_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עשרים שנה למלחמת העולם

משה בילינסון

לתוכן הענינים



תרוּעת המלחמה הרעישה את העולם.  למעלה מארבע שנים נמשכה השחיטה.  מדינאים רציניים אשר העמים בתוּמתם מסרו לידם את גורלם, דיבּרו על "טיוּל צבאי".  ומיליוני אנשים נפלו חללים.  מיליוני אנשים היו לרסוקי אברים וכהנה וכהנה נשארו אלמנות ויתומים.  פּרי עמל דורות עלה בתוהו. 

לשם מה?

עם תום המלחמה הרנין חלום את לב האדם: הקץ לדיפּלוֹמאטיה החשאית, נצחון לדמוֹקראטיה, פּירוּק-זיין כללי, ברית-עמים, שחרוּר לאוּמים מדוּכאים, מלחמת-העולם הזאת היא המלחמה האחרונה.  והחלום הפליג עוד: התחדשות האנוּשיוּת לאחר שחיטה איוּמה זאת, הגשמת הרעיון הגדול של הצדק הסוציאַלי בקרב העמים הצמאים לצדק לאחר ששתו את כוס התרעלה עד תוּמה.

זמן לא רב נמשך החלום.  ועתה, כעבור עשרים שנה, לא נשאר ממנוּ אלא טעם מר.  ואין אנו מבינים את עצמנו – ובמקצת גם בזים אנו לעצמנו – כיצד יכולנו אז להיות כה תמימים וּלהעלות על הדעת כי שלום וצדק יצמחו על שדמות הדמים!

שׂר ההיסטוריה כאילו רצה במתכּוון ללעוג לדור-המלחמה, והכין לנו היום, במלאות עשרים שנה לפרוץ השחיטה, כאילו חזרה מדויּקת על תמוּנת העולם שהשתלטה אז.  הוא רק גיבש עוד יותר את הצבעים הבהירים.  מעולם לא נשבה רוח המלחמה כמו בזמן הזה. הזיין לא פוֹרק אלא הלך וגבר במידה שהדמיון הנוֹעז ביותר שלפני המלחמה לא יכול היה לתפסה. כחיות טורפות אורבות היום מדינות מוּל מדינות לדעת מי תסתער ראשונה וּמתי עליה להסתער כדי לטרוף את שכנתה ביתר הצלחה.

גם הצירוּפים הפּוליטיים של הזמן ההוא הולכים וחוזרים לישנם. גרמניה, שהיא לכאורה המבודדת – "לכאורה" זה, מה רב היה תפקידו ביום פּרוץ השחיטה! – מהווה כאז כן עתה את מרכז הסכנה. מקרב אוֹסטריה וארצות הבּלקן מחכים, מי מתוך תקוה ומי מתוך חרדה, לזיק הראשון אשר יפוצץ את העולם, כאז כן עתה. מעל לכל הבדלי הצוּרה המדינית והחברתית מושיטות צרפת ורוּסיה יד אשה לרעותה מתוך הגנה – כלוּם מתוך הגנה בלבד?  – מפּני האויב המשוּתף.  אנגליה שומרת, כאז כן עתה, על נייטראליוּתה, על חופשתה, על "בדידוּתה המזהירה" אשר תחתיה מסתתר הרצון האימפּריאַלי הכּבּיר ביותר של ההיסטוריה החדשה, וההתחרוּת עתיקת-הימים בינה וּבין רוּסיה עומדת בכל תקפּה, ללא כל שינוּי שהוא. במזרח הרחוק סוללת לה יאפּאן את דרכּה באותה ההתמדה וההעזה השתקנית והערומה, כאשר סללה אז. ביד חזקה היא כובשת לה את שדמות מנג'וּריה וּביד המסחר, אשר כוחה בשעבוּד העובד, היא חודרת ללב השוָקים הזרים, לחרדת ארצות הברית הרואות את התרופפוּת שלטונן במזרח. הכל שב למקומו כמו שהיה לפני עשרים שנה.

הדיפלוֹמטיה החשאית, שבּה ראו רבּים את שורש הרע, איננה עוד.  העמים מדבּרים איש אֶל רעהו בשפה גלויה, בשׂפה של תותחים ואֵדים מחניקים ואוירוני-פצצות.  האומנם "העמים" מדבּרים?  קנוּניות של גדולי-התעשיה ואדירי-ההון, שעיניהם לשוּקיהם ולמושבותיהם, לנפט, לפחם, לצמר-גפן, לניצוּל, לשעבוּד ולכסף – קודם כל לכסף, – קנוּניות אלה מדבּרות במקום העמים, לפעמים בדמוּת מיניסטרים פּרלמנטריים ולפעמים בדמוּת שודדי דרכים ורוצחי נפשות שהם-הם, גדולי התעשיה ואדירי-ההון, העלוּם לכסא השלטון. והעמים נתוּנים לשמצה ולכסל בידי השליטים הללוּ המשׂתררים עליהם מתוך גסוּת-לב וגילוּי-לב, פי כמה מאשר לפני המלחמה. אך הם מַרשים את ההתקלסות הזאת, הם מַרשים שינצלו אותם, וישעבּדו אותם, ויטלו מהם את צלם דמוּת האדם ויובילו אותם כצאן לטבח. ולא עוד אלא יש והעמים גם יוצאים חוגג, בתוּפים ובמצלתים לקראת תלייניהם, כאילו היו הם גואליהם.

שחרוּר העמים המדוּכאים – מי כמונוּ יבין לכיבוּש הזה?  אך נבּיט נא על-פּני מפּת אירופּה זו, כשהיא מסוּלפת וּמסוֹרסת, גזוּרה שלא כדין ותפוּרה שלא כדין, לפי חשבונות פסוּלים ומחשבות זרות, כשכמעט כל אחד מהעמים המשוּחררים כולל בתוכו חלקי עם זר ומשעבד אותם ללא מוּסר כליות, מתוך שכחת עבדוּתו מאתמול, – אדרבּא: מתוך גסוּת של עבד כי ימלוך – וכמעט כל אחד מהעמים המשוּחררים משועבד אף הוא לתקיפים אשר בתוך עמו גוּפא. ומאיליה צפה השאלה: האם היה הדבר כדאי, האם לשם כך?...

ואשר להתחדשוּת האנוֹשיוּת לאור הצדק החברתי הרי הנה: כמנוּצחת או כמשוּתקת, כשבוּרה או כאחוּזת רפיון-ידים עומדת היום תנוּעת השחרוּר הסוציאַלי, תנוּעת העבודה, בקרב רוב העמים.  יש ונוכלים, שודדים, שארלאטאנים, גונבי רעיון השחרור ומסַלפיו משתלטים על העמים בעלי תרבוּת עתיקה ועשירה.  ודור הולך וגדל אשר את אימת השחיטה לא ראה אך כוּלו ספוּג מוּשׂגי תהילת השחיטה וחותם לידתו בחפירות-המלחמה טבוּע על מצחו.

המדינה הגדולה במזרח אירופה, אשר דגלה אדום, כלוּם נראה בה גמוּל לשחיטה העולמית?  גם המהפכה הרוּסית הגדולה, שבשעת פּרוץ המלחמה כבר היתה מקוּפלת בקרב הממלכה הרקובה, נסתלפה ונסתרסה עד שאין להכיר בה עוד את פּניה המזהירים של התקוממוּת עממית קדושה, נסתלפה ונסתרסה בעֶטיה של הקללה הזאת, שראשיתה נעוּצה בשחיטה.  לא רוח ההתחדשוּת האמתית, התחדשוּת האדם, היא הרוח הנושבת משדות רוּסיה הרחבה אל האנוֹשיוּת האוּמללה. אם רב חלקוֹ של הארגוּן הקוֹמוּניסטי-הרוּסי בהתפּוֹררוּת ובהתרופפות ובשבירת תנוּעת העבודה המשחררת, הרי המדינה המועצתית עצמה איננה מהווה כיום כל תריס וכל ערוּבה נגד פּרוֹץ שחיטה חדשה, והיא כוּלה תפוּסה ונתוּנה בתוך פּקעת הדיפּלוֹמטיה ללא יכולת להבחין בינה לבין יתר המדינות שהדגל האדום הוא שנוּא נפשן. צבאותיה של רוּסיה המועצתית מוּכנים לשחיטה כצבאות רוּסיה הישנה, לוּ גם תחת סיסמה מחוּדשת.

וישראל בעמים מה היה גורלו במשך עשרים שנה אלה?  עם נשק ביד עמדו בניו בכל חפירות-המלחמה, על פני כל כדוּר הארץ, בלי דעת אם לא יפגע כדוּרו באֶחיו בני עמו.  בכל חפירות-המלחמה נשפּך דם ישראל, תחת כל דגל זר, וּבעד כל מדינה נכריה. בין אם ידענו וּבין אם לא ידענו זאת, בין אם השלינו את נפשנו בין אם ראינו את האימה כמוֹת שהיא – אחת היא.  ובפנים המדינות היו רדיפות וחשדים וגזירות ונדוּדים ועקירת המונים משרשיהם, על עצי כל הדרכים היו תלוּיות גויותינו בין בקרב המנַצחים ובין בקרב המנוּצחים וּבכוּלם – הסתגלוּת והתרפסוּת והצטדקוּת ועינוּיים ועלבּוֹנות.  ואחרי כל אלה בא הגמוּל: חוּקי-הגנה משוללי כל ערך ממשי, דלדוּל ההמונים, ניתוּקה של היהדוּת הרוּסית מעל גוּף האוּמה, והסנדלר המסוּמר של משטר היטלר, ולא רק באשכנז בלבד.

הנצחון הגדול של שאיפת ציון – ההכּרה הבין-לאוּמית של הקשר ההיסטורי בין עם ישראל וארץ-ישראל והכרת זכוּתו של העם לבנות את חייו המחוּדשים במולדתו – גם הוא נושא עליו את חותם מלחמת-העמים, אך טרם ישנה האפשרות השלמה להעריך את השפעתה על גורל המפעל העברי בארץ-ישראל הנתוּן בפקעת אינטרסים שונים וכבּירים.

ואף גם זאת: חורבן הערכים הנפשיים-הרוּחניים אשר ליוה את מלחמת העמים נתן את אותותיו גם בנו, וקללת דור מאוכזב ומר נפש, דור מוּפקר ודור הפקר, הנתוּן לסרוּסי השעה ולמוּשׂגי האַלמוּת, לא פסחה גם על הישוּב שחי בארץ ועל האוּמה בגולה.  ואין זה מקרה ששנה זאת, שנת העשרים ליום פּרוֹץ הרצח ההמוני, היתה לנו "שנת משפּט הרצח"[1].

באחד באבגוּסט שנת 1914 רעדה האדמה, עולם שלם נחרב.  עוד טרם יצאנו מתוך השוֹאָה הזאת, עוד אנו נושמים את אוירתה המקוּלקלה, המחניקה, האוכלת כל חלקה טובה בנוּ, טרם שקעה שמש-הדמים, טרם עלה שחר השלום והיצירה והשויון והאַחוָה.

 ואף זאת: טרם ניתן לאדם הסבּר מלא לקאטאסטרוֹפה זאת.  עדיין אנו עומדים לפניה כמו לפני חידה טראגית.  אכן רקוּב היה העולם שנחרב ומשוּם רקבונו נחרב.  אך היכן הוא העולם החדש?

מדוע רעדה האדמה?  מי גרם לאסון הזה?  אשמת המדינאים – אשמת כל הבֶּרכטוֹלדים והבֶּטמַנים והסַזוֹנוֹבים והגריים הללו – היא ודאי כבדה מאד.  שאוֹל חטאו, בין שחטאו במזיד וּבין מתוך חוּלשה בלבד.  אך אין בזה עוד כדי לדלוֹת את מהוּת הקאטאסטרוֹפה.  הלא ברוּר: אלה לא היו אלא בּוּבּוֹת עלוּבות בידי השליטים.  והשליטים ההם, אנשי התעשיה הכּבדה ואדירי ההון על משרתיהם, הם שבּנוּ את העולם הישן שנחרב, הם שהחזיקו בידיהם את כל חוּטיו, הם שדחפו אותו לקראת התהום, והם שבּנוּ את העולם "החדש" הזה, במשך עשרים שנה אלו, עולם "חדש" שאיננוּ אלא המשך גרוּע פי כמה של העולם ההוא, וכעולם ההוא כן ישא אף הוא בקרבּו גרעיני חורבּנוֹ.  כל עוד לא ישתחרר העולם משעבוּדו לשליטים האלה לא תופיע שמש השלום והאַחוָה לאדם.  זה ודאי אמת.  אך כלוּם זו כל האמת?  כלוּם גם ההסבּר הזה אינו מתעלם מהטראגדיה העיקרית, כי עלוּלים העמים לקום עם נשק ביד איש נגד אחיו, להרכּין ראש בפני המשעבד ולהיות  מובלים כצאן לטבחה?  כי רב הוּא צמאון הדם בקרב העמים.  כי הן לא פראי-עמים שחטוּ איש את רעהוּ במשך ארבע שנים רצוּפות, לא עובדי אלילים הקריבו איש את אחיו על המזבּח הארוּר הזה, אלא עמי תרבּוּת הדוגלים בשם אלוהים חיים ומתימרים, למַרבּה הלהג, באמוּנתם רבּת הרחמים והאהבה.

אכן לא נצדק אם נראה ברעידת האדמה ההיא שזעזעה לפני עשרים שנה את העולם מיסודו רק זדון הדיפּלוֹמטים והתנקשוּת השליטים, ונעלים עין מתכוּנות האדם ומתכוּנות ההמונים, שנתגלו בשחיטת-העולם.

אך יהיה ההסבּר כאשר יהיה – מארת עולם רובצת על השחיטה ההיא, ושוּם גרעין של ברכה לא יכול היה לצאת ממנה.  ועדיין צלה של הקללה האיוּמה ההיא פרוּשׂ על עולמנו מאז ועד היום ואין לראות עוד את סופו.

 

"דבר", כ' אב תרצ"ד  (1.8.1934)

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1] רצח ארלוזורוב