוֹדה, ניתן לנוּ לדעת מה גדוֹלוֹת ועצוּמוֹת היוּ העמדוֹת שהיהוּדים כּבשוּ תחת ידם בּגרמניה הויימרית. האם אמרנוּ, אנוּ הציוֹנים, שבּדרך כּך נפתרה שאלת היהוּדים בּגרמניה וזה האידיאל ליהוּדי העוֹלם? כּלום לא הזהרנוּ את היהוּדים הגרמנים מפּני אמוּנתם התמימה כּי  "יש להם ירוּשלים משלהם וּברלין שמה"?

תפיסת ההיסטוֹריה הישׂראלית המיוּחדת לציוֹנוּת, אכזרית היא ואין היא מתירה לראוֹת את הנצחוֹן בּהחזרת הגלגל, - שהיהוּדים הגרמנים יחזרוּ להיוֹת פּרוֹפסוֹרים בּאוּניברסיטוֹת  גרמניה, הסוֹחרים היהוּדים יחזרוּ להיוֹת מכוּבּדים בּמסחר הגרמני, והסוֹפרים והאמנים היהוּדים וכו'. לא – אין אוֹתה החזרת-גלגל שסיכּוּייה מוּעטים כּל כּך – בּחינת נצחוֹן. ועתה, עם פּוּרענוּת אשכּנז, אין אנוּ יכוֹלים, גם אילוּ רצינ בּכך, להסתפּק בּפחוֹת מבנצחוֹן, שאין לוֹ אלא פּירוּש אחד: פּתרוֹן שאלת היהוּדים. עם המאוֹרעוֹת בּגרמניה אסוּר לנוּ לחתוֹר למטרה אחרת, שתהא פחוּתה מזוֹ, וכל אוֹתה המלחמה הפרטיזַנית שאסרנוּ בּחדשים האחרוֹנים, מי יוּכל לראוֹת איכה היא עלוּלה להצעידנוּ למטרה זוֹ?

הקוֹנגרס הי"ח הבין למגרעוֹת וּלליקוּיים של "דרך המסוֹרת" בּמלחמת ההגנה. הוּא הכּיר, שכּל קיבּוּץ יהוּדי צפוּי לא לבד לסכּנת השפּלה וּגזילת-זכוּיוֹת אלא גם לסכּנה אחרת: של השלָיה עצמית, של בּזבּוּז-כּוֹחוֹת בּמלחמת-שוא לנצחוֹן מדוּמה; לגדוּלה מזוֹ: לסכּנה להקרע מעל הגוּף הישׂראלי כּדרך שנקרעה היהדוּת הרוּסית וּלהקרע מתקות ישׂראל, מחוּפי ארצוֹ. הקוֹנגרס הציוֹני הי"ח הכּיר, שיש ערכים אשר העם העברי והציוֹנוּת בּראשוֹ, מצוּוים ללחוֹם להם, אך בּמסיבוֹת ידוּעוֹת מחוּיבת הציוֹנוּת להעמיד ערך אחד בּמרכז דאגתה: חוֹתמת המשטרה על דרכיית היהוּדי, החוֹתמת הזאת המאַפשרת ליהוּדי לעבוֹר את הגבוּל בּין נכר לארץ-ישׂראל.

מגוֹחך לחשוֹב, אוֹ להעמיד פּנים כּאילוּ חוֹשבים כּך – שיחסוֹ של הקוֹנגרס הי"ח לגבּי הפּרוֹבּלימה היהוּדית-גרמנית בּא משוּם ש"התחשב" בּמצב המנהיגים הציוֹנים בּגרמניה אוֹ בּמצבוֹ של עתוֹנם, שנסגר בּשעת ישיבוֹתיו. אמנם, גם ההתחשבות הזאת אינה חטא או עבירה, אך לא כּאן מקוֹר המלחמה שבקוֹנגרס, לא ב"אוֹמץ-לב של אחרים ולא ב"חוֹסר-אוֹפי" של אחרים. הקוֹנגרס לא "בּגד" – הוּא התגבּר. הוּא לא "פּחד" ואדרבּא: היה לוֹ העוֹז להתחיל בּמדינִיוּת עברית חדשה בּמדיניוּת ציוֹנית, בּמדיניוּת שמטרתה ונצחוֹנה: ריכּוּז העם העברי בּארץ-ישׂראל. אמנם הקוֹנגרס הי"ח היה לוֹ העוֹז להפר את מסוֹרת ההתבּוֹללוּת, שעיקרה סמיכה על אחרים וּפניה לאחרים, וּביקש ללכת בּדרך הסמיכה על עצמנוּ והפּניה אל עצמנוּ.

העוֹז הזה מנין? על שוּם מה לא ידעוּ אוֹתוֹ דוֹרוֹת אחרים והשתמשוּ בּנשק לא יוּצלח? ארץ-ישׂראל, לא המוּפשטת, הנפשית והאידיאוֹלוֹגית; אלא ארץ-ישׂראל שהיא גוֹרם ממשי לפּתרוֹנה של שאלת היהוּדים, ארץ-ישׂראל זוֹ, בּגידוּלה והתפּתחוּתה, היא שנטעה בּקוֹנגרס הי"ח את העוֹז הזה, את עוֹז-ההסתלקוּת מנשק-החלשים, עוֹז ראשית המדיניוּת הראוּיה לעם המכּיר בּכוֹחוֹתיו. דוֹרוֹת נלחמנוֹ בּעזרת המחאה. עתה נשק אחר בּידנוּ, נשק איתן, בּטוּח, וקוֹלע למטרתוֹ: הויזה לארץ-ישׂראל.

 

ג

אין מדיניוּת שאין סכּנוֹת מיוּחדוֹת כּרוּכות בּה, ואף המדיניוּת העברית החדשה אינה פּטוּרה מכך.

עזבנו דרך סלוּלה מקוּבּלת, שהיה בּה משוּם מתן-סיפּוּק – גם סיפּוּק קל בּכלל סיפּוּק זוֹל הוּא; דרך שנעשׂתה מסוֹרת אמיתית – לא לבד לסטיפן וייז, שמזג הבּימה שוֹלט בּוֹ, לא לבד לז'בּוֹטינסקי המבקש להשתמט בּעזרת "הפּעוּלה הגרמנית" מן המשפט התלוּי על ראשוֹ וּלהסתיר את הקִרבה, הנפשית האידיאוֹלוֹגית של תנוּעתוֹ לתנוּעת-הזדוֹן השליטה עתה בּאשכּנז. "דרך המסוֹרת" שבּמדיניוּת היהוּדים חביבה להמוֹני עמנוּ והמעבר למדיניוּת האחרת לא נעשׂה בּלא כּאבים, בּלא התגבּרוּת.

מכּמה וכמה צדדים נשמעת עתה הטענה: היהדוּת בּעוֹלם נלחמת בּהיטלר – ואתם, הציוֹנים, אַתם, יהוּדי ארץ-ישׂראל, מבקשים הסכּמים עם היטלר, מערערים את אַחדוּת החזית היהוּדית? ועוֹד זאת: האינטֶרנציוֹנלים, הסוֹציאליסטי והמקצוֹעי, מיטב האינטלֶקטוּאלים בּעוֹלם, אנשי המצפּוּן והשלוֹם, כּל אוֹהבי החוֹפש ואוֹהדיו הנחשבים לכם כּבני-בּרית, אוֹסרים מלחמה על היטלר, - ואַתם עוֹזבים את המערכה?

הטענה הזוֹ מעידה, אוֹ על יחס לא רציני למדיניוּת הציוֹנית של העם העברי אוֹ על אי יכוֹלת ושמא גם אי-רצוֹן להבין את מצבם המיוּחד של היהוּדים בּמלחמה בּמשטר היטלר.

ראשית כּל צריך להבחין בּין ההערכה של כּוֹח ציבּוּרי-אידיאוֹלוֹגי-מדיני ידוּע וּבין היחסים הרשׂמיים עמוֹ, אי-אפשר לחשוֹד בּה בּצרפת שהיא נוֹהגת יחס חיוּבי למשטר היטלר – והעיתוֹנוּת, ודעת-הקהל, גם כּמה וכמה מדינאים בּצרפת אינם מסתירים את יחס-השלילה שלהם ל"גרמניה החדשה", אך איש לא ידרוֹש שהפרלמנט הצרפתי יאסוֹר מיד, כּיוֹם הזה, מלחמה על אשכּנז ואיש לא ידרוֹש מנשׂיא צרפת שיגרש מפּריס את הציר הגרמני. העם הצרפתי היוֹדע חינוּך פּוֹליטי מהוּ, יוֹדע להבחין גם בּין שנַים אלה; אך מי שדוֹרש מן העם העברי דוקא "מסקניוּת מוּחלטת", אין הוּא מכבד את העם העברי כּיבּוּד מיוּחד אלא מזלזל בּוֹ. כּי אין הוּא מניח, שהיהוּדים מסוּגלים לנהל מדיניוּת נכוֹנה, שיש להם מה לאַבּד ושעל כּן חוֹבה היא להם, כּחוֹבת עמים אחריות, לעשׂוֹת מעשׂיהם בּחשבּוֹן.

דוּגמא אחרת: המדיניוּת החיצוֹנית של רוּסיה המוֹעצתית. בּשעה שמוּסוּליני וכּמל-פּחה מוֹסרים את הקוֹמוֹניסטים האיטלקים והתוּרכּים לידי התליין, יוֹשבים אתם בּאי-כּוֹח הממשלה הרוּסית הקוֹמוֹניסטית וּמשתדלים לחתוֹם הסכּמים ולכרוֹת בּריתוֹת אתם. אמת, שצרפת אינה נוֹהגת חוֹמר-דין מיוּחד לגבּי הקוֹמוֹניסטים שלה, ואוּלם גם החיבּוּקים האלה של דַלַדיֶה אוֹ הריו וליטבינוֹב וגוֹרקי. הם מחזה משונה למדי, מבּחינת "המסקנוֹת" הנפשית-האידיאוֹלוֹגית. ואף על פּי כּן, מגוֹכח וילדוּתי יהיה להתרעם על אוֹתה המדיניוּת. לא היה מקוֹם לתרעוֹמת אלא כּשאנשי רוּסיה המוֹעצתית הכריזוּ שהם פּוֹתחים בּ"מדיניוּת בין לאוּמית חדשה, מהפּכנית", ואוּלם משהסתלקוּ מדיבּוּרי-שוא אלה ומדיניוּתם הריאלית אינה מתקשטת עוֹד בּקישוּטי רמיה כּאלה, חוֹבה היא להכּיר, כּי רוּסיה הקוֹמוֹניסטית וכן צרפת הקַפיטליסטית-האימפֶריאליסטית רשאיוֹת לבוֹא לידי הבנה והסכּם (ואוֹתה רשוּת היתה דוקא בּרוּרה  וגלוּיה יוֹתר אילוּלא גילתה פּתאוֹם "איזבֶּסטיה" שצרפת היא בּכל זאת מוֹלדת "המהפּכה הגדוֹלה" ואילוּלא טרח הריו לבנוֹת יסוֹד "מוּסרי-אנוֹשי-כּללי" לאוֹתה בּרית חדשה ולא היה לכבוֹד היסוֹד הזה מתלהב כּל כּך למראה רוּסיה הרעבה), כּי גם רוּסיה וגם צרפת רוֹצוֹת ורשאיוֹת קוֹדם כּל לחיוֹת, קוֹדם כּל שלא להיוֹת קרבּן להשתוֹללוּת היטלר. ואוֹתוֹ האינטֶרנציונל הסוֹציאליסטי העלוּל, כּפי שמוֹסרים, "שלא להבין" את התנהגוּת הקוֹנגרס הציוֹני לגבּי גרמניה, הוּא שׂמח מאד – וּבדין – להתקרבוּת בּין רוּסיה הקוֹמוֹניסטית וצרפת האימפּריאליסטית-הקוֹמוֹניסטית. ועל שוּם מה אסוּר לנוּ מה שמוּתר לליטבינוֹב והריוֹ? כּלוּם מאחוֹרי "הדרישה המוּסרית" שהם דוֹרשים מאתנוּ, אינוֹ מסתתר זלזוּל בּנו, שהנה גם אנוּ לפּוֹליטיקה הריאלית, גם אנוּ הוֹלכים בּדרכּם הם, ואין אנוּ רוֹצים עוֹד לעמוֹד לשירוּת האנוֹשוּת?

והעיקר: מצבנוּ שוֹנה ממצבם של כּוֹחוֹת אחרים הלוֹחמים בּהיטלר תכלית שינוּי, בּני-תערוֹבוֹת לנוּ בּאשכנז. ולא מאוֹתוֹ סוּג של בּני התערוֹבוֹת של הסוֹציאליזם, הדמוֹקרטיה, הקוֹמוֹניזם. כּל אלה יוֹשבים בּארצם הם. קיוּמם אָשרם תלוּיים בּנצחוֹנם בּתוֹך ארצם. לשם נצחוֹנוֹ של הסוֹציאליזם בּגרמניה, מוּתר וראוּי להקריב את הסוֹציאליסטים אשר בּאשכּנז. גם אנוּ לא היינוּ חסים על בּני-תערוֹבוֹת שלנוּ, אילוּ ראינוּ גוֹרלם מחוּבּר לגוֹרלה של אשכּנז. אוֹ אז היינוּ גם אנוּ אוֹמרים: מלחמה  משוּתפת, וּממילא גם קרבּנוֹת משוּתפים, לשם החירוּת המשוּתפת. אך לא זוֹ מטרתנוּ. מבּחינה זאת, מבּחינה טֶריטוֹריאלית, אין חירוּתנוּ משוּתפת. אנוּ רוֹצים להוֹציא את בּני-התערוֹבוֹת שלנוּ מגבוּלוֹת אשכּנז. אם לבקש אַנלוֹגיה למצבנוּ נמצא אוֹתה בּאוֹתם השבוּיים של מדינה אחת הנמצאים בּגבוּלוֹת מדינה אחרת ושאפילוּ החסיד הנלהב בּיוֹתר של מלחמה קיצוֹנית לא יכפור בּזכוּת וּבתוֹעלת להוֹציאם וּלהחליפם בּאחרים, וּמי שאינוֹ מוֹדה בּזכוּת העם היהוּדי להוֹציא את בּני-התערוֹבוֹת שלוֹ שבּגוֹלת היטלר, להוֹציאם בּדרכים המחוּיבוֹת לפי התנאים האוֹבּיֶקטביים, מעיד שאינוֹ נוֹהג יחס של כּוֹבד-ראש כּלפי הציוֹנוּת בּמדיניוּת עברית, וּכלפי ארץ-ישׂראל כּמוֹלדת עברית.

אך עיקרי הקוֹשי של המדיניוּת העברית החדשה איננוּ בּכל זאת בּאוֹתם הבּירוּרים ההגיוֹניים עם גוֹרמי חוּץ אלא בּרגשוֹת האלמנטריים שבּפנים המחנה, עת שהמחנה שהוּרגל למדיניוּת לפי "דרך המסוֹרת" של דוֹרי-דוֹרוֹת. נוֹשׂאי המדיניוּת החדשה שצריכים להיוֹת מוּכנים לא לבד לכך, שיטילוּ עליהם אשמת "בּגידה" וּ"מוֹרך לב", אלא גם להתפּרצוּיוֹת-אמת של הרגש היהוּדי, שלא התגבּר עדיין על הדרך המקוּבּלת ועל מוּשׂגים שההתגבּרוּת עליהם קשה לוֹ מאד – אפילוּ בּשעה שהכּרתוֹ הִשלימה כּבר עם הכרח-ההתגבּרוּת.

הקשיים האידיאוֹלוֹגיים-הנפשיים האלה, מזכּירים הרבּה את הטענוֹת שנטפּלוּ על הציוֹנוּת בּראשיתה. זכוּרוֹת ההאשמוֹת ש"בּגדנוּ" בּ"תעוּדת העם המוֹנוֹתיאיסטי בּגויים". זכוּרוֹת ההאשמוֹת ש"בּרחנוּ" ממערכת האנוֹשוּת שאינה, כּמוּבן, בּ"פינה האסיאתית" אלא בּרחבי רוּסיה וארצוֹת הבּרית.  זכוֹרוֹת ההאשמות, שנפשנוּ אטוּמה לגוֹרל המוֹני העם ש"עתידם" בּגוֹלה ולא בּארץ-ישׂראל הפּעוּטה, וכמה ימים ושנים עברוּ עד שחדלנוּ להיוֹת בּעיני הסוֹציאליזם הבּין-לאוּמי תנעה משונה, נאציוֹנַליסטית ואף שוֹביניסטית, זעֵיר-בּוּרגנית? והרי, בּעצם, רק עתה אנוּ נפטרים מכּל ההאשמוֹת האלוּ, עתה, בּעצם ימי ציוֹנוּת-ההגשמה. והקשיים החדשים יֵעָלמוּ גם הם, כּשהעוֹלם החיצוֹני וּבעיקר עוֹלם היהוּדים – יבינוּ ויאמינוֹ, שישׂראל יחליט בּרצינוּת, בּמלוֹא הרצינוּת, בּאין בּרירה אחרת בּידוֹ, לשנוֹת את חייו תכלית שינוּי, שלא לסמוֹך עוֹד על אחרים, שלא לחיוֹת עוֹד בּצל האחרים וּבחסדם, שיגמוֹר בּנפשוֹ לבנוֹת את חייו שלוֹ בּארצוֹ. עם ההחלטה המוּצקה הזוֹ והגשמתה, חדל ישׂראל להיוֹת גם מבּחינה זאת יוֹצא מן הכּלל, והוּא "כּכל הגוֹיים", כּלוֹמר עַם שיש לוֹ מה לאַבּד ויש לוֹ על מה לשמוֹר, עם שאין הגנתוֹ נעשׂית בּמכשיר האחד של המחאה, הצעקתה המרה בּאזני אחרים, הבּקשה והתביעה בּאזני אחרים.

המדיניוּת הקוֹדמת, שנעשׂתה לנו מסוֹרת, היתה ידוּעה לנוּ לפּרטי פּרטיה, ממש שַבּלוֹנה. פּלוֹני הוֹלך למערכת העתוֹן ואלמוֹני למיניסטר וּפלמוֹני נוֹסע לג'ניבה. "משפּט העמים", "זכוּת המיעוּטים היוּ לנוּ סיסמאוֹת. אסיפוֹת עם, תזכּירים וחרם – האמצעים. הכּל בּרוּר. עתה מטרה חדשה לנוּ, ואין אנוּ מסתפּקים בּ"זעזוּע של דעת העוֹלם", אלא שאנחנוּ שוֹאפים להביא את יהוּדי גרמניה לארץ-ישׂראל, אין משׂא-נפשנוּ השׂגת הזכוּיוֹת, זכוּיוֹת האזרח אוֹ זכוּיוֹת המיעוּט, ליהוּדי גרמניה, אלא השׂגת הויזה הארצישׂראלית בּשבילם, על כּל הנצרך לאוֹתה ויזה, שלא תהיה גם היא פּיסת נייר בּלבד. והעבוֹדה הזוֹ כּיצד? כּיצד נגיע למטרה החדה – מבּחינת היחסים עם ממשלת היטלר? כּאן צריך לבחוֹן, לבדוֹק וללמוֹד הכּל, לנסוֹת ולחזוֹר  וּלנסוֹת, כּי הדרך אינה סלוּלה וּבטוּחה. צריך שיקוּל רב וּמשמעת מרוּבּה כּדי להשתחרר מצוּרת המלחמה שהתישנה, ושהדרך החדשה לא תוּבן כּמין שטר-שחרוּר להפקר, כּאילו כּל הישר בּעיניו יעשׂה.

רבּים ושוֹנים יטרחוּ עתה להטיל דוֹפי הקוֹנגרס הי"ח על נסיוֹנוֹ זה להתחיל בּאמת בּמדיניוּת העברית החדשה. אך אם יעמוֹד בּנוּ הכּוֹח ללכת בּדרך הקוֹנגרס הזה, ודאי שעם ישׂראל יראה מה השׂיגוּ "אנשי המחאה" וּמה השׂגנוּ אנוּ, וסוֹפוֹ של זֵכר הקוֹנגרס הי"ח יִשָרש בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת כּכנוּס נוֹעז וּמחדש הלכוֹת. אך התנאי לכך הוּא, כּאמוּר: אם יעמוֹד בּנוּ הכּוֹח ללכת בּדרך החדשה.

הסכּנה הגדוֹלה בּיוֹתר האוֹרבת למדיניוּת הציוֹנית החדשה – כּלכל מדיניוּת. ואף הנכוֹנה בּיוֹתר – היא, שלא תהא להכרזה בּלבד שאין עמה מעשׂה. פּירוּשה של המדיניוּת החדשה: העברת יהוּדי גרמניה לארץ-ישׂראל. לשם כּך נעשׂוּ כּל אוֹתם הויתוּרים הכּוֹאבים: רק לשם כּך התגבּרוּ צירי הקוֹנגרס הי"ח על רגשוֹתיהם הטבעיים. ואם לא תוּשׂג המטרה הזוֹ, הרי שאין ויתוּרינוּ אלא ויתוּרי-שוא ואין הניתוּח הנפשי אלא אוֹנס וּכאב שאין לוֹ תגמוּל. אם לא תוּשׂג המטרה נעמוֹד כּמי שהשליך בּלא עת את "נשק המחאה", נשק שנתכּסה חלוּדה אך היה בּכל זאת בּחינת כּלי, קוֹדם שיצקנו נשק פּעיל יוֹתר, קוֹלע יוֹתר למטרה.

כּאן הסכּנה. אך האחריוּת לה אינה מוּטלת על המדיניוּת העברית, שארץ-ישׂראל היא ראש פּינתה. סוֹפנו להגיע למדיניוּת זוֹ, שחיי-ישׂראל בּנכר, חיים ללא תקוה וּללא אחרית, מחייבים אוֹתה.

כ"ט אלול תרצ"ג (29.9.1933)

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה