אנוּ נתקלים יוֹם-יוֹם בּתמוּנוֹת שיש בּהן אכזריוּת, חרפּה וסכּנה כּאחת – חוֹלי-רוּח המהלכים ללא השגחה בּחוּצוֹת הערים והמוֹשבוֹת. אכזריוּת בּחזיוֹן הזה, בּאשר מוּכי גוֹרל אלה מהלכים קרוּעי-לבוּש ויחפים גם בּימי-הגשמים האלה, כשהם משמשים נוֹשׂא לסקרנוּת מנוּולת, וּלעיתים – ודאי ללא ידיעה בּרוּרה על המחלה המסרסת את דמוּת האדם – נוֹשׂא לצחוק וּלמעשׂי זדוֹן. וחרפּה בּחזיוֹן הזה, השפּלת כּבוֹד אנוֹש: המבוּגרים, ועוֹד יוֹתר הילדים, מקיפים אוֹתם ועוֹקבים אחר תנוּעוֹתיהם המגוּחכוֹת, לעתים הבּלתי נימוּסיוֹת. וסכּנוֹת ללא מספּר בּחזיוֹן הזה – סכּנה לחוֹלים אשר בּכל רגע הם יכוֹלים להזיק לעצמם; סכּנה לילדים שהתרשמוּתם מן החזיוֹן הזה עלוּלה בּנקל להשאיר עקבוֹת פַטַליים בּנשמוֹתיהם הרכּות; סכּנה לבני-אדם, לבהמוֹת, לבנינים – בּאשר סכּין, אבן, גפרוּר יכוֹלים כאן לגרוֹם אסוֹן.

אין להרבּוֹת מילים – לחזיוֹן זה אין מקוֹם בּחברה מסוּדרת. מי אחראי לוֹ? ודאי כּל איש ואיש מאתנוּ, בּאשר אם גם התרשם מהמראה המחריד בּעברוֹ בּרחוֹב וּבראוֹתוֹ בּמוֹ עיניו את אחיו המוּכּה אסוֹן – הנה כּעבוֹר רגע שכח את התמוּנה ונפנה לעסקיו בּנפש שקטה. אחראים מוֹסדוֹת הצדקה, המוֹסדוֹת הציבּוּריים המקוֹמיים – הקהילוֹת, העיריוֹת. ואוּלם האחראי העיקרי היא הממשלה, אשר עליה מוּטלת בּכל מקוֹם ומקוֹם הדאגה לאוּמללים אלה, עוֹד יוֹתר מן הדאגה לחוֹלי-גוּף. בּאשר חוֹלי-רוּח אינם חוֹלים בּלבד אלא הם מהוים קלקלה כּללית וסכּנה ציבוּרית וּמשוּם כּך הטיפּוּל בּהם הוּא מתפקידי הממשלה, לא פחוֹת מהדאגה לסדר בּרחוֹבוֹת.

רק בּית-חוֹלים ממשלתי אחד לחוֹלי-רוּח קיים בּארץ, זה שבּבית-לחם, והוּא קטן מאד, בּהכילוֹ אך 60 מיטוֹת. עד הזמן האחרוֹן לא השתמשו בּוֹ היהוּדים, כּי הפּרסוֹנַל המדיציני העיקרי – הרוֹפא והאחוֹת הראשית – אינם יוֹדעים לא עברית ולא אידיש. ואם קשה לכל חוֹלה להיכּנס לבית-חוֹלים על מנת להיוֹת בּוֹ בּבחינת אילם, על אחת כּמה וכמה קשה הדבר לחוֹלי-רוּח, אשר אמצעי-המגע שלהם עם סביבתם מוּגבּלים הם גם כּששׂפתם אתם. אין לתאר את מצבוֹ של חוֹלה-הרוּח, אשר אי-אפשר להסביר לוֹ גם את הדברים המעטים ששׂכלוֹ הרעוּע מסוּגל להשׂיגם, וגם מחוּסר הוּא כּל יכוֹלת להבּיע את רצוֹנוֹ אוֹ לספּר על החסר לוֹ ועל המענה אוֹתוֹ. אוּלם כּה חמוּר הוּא מצב החוֹלים היהוּדים וּמשפחוֹתיהם, שהם הוּכרחוּ להתגבּר גם על המכשוֹל הזה והתחילוּ להשתמש בּבית-החוֹלים הממשלתי – בּחשבּוֹן ממוּצע הם תוֹפסים בּוֹ כּשלוֹשים מיטוֹת, ואוּלם המספּר הפּעוּט הזה אין בּכוֹחוֹ להספּיק גם מעט מן הדרוּש.

יש גם בּית-חוֹלים יהוּדי לחוֹלי-רוּח של „עזרת נשים” בּירוּשלים, מוֹסד שנוֹצר והתפּתח אך הוֹדוֹת ליזמה ולעבוֹדה המסוּרה של אחדוֹת מנשי ירוּשלים, בּיחוּד של מרת [צפּוֹרה] פּינס המנוֹחה [אשת יחיאל מיכל פּינס] ושל בּתה מרת [איטה אשת דוד] ילין. על התרוּמוֹת קיוּמוֹ וּמשוּם כּך אינוֹ בּטוּח. להלכה הוּא מכיל חמישים מיטוֹת, וּלמעשׂה יש בּוֹ כּשבעים חוֹלים. אי-התאמה זוֹ בּין התוֹכנית והמציאוּת אינה יכוֹלה לבלי להשפּיע על הסידוּרים.

הממשלה סירבה בּעקשנוּת לבוֹא לעזרת המוֹסד, ורק כּשהמצב נעשׂה חמוּר בּיוֹתר והועדה הממשלתית העירה על המצב הסַניטרי הקשה בּמוֹסד (תוֹצאה מהכנסת החוֹלים הנוֹספים) הסכּימה הממשלה, אחרי לחץ רב וּמשׂא-וּמתן ממוּשך, להקציב ל„עזרת נשים” אלפּים לירה בּתוֹר הקצבה חד-פּעמית לשם תיקוּנים בּבּנין. יש להעיר עוֹד, שאין בּיכוֹלת המוֹסד לקבּל חוֹלים בּלי תשלוּם וּמשפּחת כּל חוֹלה משלמת שש לירוֹת לחוֹדש (בּמקרים יוֹצאים מן הכּלל מוּפחָת התשלוּם, אוּלם לא למטה משלוֹש לירוֹת לחוֹדש). פּירוּשוֹ של דבר הוּא, שהמוֹסד סגוּר בּפני העניים, בּשעה שדוקא הם זקוּקים בּיוֹתר לסַדר את חוֹליהם בּבית-החוֹלים, כּי בּעלי-אמצעים יכוֹלים עוֹד, אכן גם הם בּקוֹשי רב, לסדר איך שהוּא את קרוֹביהם החוֹלים בּביתם.

ואוּלם גם המוֹסדוֹת בּבית-לחם וּבירוּשלים, אינם מספּיקים כּדי הצוֹרך. אילוּ גם נתמלאוּ דרישוֹת המוֹסדוֹת היהוּדיים ולישוּב העברי היוּ מוּבטחוֹת כּ-150 מיטוֹת, גם אז היה זה מספּר נמוּך מאוֹד – מיטה אחת לאלף תוֹשבים, בּוֹ בּזמן שבּארצוֹת אחרוֹת מעריכים את הצוֹרך הזה, בּדרך כּלל, בּ-3–5 מיטוֹת לאלף נפש. לא פּעם ולא פּעמַיִם פּנוּ לממשלה בּדרישת מילוּי חוֹבתה. תזכּירים ללא מספּר, ראיוֹנוֹת ושׂיחוֹת בּעל פּה, הסבּרוֹת ותביעוֹת – בּשם הרגש האנוֹשי והבּטחוֹן הציבוּרי וההתחַיבוּת על-פּי המנדט. חוֹדשים עוֹברים, שנים עוֹברוֹת ללא תוֹצאוֹת כּל שהן. היתה הצעה לבנוֹת על יד תל-אביב בּית-חוֹלים לחוֹלי-רוּח ל-120 מיטוֹת. זמן מה נדמה היה כּאילוּ נוֹטה הממשלה לתכנית זוֹ. אחר כּך הסתלקה: הוֹצאה זוֹ של 15–18 אלף לירה אין בּיכלתה לשׂאת בּה – וזה בּמסגרת התקציב לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת המגיע לחצי מיליוֹן לשנה. לעוּמת זאת הבטיחה להרחיב את בּית-החוֹלים שבּבית-לחם. אחר כּך התבּרר, שהדבר הזה מן הנמנע הוּא, אמנם מסיבּוֹת בּלתי תלוּיוֹת בּממשלה (בּעלי-הבּית התעקשוּ ולא הסכימוּ לשינוּיים בּוֹ אוֹ למכירתוֹ), אוּלם להצעת בּית-חוֹלים חדש לא שבה עוֹד. וּמה יש לדבּר על בּית-חוֹלים מוּרחב אוֹ חדש אם גם את הדבר הפּשוּט והקל בּיוֹתר – סידּור „חדרי-הסגר” בּמספּר מצוּמצם מאד, בּבתי-החוֹלים הכּלליים, אי-אפשר היה להשׂיג.

המשוּנה והמביש בּיוֹתר הוּא שהממשלה מוֹדה הפּעם, בּניגוּד למנהגיה הרגילים, בּצוֹרך להגדיל את העזרה לחוֹלי-רוּח וּמחוֹבתה היא לעשׂוֹת את הדבר. היא מוֹדה וּמבטיחה. היא מוֹדיעה, שהנה היוֹם-מחר היא ניגשת לסידוּר הענין. יתר על כּן: „חדרי-הסגר” אלה המִסכּנים נתפּרסמוּ כּבר בּדין-וחשבּוֹן הרשמי של ממשלת הארץ לשנת 1927 כּדבר העוֹמד לצאת לפוֹעל. אוּלם בּמציאוּת הם אינם קיימים עדין כּיוֹם. ואם מוֹפיע חוֹלה בּרחוֹב, אין הוּא נעלם ממנוּ עוֹד, כּי גם המשטרה אין לה מקוֹם להשכּינוֹ.

הממשלה יוֹדעת שאנשים רבּים סוֹבלים בּגלל רשלנוּתה ו„רוּח הקימוּצים” הבּלתי מוּצדק והבּלתי אנוֹשי שתקף אוֹתה. היא מוֹדה, שחוֹבתה לתקן את התקלה הציבּוּרית הזאת. וּבכל זאת היא משתמטת – שמא ישכּח הישוּב את הרע הזה; שמא יתעייף מלתבּוֹע ולדרוֹש; שמא ימאסוּ המוֹסדוֹת מלפנוֹת עוֹד בּתזכּירים אל פּקידיה, וכמה פּרוּטוֹת תישאַרנה בּקוּפּתה. וּבינתים – אנשים חוֹלים מתגלגלים בּרחוֹבוֹת ללא עזרה וטיפּוּל, ללא סיכּוּיי הבראה, בּלי בּית-החוֹלים, בּלי „חדרי-הסגר”, וּמוֹסיפים לשמש מקוֹר של סכּנה וחרפּה.

הכזאת היא הפּוֹליטיקה של ממשלת המנדט?

כ“ז שבט תרפ”ט (7.2.1929)