דם יהודי אלג’יר / משה בילינסון
פּרטים, הסבּרוֹת, תיאוּרים מתחילים להגיע אלינוּ. אך לנוּ, ליהוּדי ארץ-ישׂראל, אשר ימי חוֹדש אב ההם עוֹמדים תמיד נגד עינינוּ, כּאילוּ לא לפני חמש שנים, אלא רק אתמוֹל נפל הדבר ההוּא (האוּמנם עד סוֹף ימינוּ נישׂא זאת בּקרבּנוּ?), לנוּ לא היה צוֹרך בּפרטים האלה. ידענוּ אוֹתם מאלינוּ, ברגע הראשוֹן, כּשקראנוּ את הטלגרמוֹת.
ידענו, כּי מוֹשל אלג’יריה ודאי היה בּשעת מעשׂה בּחוּפשה, וכי כּמה מאנשי-שלטוֹן אחרים לא היוּ בּארץ. לא היינוּ משתוֹממים, אילוּ ספּרוּ לנוּ שגם ראשי הציבּוּר היהוּדי נעדרוּ אז בּמקרה והיוּ בּנסיעוֹת. ידענוּ, שהמשטרה לא עשׂתה את חוֹבתה. כּי ניטל ממנה הרצוֹן להגן על המיעוּט כּשהוֹא נתקף על-ידי אוֹתוֹ הרוֹב, שמתוֹכוֹ היא מגוּיסת. ידענוּ, שההסבּרה הראשוֹנה ודאי תהא: מעשׂה בּיהוּדי שהעליב את דת אנשי המקוֹם. ההסבּרה השניה תהא “מעמיקה” יוֹֹתר, סוֹציוֹלוֹגית-מדעית ממש: היהוּדים מנצלים. הבינוֹנוּ שימָצא עתוֹן מבוּדד וּמיוּשב בּדעתוֹ, אשר יחד עם גינוּי חריף של הפרעוֹת וגינוּי נימוּסי וזהיר של השלטוֹנוֹת,יטיף מוּסר ליהוּדים הקיצוֹניים. ידענוּ, שימצא עתוֹן מהפּכני, מבּית-מדרשה של מוֹסקבה, אשר יברך את “השלהבת הראשוֹנה הזאת של התקוֹממוּת ילידי המקוֹם נגד האימפריאליזם הצרפתי”. וידענוּ גם, שהתמוּנה הרשׂמית תהיה: קטטה בּין שני מחנוֹת של פּראים למחצה.
ואחרי שראינוּ שהפּרעוֹת נמשכוֹת יוֹם ויוֹמַים ושלשה ימים, לא השתוֹממנוּ להוֹדעה המנחמת והמרגיעה של מוֹשל אלג’יר: אף אירוֹפּי אחד לא סבל מהמהוּמוֹת – רק יהוּדים בּלבד. אכן, אילמלא “בּלבד” זה, היוּ הפרעוֹת נפסקוֹת בִן שעוֹת מספּר.
חזינוּ מראש את הפּוּלמוֹס הזה שהתחיל עכשיו וּבּודאי ימָשך זמן רב: שלטוֹנוֹת אלג’יר, משטרת אלג’יר, האם חטאוּ אוֹ לא חטאוּ? ידענוּ, היהוּדים וידידי היהוּדים יטענוּ: חטאוּ, בּאשר לא הבינוּ כּי פּרעוֹת בּיהוּדים הם פּרעוֹת בּצרפת, כּי היהוּדים הם יסוֹד אירוֹפי ויסוֹד צרפתי בּאלג’יר וּמשמשים משען לשלטוֹנה, וּבדרך כּלל: אם היוֹם מרשים להמוֹנים הפּראים להסתער על היהוּדים, הרי יגדל מחר תאבוֹנם והם יאבוּ להסתער על בּניני הממשלה ועל פּקידיה. אכן – חטאוּ. כּלוֹמר: אילוּ אפשר היה להוֹכיח שפּרעוֹת בּיהוּדים אינם פּגיעה בּצרפת, אינן מטילוֹת עליה חרפּה, אינן מסכּנוֹת את שלטוֹנה, כּי אז היה חטאה של המשטרה, המתרשלת והמשתמטת מלהגן על היהוּדים, בּגדר של ספק ואוּלי לא היה חטא כלל.
גם הבינוֹנוּ מעצמנוּ, שהפרשה המשפטית ודאי תגרום ליהודים מרירות ועלבון ואכזבה, אדרבא: ידענו, שגם אם יתָלה פּוֹרע אחד אוֹ שנים, הרי שמארגני הפּרעוֹת ואלה האחראים להם בּאמת, לא יבוֹאוּ על ענשם, בּשוּם אוֹפן לא, ואת פּניהם בּקרקע לא יכבּשוּ. ירימוּ את ראשם בּגאוֹן וידבּרוּ גבוֹהה ויתפּארוּ בּידיהם המגוֹאלוֹת בּדם, ויתיצבוּ לפני העוֹלם כּוּלוֹ כּאנשי המשפּט, כּנוֹקמי העוול שנגרם לעמם, כּמהפּכנים אמיצים. וגם יזכּוּ למחיאוֹת-כּפים רבּוֹת מאת “הצעירים הנלהבים”. כּלי-הקוֹדש וּמנהיגי העם הערבי אשר בארץ-ישׂראל, ואוּלי בּלחש ישמעוּ גם את תהילתם מאת חלק מהפקידוּת הצרפתית אשר בּאלג’יר וּבמשרד המוֹשבוֹת הצרפתי. הן זהוּ הצירוּף אשר רק פּרעוֹת בּיהוּדים יכוֹלוֹת להקימוֹ, והוּא אינוֹ מעוֹרר בּנוּ שוּם תמיהה.
ואף זאת ידענוּ: הפּרעוֹת האלה הן דבר-מה מאד-מאד “בּלתי נחוּץ” ליהוּדי צרפת, מאד-מאד “מפריע”. צרפת-המוֹלדת, צרפת של זכוּיוֹת האדם, צרפת של השויוֹן האזרחי, צרפת שאינה יוֹדעת הבדל בּין יהוּדי וקתוֹלי, צרפת שהיא מגדלוֹר לאנוֹשוּת כּוּלה – וּפתאוֹם דבר שכּזה על אדמתה! מה לא נעים הדבר – לכל צרפתי וצרפתי ועל אחת כּמה וכמה ליהוּדי הצרפתי. “לעוֹרר” מחדש את השאלה “ההיא”, שדוֹרוֹת רבּים עמלוּ להשכּיחה מן הלב, להרגיש את עצמוֹ לפתע כּמוּכּה, וגרוּע מזה: כּאח ליהוּדי אלג’יר אלה, כּמחוּיב להרים בּעדם את הקוֹל, להשתדל וללכת לשלטוֹנוֹת (מה? גם אתה יהוּדי? ואני כּלל לא הרגשתי בּדבר – ואמנם אינך דוֹמה ליהוּדי) – אמנם לא נעים הדבר. ואם אי-אפשר להתעלם מן הפּרעוֹת, כּאילוּ לא היוּ, אוּלי אפשר לדבר (“לצעוֹק”) קצת פּחוֹת, אוּלי אפשר “בּלי היסטֶריה? הלא בּין כּך וּבין כּך את המתים לא נחַיֶה וּמה בּצע בּצעקה ה”בּלתי מרוּסנת"? והן להזיק אפשר ואפשר, כּלוּם לא מוּטב לרסן את ההתרגשוּת שהיא אמנם מוּבנת מאד, אך בּרכה אין בּה?
עתה מדבּרים על תשלוּם נזקים, על ועדת חקירה, “פּקידוּתית” אוֹ “בּלתי תלוּיה”, על שינוּיים בּאדמיניסטרַציה, ושוּב ידענוּ: קצת כּסף ישלמוּ, לא בּלי עלבּוֹנוֹת ואכזבוֹת, אך ישלמוּ. ועדת-חקירה תגנה את אכזריוּת הפּרעוֹת, אך ודאי גם תוֹסיף לחקוֹר וּתגלה: המשטרה עמדה על הגוֹבה. היא אמנם הוּפתעה, מספּר שוֹטריה לא היה מספּיק, ואוּלם הפּקידוּת הגבוֹהה עשׂתה כּל אשר היה בּיכוֹלתה, ואדרבּא, היוּ מקרים שהתנהגה בּגבוּרה, וּמצד היהוּדים הרי זאת כּפיית-טוֹבה לבלי להכּיר בּמקרים האלה; אמנם יש סימנים, כּי הפּרעוֹת אוּרגנוּ מראש, אך החוּטים הם מוּרכּבים מדי – יש חוּט המוֹביל לפּריס, למשרד קוטי המנוֹח, ויש חוּט המוֹביל שוּב לפריס, למשרדי ה“הוּמַניטה” (אמנם, לא התכּוונוּ, חלילה, ליהוּדים דוקא, אלא “בּכלל” ואם ה“בּכלל” הזה פּירוּשוֹ יהוּדים, בּמה המה אשמים?), ויש גם חוּט המוֹביל לברלין, וישנם כּמה חוּטים מקוֹמיים, הקשוּרים בּתקיפי אלג’יר וּבאחיהם בּארצוֹת השכנוֹת, בּאפריקה ואוּלי גם באסיה, אך, כּאמוּר, מסוּבך הוּא הענין ואין להגיד דבר בּודאוּת, ועל כּן מוּטב, לשם זהירוּת, להסתלק מלברר את דבר הארגוּן. מאידך גיסא, אי אפשר שלא לציין, שהתנהגוּת היהוּדים היתה שלא כּדין, גם בּזמנים כּתיקוּנם – יש ותבעוּ את חוֹבוֹתיהם מאת לוֹויהם בּתוֹקף מדי, יש והביאוּ לאלג’יר סחוֹרה זוֹלה מדי, יש שדרשוּ ריבּית שלא בּמידה, יש ונסעוּ לפריס ושבוּ משם והכניסוּ לארץ הפּרימיטיבית מנהגים זרים לה וכו'. והמגרעוֹת האלה, דוקא אלה, הן-הן הטעוּנוֹת תיקוּן מיָד, ועל כּן נקראת האדמיניסטרציה האלג’ירית לפעוּלה נמרצת בּכיווּן זה. לטוֹבת היהוּדים עצמם, כּמוּבן, למען לא ישׂאו עוֹד בּאחריוּת פּוֹרעיהם, כּשם שהם נוֹשׂאים בּאחריוּת הזאת, בּמידה הגוּנה בּמקרה דידן. כּך, בּערך, תדבר ועדת החקירה.
ואשר לשינוּיים בּאדמיניסטרציה – אלה לא יבוֹאוּ תיכף וּמיד, אי-אפשר להם שיבוֹאוּ מיד, כּי: למה יאמרו הבּריוֹת? הן הפּקידוּת הקוֹלוֹניאלית תתקוֹמם ממש – ואוּלי לא בּצרפת בּלבד – אם בּגלל היהוּדים הללוּ יֵעָנשוּ שׂרים גבוֹהים. ואין גם שוּם סיבּה לכך, כּי הלא חקרה הועדה את השתלשלוּת הענינים וקבעה את נקיוֹן כּפּיה של האדמיניסטרציה ואת נאמנוּתה לחוֹבתה. אמנם, בּמשך הזמן אוּלי יקבּל פּקיד פּלוֹני משׂרה גבוֹהה יוֹתר בּמקוֹם אחר ואלמוֹני יֵהֶנה מפּנסיה מוּקדמת – אך בּשוּם אוֹפן לא בּקשר עם הפּרעוֹת בּיהוּדים, חלילה וחס.
והשקט ישוּב לשׂרוֹר בּאלג’יר. ואולם זֵכר הדבר לא ימָחה בּמהרה ולא בּנקל, הוּא ישָאר להיוֹת בּלב, גם בּלבּם של עוֹשי הפּרעוֹת וגם בּלבּוֹת נגוּעיהם. כּחזוֹן התאוַה והשׂנאה וּכחזוֹן הכּאב והעלבּוֹן וההשפּלה, יעמוֹד לנגד עיניך לפתע, ללא שוּם סיבּה חיצוֹנית, בּאמצע היוֹם, בּעצם עבוֹדתך השקטה, יעיר אוֹתך מתוֹך שנת-לילה עמוּקה, ויש שילַוה אוֹתך ימים וּשבוֹעות ולא ירפּה ממך, ואז לא תבין, מה עוֹשׂים הם, מכּיריך וידידיך וחבריך, בּמה הם עוֹסקים, על מה הם בּוֹנים, מנַין השקט הזה והבּטחוֹן, אם הוּא, זכר החלוֹם האיוֹם, חי כּאן לפניך. וּלשפע כּוֹחוֹת נפשיים תצטרך כּדי להתגבּר על סערת רוּחך ולשוּב לעבוֹדתך השקטה וּלשנת-הלילה העמוּקה.
וגם זאת: אי-שם בּפנה אפלה ודחוּיה של החיים הציבּוּריים והפּוֹליטיים, יוֹסיף לחיוֹת הזֵכר הזה כּאיוּם תמיד, כּחיה רעה יארוֹב בּמסתרים, מוּכן בּכל עת לטרוֹף טרף. כּי הן קרה כּבר כּדבר הזה תחת חסוּתה של מדינת צרפת, שהיא מגדלוֹר לאנוֹשוּת הנאוֹרה, והצדק בּכל זאת לא הוֹפיע, והעוֹלם לא הזדעזע, וה“פּקידוּת עמדה על הגוֹבה”, והתקיפים המקוֹמיים נהנוּ ממחיאת-כּפים של כּמה וכמה צדדים ונשׂאוּ את ראשם בּגאוֹן – מדוּע לא יחזוֹר הדבר שנית?
וּבסימן של אפשרוּת זאת יקבּעוּ כּמה וכמה דברים בּארץ, גם מחוץ לרצון השלטוֹנוֹת וּלרצוֹן הערבים. וּמוּבן מאליו מחוּץ לרצוֹן היהוּדים, אך בּתוֹקף האפשרוּת הזאת בּלבד, העוּבדה עצמה, כּי ישנוֹ השוֹט הארוּר הזה ששמוֹ פּרעוֹת.
בּמי האשָם? מי האחראי לסבל הזה, לשִמצה, לעלבּוֹן, לקלוֹן, לקוֹמֶדיה עלוּבה זאת של “התגוּבה הציבּוּרית” ושל הפּוּלמוּס ושל ועדת החקירה?
אין אשם, ללא כּל אירוֹניה: אין אשם. הכּל התנהל לפי ה“חוֹק” וכּוּלם התנהגוּ לפי “כּללי הטבע האנוֹשי”. כּוּלם – החל מהפּוֹרע וּמהשוֹטר האדיש ועד המוֹשל והמיניסטר שלוֹ ואיש-הציבּוּר. כּוּלם – החל מן היהוּדי הצרפתי ועד הקוֹמוּניסט שבּמערכת “הוֹמַניטה” ועד המוּפתי שבּשכם.
אין אשם. כּי “חכמת המסכּן בּזוּיה”. האם לא ידענוּ זאת?
והישוּעה? – לא להיוֹת מסכּנים. ישוּעה אחרת אין.
ט“ז אלול תרצ”ד (28.8.1934)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.