_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הפרוֹבּלֶמה הלאומית בין פועלי צ'כיה

משה בילינסון

לתוכן הענינים

 

א

משנוֹת ה-70 של המאָה שעברה חָדרה לחוּגי הסוציאליסטים הצ'כים – בטרם היות מפלגה סוציאליסטית מאוּחדת – ההכּרה, שלמלחמת הפועלים הפּוליטית, למלחמה הסוציאליסטית בקרב כּל עם ועם ישנם גוָנים, המחַייבים יצירת מפלגות סוציאלסטיות לא מתוך אַמַת מדה טריטוֹריאלית-גיאוֹגראפית, אלא מתוך אַמַת-מדה לאומית.  תנועת ההתחדשוּת הצ'כית שהתחילה באמצע המאָה הקודמת לא יכלה לבלי להשפּיע גם על תנוּעת העבודה, וכאשר התאַחדו הזרמים והחוּגים הסוציאליסטיים השונים של צ'כיה, ב-1887, למפלגה אחת, היתה המפלגה הזאת צ'כית, כלומר, חדוּרה מגמה לאוּמית.  ואם כי היא נכנסה כעבור שנה – כּאשר התאַחדוּ גם הזרמים הגרמנים לארגוּן אחד – למפלגה האוסטרית הכללית, בכל זאת שמרה על אפיה הצ'כי גם באופן עבודתה וגם בצוּרה הארגונית.  היה לה ועד פּוֹעל, היתה לה ועדת בקוֹרת והיה לה גם עתון משלָה.  ובאותה התקוּפה שׂררה בכל החוּגים הסוציאליסטיים, גם הגרמנים וגם הצ'כים, הדעה שהאַבטונומיה הלאומית הזאת יש לה מקום ויש לה הצדקה אך בשטח הפּוֹליטי ואין לה מקום ואין לה הצדקה בשטח המקצועי, מתוך המלחמה המעמדית הכלכלית.  הן כאן הדבר הוא כה פּשוּט וכה מוּבן:  הפועלים לוחמים על שׂכר עבודה גבוה יותר, על תנאי עבודה טובים יותר.  כלוּם אין הפועלים הצ'כים והפועלים הגרמנים יכולים לנַהל יחד את המלחמה הברוּרה הזאת, להיות יחד באותה האגוּדה?  וכך בא הדבר שהמפלגה הסוציאליסטית האוֹסטרית היתה בנוּיה על יסוד של אבטוֹנוֹמיה לאומית והארגוּן המקצועי היה אחד ומאוּחד.

עוברות שנים של עבודה משותפת כזאת ולאט-לאט מתבּרר ששגיאָה היתה בתפיסה.  מתבּרר ש"הלאומיוּת" אינה מוּגבּלת בשטח הדרישות הפוליטיות – הן באוסטריה המוֹנַרכיסטית, הקאתוֹלית והפיאוֹדאלית למחצה, כל הפעולה הסוציאליסטית נדלית בדרישות.  מתברר ש"הלאומיוּת" הנה קוֹמפּלכּס הרבּה יותר מורכּב ורב-גוַני, וכי הוּא מלוה את כל חיי הפועל, את כל צעדיו בכל מלחמתוֹ, הן הפּוֹליטית והן הכּלכּלית.  לכן מתבּרר כי מלבד כל הקוֹמפּלכּס התרבּוּתי שבמוּשׂג "ענינים לאומיים" ישנוֹ באוֹסטריה גם משק ושהמשק הזה יכול להיות משק גרמני ומשק צ'כי.  מתברר שהקו המבדיל את החברה איננו אך מעמדי בלבד – כאן פּועל צ'כי וגרמני, שם בּוּרגני צ'כי וגרמני, אלא ישנו עוד קו אחד – משק גרמני, שהפּועל הגרמני והבּוּרגני כאילו מעוּנינים שניהם יחד בשמירתו ונוטים לזלזל במשק הצ'כי, אשר הפועל הצ'כי והבּוּרגני הצ'כי כאילוּ מעונינים שניהם יחד בשמירתו.  מתבּרר שאי אפשר להבדיל בין הפּוֹליטיקה והכלכּלה וששתים אלה חטיבה אחת הן.  מכל הנסיון הזה הסיקוּ הצ'כים את המסקנות, ובשנת 1896, כ-10 שנים אחרי יצירת המפלגה המאוּחדת, דרשו למנוֹת מַזכּיר צ'כי על יד הועדה המקצועית המרכּזית שבוינא.  הדרישה הצנוּעה הזאת נדחתה על ידי רוב האגוּדות המקצועיות, כלומר על ידי הגרמנים.  ומן הרגע הזה החלה מלחמה קשה בקרב תנוּעת העבודה האוֹסטרית.  חלק דרש את ההכּרה העקבית של העקרון הלאומי, בכל גילוּייו בקרב חיי הפועל, וחלק שני, הלוחם על שלטונו, שלטון האומה בעלת המדינה, התעטף באיצטלה של סיסמת האיחוּד המעמדי:  הן החלק השליט הגרמני כבר מילא את חובתו הסוציאליסטית והכניס את דרישת האַבטוֹנוֹמיה הלאומית לתכנית המפלגה, ולמה באים עתה הצ'כים, ה"שוֹביניסטים" הללו, ורוצים להכניס פירוד בין פועל לפועל בעבודת יום-יום?  הצ'כים לא נכנעו לפסק-הדין ויסדו בשנת 1887, בפראג, את המועצה המקצועית משלהם, החלו בארגוֹן מקצועי מוֹבדל.  ומשנה לשנה היו באים לועידה האוסטרית ולועידות בין-לאומיות בדרישת ההכּרה.  ונענוּ תמיד בשלילה.

בּסוף אוֹקטוֹבּר 1905 התכּנסה בוינא ועידת המפלגה הסוציאליסטית שיש לה חשיבוּת בלתי רגילה בתולדות המפלגה ובתולדות אוסטריה כוּלה.  באמצע הועידה באה הידיעה על נצחון המהפּכה הרוּסית.  את המַניפֶסט האוֹקטוֹבּרי קראו מעל הבּמה.  דורנו הצעיר, שנולד בתקוּפת המהפּכות, לא יבין את ההתרגשוּת ההיא, ששרה אָז באוּלם.  הועידה כוּלה היתה חדוּרה הרגשה, כי לא ייתכן שהפּועלים האוסטרים ישארו אחורנית, שהם ימשיכו את חיי העבדות הפּוליטית בשעה שאפילוּ רוּסיה הצארית מוּכרחה לתת לפועליה זכוּת בחירה.  המפלגה הכריזה על המלחמה בעד זכוּת בּחירה כּללית.  למחרת היום ראו ברחובות וינא דמוֹנסטראציה ענקית של פּועלים – רק ימי המהפּכה של שנת 1918 ראו שנית הפגנה כזאת.  במשך שנתים ריכּזה המפלגה את כל כוחותיה במלחמה הזאת.  וּבשנת 1907 השׂיגה את מטרתה.  וכאן אירע דבר אשר בודאי לא פיללו לו אנשי הועידה "ההירוֹאית" ההיא.  בו ברגע שהוּשׂגָה המטרה המשוּתפת ולפּרלמנט האוסטרי נכנסו לא באי-כוח מעמדות בעלי פריבילגיה, אלא העם עצמו, בו ברגע הוברר, כי עם אוסטרי איננו כלל במציאוּת, כי מוּשׂג מופשט הוּא, הקיים אך במשׂרדים.  לאמתוֹ של דבר חיים שמונה עמים באוסטריה זאת ולכל אחד שאיפות משלוֹ, דרישות משלוֹ, לפעמים גם דרכים משלוֹ.  לבּחירות לפּרלמנט הלכוּ עדיין כל הסוציאליסטים ברשימה אחת, בראשית העבודה השתדלוּ עדיין לשמור על איחוּד הפראקציה הסוציאלית, ואולם כעבוֹר שנה אחת כבר הצביעו הסוציאליסטים הגרמנים לחוּד והפולנים לחוּד והצ'כים לחוּד, ולעיתים קרובות מאד הסוציאליסטים הצ'כים עם הבּורגנים הצ'כים וכדומה.  בינתים הולכת ומתגבּרת ההתבּדלות המקצועית – הצ'כים הצליחו בפעוּלתם הארגוּנית, רוב הפועלים הצ'כים נכנסוּ לאגוּדות הצ'כיות.  כאשר הוּעמדו שוב בועידה הסוציאליסטית הבין לאומית, שהיתה בקוֹפּנהאגן בשנת 1910, השאלה הזאת והחלטת "האיחוּד המוחלט" קיבלה רוב עצוּם (220 קול נגד 5 – כה גדול היה הקסם של הסיסמה המדוּמה!), היתה זאת הטיפּה האחרונה אשר מילאה את הכוס.  באותה שנה העלוּ הצ'כים את ההתבּדלוּת המקצועית לדרישה פוֹרמאלית של המפלגה הסוציאלסטית, מה שהביא ליצירת המפלגה הסוציאליסטית השניה בצ'כיה, המכירה ב"איחוּד המקצועי המוחלט" ושרוב חבריה הם גרמנים.  בשנת 1912 נכנסה המפלגה החדשה הזאת למפלגה האוסטרית והסוציאליסטים הצ'כיים נשארו מחוץ לארגון בין-לאומי.  בעצם, נשבר בשנה הזאת האינטרנציונל באירופּה התיכונה.  אל הבחירות לפרלמנט שהיו באותה השנה הלכו הגרמנים והצ'כים ברשימות נפרדות.  הועידה הסוציאליסטית ההיא משנת 1905, היתה האחרונה שבה ישבו יחד הפועלים הגרמנים והצ'כים.  מאָז הלכוּ אלה ואלה בדרכים שונות, שלא רק פילגוּ ביניהם, אלא העמידו אותם כלוחמים איש נגד רעהוּ.

בזמן המלחמה היה רוב המפלגה האוסטרית (למעשה מפלגת הסוציאליסטים הגרמנים באוסטריה) בעד ה"אידיאָה האוסטרית", ועד הימים האחרונים של המלחמה התנגדה בכל כוחותיה לפירוּק המוֹנַרכיה.  הסוציאליסטים הצ'כים השתדלוּ לשמור על ה"נייטראליוּת" ואולם נטוּ ברוּבּם לתמוך בשחרור לאומי.  חלק מהם עזב אפילו את המפלגה ויצר מפלגה חדשה – המפלגה הסוציאליסטית הלאומית.וכאשר בּאָה שעת הנצחון למַסַריק ולבֶּנֶש, ועל חוּרבות אוסטריה קמה מדינה חדשה, נתחלפו התפקידים.  הצ'כים עלו לשלטון ואִתּם יחד עלו לכסא השלטון, הפּוליטי והממשי, הסוציאליסטים הצ'כים.  הגרמנים, ההונגארים, הפּוֹלנים, הרוּתנים נעשׂוּ למיעוּטים מדוּכּאים ואִתם יחד הסוציאליסטים של העמים האלה.  על איחוּד הפועלים אי אפשר היה לחשוב ואפילו לחלום.  דרישות הגרמנים – סיפוח גלילות המדינה, אשר רוב גרמני להם, לגרמניה – לא נשמעו והממשלה, הצ'כית הסוציאליסטית דיכאה בנשק ביד כל נסיון של התקוּממות.  השלטון עבר לקוֹאַליציה הצ'כית, אשר גם לסוציאליסטים "מַרכּסיסטים" וגם ל"לאוּמיים" היה חלק בה.  היחסים בין הפועלים של האוּמות השונות הלכו והתחדדו.  הועידות הסוציאליסטיות הבין לאומית (בהאמבּוּרג בשנת 1923 וּבמַרסל ב-1925) היו לבמת התנגשוּיות חריפות, ביחוּד בין הצ'כים והגרמנים.  את סיסמת הקוֹאַליציה הצ'כית ביטא אחד המיניסטרים שלה:  "יש לנוּ הרשוּת לשלוֹט במדינה כּכה, כאילוּ לא היוּ בה לאומים אחרים מלבד הצ'כים".  אמנם, ראש המדינה, מַסַריק, הכיר מן הרגע הראשון ש"פּרוֹבּלמת המיעוט הגרמני היא הפּרוֹבּלמה הרצינית ביותר של צ'כוֹסלוֹבקיה", ואולם הפּוליטיקה היום-יומית אינה מתנהלת על ידוֹ וּבה אין מרגישים כלל את הכּרת הרצינוּת הזאת.  הגיאוֹגרפיה של הבּחירות קיפחה את זכוּת הגרמנים במוסדות המחוֹקקים.  החוּקים הפּנימיים של המוסדות הללו (בפּרלמנט ביחוד) הגבּילו את פּעולת המיעוּט.  באופן שיטתי נהרס החינוּך הגרמני והוּקטן ב-25 אחוז.  בכל האמצעים השתדלו להקטין את מספּר הפּקידים והפועלים הממשלתיים הגרמנים והתנקשוּ בזכוּת השׂפה הגרמנית.  התיקוּן הקרקעי התגשם מתוך נזק רב ואי צדק בולט כלפי הגרמנים – מספּרם עלה על 3 מיליון (25 אחוּז) והם קיבלו רק 2 אחוּזים מן האדמה המחוּלקת.  האכרים הזעירים הגרמנים נשארו ללא אדמה וּבעלי האחוּזות ומנהלי הבּנקים הצ'כים קיבּלו אדמות דים.  אותה התמוּנה, ואוּלי בצוּרות חריפות עוד יותר, שציינה את אוסטריה המונארכיסטית בפּוֹליטיקה הלאומית שלה, חזרה בצ'כיה, בעזרת הסוציאליסטים.

הפּוליטיקה הזאת הובילה את המיעוּטים לאופּוזיציה קיצונית לעתים, לא רק נגד השיטה הזאת, אלא גם נגד המדינה.  בּאוֹפּוֹזיציה נמצאוּ כל מפלגוֹת המיעוטים ללא הבדל מעמד וביחוּד הצטיינוּ במלחמה נגד הממשלה הצ'כית הקוֹאַליציוֹנית – הגרמנים הבּוּרגנים.  בין אלה היו גם כּאלה שחשבו ש"בּגידה" בצ'כיה היא החובה הלאומית של הגרמנים".  הסוציאליסטים הגרמנים לחמו בעד זכוּת הגרמנית, בּעד עמדת הפּוֹעל הגרמני במשק הגרמני, בעד בית-ספר גרמני, ואוֹלם להם היוּ עוד דברים אחרים, וגם הם חשוּבים למדי, הלא היא המלחמה בעד הטבת המצב של הפּועל, ומשוּם כך לא קיבלה האופּוזיציה אופי קיצוני ואַנטי-מדיני.  אדרבּא, בועידת הסוציאליסטים הגרמנים שהיתה בשנת 1921 וגם בּזאת של שנת 1923 בא לידי ביטוּי הרצון לפעוּלה משוּתפת עם הסוציאליסטים הצ'כים לשם הגנה משוּתפת על עניני מעמד הפּועלים.  ואולם הרצון הזה נשאר ללא הד, כל זמן שהתקיימה ממשלת ה"קוֹאַליציה הלאומית", כּלוֹמר עד שנת 1926, כּאשר חל שינוּי ראדיקאלי בכל הפּוֹליטיקה הפּנימית של צ'כיה.

 

ב

באביב 1926 העלו האַגררים הצ'כים את שאלת מכס התוצרת החקלאית בּכל חריפוּתה, דבר אשר הסוֹציאליסטים מכּל הגוָנים ראוּ בוֹ התנקשוּת קשה בעניני המוני העובדים.  היות והאַגררים היו זקוּקים לתמיכת הסוציאליסטים הנוֹצרים, הסכּימוּ להעביר בפּרלמנט גם את החוֹק בּדבר הגדלת מַשׂכּוֹרת הכּמרים.  יחד עם זה הכריזוּ המפלגוֹת הבּוּרגניוֹת, שהחוֹק הקיים עוד מימי המהפּכה בדבר הבּיטוּח הסוֹציאלי מעיק יותר מדי על התעשׂיה ויש לתקן אוֹתוֹ – לטוֹבת בּעלי התעשׂיה ומתוך נזק לפועלים.  הסוציאליסטים מצדם ראו מחובתם לצאת בדרישה הישנה שלהם – הקטנת זמן העבודה בצבא.  ב"קוֹאליציה הלאומית" השולטת בּמדינה נתהווּ סדקים רציניים.  הממשלה הוּכרחה להתפּטר וּבמקוֹמה באה "ממשלת הפּקידים" – יצוּר בּינַיִם – עד הבּחירוֹת הקרוֹבוֹת, וּמן הבּחירוֹת אי אפשר היה להמנע, משוּם שהרוב של המפלגות הצ'כיות, כוּלן יחד, על האופּוזיציה של המיעוּטים והקומוּניסטים, היה רק בעשרים קול, ובלי הסוציאל-דמוקראטים והסוציאליסטים הלאומיים, אשר גם הם התנגדו למכס אַגררי, אי אפשר היה לסדר ממשלה בּת קיוּם.  הבּחירוֹת התקיימוּ בנובמבר 1926 ואם גם הנחילוּ מפּלה ידוּעה לימין הצ'כי (לדמוֹקראטים הלאוּמיים אשר בראשם עמד קראמארז') לא שינוּ יחסי הכּוֹחוֹת בּין הצ'כים בּכללם ובין האוֹפּוֹזיציה הפּרינציפיוֹנית.  משוּם כּך סברוּ הסוֹציאליסטים הצ'כים, שהבּוּרגנים הצ'כים יצטרכוּ לוַתר על דרישוֹתיהם ותקוּם מחדש ה"קוֹאַליציה הלאוּמית".  וכאן אירע דבר בלתי צפוּי:  נוצרה חלוּקה חדשה של המפלגוֹת.  הבּוּרגנים הצ'כים אשר הצטיינוּ כל הזמן בּפּוֹליטיקה של דכּוּי כלפי המיעוּטים הלאומיים והטיפוּ בלי הרף ל"חזית הלאומית" בּניגוּד למעמדיוּת הפּוֹעלים, התאַחדוּ עכשיו עם הבּוּרגנים הגרמנים וההונגארים, עם אוֹתם הגרמנים עצמם אשר תפסו גם הם עד אז עמדה לאוּמית קיצונית, הצביעו באופן פּרינציפּיוני נגד כל ממשלה ודרשו לשנות מעיקרה את כל הקונסטיטוציה הצ'כית.  על בּסיס המכס החקלאי התאחדוּ האגררים הצ'כים והגרמנים, על בּסיס המַשׂכּוֹרת לכּמרים התאחדוּ הקלריקאלים הצ'כים והגרמנים, וּבפעם הראשוֹנה קמה בצ'כיה לא ממשלה לאומית, אלא ממשלה מעמדית בּת שני לאומים.  מחוּץ לממשלה נשארוּ הימין הצ'כי הקיצוֹני, הקוֹמוּניסטים, הסוֹציאל-דמוֹקראטים הצ'כיים, הסוֹציאליסטים הלאומיים הצ'כיים (מפלגה אשר לה היה שייך גם המיניסטר לעניני חוּץ, בּנש, שהוכרח מטעם מפלגתוֹ לוַתר על המאנדאט הפּרלמנטארי, והוא ישב בממשלה בתור "מוּמחה"), הסוֹציאליסטים הגרמנים, שתי קבוּצות גרמניות לאומיות קיצוניות, הסלוֹבאקים הקלריקאלים.  כעבור זמן מה נכנסו הסלוֹבאקים לממשלה, אחרי שנתקבּלו דרישוֹתיהם על האַבטוֹנוֹמיה המקוֹמית.  כּעבוֹר זמן מה נתגלתה מגמת "העבוֹדה המשוֻּתפת" עם הממשלה גם אצל הגרמנים הלאומיים הקיצוֹניים.  כּעבוֹר עוד זמן נכנסוּ לממשלה גם בּאי כוח הדמוֹקראטים הלאומיים הצ'כים, הימין הקיצוני והשוֹביניסטי אשר תקף זה שנים את מַסָריק ואת בּנש בעד "בגיתם הלאומית", על רצוֹנוֹ לחיות בּשלום עם הגרמנים, וגם הימין – המנהל את מלחמתוֹ נגד הסוֹציאליסטים הצ'כים בּגלל "בין-לאומיוּתם" – נכנס לממשלה יחד עם הגרמנים.  החזית היתה שלמה.

הקוֹאַליציה החדשה המעמדית הנהיגה את המכס האַגררי.  בזמן הויכוּח היה נסיוֹן של אוֹפּוֹזיציה וסַבּוֹטאז' ואי-אלה צירים נמסרו לדין – הגרמנים הבּוּרגנים אשר עוד לפני זמן קצר חשבוּ את התכסיס הפּרלמנטארי הזה לתכסיס היחידי האפשרי, הצבּיעו הפעם בעד מסירת אנשי הסַבּוֹטאז' לדין.  כאשר העלוּ הסוֹציאליסטים הגרמנים את "שאלת השׂפוֹת", כּלוֹמַר, שאלת דיכּוּי הגרמנית, הצבּיעו הגרמנים הבּוּרגנים בעד הסרת השאלה מסדר היום.  הממשלה חקקה גם חוֹק חדש, המזיק לתוֹשבים העניים, בדבר בּיטוּל "הגנת השכנים" – הגרמנים הלכוּ יד ביד עם הצ'כים הבּוּרגנים.  כאשר המיניסטר, אשר אינו שולט בשׂפה הצ'כית, ניסה להרצות גרמנית, הכריח אוֹתוֹ הרוב שלוֹ לוַתר על רשוּת הדיבּוּר.  הממשלה המשיכה בשיטה הישנה נגד בית הספר הגרמני:  בתקציב הוקצבו לו 3 אחוּזים בּמקוֹם 25 אחוּזים אשר מגיעים לו לפי מספּר האוכלוסין הגרמנים.  הממשלה הכניסה חוֹק חדש בדבר אַבטוֹנוֹמיה מקומית – הארץ נחלקה לארבּעה גלילים והחלוּקה היא כּוּלה לרעת הגרמנים, אשר לא יהיה להם רוב אף בגליל אחד: המיניסטרים הגרמנים מסכּימים לחוק זה וּמפלגוֹתיהם מצבּיעוֹת בּעדוֹ.  כּידוּע, מכוּונת הפּוֹליטיקה החיצונית של צ'כיה נגד איחוּד אוֹסטריה עם גרמניה – בני בריתם הגרמנים של הצ'כים השוֹביניסטים אין להם מה להגיד נגד הכּיווּן הזה והם מקבּלים אותו בשלמוּתו.  הממשלה החדשה היא קלריקאלית וריאקציוֹנית ואוּלם מלבד זה היא גם מנהלת פּוֹליטיקה של דכּוּי נגד המיעוּטים, ובכל זאת מסכּימים הבּוּרגנים הגרמנים לכל זה, משלימים עם הדכּוּי ומאפשרים לממשלה להתקיים – משוּם שהיא יודעת להגן על עניניהם המעמדיים.  לא נשאר זכר למלחמה במדינה הצ'כית, לא נשאר זכר מכּל הסיסמאות הגרמניות המהפכניוֹת.

הסוֹציאל-דמוֹקראטים הצ'כים הבינוּ מהר, כי ההופעה שלפניהם איננה זמנית, וכי היא מחייבת, איפוא, בדיקת התכסיס מחדש.  כּבר בסתיו שנת 1926, החליטו לשנוֹת את כל התנהגוּתם.  הם דחוּ יחד עם הסוציאליסטים הגרמנים את הצעת הקוֹמוּניסטים על יצירת חזית אוֹפּוֹזיציונית מאוּחדת, משוּם שלא ראוּ כּל אפשרוּת של עבודה משוּתפת, כּשתפיסת הפּעוּלה הפּרלמנטרית שוֹנה ביסוֹדה והיחס לדמוֹקראטיה ולדיקטאטוּרה אחר הוא.  אולם הם החליטוּ לעבוד לשם הקמת חזית סוֹציאליסטית מאוּחדת אשר תכלול בּתוֹכה את הצ'כים ואת כל המיעוּטים – הפּולנים, ההונגארים, הרותינים וביחוּד הגרמנים.  הסוֹציאליסטים הגרמנים הצטרפוּ להחלטה הזאת.  הצד הממשי הראשון בּדרך האיחוּד נעשה גם הפּעם – כּמו בפעולת הפירוּד, על-ידי המעוּנינים בּיוֹתר, הלא הן האגוּדות המקצוֹעיוֹת.  בפבּרוּאַר שנת 1927 היה בפּראג הכינוס המשוּתף של האיגוּד הצ'כי (350 אלף מאוּרגנים) והאיגוּד הגרמני (210 אלף) אשר פּנה לכל החברים בכרוּז משוּתף ובחר בּמרכּז משוּתף – האגוּדוֹת עדיין נשארוּ, כמוּבן, מוּבדלות, כּל לאום לחוּד.  איש מהם לא חשב לשוּב לאוֹתוֹ המצב אשר ממנוּ וּבגללוֹ יצא הפירוּד.  ההחלטות של הסוֹציאליסטים נתקבּלוּ על-ידי הועדים המרכּזיים והיוּ זקוּקוֹת לאישוּר הועידוֹת.  ועידת הסוֹציאליסטים הצ'כים התכּנסה באפריל שנת 1926.  בועידה הזאת שרר הרצון למלחמה תקיפה נגד הריאַקציה המתגבּרת ולהקמת איחוּד פּוֹליטי של כּל מעמד הפּוֹעלים ללא פּירוּד לאומי.  הועד המרכּזי של המפלגה קיבל פקוּדה להתחיל בּמשׂא-ומתן.  ועידת הסוֹציאליסטים הגרמנים התכּנסה כעבוֹר חודש ימים.  גם בה התבּטאָה השאיפה ליצירת "קשר אמיץ עם המפלגה-האחות הצ'כית".  בנאוּם הפּתיחה הכריז צ'אֶך, מנהיג הסוֹציאליסטים הגרמנים, ש"תפקיד הכבוד של הועידה הוּא – להכין את הכּינוּס המהיר של כל הפּועלים שבצ'כיה".  בא-כוח הצ'כים דיבר בנאוּם הברכה שלו על ה"עתיד הקרוב, אשר בּו נחדש את המלחמה המשוּתפת שלנוּ כּבשנים קדמוֹניות.  תחי המפלגה הסוֹציאליסטית הגרמנית בצ'כיה! "  והועידה ענתה לוֹ בקריאָה: "תחי המפלגה הצ'כית".  כּשאחד הגרמנים אמר:  "אַל נבוֹא בטענוֹת איש נגד רעהוּ.  נעזוב אותן לאלה שיכתבוּ את ההיסטוֹריה הסוֹציאליסטית.  הנני אוֹמר בגלוּי, שעלינוּ להבין את התנהגוּת הפּוֹעלים הצ'כים אחרי המהפּכה וּבתקוּפה הראשוֹנה של בּנין המדינה הצ'כית" – נתקבּלוּ דבריו במחיאות כּפּים מאת כל הועידה.  בּבחירוֹת לעיריות שהיוּ בצ'כיה באוקטוֹבּר שנת 1927 בפעם הראשונה בּתוֹלדות צ'כיה, הלכוּ כבר הסוֹציאליסטים הגרמנים לא ברשימה גרמנית-לאומית, אלא בברית עם הסוֹציאליסטים הצ'כיים.

בועידה המשוּתפת של כל מפלגות צ'כיה שהיתה ב-28 – 29 לינואר הגיעה עבודת ההכנה לאיחוּד הצ'כים והגרמנים לסופה.  הועידה הזאת לא היתה צריכה ליצור מפלגה אחת ומאוּחדת.  איש מהמשתתפים לא חשב על ביטוּל המפלגות הלאוּמיות.  המטרה היתה לשׂים קץ למלחמת שתי המפלגות האחיות, להקים קוֹאוֹרדינאציה של הפּעוּלה וליצור אורגנים משוּתפים לשם פּעוּלה וּמלחמה משוּתפת.  בועידה השתתפו יותר מ-450 צירים, שהם באי-כוח יותר ממיליון קולות (בבחירות הקודמות קיבלו הסוציאליסטים הגרמנים 400 אלף קול והצ'כים 600 אלף קול).  בכוָנה לא עוררו בועידה שוּם שאלות פּרינציפּיוניות וגם שאלת האיחוּד לא עמדה על סדר היום, כי הדבר היה כבר מוּחלט בועידות המפלגתיות שקדמוּ לועידה המשותפת, וכאן אמרו לגשת מיד לעצם הענין – לעבודה משוּתפת.  סעיפי סדר-היום נגעו בשאלות אַקטוּאַליות ביותר של חיי הפּועלים – חוּקי הגנה, ביטוּח סוציאלי, מלחמה בריאקציה הפּוליטית.  לכל סעיף וסעיף היו שני מרצים: אחד צ'כי ואחד גרמני.  בועידה דיבּרוּ צ'כית וגרמנית, ודוקא הצ'כים השתדלו לדבּר גרמנית ולהיפך.  למרות כל ההתאמצוּת לעשות את הדבר לפשוּט ביותר, כאילוּ מוּבן מאליו, נשׂאה הועידה אופי חגיגי.  פרידריך אַדלר שהיה נוכח בה בתור בא-כוח האינטרנציונל הסוציאליסטי, קרא  ליום הזה, "יום הכבוד של מעמד הפּועלים בצ'כיה".  ביום הזה יכלוּ לסדר בפעם הראשונה את האַזכּרה המשוּתפת למנהיג הסוציאליסטים של אוסטריה-הוּנגריה ויקטור אַדלר.  בהחלטה הפּוליטית שנתקבּלה פּה אחד נאמר, שכל המפלגות הסוציאליסטיות מכירות במדינה אשר בה קשוּר הגורל המשוּתף של כל העמים הגרים בה.  המפלגות תעשׂינה כל מה שיש ביכלתן כדי להביא לידי הסכם-אמת את הלאומים, לבנות יחד את המדינה, אשר היא לפי רוב תושביה מדינת פועלים, לרפּוּבּליקה צודקת מבחינה הפּוליטית, הכלכלית, הלאוּמית והתרבּוּתית.  כל המפלגה החליטו לנהל את המלחמה בעד הרפּוּבּליקה הזאת בכוחות משוּתפים ובחרו במרכז משוּתף.

בהתחלת פברואר התאספו צירי הפרלמנט וצירי הסֶנַט – הסוציאליסטים הצ'כים והגרמנים – ובחרו בהתאם להחלטות הועידה במרכזים משוּתפים, אשר עליהם לנהל את כל הפּעוּלה הפּרלמנטרית הסוציאליסטית.

אכן, בשנים האחרונות עברה על הציבוּריוּת ועל המדיניוּת הצ'כית התפּתחוּת מיוּחדת במינה ורבּת תוצאות לארץ כוּלה.  הריאַקציה הצ'כית והריאַקציה הגרמנית גילוּ את אי-יכלתן וגם את אי-רצונן להיות ב"כ הענינים הלאוּמיים וּלהגן על קניני העם;  המפלגות הבּוּרגניות ויתרוּ בנזיד רוָחים מעמדיים על כבוד האוּמה ותרבּוּתה, ואלה אשר הכריזו אתמול, שמלחמה בגרמנים היא המצוה הראשונה לכל פּטריוֹט צ'כי, התאחדו עם אלה אשר הכריזו אתמול שבגידה בצ'כיה הנה המצוה הראשונה של הפּטריוט הגרמני.  וּבאותה השנה עצמה הולך מעמד הפּועלים בצ'כיה וּמוצא את איחוּדו.  ריב האחים, בן עשרים שנה, הולך וּמסתיים.  באטיות, בישוּב דעת, מתוך התחשבוּת עם נסיון העבר ועם צרכי ההווה, כתוצאה מכשלונות ומפּלות, הולך  וּמתרפּא הפּצע אשר אכל בגוף מעמד הפּועלים, אשר החליש את כוחותיו ואיפשר את נצחון הריאַקציה.

בכל ההתפּתחוּת הזאת ישנו הגיון פּנימי רב.  מתחילה – איחוּד בתור ציווּי מלמעלה, בתור דוגמה של תורה מוּפשטת, בלי ההכּרה של ההבדלים הקיימים בין שני הלאוּמים, בלי התחשבוּת עם הצרכים המיוּחדים של שני העמים.  האיחוּד המוּפשט הזה, אשר תכנוֹ ויסודו היו בשלטון הגרמני, לא האריך ימים.  בו ברגע שנגמרה המלחמה על המטרה הבלתי אמצעית, על הדמוֹקרטיזציה של זכוּת הבחירה, התפּורר המחנה, והסבּה האחרונה לכך היתה:  אי רצוֹנם של הסוציאליסטים הגרמנים לוַתר על עמדת-שלטון אשר היתה מבוססת על כוח הדיכוּי של המוֹנרכיה ההאבּסבּוּרגית.  אחרי המלחמה התעמק הפּירוּד הזה עוד יותר על-ידי השאיפה הצ'כית לבנות את המדינה החדשה על יסודות, שהיו נראים להם מוּצקים ביותר.  – וגם היסודות האלה – תוכם דיכוּי וסופם אכזבה.  איחוּד המפלגה כסיסמה שם, ואיחוּד המדינה כסיסמה כאן, וּשני האיחוּדים בנוּיים על דיכוּי.  הגרמנים שילמוּ בעד הפּוליטיקה הזאת בחוּרבן המוֹנרכיה, הצ'כים שילמו במפּלות פּנימיות, בנצחון הבּוּרגנוּת הריאַקציונות והקלריקלית על מעמד הפּועלים.  כל אחד משני חלקי הועידה הסוציאליסטית המשוּתפת, היה – בזמנם ובמקומם, – גם מדכּא וגם מדוּכּא, טעם את טעם השלטון ואת טעם השעבּוּד כאחד.  ידע גם מפּלות וגם נצחונות.  ואם הם באו עתה לרעיון האיחוד, הרי עשו זאת בעינים פקוּחות, לא משוּם שכך מצוה התורה ולא משוּם שכך איזה אורגן בין-לאוּמי העומד מלמעלה מעל לשני המחנות, אלא משוּם שכך דורשים החיים, כל הדורשים הענינים החיוּניים הסוציאליים והלאוּמיים של מעמד הפוּעלים.  ורעיון האיחוּד שלהם אחר הוא בתוכו מרעיון האיחוּד ההוּא שלא עמד בנסיון לפני עשרים שנה ויותר, כי אין בו שום ויתור משני הצדדים על הפרצוּף הלאוּמי של מחנה זה או מחנה אחר.  בשעה שהבּוּרגנוּת הגרמנית ויתרה על לאוּמיוּתה לקח על עצמו דוקא הפועל הגרמני את הגנת עניני האוּמה.  בשעה שהבּוּרגנוּת הצ'כית ממשיכה בשיטת דיכוּי המיעוּטים הלאוּמיים הגרים בצ'כיה, מאַחד דוקא הפּועל הצ'כי סביבו את כל המיעוּטים הללוּ וּמכיר בזכוּיותיהם.  האיחוּד הזה, אשר עדיין אינו שלם, אשר הצעדים לקראתו נעשים מתוך זהירוּת רבה, בלי הכרזות והבטחות אשר אי אפשר לעמוד בהן, האיחוּד הזה אשר הוא לא ראשית ההתפתחוּת אלא פרי נסיון וחיים, הוא הבטוּח.  כי צדק בו וגילוּי לב, אמת סוציאלית ואמת לאוּמית כאחד;  כי ישנה גרמניה וקיימת המסגרת המדינית, אשר בה ניתנה האפשרוּת השלמה להתפּתחוּת העם שבּוּ קשוּרים הפּועלים הגרמנים בצ'כיה;  וישנה צ'כיה, ישנה מסגרת מדינית אשר בה יש אפשרוּת שלמה להתפּתחוּת העם אשר הפּועלים הצ'כיים הנם חלק בלתי נפרד ממנוּ.  ואחרי שיש גם גרמניה וגם צ'כיה, –  ודוקא מפּני שישנן ואחרי שישנן, – אפשרית חזית מאוּחדת לאוּמית בין הפּועלים הצ'כים ובין הפּועלים הגרמנים.

כל זמן שהצ'כים היו המיעוּט המדוּכּא באוסטריה, היתה חובת הפּועל הצ'כי לעמוד במערכה הלאוּמית ולהלחם על שחרוּר עמו – ויסוד החובה הזאת היה לא בהכּרה הלאוּמית בלבד אלא אף בצרכי הפּועל, כי אם חמוּר הוא וּמר גורל השׂכיר – שבעתים מר גורל השׂכיר אשר לעמו אין מדינה עצמית.  רק יצירת המדינה הצ'כית וּבנין בטוח של יסודותיה נותנים עתה לפועל הצ'כי את האפשרוּת להתמסר כוּלו לחזית המעמדית.  ואילו לא היתה קיימת גרמניה, אילו לא היתה קמה לאיתנה אחרי המפּלה הגדולה במלחמה, אילו מצבה – בתוך המדינה – היה מסוּכן היה מוּכרח הפועל הגרמני להתמסר לשחרוּר הלאוּמי ולא היה יכול לקבל את היד הצ'כית.  בודאי, גם עתה מצב המיעוּט הגרמני בצ'כיה אינו נורמלי ולא רק משוּם שמתוך דאגה לבנין הבטוח של מדינתם עברו הצ'כים את גבוּל הצדק אלא משוּם שהוא נפרד מן המולדת.  ואולם לעם הגרמני, בתור כלל, בתור לאום, ישנה מולדת, ומשוּם כך פנוּי הוא הכוח של הפּועל הגרמני, גם מחוּץ לגרמניה, ליצירת חיי צדק סוציאלי.  כל עוד רעוּעים ומתמוטטים חיי הלאום, כל עוד הם משוללים יסוד מדיני, מוּכרח הפּועל, הרבה יותר מחלקים אחרים של האוּמה, לדאוג ליסוד המדיני הזה.  ואם הדאגה הזאת עלוּלה להתנגש עם דאגתו הסוציאלית – צפוּיה סכנה לכל התאחדוּת בין לאוּמית.  בהבטחת חיי הלאום מוּנח התנאי המוּקדם להתאחדוּת בין לאוּמית אמתית של הפּועלים.

 

ג

באותם הימים עצמם, כשהאספסוּף הצ'כי בפראג התנפּל על הקולנוע הגרמני – דרך אגב גם על התיאַטרון הגרמני הקיים בפראג שנים אין ספורות – ועלוני הרחוב הצ'כים התחילו בהתקפה פּראית על "הרוּח הגרמנית" החודרת כאילו מחדש לצ'כיה (ודרך אגב גם על היהודים: "נושׂאי הגרמניות בארץ הסלאבית") – באותם הימים עצמם התכּנסו באותה פראג שתי ועידות פועלים:  ועידת האגוּדות המקצועיות וועידת המפלגה הסוציאל-דמוֹקראטית הצ'כית.  בועידה המקצועית השתתפוּ בפעם הראשונה – לא רק מאָז יצירת המדינה הצ'כוֹסלוֹבאקית, אלא מאז הפירוּד הלאומי בתוך פּועלי אוֹסטריה הישנה – האגוּדות הגרמניות.  כניסתן לארגון המקצועי הארצי יצָאה לפּועל לפני שלוש שנים, אוּלם זאת היתה הועידה הראשונה שבה ישבו יחד, בתור חברי אותו הארגוּן, הפּועלים והפּקידים הצ'כים והגרמנים.  המיניסטר-הסוֹציאליסט, ולו תיק של עבודה סוציאלית, אשר דיבּר בועידה, היה מנהיג הפועלים הגרמנים, ד"ר צ'אֶך.  רק הודות לאיחוּד הזה הופיע הפועל המאורגן כּכוֹח גדול, אולם עוד מעט כּכוֹח מכריע, בחיי המדינה.  מספּר הפּועלים המאוּרגנים בהסתדרוּת המקצועית הארצית הגיע למעלה מחצי מיליון.

אותו ד"ר צ'אֶך ויחד אתוֹ סגן הנשיא של בית הנבחרים הופיעו בתור באי-כוח המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית, בועידת הסוציאליסטים הצ'כים.  בדין-וחשבון אשר מרכֹז המפלגה מסר לועידה מסוֹפר, כיצד התנתה בשעתה המפלגה הצ'כית, שהוזמנה לאחר הבחירות ב-1929, להשתתף בממשלה, תנאי אולטימאטיבי, אשר אמנם נתקבֹל, על הכנסת הסוציאליסטים הגרמנים לממשלה.  "עשׂינוּ זאת מתוך ענינים חיוניים של הפּועלים ומתוך עניני הפּוֹליטיקה הממלכתית והבין-לאומית".

ברחוב שרר עדיין פּחד או זדון.  ברחוב צועקים עוד על "סכּנה למולדת" הנובעת מקולנוע ומהצגה, ברחוב נשמעות עוד הקריאות המפחידות: "בּוז לגרמנים" ו"הכה ביהודים".  ברחוב מתנפּצות עוד שמשות.  בבית חרושת, בשדה, במשׂרד, אם לא שלום מלא שורר, הרי על כל פנים נעשוּ צעדים מכריעים ונועזים לקראת השלום הזה.  בודאי:  לא בין לילה בּשל הפֻרי היקר.  זמן ממוֻשך, עבודה כבֻירה, עבודת חינוך והסברה, עוז רוח היוּ נחוצים להגשמת הצעדים האלה.  אוּלם נעשו ורעש הרחוב לא יוּכל לעכב את התפתחוּת יחסי השלום בין העובד הצ'כי והעובד הגרמני, באשר יחסי שלום אלה מצוּוים על ידי "ענינים חיוניים של הפועלים ועניני הפּוֹליטיקה הממלכתית והבין לאומית".

וכיצד הוּשׂג הדבר?  שמא על ידי ויתוּרים, טשטוּש הגבולות, קוֹסמוֹפּוֹליטיוּת שלמה?  לא ולא.  הפועלים הצ'כים נשארו נאמנים לעם הצ'כי והפועלים הגרמנים ממשיכים להרגיש עצמם כבני האומה הגרמנית.  אין התמזגוּת ארגונית שלמה, ישנן אגודות מקצועיות צ'כיות וישנן אגוּדות גרמניות.  ישנה מפלגה סוציאליסטית צ'כית וישנה מפלגה גרמנית.  כּל אחד – הפּועל הצ'כי והפועל הגרמני – מסתדר בביתו לפי טעמו ולפי עניניו, והארגון המשותף כולל לא את התאים, הלאומיים בהכרח, אלא את המרכּזים, אשר מחוץ לארגון המשותף הזה נשארים גם הם מובדלים.  לא התמזגוּת, אלא שני ארגוּנים העובדים יד בּיד בעינינים משותפים.  בּיסוֹד הארגון הזה מוּנחת ההכרה – והיא העקר – שאין עם אחד כופה על העם השני צוּרות חיים, תרבות וכו'.  ההכרה הזאת לא ניתנה לפועלי צ'כוֹסלוֹבקיה כמתנת שמים.  הם הגיעו אליה אחרי נפתולים קשים, אחרי אכזבות מרות.  מלחמת העולם שיברה את החלום הכוזב של הגרמנים להיות עם "שולט" על הצ'כים בפראג.  גורל המדינה הצ'כוֹסלוֹבקית לאחר המלחמה הולך וסותר את החלום הכוזב של הצ'כים להיות עם "שליט" בפראג "שלהם".  וכשבָּשלה ההכרה הזאת בקרב שני המחנות גם יחד – לא לפני זה – נמצאה צוּרת הארגוּן "המקביל" ואופשרה עבודה משותפת.

ביחסים בּין עמים שונים, וביחסים בּין העובדים של עמים שונים על אחת כּמה וכמה, אין תועלת ואין בּרכה בהסתרת המציאוּת, בטשטוּש הפּרוֹבּלמה לאמתה, בכניעה לפני כל דרישת החזק.  "ההכרה האוסטרית"  או "ההכרה הצ'כוֹסלוֹבקית" – מוּשגים מקבילים ל"הכרה הפלשתינאית" אשר אותה מטיפים לנו מעל דפי "ניר איסט" ומעל כמה בימות בארצנו – לא היה בכוחה לפתור את שאלת היחסים בּין הפּועלים הצ'כים והגרמנים, באשר לא היוּ לה, להכּרה הזאת, בנוסחתה האוֹסטרית או הצ'כוֹסלוֹבקית כאחת, יסודות נפשיים ויסודות מציאוּת.  אוסטריה היתה מרובת עממים וצ'כוֹסלוֹבקיה הנה מרוּבת עמים וכל עם ועם מן העמים האלה שאף, בהכרח, לחיות את חייו הוּא.  טוב עשוּ הפּועלים הצ'כים שלא קיבּלו את תורת "ההכרה האוֹסטרית" לפני המלחמה, כשאוֹסטריה היתה חזקה, וטוב עשוּ הפּועלים הגרמנים שהתנגדו ל"הכרה הצ'כוֹסלוֹבקית" לאחר המלחמה, כשצ'כוֹסלוֹבקיה השׂכּרה מנצחונה.

ברית הפּועלים הולכת ומתגשמת על יסוד ההכרה הצ'כית וההכרה הגרמנית, לאחר שהגרמנים נוכחו שהעם הצ'כי הוא כוח, אשר אין לסלקוֹ ואין לזלזל בו, והצ'כים נוכחו באותו דבר עצמו כלפּי העם הגרמני.

 

"דבר"  י"ג  -  ט"ז  אדר  תרפ"ח, כ"ד  תשרי  תרצ"א  (16.10.1930  5-8.3.1928)

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה