_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הפוליטיקה הלאומית וניגודיה

משה בילינסון

לתוכן הענינים



א

בשעה שמַסַריק נבחר לנשיא הרפּוּבּליקה הצ'כוסלוֹבאקית (14 בנובמבּר 1918) היה מתגורר בארצות הברית.  כפליט פּוליטי הציג את רגליו על האדמה הזאת – וכנשיא מדינה עצמאית עלה על האניה שהוליכה אותו חזרה לאירופּה.  ובספר זכרונותיו[1]  הוא שואל את עצמו:  "ההייתי מאוּשר?"  ועונה: "חשבתי רק על המשך העבודה ועל האחריות אשר אנו כולנו היודעים לחשוב ולעבוד את העבודה המדינית, צריכים לשׂאת בה אחרי המלחמה.  מאוּשר, מאוּשר יותר לא הרגשתי את עצמי.  ואוּלם סיפוּק רב היה לי מן הכּרת הקשר הפּנימי, אם אתם רוצים – מהכּרת ההגיון אשר בעבודת-חיי הארוּכה".  למקרא תולדות ארבע שנות המלחמה של העם אשר על קיוּמו לא ידעה אירוּפה הרשמית בראשית תקוּפת המלחמה ולא כלום, ואשר יצא מן המלחמה כעם חפשי – יסכּים הקורא המעיין למַסַריק בחלק מן הפּסקה הזאת, בחלק הנוגע לנשיאוּתו של המחבּר.  ואשר לחלק השני – להגיון הפּנימי אשר בעבודתו של מ. – יוּכל הקורא להשתומם.  עד כמה עלוּלים לחיות בעולם ההשלָיה העצמית גם אנשי יושר ואומץ רוחני כמַסַריק!

בספר הזכרונות משתקפת האישיוּת, זו שבּוֹלטת בכל הבּיוֹגרפיה של אדם בלתי שכיח זה.  הוא מספּר בגילוּי לב דברים אשר אחר, ביחוד כעשר שנים אחרי גמר המלחמה, היה בודאי מסתירם.  – בכל הספרוּת העשירה של זכרונות המלחמה הכּתוּבה בידי אַנשי הדיפּלוֹמטיה והצבא למיניהם לא תמצאו, דומה לי, אפילו אדם אחד אשר יגיד בגלוּי ובפשטוּת, שהמלחמה היתה נחוּצה לו, והיות שלפניו היתה עבודה גדולה הדורשת זמן רב, לפיכך רצה במלחמה ממושכה.  "רציתי שהצדק יהיה על קיצ'נר והמלחמה תמשך הרבה זמן, שלוש – ארבע שנים לכל הפחות ".  מַסָריק אינו בוש לחזור על דברים אלה כמה פעמים, ובסיפוּק רב הוא מסיים:  "כמה עזרה לנו אריכוּת הזמן של המלחמה".  ומשוּם שהיתה נחוּצה לו מלחמה ממוּשכת, מלחמת מכרעת, הוא מתנגד לכל נסיונות השלום מצד גרמניה וביחוּד מצד אוסטריה – הוּא הולך לכל המדינות שלקחו חלק במלחמה ושיכלו לקחת חלק בה ומשתדל לא לכבות את האש אלא להפך – ללבּוֹתה.  בדצמבּר 1914 הוא יוצא את פּראג וּבא לאיטליה.  מאז:  נדוּדים ללא מנוּחה וּבלי הרף – ז'נוָה, פּאריס, לוֹנדוֹן, פּטרוֹגארד, מוֹסקבה, קיוב, ולאדיווֹסטוֹק, טוֹקיוֹ, וַשינגטוֹן, לוֹנדוֹן, פּאריס, וּב-21 בדצמבּר 1918 הוא שב לפּראג.  ("ב-20 בדצמבּר היינו על גבוּל בּוֹהמיה – לא דמעה אחת נשרה מעיני אלה ששבוּ לאחר שנים למולדת ואדמתנו הבּוֹהמית קיבלה גם נשיקות").  כל ארבע השנים האלה הוא נודד ממקום למקום ומטיף למלחמה – מלחמה עד הסוף, עד הנצחון המוחלט – עד שחרוּר בּוֹהמיה שלו.  ברוב ארצות ההסכּמה אין שנאה לאוסטריה וכל הכּעס מוּפנה כלפּי גרמניה, אך מַסַריק מפנה את תשוּמת הלב של המדינאים ושל דעת הקהל ל"כלא –העמים" האוֹסטרי.  הוא זורע שׂנאה לאוסטריה, דורש מלחמה בה, ואינו נלאה מלהוכיח, ביחוד לוילסון, שאסור לכרות ברית עם אוסטריה, שאסור לבוא לידי פשרה אִתּה.  הוא מתנגד לפשרה הזאת גם בשעה שבוינא הוּנף כבר הדגל הלבן.  הנצחון צריך להיות שלם, שלם בהחלט.  וכך אנו רואים את מ. בסוף המלחמה במחנה אחד עם הקיצונים ביותר, עם פוֹש וחבריו.  כשגם גרמניה מבקשת שלום הוא מיעץ לוילסון "להכריח את הצבא הגרמני שימסור את הנשק, ואם יהיה צורך בכך – להכּנס לבּרלין".  מסקניוּת זאת אָפינית מאד למדינאי זה, כשם שאָפיני בשבילו גלוּי הלב אשר בו הוא מספּר על כל זאת מבלי שיחוּש לרעד שיעבור את הקורא הרואה, איך מתפּללים ליום נוסף של המלחמה העולה בחיינם של אלפי בני אדם.  ואולם מ. בהחלטתו:  כּזאת היא השאיפה וכהנה וכהנה נחוּץ לו להגשמה ובדרך הזאת הוא הולך.

ההחלטה לא עלתה במחיר קטן.  סימני חרדה לגרמנים, צרפתים, ואנגלים הנופלים בגללו, לשם שחרוּר בּוֹהמיה שלו, אינם נראים אמנם בספר.  ואולם לאנשיו הוא, לצ'כים אשר אותם הוא מאַרגן למלחמה באוסטריה, להם חרד מַסַריק מאד.  "מענה אותי גורל אותם המתנדבים והמתקוממים שלנו שיפּלו בידי המשפּט הצבאי האוסטרי.  יסוּרים צורבים עברו עלי, כשיצאתי והכרזתי על התנגדוּת קיצונית ושלחתי את צעירנו למלחמה לחיים ולמות".  ואוּלם למען החלטתו מקבל מ. על עצמו גם את היסוּרים הללו.  גם הוא עצמו וּקרוביו עומדים באש.  עוד בראשית המלחמה, בהיותו בפּראג, התחיל בפעוּלה אַנטי-אוֹסטרית.  הוא נוסע לבּריסל באמתלה – ושם הוא בא במגע עם מדינות ההסכּמה ומוסר להם סודות אוסטריה –  ושב הביתה.  "לוּ נגלה הדבר, היתה לי תליה וַדאית".  המלחמה לקחה ממנוֹ את בּנוֹ (שמת באוסטריה מטיפוּס) ומ. רושם:  "התביעה מבלי לותר".  כאשר היה כבר בשוויץ, אסרו בפּראג את בתו אֶליס וחבל התליה כבר היה על צוארה.  מ. רושם:  "הדאגה העיקרית שלי היא לד"ר בּנש (שהיה עדיין בפּראג ושימש מקשר בין מ. וידידיו במולדת) – הוא לא צריך להאָסר".  עבודתו עוררה כמוּבן שׂנאה ורוגז באוסטריה – מרגלים סבבו אותו, אירגנו גם כמה נסיונות להמיתוֹ – הוא אך רושם את הנסיונות האלה, לומד לירות כדי לדעת להגן על עצמו, והולך בדרכּוֹ הלאה.

החלטתו: לצאת בגלוּי ובכל תוקף נגד אוסטריה (לצאת בפּרוֹגראמה של מדינה רפּובּליקאית עצמאית בהחלט, ולבנות את הפּוליטיקה הצ'כית על תמיכת מדינות ההסכמה) עומדת בניגוּד לכל הלך-הרוּח השׂוֹרר בקרב המדינאים הצ'כים.  אך מעטים ראו את הרגע ראוי למלחמה המכרעת נגד אוסטריה, אך מעטים רצוּ בה.  מי שאמר להשתמש במלחמה העולמית למטרות הפּוליטיקה הצ'כית חשב או על הרחבת האבטוֹנוֹמיה הצ'כית בקרב האימפּריה ההבּסבּוּרגית או על העזרה מבחוּץ – על העזרה הרוּסית.  מ. החליט:  נגד אוסטריה, עם ארצות ההסכמה.  "ההתנגדוּת לאוסטריה צריכה להיות למציאוּת, בכל הרצינוּת, לחיים ולמות – כך דרשה הסיטוּאַציה העולמית".  ואסוּר להעמיד את הכל אך ורק על הקלף הרוּסי.  מתוך לימוּדו שארך עשרות בשנים ידע מ. את רוּסיה בכל חוּלשתה, וכוחה המדוּמה לא רימה אותו.  "אהבתי את רוּסיה, כלומר את האוּמה הרוּסית ואת העם הרוּסי לא פחות מאשר הרוּסוֹפילים שלנו, ואולם האהבה אינה יכולה ואינה צריכה להרדים את השׂכל".  מתוך אי-אמוּן ברוּסיה וּבעזרתה הוא דורש עבודה פוליטית על יד כל עמי ההסכּמה.  נגד הרוּסוֹפיליוּת הנפוצה אז בפראג מתקוֹמם מ. לא רק משום שהיא "מחוּסרת בקורת"  אלא גם משום שהיא פּאסיבית.  הוא מרגיש שאסוּר לצ'כים להמתין "לשחרוּר הבא מן הקוֹזקים".  הציווּי הראשון ברגע המכריע הזה: לא להשאר פּאסיביים.  "אפילו הצדק הברוּר ביותר זקוּק להגנה פּעילה אם אינו רוצה להשאר על גבּי הנייר".  ומשוּם כך החליט לצאת למלחמה, לעזוב את אוסטריה

וּלאַרגן את פּעוּלת ההצלה, והוא אינו דואג כּלל וּכלל למיעוּט האנשים שמסביבו:  "היינו מעטים ואולם גם ה"שליחים" לא היו גדוּד שלם.  ראש בהיר, ידיעת הענינים, רצון מכריע, חוסר פּחד מפּני המות – כל זה הוא כוח עצוּם".

מה שהוא עושה אינו עושה בפרימטיביוּת של איש המעשה, איש הרצון.  בתוך האינטלקטוּאַליוּת הרבּה שלו הוּא מלא ספקות והוא שואל את עצמו:  "המוּכנים אנו למלחמה, המוּכנים אנו לחופש, להנהלה ולשמירה על מדינה בלתי-תלוּיה המוּרכּבת מארצות בּוהמיות ומסלוֹבקיה עם מיעוּטים לאוּמיים ניכּרים?  המבינים אנו את הרגע ההיסטורי העולמי?  היודעים אנו לפעול, באמת לפעול?  הנתגבּר על אוסטריה ועל חינוּכה בן-מאות-שנים?  ואם הוא בטוּח בנצחון ההסכּמה אין הוא בטוּח כּלל וּכלל ש"העורף" הנשאר בבית יתמוך בו, ואין הוא בטוח בהצלחתו בקרב מדינות ההסכּמה.  "מקור יסוּרים היתה בשבילי השאלה:  מה יגיד העם אם לא ננצח?"  ואולם מה שנחוּץ, צריך שיעשה.  ומ. עוזב את פּראג ותכנית שלמה, ברוּרה ומסוּיֶמת בראשו.  מ. בא לידי החלטה שהעם הצ'כי צריך לנצל את "הרגע ההיסטורי העולמי" אם הוא רוצה באמת בחירוּת.  ואולם על השאלה:  על-ידי מי נלָחם – הוא עונה לאו דוקא מתוך הערכה מוּסרית של המלחמה והמשתתפים בה, אלא מתוך חשבון.  לא לחנכם הוא דוגל ב"פּוליטיקה פכּחית ובקרתית".  ההשתתפוּת במלחמה וּבמהפכה דורשת ראש קר ובהיר.  "המלחמות והמהפכוּת אינן נעשות ע"י פנטסיה והתלהבוּת, רגש ואינסטינקט – בכל אופן לא ע"י אלה בלבד".  ספרוֹ של מ. מלא אמנם תשבּחות למדינות ההסכמה והערכות שליליות לגרמניה ואוֹסטריה.  ה"הסכּמה": חוק וּמשפט עקרון הלאום, חבר הלאוּמים.  גרמניה: עריצוּת.  את סימני העריצוּת, הסימנים של "רוּח פּרוּסיה", הוא מוצא אפילו אצל קאנט, פיכטה, ניצ'שה.  "הפילוסופיה הגרמנית, האידיאַליזם הגרמני הנו – כמו הממלכה הפרוּסית – אַבּסוֹלוּטיסטי, מלא עריצוּת, לא אמתי".  אפילו הנטיה של האדם המוֹדרני לאיבוּד עצמו לדעת – יש לה "קשר עם המיליטאריזם הפּרוּסי".  אפילו האֶכּספּרסיוֹניזם והסוּביֶקטיביזם באמנוּת, אשר הוא, בעל הטעם האמנוּתי של המאה התשע-עשרה, מעריך כהופעות שליליות, – הנם בשבילו "גרמניים", ביטוּי של הירידה הגרמנית ושל הרוּח "הפּרוּסית".  המלחמה שבין גרמניה ואוסטריה וּבין מדינות ההסכּמה היתה המלחמה בין התיאוֹקראטיה של ימי הבּינַים וּבין הדמוֹקרטיה המוֹדרנית".  לא נכּנס כאן לעצם הערכות אלה, אבל ברוּר שמ. חשב את מלחמת ההסכּמה למלחמה צודקת.  ואוּלם – וזה אָפיני מאד למדינאי הזה – הוא לא היה מעמיד את עצמו לצד צרפת ואנגליה, לוּלא היה בטוּח בנצחון.  להחלטה הזאת קדם לימוּד מדוּיק של המצב האסטרטגי, הצבאי, החברתי של שני הכוחות הנלחמים זה בזה, ורק אחרי שנוכח כי הנצחון יהיה על צד ההסכמה, קבע את עמדתו.  למלחמה בלתי בטוּחה, לשם הצדק והיושר בלבד, לא היה יוצא.  במאי 1917  נסע מ. לרוּסיה ונמצא שם בעצם המלחמה האזרחית.  תחת שלטונו עומד צבא קטן של צ'כים שנשתחררו מן השבי הרוסי ונתאַרגנוּ, בהסכמת הממשלה הזמנית.  הצבא הזה יכול היה למלא תפקיד גדול, אולי תפקיד מכריע במלחמה הרוּסית הפּנימית, בשעה שלרשוּתו של שום צד לא עמד כוח מאוּרגן.  הסימפּטיה של מ. היא כּולה על צדה של הממשלה הזמנית – גם משוּם שהיא מוכנה להמשיך במלחמה, בו בזמן שהבּוֹלשביקים דורשים שלום עם אויביו, הגרמנים והאוסטרים, וגם משוּם שאין לו שוּם נטיה למהפּכה הסוֹציאַלית.  ובכל זאת – הוא מתרחק מן הליברלים והסוציאַליסטים הרוּסיים, הוא מנהל משׂא וּמתן עם הבּוֹלשביקים, הוא בא אתם לידי הסכם, הוא מצוה לאנשיו לשמור על הנייטראליוּת במלחמה האזרחית (סופו של דבר היה אחר, אוּלם לא ברצונו).  הוא האַקטיביסט, המטיף להתערבוּת פּעילה במהלך העינינים המדינאים – מצוה לצבאוֹ לעזוֹב את רוֹסיה ולעבור לצרפת.  כל זה משוּם שהוא למד את המצב ברוּסיה וּבא לידי ההכּרה שהבּוֹלשביקים הנם חזקים יותר ולהם יהיה הנצחון.  במלחמה שהיא צודקת בעיניו אלא שנצחונה אינו ודאי לו אין הוא רוצה להשתתף.

לקלסתר פּניו של אדם זה יש להוסיף תרבוּת עשירה, ידיעות מרוּבות, התענינוּת לא רק בחיים הפּוליטיים והסוציאַליים בלבד, אלא גם בשאלות רבות ושונות של דת, ספרוּת ואמנוּת, סקרנוּת מיוּחדת לגבּי אישים ותופעות.  בכל אירופּה הנו בן-בית:  מן התרבּות הגרמנית, למרות יחסוֹ השלילי אליה, הוא ינק מילדוּתו ועד ימי זקנתוֹ.  בגרמנית פּירסם את ספריו העיקריים.  צרפתית ואנגלית היו שׂפות מדוּברות בביתוֹ.  ביחוּד למד את התרבּוּת האנגלית בהתענינוּת רבּה, משום  שבלונדון ראה את המרכז המדיני של העולם כוּלו.  עבודותיו על רוּסיה יצרו לו שם עולם ואפשר להגיד שבכל הספרוּת האירופּית אין ספר דומה ל"רוּסיה ואירופּה" שלו.  הוא נתחנך על הפילוסופיה והסוֹציוֹלוֹגיה של הפּוֹזיטיביסטים האנגלים – ומשוּם כך זר לו בהחלט כל הכּיווּן האינדיבידוּאַלי ויחד עם זה הקוֹלקטיבי של התקוּפה האירופּית מלפני המלחמה ועוד יותר מאחרי המלחמה.  הזרמים החדשים באמנוּת ובספרוּת היפה הנם בשבילו "השחתה", תורת פרוֹיד "מצחיקה ועלוּבה".  ועם כל זרוּתו זאת של מ. להופעות הרוּחניות החדשות הנו בעל תרבוּת, אשר רוב מדינאי אירופּה ואמריקה יכולים לקנא בו.  אָפיני בשבילו, שהוא רכש לו את ידיעותיו ביחוד בעקבות שאיפותיו ומטרותיו הפּוליטיות.  "הייתי רגיל, הוא מספּר, לשם הסתכּלוּת פּוליטית מדוּיֶקת, להשלים את העתונים היומיים בספרות היסטורית וּפוליטית:  הייתי רגיל להתחקות על כל הספרוּת של מדינות עיקריות, גם היפה, כדי להבין את ההתפתחוּת מתוך הקוֹמפּלכּס של החיים הרוּחניים והחמריים".  יחד עם התרבוּת הזאת בולט כשרון מיוּחד לעבודה, התמדה מפליאה בפעוּלה, "הציווּי החמוּר של העבודה המרוּכזת".  "במשך היותי בחו"ל איבדתי את הרגל השינה.  חושבני שבמשך כל הזמן לא ישנתי כהוגן חמשה לילות – המוח היה תמיד בפעוּלה כשעון אשר כוֹננוּהוּ – הסתכלוּת, השוָאות, חשבונות, שיקוּל".  וּבפרוֹץ המלחמה היה מ. כבר בן 64.  את כשרון העבודה וההתמדה הוא מיחס בעצמו לחינוך החיים שלו – "לשנינו (לוֹ ולד"ר בּנש) הועיל הדבר שהיה לנו נסיון חיים חמוּר וקשה.  הגענו אל מה שהגענו מתוך מלחמה, עלינו מתנאי העניוּת, כלומר רכשנו לנו פּראקטיוּת, מרץ, אומץ".  באותו הזמן רגש אַחריוּת נעלה, התמסרוּת לרעיון, לעבודה, השכּחת עצמו, צניעוּת.  מאמינים לו, כשהוא כותב שלא חשב אפילו כל השנים הללו על נשיאוּתו.  מאמינים לו, כשהוא כותב בבואו לפראג: "הייתי שמח, הייתי מאוּשר?  בשעה שמבטי היה שוֹרה על כל אותו הוד והדר, על שפע הצבעים והתלבשות, דגלים ותפאוּרות, שושנים וזרים, ובענוֹתי על הנאוּמים החביבים לא משה מדעתי לרגע קט התעוּדה הקשה העומדת לפנינו לכוֹנן את מדינתנו המחוּדשת בצוּרה הוגנת".

כזאת היא אישיוּתו של מ. בספר זכרונותיו – אמיץ, זהיר, עובד, מרוּכז בפעוּלה, שומע תמיד לציווּי מצפּוּנו.  אותו מ. הידוע מתקוּפת חייו שקדמה למלחמה, אותו בן העגלון הסלוֹבאקי, אותו שוּליה של מסגר ונפּח, אשר לא נח עד שנפתחו לפניו שערי הגימנַסיה ואשר עזב את הגימנסיה משוּם שלא הסכים ל"וידוּי" לפני כהן קתוֹלי.  אותו מ. אשר גילה את הזיוּף בדוֹקוּמנטים אשר כל צ'כיה הפּאטריוֹטית התפּארה בהם כבהוכחה של הגאוֹניוּת ההיסטורית הבּוֹהמית.  אותו מ. אשר קיבל על עצמו את הגנת הילזנר וּבגלל עלבונו של יהוּדי הפקיר את פּוֹפּוּלאריוּתוֹ בקרב הנוער הצ'כי אשר למענו עבד.  אותו מ. שהלך למשפט ולבית האסוּרים כדי לגלות את הזיוּפים של הפּוליטיקה האוסטרית בבּאלקאנים.  אותו מ. אשר יסד מפלגה קטנה וּבלתי פּוֹפּוּלארית "מפלגה ריאַליסטית", אשר לא מטרות מזהירות לה ולא מלים גבוהות אלא רק "הכּרת האמת".  באותה התקופה אשר נפל בחלקוֹ תפקיד היסטורי מכריע בגורל עמו המשיך מ. להיות מה שהיה בתור סופר וּמורה וציר בפרלמנט ועתונאי כל ימי חייו.  באשר לאישיוּת יש, כמוּבן, המשך גמור.  אולם כשהוא כותב בספרוֹ שפּעוּלתו בתקוּפת המלחמה הנה המשך הגיוני של השקפותיו ודעותיו ותורתו מלפני המלחמה, הרי לפנינו כאן דוּגמה בולטת של השלָיה עצמית אצל מדינאי, שבדרך כלל הוּא מצטיין בפכּחוּת וחוּש בקרתי.

 

ב

לפני המלחמה היה מַסַריק דמוֹקראט בדעותיו ובהשקפותיו – לא הדמוֹקראט הצעקני והשטחי הרואה את החכמה העליונה בכל אסיפת עם רועשת, אלא הדמוֹקראט המאמין שרק ע"י חינוּך העם, ע"י חופש אזרחי, סבלנוּת לדעות, אפשר לבנות חיים פּוליטיים וסוציאליים המבטיחים את התפּתחוּת החברה.  כל הפּוליטיקה  צריכה להעשות "ע"י העם ובשביל העם".  אין שוּם טעם בהכרזות אשר העם אינו מבין אותן וביצירת עוּבדות אשר אינן עומדות בהתאָמה עם הרגשות העם והכּרתו ואינן נובעות מקרב העם עצמו.  בפּרוֹבּלמת השחרור הפוליטי של בּוֹהמיה לא היה קיצוני כלל וכלל ושאלת התלוּת לא היתה לו חשוּבה ביותר.  שחרור מאוסטריה פּירוּשו קודם כל שחרוּר מן "הרוּח האוסטרית".  "אוסטריה היתה בשבילי שאלה מוּסרית".  והרבה זמן היה נדמה לו שיתכן מעין "שחרור משעבוּד בתוך שעבוּד".  השחרוּר הזה מתהווה לא ע"י כפירה במציאוּת הפּוליטית והתקוממוּת נגדה אלא ע"י הסתגלוּת למציאוּת הפּוליטית לשם "יצירת העם הצ'כי" במסגרת הפּוליטית הנתוּנה לו.  תחית העם – ספר, שׂפה, אמנוּת, בית-ספר וכו' – בהיותו תלוּי במוּבן הפוּליטי, בנין מתמיד של "מעשים קטנים".  משוּם כך היה נוהג מ. לדבּר על "פּוליטיקת התרבּוּת" על "הפּוליטיקה הבלתי פוליטית".  "לי היה חשוב לשחרר את העם מאוסטריה בהיותו באוסטריה – לאורך כל החזית.  הצוּרה המדינית והשייכוּת למדינה זרה היו לי פּרוֹבּלמות ממדרגה שניה".  אם מ. מתיחס כמעט בשלילה לעבודה הפּוליטית הלאוּמית עם צעקנוּתה וחיצוניוּתה – על אחת כּמה וכמה שהוא בז לכל מיני "דיפּלוֹמַטיה ומיליטאריזם", אשר הנם משׂחק ילדוּתי בהשוָאה עם העבודה העמוקה והעצוּמה לחינוּך עצמי של המוני העם הצ'כי.  בהתאמה להשקפות הללו נלחם נגד "ההיסטוריזמוּס" של הראדיקאלים הלאוּמיים, נגד השטחיוּת והחיצוניוּת שבהשקפותיהם.  "לא היה לי סיפוּק בלאוּמיוּת ובאהבת המולדת המוּפשטות והפּוליטיות בלבד, היכולות ללכת יד ביד עם חוסר כל ידיעה אמתית של העם".  האֶלמנט העממי, האהבה להוָי העם כמו שהוא, בלי להרימוֹ כל רגע לסמל הלאוּמיוּת, בלי שימוּש בו למטרות המלחמה הפּוליטית היום-יומיות הנה חזקה מאד בקוֹמפּלכּס הלאומי של מ. ומכּאן גם ההתנגשוּיות המרוּבות שבּינו "הריאַליסט" ובין "הפּאטריוֹטים".  כזה נשאר מ. בדעותיו ובהשקפותיו גם אחרי המלחמה.  הוא הרגיש את "היסוד המוּסרי והדתי שבתחיה הצ'כית".  הוּס, כלומר "אדם צ'כי חדש"  ולא אדם צ'כי חפשי מדיכוי הזרים, הוא שמסַמל לו את העם המחוּדש:  "הריפוֹמַציה הדתית שלנו היא היתה מהפּכתנו".  וגם עכשיו הוא מתרעם על "הלאומיים הטהורים" האומרים: הננו עם – ודיינו.  "הארי במקום הנשר (השלט הצ'כי במקום השלט האוסטרי) – אין זה עדיין הכל".  עתה דרוּשים עוד יותר מאשר קודם חינוּך עצמי, דמוֹקראטיה אמתית אשר אינה אך ורק "הניגוּד למונַרכיה ולשלטון בלתי מוגבּל של יחיד, אלא מצב פּוליטי חיוּבי, נעלה יותר, התפתחוּת פּוליטית".  וּמשוּם כך הוא דורש דברים נוספים לדמו-קראטיה הפּוליטית – הסוציאַליזציה ההדרגית של הענפים העיקריים של העבודה (דרכים, אמצעי ההובלה, פּחם), פיקוּח על הבּנקים, חוּקים סוציאליים רחבים, תיקוּן אַגרארי.  הוא משתדל להעמיק את מוּשג הדמוֹקראטיה כאַנטי-אַריסטוֹקראטיוּת, כחילוֹניוּת, כמלחמה בתאוֹקראטיה.  דמוֹקראטיה והוּמַניוּת הנם אידיאַלים של האנוֹשיוּת המודרנית בנגוּד לתאוֹקראטיה של ימי הבּינים, אשר הדיקטאטוּרה, באיזו צוּרה שלא תהיה, הנה שיבה אליה, שיבה אל דוֹגמת הכּנסיה הקתוֹלית בדבר "אֶפס משגה", אל הדוֹגמה אשר הנה ביטוּי של עם-הארצוּת או של עם-הארצוּת למחצה.  ושוב, גם בשטח הפּוליטי כמו בשטח הלאוּמי:  "על ידי העם, בשביל העם".  ההוּמַניוּת דורשת מלחמה נגד הלאוּמיוּת הקיצונית, בעד בין-לאוּמיּות, "בין מדיניוּת", כבוד לכל עם ולכל לשון, זכוּת העצמאוּת.

על ההשקפות האלה אפשר לחלוק ואוּלם יש בהן שיטה, שלמוּת עקביוּת.  לפנינו הדמוֹקראטיה בצוּרתה הכי נעלה.  לפנינו יותר מדמוֹקראטיה : עממיוּת.  ודוקא לנו, העומדים באמצע פּרוֹצס השחרוּר הלאומי, צריך שיהיה ידוּע עד כמה מן האמת יש בתורה הפּרוֹזאית כביכול, "הריאַליסטית" הזאת של "מעשים קטנים", של תחיה פנימית, של שחרוּר מוּסרי גם במסגרת התלוּת הפּוליטית.  הרי זרמים כאלה פעלו ופועלים גם בקרב התנוּעה הארץ-ישראלית וּברכה לא קטנה בהם.  לא רק ב"תחית הלבבות" אלא גם ב"ציונוּת מעשית" יש קוים דומים לתורתו של מַסַריק.  והנה – באה המלחמה, באה ההזדמנוּת, בא "הרגע ההיסטורי הלאוּמי" ומ. יצא לפעוּלה רחבה, ודבר לא נשאר מכל תורתו, דבר לא נשאר מ"הריאַליזמוּס" שלו.  במשך ארבע שנות המלחמה לפנינו דוחק-קץ מהפּכני, העושה כמעט את הכל על דעת עצמו, המחליט במקום אותו העם הצריך ליצור בעצמו את גורלו.  במשך השנים האלה אין לו שאיפה אחרת, אין לו מטרה אחרת מאשר יצירת "עוּבדות קיימות", האחיזה הקדחנית בהזדמנוּת ההיסטורית.

הוּא יוצא את פּראג וּמתחיל – כמעט יחידי – בפעוּלה.  בפּראג נשאר ד"ר בּנש המאַרגן של "המַפיה", של "העבודה במחתרת" (לימוּד התנוּעה הרבוֹלוּציוֹנית הרוּסית והתנועה הלאוּמית האיטלקית בא לעזרה).  כעבור זמן קצר מצטרף אליו סטפאניק – לא מדינאי ולא סופר, כלל לא עסקן ציבוּרי אשר עֶמדה לו והשפּעה לו בעם הצ'כי, אלא מלוּמד (אַסטרוֹנוֹם), אשר רוב חייו בילה בחו"ל.  (גוֹרל טראגי היה לאדם הזה.  אופיצר צרפתי, מעופף, נכנס לשירוּת הצ'כי, היה אחד מראשי הועד הלאוּמי הצ'כי שבחו"ל, אחרי הנצחון נתמנה מימיסטר הצבא בממשלה הצ'כית הראשונה.  והוּא אז בארצות הברית, ואינו יכול לשוב מיד לבּוֹהמיה : שב לאירופה בראשית שנת 1919, עף באוירון למולדתו ונפל ארצה בארבעה במאי – "מת על אדמת המולדת".  רק עתה, בימים האלה, התברר שאוירונו נפל כנראה משוּם שהחיילים הצ'כים ירוּ בו בחשבם אותו לאוירון הוּנגרי).  כעבור זמן מה בא לחוּ"ל גם בּנש וּשלושת האנשים האלה ניהלו את כל הפּעוּלה הצ'כית בחו"ל –בלי שוּם מַנדט, בלי שוּם יפּוּי-כוח מצד מישהוּ, על אַחריוּת עצמם ואוּלם בשם העם הצ'כי.  מ. "הדיקטאטור של התנועה", "האוֹרגן המרכזי הפּעיל" שלה, עובד "בלי פקפוּקים דמוֹקראטיים"  רבים – כאילו בו התגשמה ברגע זה האוּמה.  וּמהתנהגוּתו זאת מסיק מ. גם מסקנה כללית:  "בכל מלחמה – והמהפּכה הנה גם היא מלחמה – מכריעים לא רק הנכונוּת והאומץ אלא התכנית הבּרוּרה, ארגוּן כל הכוחות, ההנהגה המאוּחדת".

וּברגע שהוא יוצא את פּראג יש לו כבר תכנית ברוּרה – יתכן שבתקוּפה הזאת הוּא הנו המדינאי היחידי אשר יש לו בכלל רעיון מרכזי ותכנית מעוּבדת.  הן לאחרים היה רק צבא של כמה  מאות אלפים מצד אחד וכמה מאות אלפים מצד שני, המלחמה היתה בשבילם התפּרצוּת פּראית של כוחות הטבע אשר אין ביכולת אנוש לכוונם לקראת מטרה מסוּיֶמת.  למ. ברור ש"בחוּל יהיה תפקידנו העיקרי לרכּוֹש סימפּאטיות בשבילנו ובשביל הפּרוֹגרמה הלאוּמית שלנוּ, ליצור קשרים עם מדינאים וּממשלות של מדינות ההסכמה, לאַרגן את הפּעוּלה המאוּחדת של כל "המושבות" שלנו (כלומר, של קבוּצת צ'כים הגרים בחו"ל) וּבראש וראשונה ליצור צבא מצ'כים שבוּיים".  כאן כלוּלה כבר כל עבודתו של מ. בחו"ל, אשר, בהפשטה ידוּעה, אפשר לכנוֹתה כ"דיפּלוֹמַטיה וּמיליטאריזם", אמנם בצוּרה מוֹדרנית ומחוּכמת.  ביחוּד – "המילטאריזם.  הצבא עומד מן הרגע הראשוׁן במרכז הראשון, במרכז הדאגות;  אותו הצבא אשר עליו להיות ההוכחה הממשית של רצון החירוּת הצ'כית, המכשיר הפּוֹליטי העיקרי בפעוּלת מ. "בלי הצבא הלוחם היתה נשארת דרישת שחרורו בלי תשוּמת לב.  כל העולם נלחם ואנו לא היינו יכולים להסתפּק בטראקטאטים היסטוריים ומשפּטיים".  יש אמנם להגיד ש"פּאציפיסט" במוּבן המקוּבל של המילה, במוּבן ההתנגדוּת לכל מלחמה, בכל התנאים, לא היה מ. מעולם ולא לשוא היה נלחם גם נגד תורת טוֹלסטוֹי.  ההוּמניות שלו "אינה אידנטית עם הפּאציפיזם בכל מחיר, עם פּאציפיזם פּאסיבי".  היא מצדיקה את מלחמת ההגנה, היא אוסרת רק את מלחמת ההתקפה.  ואולם בסתיו שנת 1914 שוכח מ. שאיש לא תקף את הצ'כים ושהדבר אשר הוא מתכּוֹנן לו בחו"ל הנו מלחמת ההתקפה נגד אוסטריה – אמנם לשם שחרוֹר, ואוֹלם התקפה.

בארגוּן הצבא הצליח – דרך קשיים לא יסופרו, דרך מעצורים בלי מספּר מצד הממשלות, מצד הצ'כים עצמם.  ארגוּן הצ'כים השבוּיים התחיל ברוּסיה באוקטובר 1914.  "צ'שקאיא דרוּז'ינא", מספר החיילים (כאלף איש), צוּרת הארגון (אשר לא הבליטה את עצמאות הגדוד)  לא נתנה למ. סיפוּק, ואולם רק אחרי מהפּכת פברוּאר עלה בידו ליצור גדוד צ'כי אמתי, אשר הלך למעשה לחזית ופעם אחת גם נלחם בחזית ההתקפה האוּמללה של קרנסקי.  הענין השפּיע על ממשלות אחרות וארגוּן הגדוּדים יצא לפועל גם בצרפת ובאיטליה.  הגדוּד הרוּסי מנה 92,000 חיילים, הגדוּד הצרפתי 12,000, הגדוּד האיטלקי 24,000.  חוּץ מפּעם אחת לא לקח הגדוּד הרוּסי חלק במלחמה.  המבוּכה הרוּסית הכריחה את מ. להעביר את הגדוּד לצרפת.  למטרה זאת בא לידי הסכם עם הבּוֹלשביקים והחיילים מצ'כים היו צריכים לנסוע בשלום, דרך סיבּיר ואמריקה, לחזית המערב.  ואולם לאחר נסיעתו של מ. מרוּסיה באו החיילים הצ'כים והבּוֹלשביקים לידי התנגשוּת חמוּרה, אשר סוֹפה היתה מלחמה ממשית.  הצ'כים סללו את דרכּם לולאדיבוֹסטוֹק, נשקם בידם.  בינתים התערבו במלחמה הפנימית הרוּסית ושימשו משען לכוחות אנטי-בּוֹלשביסטיים.  רק בקושי רב הצליחו לעזוב את רוּסיה ואוּלם באו לאירופּה כבר אחרי גמר המלחמה (בחורף שנת 1920) הגדוּדים הצרפתי והאיטלקי לקחוּ חלק במלחמה ממשית.  בסך הכל היו האבדות הצ'כיות 45,000 איש – "בקרבנות האלה שילמנו בעד ההודאה בעצמאוּתנו".

ארגוּן הגדוּדים לא היה הפּעוּלה הצבאית היחידה של מ. – הוא אירגן בשביל ההסכּמה גם שירוּת של מרגלים.  בזה התחיל עוד בהיותו בפּראג ה"מַפיה" שנשארה במולדת המשיכה את השירוּת.  מה שאפשר היה עשה מ. הענין זה גם בארצות ההסכּמה עצמן – ע"י הצ'כים הנתינים האוֹסטרים.  ביחוד התרחבה הפעוּלה הזאת בארצות הברית, לפני כניסתן למלחמה, כאשר כל החיים הפּוליטיים היו שם מלאים כל מיני אינטריגות דיפלומטיות וצבאיות.  הצ'כים אשר היתה להם האפשרוּת להכּנס לתוך החוּגים הגרמנים.  והאוסטרים יכלוּ לדעת הרבה דברים סתוּמים לאנשי ההסכּמה ולאמריקאים עצמם.  "השירוּת החשאי בארצות הברית הוסיף הרבה לרכישת סימפּאטיות פּעילות לענין שלנו".  בעבודה הזאת היה למ. רק פּרינציפּ אחד:  שוּם כסף.  הריגוּל, דוקא משוּם שיש בו תמיד צל של דבר בלתי-נקי צריך להיות מחוּץ לכל ענין כספּי.  מצד אחד משתמש מ. אך ורק במרגלים מתנדבים העושים את מלאכתם חנם, לשם פעוּלת השחרוּר, וּמצד שני הוא מסרב לקבל ממשלות ההסכּמה איזה שׂכר שהוא בעד השירוּת הזה.  כל ההוצאות הקשוּרות בדבר היו על חשבון הצ'כים עצמם.

בעניני כסף היה מ. מחמיר בכלל עד פדאנטיוּת.  תחילה הוא קובע לו כלל:  לבלי לקחת כסף ממשלות ההסכּמה.  הצ'כים עצמם צריכים לשׂאת בכל הוצאות פעוּלתם.  ואת הכסף הזה נתנו "המושבות הצ'כיות בחו"ל" ביחוד באמריקה.  כל הפעוּלה הפּרוֹפּאגאנדיסטית והדיפּלוֹמטית עלתה במיליון דולר.  כאשר התרחבה העבודה ולתעמוּלה הצטרף גם צבא, קיבלה צרפת על עצמה את הוצאות החיילים, ואוּלם זה היה כבר לאחר שמדינות ההסכּמה הכּירוּ ב"ועד הלאוּמי" כבממשלה של מדינה בלתי-תלוּיה, והכסף נחשב כהלוָאה אשר צרפת נותנת לצ'כוֹסלוֹבאקיה העצמאית.  מ. השתדל להיות בלתי תלוּי במוּבן הכספּי גם מ"המושבות הצ'כיות", מכל כסף ציבוּרי שהוא, והוא מציין כאושר מיוּחד את העוּבדה, שלוֹ לעצמו, לבּנש, לסטפאניק היה כסף משלהם.  סטפאניק היה אופיצר צרפתי, בּנש מכר את אחוּזתו, והוּא מ., קיבל תחילה קתדלה ב"קינגס קולג" בלונדון ואחר כך התפּרנס מכתיבת מאמרים בעתונים.  החיים היו אמנם צנוּעים מאד.  בהיותו בלונדון לא יכול היה מ. להשתמש באוטו – "הכסף לא היה מספּיק" – והיה מסתפּק באומניבוּס ובחשמלית תחתית.  הצניעוּת שׂררה לא רק בחיים הפּרטיים של המנהיגים אלא גם בכל הפּעוּלה.  היו אמנם כאלה "שהיו רוצים ברפּרזנטאציה מבריקה ואולם לנו הרפּרזנטאציה הזאת לא היתה נחוּצה, משום שאנו עבדנו".  בצניעוּת הזאת היה חשבון פשוּט, חשבון של אנשים לא עשירים ויחד עם זה תרבוּתיים למדי כדי להבין ש"רפּרזנטאציה מבריקה" של פּליטים אינה אלא מצחיקה, בבחינת "פּארוֶניו"[2]  בהשוָאה עם הבּרק האמתי של אנגלים או צרפתים.  והדבר היה נחוּץ גם כדי לתת למנהיגים את האפשרות המוּסרית לדרוש הרבה מן העובדים הפשוּטים במפעל.  "הדבר היה משפּיע בכיווּן טוב על אנשינו" – כזאת מציין מ. כמה פעמים.  בגלל אותו החשבון היה מ. נוהג לחיות בזמן הראשון של ארגון הגדוּדים יחד עם החיילים הפשוּטים וּלחלק אִתם גם אֶת סכּנת חייהם.  ביחוד היה נחוּץ הדבר ברוּסיה, בתקוּפה של מלחמת האזרחים, כאשר גם החיילים הצ'כים עמדו בנסיון הבּוֹלשביסטי.  אז היתה בהלכותיו של מ. אפילו מעין גנדרנות בסכנה.  "חיי הפשוּטים היו משפּיעים על המתנדבים.  הייתי נותן להם הוכחות שאין אני בורח מסכנת נפש בשעה של מילוּי חובה.  בגלל זה היתה לי הרשוּת לדרוש מהם קרבנות, גם את הקרבּן העליון של החיים".

 

ג.

הדבר הראשון אשר בּבוֹאוֹ לחוּ"ל היה מַסַריק מוּכרח להכיר קודם כל הוא, כי אצל מדינאי ההסכּמה חסר כל כיווּן פּוליטי בכלל, וחסרים הם כל ידיעה על הצ'כים ושאיפותיהם בפרט, ויחסם לאוסטריה מתוּן.  "נוכחתי שהננו בלתי ידוּעים בכל מקום ומקום ושאיש לא התיחס אלינו ברצינוּת פּוליטית".  "הדעה המוּקדמת" כלפּי אוסטריה שׂררה באנגליה, בצרפת ובאמריקה – לרבּים היה נדמה שאוסטריה היא אך קרבן של גרמניה ושלמדינה הרב-גוֹנית הזאת המאַחדת בקרבה כל כך הרבה עמים יש תפקיד פּוליטי אירופּי חשוּב מאד אשר צריך לשמור עליו.  ולא – צפוּיה לחלק גדול מאירופּה "בּאלקאניזציה", כלומר חלוּקה להמון מדינות קטנות, חזיון אשר רבים ראו בו את מקור המלחמה.  הרי הזיק אשר גרם לידי התפּוצצוּת מרתף-אבק-השׂרפה האירופּי בא מהבּאלקנאים.  לגבּי העמים הסלאבים היו מדינות ההסכּמה המערביות נוהגות זהירוּת מטעם מיוּחד, משום שחששו לחזק יותר מדי, ע"י שחרור הסלאבים, את רוּסיה.  אז שיערו, כי רוּסיה תשמש נקוּדה טבעית אשר סביבה יתרכּזו המשוּחררים.  גורם חשוּב לסימפּטיות לאוסטריה ול"מלך האפּוֹסטוֹלי והקתוֹלי" – היה כמוּבן גם הוַתיקן.

בתור דיפּלוֹמַט מוֹדרני התחיל מ. את עבודתו לאו דוקא בקרב אנשי השלטון והמדינאים המקצועיים (" לא ביטלתי את זמני עם אנשים אשר רק עֶמדה רשמית להם") ולאו דוקא בעיני פוליטיקה או פּוליטיקה בלבד.  קודם כל צריך היה לענין בעם הצ'כי, במהוּתו, בהיסטוריה שלו, חוּגים רחבים של עמים, את דעת הקהל הכל יוּכל.  התעמוּלה הפּעילה צריכה להיות בזמננו תעמוּלה עממית, רחבה.  מטרתה נשארת הממשלה, אנשי המדינה – ואולם כדי לעלות על ההרים האלה מעומק אי-הידיעה אין אמצעי אחר מלבד המוני העם.  סופרי אירופּה ומלוּמדיה ועתונאיה, מכירים וידידים, לאלה הוא פונה, והצלחתו הראשונה הנה ברכישת אחדים מהם.  ביחוּד הסלאביסט דֶנִי בצרפת, העתונאים המפורסמים סיטון ואטסון וּסטֶד באנגליה הקשיבו לו והבינו אותו מן הרגע הראשון – ועזרתם היתה יקרה לו.  הם חיבּרו אותו עם מלוּמדים, סופרים, מדינאים של ארצותיהם ופתחו לפניו את העתונות ואת אוּלמי ההרצאות.  מתחילה שוּרת מאמרים ונאוּמים שאין להם סוף.  מתאַרגנים בז'נוָה, בפּאריס ובלונדון משרדי עתונוּת, המוסרים לעתונים הגדולים – חנם כמוּבן – ידיעות מרוּבות, לא פוליטיות בלבד ואפילו לא צ'כיות בלבד.  מיסדים עתונים אשר לכאורה אין שוּם גוּשפּנקה צ'כית עליהם – ירחון "לה מונד סלאב" בפּאריס, שבוּעון "ניוּ יוּרוֹפ" בלונדון.  העתונים האלה מטפּלים בשאלות הסלאביות והפּוֹליטיות הכלליות, ואת הפּרוֹבּלמה הצ'כית מזכירים כאילו דרך אגב ואולם בהתמדה כזאת, שאצל הקורא הולך ונוצר הרושם כאילו בלי פתרון הפּרוֹבּלמה הבלתי חשוּבה הזאת אין גם פתרון לפּרוֹבּלמות עיקריות כלליות.  לאותה המטרה משמשות "החברות המעורבות" – החברה הצרפתית-הצ'כית, החברה האנגלית-הצ'כית.  הצעד הראשון בתעמוּלה הנו תרבוּתי-היסטורי-מוּסרי.  הוּס – הרפוֹרמַטור הדתי הצ'כי –  ממלא תפקיד עיקרי בפעוּלתו הפּוֹליטית של מ. ואחרי הוּס באות האמנוּת והספרוּת המודרניות.  לפני שבאים לאירופּה בדרישות לעזרה צריך ליצור אצלה את הרושם שהעם הצ'כי הנו עם בעל תרבוּת גבוהה, עם מוּשגים מוּסריים נעלים, ושיש לו מה לתת לאוצר האנוֹשי – אלא שהוא צריך להיות חפשי כדי שיוּכל לתת.  דרך אגב מציין מ. את התפקיד הדומה לזה שמילאו "אנשי-הרוּח" של עמים אחרים – סנקביץ ופּאדארבסקי בשביל הפּולנים, פסל מיסטוביץ בשביל היוּגוסלאבים.  "בעניני התעמוּלה הדבר הפעיל ביותר איננוּ בבירוּר בלתי-פוסק של הפּרוֹגרמה הפּוליטית.  חשוּב קודם כל לעורר ולקשור את התענינוּת האנשים.  כזאת היתה עבודתי העיקרית, ביחוד בחברה וּבשׂיחות פּרטיות". וכדי לעשות זאת יש לעתים צורך לאחוז באמצעים אשר בדרך כלל אין למ. שוּם סימפּטיה אליהם.  הוא מזכיר פעמים אחדות כהן אמריקאי אחד שהיה נוהג לומר:  "כדי להפנות את תשוּמת הלב לדבר טוב הנני מוּכן להעמיד את עצמי בבית-הכנסת שלי עם הראש למטה".  עם הראש למטה לא עמד מ. ואוּלם, לאחר שפעוּלתו יצאה כבר משטח "השיחות הפּרטיות" היה מוּכן לאמצעים צעקניים למדי.  באביב 1918 היה מ. באמריקה והצ'כים, שהתחילו מזמן גם שם בעבודה פּוליטית, קיבלוּהוּ – כנהוּג באמריקה – ברעש רב בצ'יקאגוֹ, שהוא קורא לה "העיר הצ'כית הגדולה ביותר, אחרי פּראג, בכל העולם", סידרו לו הפגנות עצוּמות, בנקטים, אסיפות עם.  וּמ. רושם:  "לפני המלחמה קצפתי למדי על משׂחק הדגלים – באמריקה נוכחתי שהגזמתי ושהייתי אך ורק פּרופסור.  לא הערכתי את העוּבדה, שלהפגנה מסוּדרת היטב יכול להיות ערך לא פחות מאשר לנאום בפרלמנט או למאמר פוליטי שהוא כאילו מהפך עולמות".  דרך אגב:  באמריקה עזרו למ. לא צ'כים בלבד אלא גם יהוּדים – "כמו בכל מקום".  דוקא באמריקה נתן לי עסקי עם הילזנר, אם מוּתר להגיד כך, את הרוָחים שלי.  באמריקה כמו באירופּה יש ליהוּדים השפּעה גדולה בעתונוּת והיה רוַח גדול בזה שהכוח העצוּם הזה לא היה נגדי".  ביחוּד מציין מ. את העזרה שקיבל מבּראנדייס וממאק.  ישנן בספר עוד שתי הערות הנוגעות ליהוּדים והמעידות באיזו מידה היה אז מ. שקוּע כּולו במסלוּל של "הפּוליטיקה הטהורה.  בהיותו בפּראג ראה את התנהגוּתם הידידוּתית של היהוּדים המתאשכּנזים כלפּי אוסטריה והלך אליהם ליעץ להם עמדה אחרת – ולמה עשה זאת?  "פּחדתי פּן תעשינה הפרעות ביהודים רושם רע בחו"ל ותכבּדנה על פּעוּלתי".  והערה שניה:  הכרזת בּאלפוּר היא בשבילו "מצעד משׂחק מצוּין אשר בגללו רכשה לה אנגליה את הציונוּת וגם את היהוּדים הבלתי ציונים בכל העולם".  (להבנת הלך-הרוּח וההערכה הפּוליטית של השנים ההן כדאי לציין שמ. מפרש את הכרזת באלפוּר כ"הוֹדאה בממלכה העברית הלאוּמית בארץ-ישראל").  כמעט שמיוּתר להגיד שכל התעמוּלה הפּוליטית צריכה להיות, לפי דעת מ. "התעמולה הישרה, בלי שקר וּבלי גוּזמה".  סופו של שקר גם בפוליטיקה להתגלות וּלהתנקם.  ואוּלם הנדוּדים דרך כל העולם, הביקוּרים המרוּבים אצל כל מיני מיניסטריונים בפאריס, לונדון, רומא פּטרוגראד, וַשינגטון, טוֹקיוֹ, ביקוּרים מרוּבים אצל אישים בעלי השפּעה מסוּגים שונים, התזכירים המרוּבים, טלגרמות בלי סוף, מכתבים, עזרת הידידים הפּוליטיים, אינטרביוּ, הרצאות, מאמרים, – כל זה, יש לחשוב, לא היה מספּיק לוּלא למ. דבר אחד אשר חסר אז בכל העולם:  הרעיון המכוון את המלחמה, תכנית הנצחון.-  כוחות עצוּמים באו להתפּרצות, המלחמה היתה "עממית", "דמוֹקראטית" – במוּבן השתתפוּת ההמונים בה – שכּמוֹה לא היתה עוד.  המלחמה ההיתה ארוכה ואכזרית, היא דרשה קרבנות בלי סוף, היא החזיקה מיליוני אנשים במתיחוּת עצבים לא תתוֹאַר.  והיה הכרח לתת למלחמה תוכן רוחני, הצדקה מוּסרית.  כאלה לא היו לא לצאריזם הרוסי ולא לאימפּריאַליזם האנגלי, על אחת כּמה וכמה לא היה אצל וילהלם ופראנץ יוסף.  בלגיה וההתנפּלות עליה נתנו הצדקה ידועה ואולם בלתי מספּקת בשביל מלחמה כה ארוּכה וּמלבד זאת:  ההצדקה איננה עדיין מטרה.  אותה הביא להסכמה מַסַריק.  לא תהיה גוּזמה אם נגיד שבמוּבן זה היה מ. לאיש המרכזי של המלחמה או על כל פּנים לאחד מאנשיה המרכזיים ביותר.  ממנו בא הנוּסח המפתה אשר בשמו נלחמה ההסכמה, אשר בעזרתו החזיקה את רוּח עמיה, רכשה לה עזרה מכל צד והכניסה מבוּכה בשוּרות מתנגדיה.  ממַסַריק באה הסיסמה על שחרור המדוּכאים, על זכוּת העצמאוּת, על חלוּקת אוסטריה, על חבר הלאוּמים.  עם התכנית הזאת הוא בא לאירופּה המערבית ואחר כך לאמריקה, אותה הטיף ב"להמונד סלאב" וב"ניוּ יוּרוֹפּ", בעזרתה רכש לו את סיטון ואסטון ואת סטד, ואחר כך את וילסון.  וכאשר חתמו מדינות ההסכמה בורסַאיל על תעוּדת העצמאות של צ'כוֹסלוֹבאקיה, לא היה בזה אלא החזרת חלק קטן מהמתנה הגדולה אשר מ. נתן להן.

כדי להראות את הממשיוּת והמעשיוּת שבתכניתו וּכדי להלחם נגד "הדעה המוּקדמת" שראתה בקיוּמה של אוסטריה את הערוּבה נגד "בּאלקאניזציה" השתדל מ. להקים לעוּמת אוסטריה המדכּאה – את ברית העמים הסלאבים החפשית.  עוד באיטליה הוא בא במגע עם המדינאים היוּגוֹסלאביים.  אחר כך בכל הזדמנוּת וּבכל מקום הוא עוזר, בכל יכלתו, לעמים הקטנים שקיווּ לשחרוּרם מן המלחמה העולמית.  הדבר לא היה קל גם מפּני הקנאה והתחרוּת הידועוּת ששׂררו בין אי-אלה מן העמים הקטנים (ובהרבה מקרים היו מוּנחים ביסוד הקנאה ניגוּדים ממשיים) גם משוּם שלא כל מדינות ההסכּמה הבינו את ערך תכניתו של מ. (ביחוּד התנגדה לכך זמן רב איטליה עם חששותיה כלפי היוּגוֹסלאבים ועם חוזה לונדון שלה שהיה נותן לה את דאלמאציה) – ורק בעקבות אי-ההצלחה האסטראטגית בא שינוּי ערכין.  לשינוּי זה עמל מ. לא פחות מאשר למטרתו הבלתי אמצעית, לתעמוּלה הצ'כית – משוּם שהבין מתחילה שלעם קטן וּבלתי ידוּע יש סיכוּיים לצאת כמנצח  ממלחמת הענקים רק במסגרת של "דבר גדול" ואת המסגרת הזאת יצר ב"שחרוּר העמים".  עמלוֹ הביא פּרי – אם גם בחלקוֹ הגדול דמוֹנסטראטיבי בלבד.  ואוּלם למ. היתה חשוּבה ברגע הזה ההפגנה לא פחות מעצם הדבר.  באַפּריל 1918 התקיימה ברומא ועידת העמים המדוּכאים של אוסטריה – ולמקום הועידה היה ערך פוליטי רב בהיות ו"הסכם רומא", הסכם בין סלאבים ואיטלקים, כאילו כפר ב"חוזה לונדון" עם אפיוֹ האַנטי-סלאבי.  ולא רק עם עמי אוסטריה ביקש מ. לבוא במגע – הוא השתדל לבוא בקשרים עם פּולנים, רוּמנים, אוּקראינים ואפילו עם אַלבּאנים, אַרמנים, אָסטוֹנים, ליטאים, לאטבים.  באמריקה יסד את "הברית הדמוֹקרטית של אירופּה התיכונה"  אשר בחרה בו לנשׂיאה.  באוקטובּר 1918 התקיימה בפילאדלפיה ועידת הברית, עם ההודאה החגיגית המשוּתפת, _  ו"פעמון העצמאוּת" המפורסם צלצל בהזדמנוּת הזאת.  אחד-עשר עמים לקחו חלק בועידה.  "הטקס היה אמריקאי מאד והיתה לו הצלחה"  "למעשה היו בברית הרבה ניגוּדים וסכסוּכים".  הפולנים עזבו אותה תיכף (בגלל האוקראינים), ואולם כרגע לא חשוב הדבר: מעטים ידעו על הניגוּדים והסכסוּכים, אולם רבבות שמעו את צלצוּל הפּעמון.

הודות לתעמוּלתו וּלתכניתו הצליח מ. להכניס למוחות המדינאים את המוּשגים הנחוּצים לו על אודות צ'כיה.  "בסוף 1916 התחילו הצ'כים להיות מענינים" – ומאז נמס הקרח.  בינוּאר 1917 עונות מדינות ההסכּמה להצעת השלום של וילסון וּמזכירות, בין תנאי השלום שלהם, את שחרור צ'כוֹסלוֹבקיה.  בדצמבּר אותה שנה מפרסמת צרפת את פקוּדת ארגוּן הצבא הצ'כי.  באַפּריל 1918 הולכת איטליה בעקבות צרפת.  באוקטובר אותה שנה הודה בּאלפוּר בצ'כים כב"אוּמה בת-ברית", וב"ועד הלאוּמי" הצ'כי שבחוּץ-לארץ – כבממשלת צ'כיה.  באי-כוח הלאום אשר במשך מאתים שנה היה חי "חיים ללא היסטוריה" ישבוּ כשוים אל השוּלחן הירוק של ורסֹאיל על יד המדינות העצמאיות אשר שלטון העולם היה אז בידיהן.

אי אפשר להגיד שפּרוגרמַת מ. כלפּי צ'כיה עצמה עמדה בהתאמה גמוּרה לפּרינציפּים אשר עליהם הכריז.  את הפּרוגרמה הזאת לא בנה, כמו שהיה צריך לשער, על אַמת-מדה לאוּמית בלבד.  צץ לפתע, בניגוּד לכל הלך-רוּח של מ. מלפני המלחמה עוד קריטריוֹן שני – היסטורי.  אם גם נלחם מ. מגמות מוּגזמות בקרב "הפּטריוֹטים של בתי הקפֶה בפאריס ולונדון" אשר דרשוּ לא פחות ולא יותר מצירוּף וינא למדינה החדשה, הן גם הוא דורש בשביל צ'כיה שלו לא רק את סלוֹבקיה, אלא גם שטחי אדמה אשר תושביהם בּרוּבם המַכריע הם גרמנים, שאינם מבקשים כלל וּכלל להיות מצוֹרפים לצ'כוסלוֹבקיה.  ושלושה מיליונים גרמנים הגַרים בשטח טריטוֹריאלי אחד, שהוא נמצא בקשר גיאוֹגרפי ישר עם גרמנים אחרים נכנסים למַמָלכה החדשה.  וחוץ מגרמנים ישנם גם הוּנגארים ואוּקראינים.  כשמַסַריק בּא לנַמק את הפּרוֹגרמה שלו ואת מעשׂי הממלכה שלו, דוֹמים נימוּקיו מאד לאלה של אוֹסטריה השׂנוּאָה עליו השתּמשה בהם ואשר יצרוּ אותה "הדעה המוּקדמת" שנגדה נלחם מ. בהצלחה כה גדולה.  "בשביל ההשארוּת של המיעוּט הגרמני בקרבנו נסמכנו על הזכוּת ההיסטורית ועל העוּבדה שהגרמנים שלנו לא נתנוּ לעולם ערך להתאחדוּת עם גרמניה".  במקום אחר של ספרו מודה מ. שה"גרמנים שלנו" דרשוּ בכל זאת את הסתּפּחוּתם לאוסטריה, ואז הוא משתדל להוכיח "באון ריאַליסטי ובכוח" (כלומר, בנימוּקים משקיים), שיותר טוב בשביל הגרמנים עצמם להשאר בגבוּלות צ'כוֹסלוֹבקיה ושה"בין-לאוּמיות" דורשת סינתּזה של לאומים שונים, ובהגשמת הסינתּזה הזאת יש תפקיד גדול לקיוּם המיעוט הגרמני בקרב הרוב הצ'כי.  כל זה – גם "היסטוריה" וגם משקיות וגם "סינתּזה" – מזכיר מאד את "הרעיון האוֹסטרי" אשר על חשבּוֹנוֹ וּבזמנו רק לעג, אירוֹניה וקצף.  (בספרוֹ של אוֹטוֹ בּוֹיאֶר: "תולדות המהפּכה האוסטרית" מסוּפר איך נוצרה בסוף אוקטובּר 1918, אחרי פירוּק אוסטריה, הממשלה הזמנית של השטחים הגרמנים שבצ'כיה.  הממשלה הזאת מחאה בתוקך נגד סיפוּח לצ'כיה ודרשה את צירוף השטחים הללו לאוסטריה הגרמנית.  הדלגציה הגרמנית הלכה לפּראג, לנהל משׂא וּמתן עם ממשלת צ'כיה אשר מַסַריק עמד בראשה, וקיבלה מאחד המיניסטירים שלה תשוּבה הראוּיה לאוסטריה הישנה: "אין אנו מנהלים משׂא-וּמתן עם המתקוממים".  הצ'כים הקיפו את השטחים הגרמנים והרעיבוּ אותם.  תחת לחץ הרעב ותחת איוּם נשק ההסכמה, נסתיים כיבוּש השטחים הללו.  שוּם משאל עם לא נערך.  באותו הספר מספר בּוֹיאֶר איזו קשיים יצרו הצ'כים לרפּובליקה האוסטרית ובכמה מקרים היתה סכנה של התנגשוּת מזוּיֶנת בין השכנים הללו.  המצב הבין-לאוּמי הכריח בכל פּעם את אוסטריה לוַתר לממלכה החדשה שנמצאה בחסוּת המנַצח).

את ההתאמה השלמה לפּרינציפּים לא נמצא גם בהערכת המלחמה.  המאורעות האחרונים עשׂוּ פלסתר את הדמוּקראטיה בליטא, באיטליה, בפּוֹלין, דמוּקראטיה זו אשר מ. זוקף על חשבון המלחמה.  התפתחוּת הענינים מוּכרחה לקבוע יחס של ספקנוּת ל"זכוּת העצמאוּת" כדוּגמת דאנציג או אַלבּאניה.   גם ס"שחרוּר העמים" כפי שהתגשם בּפּוֹלין יש לפקפק, אם זוֹהי התקדמוּת רבּה.  חבר הלאומים איננוּ "מַכשיר של הפּוֹליטיקה הבין-לאומית הדמוֹקרטית".  בשנת 1927 קשה לקרוא שב"אירופה החדשה ישנה הערוּבּה לעצמאוּת גם של הלאוֹם הקטן ביותר" או ש"המלחמה היתה פסגת תנוּעת החרוּת".  ועוד יותר קשה העדרוֹ של דבר אחד אשר מדינאים אחרים, גם של ארצות ההסכּמה, מודים  בו זה זמן רב –העדר ההוֹדָאה בחטא ובעול שנעשה בורסאיל כלפּי העם הגרמני.

אוּלם לא הניגוּדים האלה בין הפּרינציפּים הלאומיים והפּוֹליטיים של מ. וּבין פּעוּלותיו כלפי המיעוּט הגרמני ודעתוֹ על תוצאות המלחמה לאירוֹפּה כוּלה, הם הניגוּדים האמתיים של הפּוליטיקה הלאוּמית.  אילו גם היה מ. מרשה לגרמנים של צ'כיה להצטרף לאוֹסטריה או אילוּ העריך באופן אחר את חוזה ורסַאיל – גם אז היו הניגוּדים העיקריים שבפעולתו נשארים בעינם, אלה הניגוּדים הקשוּרים בפעוּלתו שלו ובהתנהגוּת עמו במשך ארבע שנות המלחמה.

 

ד

בּאוֹתה הודעת בּאלפוּר, המכריזה על צ'כוֹסלוֹבקיה כעל "אוּמה בת-ברית" של ההסכּמה, נאמר:  "מראשית המלחמה התנגדה האוּמה הצ'כית בכל האמצעים שעמדוּ ברשוּתה לאויב המשוּתף".  אילוּ עמדוּ בפּסוּק זה במקום המלים "האוּמה הצ'כית" – המלים: "מַסַריק, בּנש, סטפאניק ואלה שהצטרפוּ אליהם", היה זה נכון בהחלט.  אולם, אם להאמין לספרוֹ של מ. – ואין שוּם יסוֹד לבלתי להאמין לעֵד ראיה ישר וגלוּי-לב    הרי יש להקטין את הקטיגוֹריוּת שבּנוּסחַת בּאלפוּר.  את העזרה הראשונה חיפּשׂ מ. אחרי עזבוֹ את פּראג, ב"מושבות הצ'כיות" בארצות ההסכּמה וארצות הברית, ובין השבוּיים הצ'כים.  את העזרה הזאת הוא קיבל – גם את מיליון הדולאר אשר עלתה לו פעוּלת התעמולה, גם קשרים עם אנשי המקום שהשפּעה להם, גם את החיילים.  ביחוד את התנַהגוּת החיילים יש להעריך הרבה – האנשים הללו היו צפוּיים, במקרה שיפּלוּ בידי אוסטריה, למות-חרפּה בּטוּח:  אוֹסטריה הביטה עליהם לא כעל מתנגדים, אלא כעל בּוֹגדים.  אולם פּעוּלת מ. בין הצ'כים נעשתה לא בנקל ולא באופן חָלָק ביותר, והוא נתקל כאן במעצוֹרים לכל הפחות לא קטנים מאֵלה שפגש בין מדינאים זרים.  הוּא מצא במושבות "אנשים ישרים ובעלי רצון" ואולם גם "התחַכּמוּת פעוּטה, קנאָה וסכסוּכים פּרטיים למַכבּיר".  וכך היה לא רק בּז'נוָה או בפּאריס, אלא בכל מקום בואו, והוּא אנָוּס לציין אותו הדבר גם בּלוֹנדוֹן, גם בּקיוֹב וגם בארצות הברית.  מ. מתגבּר על הקשיים האלה ואולם יש לפקפּק, אם הדבר היה עולה בידוֹ בלי גורמים חיצוּניים חשוּבים – בלי אוירת המלחמה בצרפת ובאנגליה ובלי כניסת ארצות הברית למלחמה.  הוא עצמו רואה את הקשר בין נכוֹנוּת הצ'כים להתאַחד מסביב לפּרוֹגרמה שלוֹ וּבין הגורמים האלה.  הרבּה דאגות גרמו לו הצ'כים ברוּסיה, שניהלוּ מראשית המלחמה ועד המַהפּכה את התעמולה הצ'כית ברוח הפּאַן-סלאביוּת הריאַקציונית.  הם הציעו את כּתר צ'כיה המשוּחררת לאחד הנסיכים הרוּסים, הם נלחמוּ בשוּרות המשרתים הצאריים השחורים ביותר.  "בסיסמת הסלאביוּת חָגגוּ שם אוֹרגיוֹת ברוח המאָה השחורה".  השחורים האלה התנַגדו למ. בעל האוֹריינטאציה המערבית והרפּוּבּליקאית, הם היו מַלשנים עליו לפני הממשלה הצארית, מעלילים עלילות ומפיצים דיבּות נגדו.  הם היו באים גם לחוץ-לארץ, ומ. היה מוּכרח אפילו להכניס אחד מהם ל"ועד הלאומי" שלו והם הסבוּ לו הרבה צרות גם בתעמולה הפּנימית שלו, בקרב הצ'כים, וגם בעבודתו הדיפּלוֹמַטית, מכיון שאנשי ההסכּמה חששוּ כל הזמן לחַזק את רוּסיה ולחַנך לה משרתים חדשים.  וגם ברוּסיה, כמו בארצות הברית, ספק, אם היה עולה בידי מ. להתגבּר על הסכסוּכים הפּנימיים, אלמלא המַהפּכה הרוּסית.  "הועד הלאומי" אשר בראשוֹ עמד מ. נוֹצר בנוֹבמבּר 1915 ורק במארס 1917, כאשר גם המאה השחורה הרוּסית נעלמה מן הבּמה הפּוֹליטית הכּירוּ הצ'כים הרוּסים ב"ועד הלאומי" ובמ. בתור דיקטאטור.  ומיד צצים מעצורים חדשים – שוּב לא שחורים, אלא אדוּמים.  בעת ש"היו ברוּסיה אנשי הון צ'כים, אשר מתוך אהבת בצע לא רק השלימו עם המלחמה נגד הצבא הצ'כי, אלא תמכוּ בה באופן ישר", באותו זמן היו גם פועלים צ'כים, מן השבוּיים, אשר "סירבו להכּנס לצבא ולא רצו לשלם תרוּמוֹת בעדו".  האטמוספרה הכללית, המהפכנית בראשיתה, הבּוֹלשביסטית אחר כך, השפּיעה גם על הצ'כים.  גם אלה שנכנסו לצבא "לא כוּלם באו מתוך התלהבוּת פּאטריוֹטית אידיאלית".מ. אינו מסַפּר איזה חלק מן השבוּיים בא להתנַדב וּמסתפּק באמרה זהירה: "לי נדמה היה שמספּר אלה שבאו היה גדול למדי".  אחרי צאת מ. מרוּסיה, היתה ניכּרת ההשפּעה הבּוֹלשביסטית גם בקרב הצבא הצ'כי עצמו.  הודות ל"התנַהגוּת הבלתי נבוֹנה והפּוֹשעת של הבּוֹלשיביקים הצ'כים"   והודות לאטמוספירה הכללית נתגלוּ בגדוּדים "סימני התפּוֹררוּת ידוּעים, תנוּדות פּוליטיות, התקפות של רוח אַבאנטוּרית, חוסר שיקוּל דעת בפלוּגות אחדות".  וכדי להציל את הצבא מן הדמוראליזציה, היתה נחוּצה עזרה מאמריקה ויאפּאן, ששלחוּ לסיבּיריה חיילים וגם כסף רב.  בכלל נתנה תנוּעה ההתנַדבוּת פּרי ביחוּד במַחנות השבוּיים בצרפת ובאיטליה.  ברוּסיה המהפּכנית היה הדבר קשה הרבה יותר ועוד יותר קשה בארצות הברית, אשר שם ניסה בעבודה הזאת סטאפאניק – הוא ייחל למספּר רב של מתנדבים, אך תוחלתו נכזבה.

ומה היה במשך כל הזמן הזה בבית, בבּוֹהמיה?  כאשר מ. עזב אותה, חסר היה בה כל כיווּן וכל רעיון וכל ההנהגָה בקרב המפלגות הפּוֹליטיות – "התפּוֹררוּת בין המפלגות והאישים".  במשך שלש שנות המלחמה הראשונות נשארה האוּמה ללא הנהגה נראית לעין של המפלגות הפוליטיות.  "ההתפּוֹררוּת הפּרוֹגמטיות והאישית ששרה בּמפלגוֹת הפּוֹליטיות לפני המלחמה נמשכה עוד זמן רב".  הנסיון שנעשה ב- 1915 לאַחד את כּל המפלגות הצ'כיות עלה בתוֹהוּ.  רק בסוף 1916 – שנה וחצי אחרי התחלת המלחמה – נתארגנה "הברית הצ'כית" – מצירי בּוֹהמיה בפרלמנט הוינאי, והברית הזאת התנהגה ברוח אוסטריה.  ראשית פעוּלתה היתה הכרזת נאמנוּתה ל"דינַסטיה ולתפקידה ההיסטורי".  הצירים הצ'כים השתתפו באופן חגיגי בטקס הכתרת המלך קארל בבוּדפשט.בהזדמנות הנצחון הקטן של האוסטרים בחזית האיטלקית הם שלחו טלגרמות ברכה לפֶלדמַרשל האוֹסטרי.  הם השתתפוּ בהוצאת ספר "אוסטריה נוֹבה" וירחון "אוסטריה החדשה", הוצאות שמטרתן היתה תעמולה לטובת אוסטריה והצדקתה.  כאשר בּאָה תשוּבת מדינות ההסכּמה לוילסוֹן, וסיפּוּק "שאיפות צ'כיה" היה נזכּר בה בין תנאֵי השלום, מיהרה המפלגה הצ'כית הקאתולית לצאת בהתכּחשוּת נמרצת.  בעקבותיה הלכה כל "הברית הצ'כית".  עד סוף 1917 "פּראג הרשמית הנה ידידה לאוסטריה".  בקיץ 1917 יוצאים אמנם הצירים הצ'כים בדרישת תיקוּנים, אוּלם יחד עם זה גם בהכרזת נאמנוּתם להאבּסבּוּרגים.  רק בראשית 1918 הם מעבּדים תכנית פּוֹליטית חיוּבית והיא אינה מדבּרת עדיין על מדינה צ'כית עצמאית, אלא על מדינה בּעלת שלטוֹן עצמי במסגרת אוסטריה.  רק ביולי 1918, חדשים אחדים לפני גמר המלחמה, נוצר בפּראג "האוֹרגן הלאוּמי" החדש, אשר התקרב לפעוּלת חוּץ-לארץ, ורק באוקטובּר אותה שנה בּאָה הכרזת "האוֹרגן הלאוּמי" אשר בה "היתה בפעם הראשונה הודָאה גלוּיה ופוּמבּית בפעולתנו בחוּץ-לארץ".  אוּלם דבר זה אירע אחרי שבּולגאריה כּרתה שלום עם הסכּמה, אחרי שגם אוֹסטריה וגם גרמניה ביקשוּ שלום, אחרי שבּאוֹסטריה גם ההונגארים וגם הגרמנים עצמם התקוֹממוּ נגד הדינָסטיה ובכל זאת עוד ירא מ., פּן יבואוּ הצ'כים בבית לידי הסכּמה בדבר שלום עם וינא על בסיס של אַבטוֹנומיה צ'כית במסגרת אוֹסטרית, ועל כן הוא ממַהר להכריז על מדינַת צ'כיה עצמאית ועל הוַעד הלאומי כעל הממשלה הזמנית.  אחרי ההכרזה הזאת "חיכה להודאַת אנשינו בבית" שתתמוך בו – והוֹדאה כזאת לא באה "מכיון שבבית חיכּו לקאפּיטוּלאציה שלמה של אוסטריה".  המהפּכה בפּראג לא באָה אחרי כרוז קארל לעמי אוסטריה, אשר היה כבר סימן לקאפּיטוּלאציה, וגם לא אחרי פרסוּם תכנית המינסטר האוסטרי לאמאש על הסדוּר החדש של האימפּריה האוֹסטרית וגם לא אחרי האִגרת המפוּרסמת של וילסוֹן הדורשת מאוֹסטריה סיפּוּק שלם לדרישות צ'כיה ויוּגוֹסלאביה.רק שבוּע אחרי המהפכּה בוינא, יום אחד אחרי קבּלת תנאֵי וילסוֹן על-ידי מיניסטר החוץ האוֹסטרי, אַנדרשי, ביום פרוֹץ המַהפּכה בגרמניה, יומַיִם לפני המהפּכה בבּודפּשט, בּאָה המהפּכה בפּראג, ורק שלשה ימים אחרי הפסקת המלחמה, כלומר, אחרי הקאפּיטוּלאציה הגמוּרה לא רק של אוסטריה, אלא גם של גרמניה ב-14 בנוֹבמבּר, הכריזו בפראג על מיגוּר קארל מכסא המלוּכה ויסוּד הרפּובּליקה הצ'כית ובחירת מ. לנשׂיאָה.

מ. מבאר וּמצדיק את ההתנהגות "בבית".  המהפּכה המזוּינת לא היתה עד המלחמה כּלוּלה בתכנית המפלגות העיקריות, לא יכלה ולא צריכה היתה להיות.  התנַהגוּת זו היתה נכונה.  היא התאימה ליחסי הכוחות של אוסטריה וצבאָה של מולדתנוּ וכוחותיה החלשים.  לאלה שחיכוּ למהפּכה אחרי כרוּזוֹ של קארל ואחרי המהפּכה הוינאית, יש להגיד שאָז עוד היה צוֹרך במהפּכה מזוּינת וכזאת לא יכוֹלנוּ להרשות לעצמנו".  התנהגוּת הצירים הצ'כים עמדה  בקשר ישר עם "מזל המלחמה".  יש להביא בחשבון, כי בשנוֹת המלחמה הראשונות היו יד גרמניה ואוסטריה על העליונה, בעוד שרוּסיה הכזיבה את התקווֹת הרבּוֹת שתלוּ בה.  יש להבין שבתנאים כאלה "יכולה היתה להתגלות ספקנוּת ידוּעה כלפּי תכנית השחרוּר, ורבים מן הצירים פּקפּקוּ".  ואולם בהצדקות אלו יש משוּם סליחת המנצח למתנגדיו הפוליטיים – לשם שלום בית.  תוך כדי הצדקה אין מ. מעלים את כל הקושי שגרמה לו הפּאסיביות "בבית".  אנשי ההסכּמה דרשו הוֹכחות לרצון השחרוּר הצ'כי, דרשוּ עזרה פעילה "והאשימו אותו בשקט השׂוֹרר בצ'כיה".  כל ההכחשות של המפלגות הצ'כיות כלפּי סיסמאות מ. וידידיו, כל המאמרים הצ'כיים, ב"אוסטריה נוֹבה" וכו'  "גרמוּ לנו עבודה נוספת ומיותרת", מכיון שבכל פעם היה צוֹרך לרוּץ לכל מיני מינסטריוֹנים ועתונים וידידים ולהוֹכיח שוב ושוב שאין בכך כלוּם, שזוֹהי רק "דיפּלוֹמַטיה" ואין לראות בהכרזות אלו את הלך רוחו האמתי של העם הצ'כי.  מלבד החוּג המצוּמצם של "מַפיה", העוזר האמתי שלו "בבית", היה מיניסטר החוץ האוסטרי צ'רנין אשר ב"טפּשוּתוֹ" אסר עסקנים צ'כיים אחדים והכריז בפּרלמנט הוינאי, כי מ. הנו "בוֹגד", ובוגד מסוּכּן מאד.  "שטוּיוֹת" אלו הרימוּ בהרבּה את קרנו של מ. בעיני ההסכּמה, והתעמולה הצ'כית השתמשה בהן בהתמדה.  אולם גם הנשק הזה נפל מידיה בהכריז קארל על החנינה לפוֹשעים הפּוֹליטים שהיו ברובם צ'כים.  בכל אופן, אם יש להצדיק את התנַהגוּת הפּאסיבית "בבית" או אין להצדיקה, הרי את אמרתו של מ. : "מהפכת אוקטוֹבּר היתה סינתזה של מהפּכה בפנים ומהפּכה בחוץ – יש לקבל בהגבּלות גדולות.

מ. בעצמו מציג את השאלה:  "ההיתה מהפּכתנו פּאסיבית או אַקטיבית? "  לתשוּבה ישנה "חשיבוּת רבּה לא רק להערכת בּגרוּתנוּ הפּוֹליטית, אלא גם להערכת אפיינוּ הלאוּמי.  לא די בזה שרבים חפצו בשחרור – מה עשינו כדי להגיע אליו, כדי להגשימוֹ?...  השאלה הנה שאלת ההכּרה הלאומית והמצפון הלאוּמי".  וביוֹשר וּבגלוּי-לב מונה מ. את גורמי הנצחון:  התכנית הפּוזיטיבית שהוא הציע להסכמה, הקשר שנוצר בין השחרור הצ'כי ובין שחרור העמים המדוּכאים, התעמולה בחוץ-לארץ (ובתעמולה זו נודעה חשיבוּת רבה להכרה, כי הצ'כים "בתור עם של הוּס, יש להם הרשוּת לשאוף לחרוּת, משום שהדבר אשר למענו הם נלחמים יש לו ערך תרבותי בכלל"), הצבא ("התעמולה לא היתה מַספּקת, לולא הגדוּדים שהיו לנוּ בשלש מדינות ההסכּמה"), ובתור הגורם האחרון – רק בתור גורם אחרון – בּאָה גם הפּעולה בפנים צ'כיה.  "בלי פעוּלתנו בחוץ-לארץ, בלי העבודה הדיפלומַטית, בלי דם הגדוּדים לא היינו מגיעים לידי קוממיוּת...  אם מעמידים את השאלה המסוּימת –  האם בא שחרוּרנו יותר כתוצאָה מפּעוּלת חוץ או מפּעוּלת פנים, יש להגיד, כי המכרעת היתה פעוּלת חוץ".  מ. חורץ את פּסק-דינו זה וכאילו אינו מרגיש שאין זה כל כך לשבח ל"הכרה הלאומית והמצפון הלאומי" הצ'כי, שאם כך הוא הדבר – אזי אין לו בעצם רשוּת לדבּר על "המהפּכה הצ'כית" במוּבן המקוּבּל של המלה, ואין גם לדבּר על הקשר ההגיוני הפּנימי בין כל מה שעשֹה בזמן המלחמה לשם השחרור הצ'כי ובין ההשקפות שהטיף להן כל ימי חייו – לפני המלחמה ואחריה.

נניח להרבּה דברים שמ. עשה בזמן המלחמה – דברים חשוּבים כשהם לעצמם, אבל מקריים במסגרת פּעוּלתו, אשר יכלה להעשות גם בלעדיהם.  לדברים אלה שייכים הערכת המלחמה ותוצאותיה, יחסו לגרמניה, גורל הגרמנים תושבי צ'כיה וכו'.  נניח לאי עקביוֹת שבפּרינציפּים הלאומיים ובמעשׂה.  נניח לעזרה לממשלות ההסכּמה שניתנה בצוּרה העושה סיסמאות נעלות פלסתר, הנה אחרי המלחמה בעד "שחרור העמים", הקיפה האכזבה האידיאולוֹגית העמוּקה את אירופּה ואת הנוער שלה, וכמעט שאי אפשר לבטא את המלים "זכוּת העצמאוּת" מבלי שיופיע צל האירונֹיה על פניהם של השומעים וגם של המדבּרים עצמם.  האם האחריוּת לאכזבה הזאת, לאי-האימון הזה אינה נופלת גם על אנשים כמַסַריק, אשר מהם היה אפשר לצפּוֹת להתנהגוּת זהירה יותר ואשר את כל כוחם השׂכלי ועשרם הרוחני העמידוּ לרשוּת המנצח ולצרכיו?  נניח לכל אלה, מכיון שיש לחשוב, שלא היה בהם הכרח בשביל שחרור צ'כיה.  מה שהיה הכרחי הנו ה"קוּם ועשׂה" של מַסַריק, פעוּלתו הבלתי אמצעית.  בלי הפעוּלה הזאת יש לחשוב שצ'כיה היתה נשארת בּצל ושחרוּרה לא היה מתגשם – בכל אופן, לא היה מתקיים בשלמוּתו.  בתנוּעות לאוּמיות מענין רק המוֹמנט ההכרחי, לא המוֹמנטים הארעיים שבהם.  והמוֹמנט ההכרחי בפעוּלת מ. הנהוּ:  איש בלתי מצוּי, אפשר להגיד איש גדול, מחוּנן ברצון חזק ובראש בּהיר, עולה על הבימה הפּוֹליטית ברגע המכריע לגורל עמו ומדבּר ופועל בשם העם, קובע את גורל העם, יוצר "עוּבדות", משתמש למטרתו בכל מיני אמצעים של תעמולה גלוּיה ומסותרת, מעמיקה וצעקנית, נעשׂה לדיפּלומַט ומאַרגן צבא, שולח אנשים למות – וכל זה מבלי לשאול את העם עצמו, מבלי לקבּל ממנו יפוּי-כוח, בלי שתינתן לו הצמיחה השלמה של העם הזה, כשהפּאסיביוּת של העם הזה מסַכּנת כמעט את כל פעוּלתו.  הנה כאן הניגוּד האמתי, ניגוּד מתוך הכרח, בין פעולתו של מ. ובין תורתו, יען כי אין שוּם גשר בין "פּוֹליטיקת התרבוּת", "הפּוֹליטיקה הבלתי פּוֹליטית", בוז ל"דגָלים" וסמלים לאומיים בכלל, כפירה ב"יצירת העוּבדות", הסיסמה "הכל על ידי העם" – ובין פעוּלת מ. בזמן המלחמה.

אם נשאַל: האם היתה מ. רשות לפעוֹל כאשר פּעל? – לא נהיה ישרים, ביחוּד אנוּ, הנמצאים בתוך אותה המלחמה אשר מ. לחם אותה בהצלחה כה רבה בשביל עמו, אילו ענינו בשלילה.  לדברים המקריים, כאמור, נניח.  את הניגוּד הפנימי, האמתי לא נוּכל לבלי לקבל.  גלגל תולדות העמים מסתובב, והמרכּבה ההיסטורית אינה עומדת על מקום אחד, ואינה מחכּה לאלה הבאים באיחוּר זמן.  וב"רגע ההיסטוּרי המכריע"  הרשוּת וגם החובה על מיעוּט האומה ללכת בדרכּוֹ הוא, גם כאשר "ההמון", רוב העם, שקוּע בפּאסיביוּת.  התפקיד הזה של המיעוּט האַקטיבי אין לכפוֹר בו ואין לבטלוֹ.  שום עם אינו יכול לוַתּר עליו בפּרוֹצס שחרוּרוֹ.  אין פירוּשה הדימוקראטיה להיות תמיד עם הרוב ולבלי לעשות שום דבר אשר הרוב אינו מסכּים לו ואינו משתתף בו – פירוּשה של הדמוֹקראטיה הוא ויתוּר על אמצעי כפיה של המיעוּט כלפּי הרוב, ולא יותר.  כל מה שקוראים בזמן האחרון "משבּר הדמוֹקראטיה" יסוֹדוֹ בערבוב "ההומניוּת" עם "העממיוּת", בזלזול שנהגה הדמוקראטיה הדוגמתית והמוּפשטת בתפקידו של המיעוט.  בודאי בתפקידו זה של המיעוט כרוּכה סכּנת דיכּוּי.  הדרכת המיעוּט יכולה בנקל להפוך לשלטון המיעוּט.  ההבדל היסודי בין המיעוּט העממי ובין המיעוּט השואף לשלטון הוא בזה, שהמיעוּט העממי מוַתר מלכתחילה וּבלי פשרה כל שהיא על אמצעי הדיכוּי כלפּי הרוב ובזה שהנוֹשׂא לאַקטיביוּתו הנוֹ קודם כל הוא עצמו.  על ההבדל הזה יש לשמור בכל חומר הדין – מבלי שהמיעוּט יוַתּר מתוך כך על פּעוּלתו.  תולדות התנוּעה הארץ-ישׂראלית יכולות לשמש כדוגמה של אַקטיביוּת המיעוּט במסגרת פאסיביוּת הרוב, מבלי שהתנוּעה תחדל על-ידי כך להיות עממית ביסוֹדה.  חלוצי ישראל עולים לארץ ישראל – וכל הסבל של העליה, כל היסוּרים של הבנין נופלים עליהם.  ומשוּם כך המפעל הארץ-ישראלי הולך ונבנה על-ידי מיעוּט פעוּט, אולם בשם האומה ולשמה.

ואם צוֹדק היה מ. ב"קוּם ועשׂה" שלו, הרי ישנוֹ איזה פגם בתורתו – יען כי הניגוּד בין השנים בּוֹלט ולא יכוּסה.  "פוליטיקת התרבוּת" אינה יכולה להיות הקו היחיד בפעוּלת העם השואף לשחרור.  מלבד "המעשים הקטנים", מלבד החינוך והספר ובית-הספר ישנה גם "יצירת עוּבדות";  מלבד הסתגלוּת למציאוּת ישנה גם כפירה בה.  אין להבדיל בין שני הקוים הללו לפי תקוּפות שונות – מה שטוב בתקוּפה אחת הנוֹ רע בתקוּפה אחרת ולהיפך.  מפעלו של מ. הצליח משום שהעם הצ'כי למד את הפרק של "המעשים הקטנים"  והיה מוּכן "לקבּל את המהפּכה", ואולם אותו מפעל היה לא פעם בסכּנה משום ש"פּוֹליטיקת התרבוּת" לא עוֹררה בעם את רוח ההתקוממוּת למציאוּת, את הנכוּנות לקרבן העליון ומ. עמד יחידי בחזית ובכל רגע היה עלוּל לנפוֹל.  אם יש "מוּסר השׂכּל", אם יש לקח בתולדות ארבע שנות המלחמה של העם הצ'כי ושל מַנהיגה, הרי הוא אומר:  כדי שיהיה העם מוכן, עליו לדעת ולהרגיש בכל רגע, ביום חוֹל וביום חג, ביום עבודה רגיל, וּברגע היסטורי עולמי, שלפניו תעוּדה נעלה ושלתעודה הזאת, אשר היא השחרוּר השלם – הרוחני וגם הפּוֹליטי והסוציאלי – עליו לכוון את כל מעשיו, הקטנים והגדולים.  לא יִקלע למטרה מי שיבוא לעם הלוחם על חרוּתוֹ ויגיד לו, שעליו להגבּיל את פּעוּלתו בעבודה הקטנה של חיי יום-יום, והעוֹשׂים את העבודה הזאת פּטוּרים הם ממילוּי דרישות מקיפות יותר.  סופו של דבר להסתיים בקטנוּת רוּחנית, אשר בשעת הצוֹרך תתנַקם ותתבּטא בחוֹסר פּעוּלה מכרעת.  ולא יקלע אל המטרה מי שיבוא ויגיד, שיש להתרכז בפעוּלה פוֹליטית רחבה ומקיפה, ולפיכך יש רשוּת לזלזל בעבודה הקטנה היום-יומית,–סופו של דבר להסתיים בדקלמַציה חיצונית.  ואולם גם בפעוּלה היום-יומית, בתחית הלבבות, בפעוּלה הנמרצת והמרוכזת, ישנו למיעוּט האַקטיבי, לחלוץ האומה, תפקיד שבלעדיו לא יתוֹארו לא התנועה ולא נצחונה.

 

"דבר", נ' – י"ב סיון תרפ"ז (1927. 6. 12 * 3)

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 

 



[1]         T.  G.  Masaryk Die Weltrevolution Erinnerungen und Betrach-tungen 1914 -1918.

  Erich Reuss Verlag.  Berlin  1925,  S.  556.                                                                       

[2].   הדיוט שנתעשר.