_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תעוּדה מדהימה

משה בילינסון

לתוכן הענינים

 

א

לוֹנדוֹן וכל העוֹלם כּוּלוֹ קיבּלוּ את הדין-וחשבּוֹן של ועדת החקירה בּמלוֹאוֹ.  רק אנוּ, תוֹשבי הארץ, קיבלנוּ לעת עתה אך תמצית בּלבד, כּשהיא עוּבּדה על-ידי הממשלה המקוֹמית.  בּתמצית הזאת נשארוּ עוֹד עקבוֹת היד שעיבּדה אוֹתה מתוֹך מגמה ידוּעה.  את הפירוּש הנכוֹן של המגמה הזאת נדע רק אחרי שכּל הדין-וחשבּוֹן יהיה לפנינוּ.  כּרגע אין עדיין האפשרוּת להעריך כּראוּי את כל העבוֹדה של שלוֹשת האנגלים האלה – החבר הרביעי, סנֶל, הנהוּ פרשה לעצמוֹ – שנשלחוּ לארץ לחקוֹר את מאוֹרעוֹת אב ואת סיבּוֹתיהם.  ואוּלם כּבר עכשיו ברוּר דבר אחד: שלוֹשת האנגלים האלה לא מילאוּ את שליחוּתם.  הם נשלחוּ הנה בתוֹר שוֹפטים עליוֹנים – לחקוֹר ולחרוֹץ משפט על ממשלת הארץ, על הישוּב הערבי וּמנהיגיו, על מפעלנוּ ודרכינוּ.  הם לא עשׂוּ את המוּטל עליהם.  הם סרוּ מן הדרך.  פסק-דינם אינוֹ פסק-דין כּלל.

עמדוּ היהוּדים בּפני בּית-דין זה והגֵנו על עמדתם.  כּזאת עשׂוּ גם הערבים.  אפשרי היה שהועדה תקבּל את עמדת אחד הצדדים ותוֹציא משפט צדק אוֹ משפט מעוּות.  אפשרי היה גם שתתפוֹס עמדה נייטרלית.  בּין שני הצדדים, על-פי השיטה הידוּעה של "שיווּי-משקל".  בּכל המקרים האלה היה זה פסק-דין וחוֹבה היתה – עלינוּ, על הישוּב הערבי, על הממשלה, על חבר-הלאוּמים – להתחשב בוֹ.  בּמידה זאת אוֹ אחרת, ואוּלם מסקנוֹת אלוּ אינן כּלל בּגדר של תעוּדה המבוּססת על חקירה  יסוֹדית ועל עקרוֹנוֹת ישוּביים ופוֹליטיים מסוּימים.  לפנינוּ ערבּוּביה מיוּחדת בּמינה של עוּבדוֹת מסוֹרסוֹת אוֹ קלוּטוֹת מן האויר, של מוּשגים מסוּלפים ושל עיקרים, אשר בּבת אחת גם מקבּלים אוֹתם וגם מבטלים.  התעוּדה שלפנינוּ מחוּסרת גם כּל קו מדיני, כּל עקיבוּת בּתיאוּר עוּבדוֹתיה וכל מַסקניוּת בּהצעוֹתיה.

הנקוּדה הראשוֹנה אשר בּתמצית הדין-וחשבּוֹן קוֹבעת: היתה התנפלוּת של הערבים על היהוּדים.  את העוּבדה הזאת מאשרת הועדה ללא כּל ספק.  והועדה מוֹסיפה: לא היתה להתנפלוּת הזאת כּל הצדקה.  כּלוֹמר: היהוּדים לא התנפלוּ והם גם אינם אשמים בּהתפרצוּת הדמים.  ואוּלם הן לא רעידת-אדמה היתה בּארץ.  לא בּידי שמים הוּמתוּ המוּמתים.  בּני-אדם הרימוּ את ידיהם על אנשים חפים מפשע.  מי הם בּני-אדם אלוּ? מי הוּא החוֹטא הישר הבּלתי-אמצעי, וּמיהוּ שעזר וסייע? מי האשם?

היהוּדים אמרוּ: הקוֹלר תלוּי בּמנהיגי הערבים שהסיתוּ, וּבממשלת הארץ שהיתה חלשה ועיורת.  הועדה אוֹמרת: לא.  האשמוֹת נגד המוּפתי ונגד הועד הפועל ערבי לא הוּכחוּ.  כּלפי הממשלה אין בּפיה דברי בּיקורת "קשים".  היכן איפוֹא פסק-דין? איש אינוֹ אשם? גם היהוּדים – הן ההתנפלוּת היתה עליהם והיתה בּלתי-מוּצדקת, – וגם המנהיגים הערבים וגם הממשלה? מה היא התשוּבה הזאת – טמטוּם, לעג?

וּבכל זאת יש בתמצית הזאת פסק-דין אוֹ דבר-מה דוֹמה לכך, אלא מפוּזרים הדברים בּפסקאוֹת שוֹנוֹת.  וכנראה – לא בּשגגה נפזרוּ, בּין הסיבּוֹת שגרמוּ להתפרצוּת מוֹנה הועדה גם: "תעמוּלה בּקרב הערבים ממין כזה, שעלוּל לשַסוֹת את הערבים" – בּמלים אחרוֹת: למאוֹרעוֹת קדם שיסוּי נגד היהוּדים.  מישהוּ עשה איפוֹא את השיסוּי הזה שגרם לדם שישפך, מישהוּ ניהל את התעמוּלה הפוֹשעת, מישהוּ אחראי לה.  מי הוּא? אם לא המוּפתי הגדוֹל והועד הפוֹעל הערבי ושליחיהם ועוֹזריהם, אם לא כּל אלה השליטים היוֹם בּרחוֹב הערבי – מי איפוֹא? התמצית קוֹבעת כּי בּעתוֹנוּת נדפסוּ מאמרים "מלהיבים ללא מידת ההתאפקוּת".  מי שהוּא הן כּתב את המאמרים האלה.  אמנם הועדה מוֹסיפה שהם היוּ "משני הצדדים" –  ואוּלם להערה אפיינית זוֹ, שבאה כּאילוּ להקל על העתוֹנאים הערבים, אין ערך משפטי והגיוֹני רב, בּאשר הן "הערבים התנפלוּ על היהודים" "ללא שוּם הצדקה" ולא היהוּדים על הערבים.  משמע, שהמאמרים היהוּדיים היוּ בּכל זאת ממין אחר אוֹ שהיהוּדים הם ציבּוּר אחר, שאי-אפשר להביא אוֹתוֹ לידי מעשי פשע.  איך שהוּא, המאמרים הערביים ולא המאמרים היהוּדיים הם שגרמוֹ למעשי-הפשע שפרצוֹ בּארץ.  זאת היא העוּבדה.  מי איפוֹא אחראי למאמרים הערביים האלה שגרמוּ  לשפיכת דמים?

הועדה מוֹנה עוֹד כּמה סיבּוֹת שגרמוּ להתפרצוּת: "הרחבת הסוֹכנוּת היהוּדית", "השאיפוֹת הפוֹליטיוֹת של הערבים שהוּכזבוּ", ה"ההתמרמרוּת השוֹררת בּקרב הערבים בּשל אי-הצלחתם הממוּשכת לקבּל מידה כּלשהי של שלטוֹן עצמי".  כּך כּתוּב בּתמצית.

אשר לפִסקה על הסוֹכנוּת היהוּדית, הרי היא העתקה פשוּטה, ללא כּל בּיקוֹרת, מהטענה התפלה שהשמיעוּ טוֹעני הערבים בּועדת החקירה.  בּהרחבת הסוֹכנות היהוּדית, שנעשתה לפי הסכּמת הממשלה האנגלית וּלעיני כּל העוֹלם, לא היה שוּם דבר תוֹקפני כּלפי הערבים.  מלבד זאת החלוּ מאוֹרעוֹת דמים, למעשׂה,  שבוּעוֹת רבּים לפני כּינוּס הסוֹכנוּת בּציריך, והם פרצוּ בּכל מוֹראיהם בּטרם הספיק הדין-וחשבּוֹן של הכּינוּס הזה להגיע ארצה.  תמוּה מאד, כּיצד יכלה ועדה המתימרת להיוֹת רצינית, לבלי לראוֹת את העוּבדה הפשוּטה הזאת – הן די היה לעיין בּלוּח פשוּט, כּדי להיוַכח כּי אמתלה בּדוּיה היא הטענה הזאת, שבּאה בּאיחוּר זמן לכּסוֹת על מעשׂי דמים.  ואוּלם נניח לרגע כּי כּינוּס ציריך היה בּאמת עלוּל לגרוֹם למאוֹרעוֹת, כּיצד הגיע שַמע הכּינוּס לקהל הערבים? הן מאוֹת אלפים אלה, שאינם יוֹדעים קרוֹא וּכתוֹב, לא שמעוּ מעוֹלם את השם "הסוֹכנות היהוּדית" ולא הגיע לאזנם ואין להם כּל מוּשׂג מה היא הרחבתה? בּרוּר שמישהוּ השתמש בּזדוֹן בּכּינוּס ציריך לשם הסתה.  מי הוּא? אם המנהיגים הערבים לא עשׂוּ זאת, מי איפוֹא עשׂה?

"הוּכזבו השאיפוֹת הפוֹליטיוֹת של הערבים".  הכּוַנה היא, כּנראה, לשאיפוֹת של ימי-המלחמה.  ההיה יסוֹד לשאיפוּת האלה? ההיה יסוּד לאכזבה? בּ"ספר הלבן" משנת 1922 (התעוּדה אשר עליה מסתמכת הועדה, בּמקוֹמוֹת אחרים) כּתוּב מפוּרש: "אין זה נכוֹן, שבּזמן המלחמה הבטיחה ממשלת ה.מ., כּי בּארץ-ישׂראל תקוּם ממשלה לאוּמית בּלתי תלוּיה – כּל ארץ-ישׂראל, עבר-הירדן מערבה, הוּצאה מתוֹך ההתחַיבוּת של מק-מהוֹן".  מי אוֹמר את האמת? הממשלה האנגלית, אשר חיבּרה את "הספר הלבן", אוֹ העדים הערבים שהוֹפיעוּ לפני ועדת החקירה, מזוּינים בּ"אכזבתם", התוֹבעת, כּנראה, לשם סיפוּקה, את דם בחוּרי הישיבה אשר בּחברוֹן?

הערבים מתמרמרים על "אי-הצלחתם הממוּשכת לקבּל מידה כּלשהי של שלטוֹן עצמי".  האם נכוֹן הדבר שאין לערבי ארץ-ישׂראל אף "מידה כּל שהיא של שלטוֹן עצמי"? בּאוֹתוֹ "הספר הלבן" מסוּפר, שכּל עניני הדת וּמוֹסדוֹת הדת וּרכוּש המוֹסדוֹת האלה נמסרוּ למוֹעצה הנבחרת על ידי מוּסלמי ארץ-ישׂראל.  שם מסוּפר גם, שעל-יד מחלקת החינוּך קיימת ועדה שבה יוֹשבים בּאי-כּוֹח התוֹשבים.  לשכוֹת המסחר עוֹבדוֹת בּקוֹאוֹפרציה עם מחלקת המסחר והתעשׂיה, מאז נתפרסם "הספר הלבן" נוֹספוּ ועדוֹת אלוּ לכמה ענינים אחרים.  בּכל הערים קיימוֹת עיריוֹת נבחרוֹת.  אי-אפשר להגיד שאין לערבים "מידה כּלשהי של שלטוֹן עצמי", כּשם שאי-אפשר להגיד (כּכּתוּב בּמקוֹם אחר של התמצית), ש"אין לערבים כּל אמצעי לבוֹא בּמגע ישר עם ממשלת הוֹד מלכוּתוֹ".  המוֹעצה המוּסלמית והועד הפוֹעל הערבי נמצאים בּמגע תמידי לא רק עם ממשלת הארץ (וּבאמצעוּתה עם ממשלת לוֹנדוֹן) אלא גם

עם חבר-הלאוּמים, ותזכּירי המוֹסדוֹת האלה נמסרים גם ללוֹנדוֹן וגם לג'ניבה בּאוֹתה הדרך שבּה נמסרים תזכירי הסוֹכנוּת היהוּדית או הועד הלאוּמי.  אם הערבים לא ידעוּ להשתמש בּכל המוֹסדוֹת האלה אוֹ השתמשוּ בּהם לרע, והפכוּ אוֹתם לקיני-שלטוֹן של כּנוּפיוֹת ולמכשירי מלחמה בּיהוּדים – אין איש אשם בּדבר בּלתי אם מנהיגי הערבים עצמם (אם נסיח את הדעת לרגע מהעזרה שהוּשטה להם על ידי הממשלה).  וּכלל לא נכוֹן, סירוּס ממש של עוּבדוֹת הוּא, אם כּתוּב בתמצית הדין-וחשבּוֹן, שהערבים "לא הצליחוּ" לקבּל מידה כּלשהי של שלטוֹן עצמי, לא פעם נעשׂו נסיוֹנוֹת שוֹנים ומרחיקים לכת לכך על-ידי ממשלת לוֹנדוֹן, בּהסכּמת הסוֹכנוּת היהוּדית – הוּצעה המוֹעצה המיעצת, הוּצעה המוֹעצה המחוֹקקת, הוּצעה הסוֹכנוּת הערבית, וכל ההצעוֹת נדחוּ על-ידי ערבים.  ולפני הועדה גם הוּגדה בּבהירוּת גמוּרה סיבּת הדחיה: אין מנהיגי הערבים שוֹאפים ל"מידה כּלשהי של שלטוֹן עצמי", אלא לשלטוֹן גמוּר על הארץ, על הישוּב העברי, על המפעל הציוֹני.  ואין זה מעשה הוֹגן של הועדה, שהסתירה את העוּבדה הזאת והלבישה את השאיפה הזאת להשתלטוּת מַדים צנוּעים ומתוּנים של "מידה כּלשהי של שלטוֹן עצמי",  ועל-ידי הסירוּס הזה הגיעה הועדה לסירוּס אחר – להעמיד את המנהיגים הערבים והמנהיגים היהוּדים בּשוּרה אחת, באשר אלה ואלה "הראוּ רק כּשרוֹן מִצער לבוֹא לידי פשרה".  האם את אוֹתם הדברים אוֹמרים – ועוֹשׂים! – הערבים והיהוּדים בּשטח הזה, בּשטח הפשרה שבּין שני העמים? האם אצל הערבים דבר-מה דוֹמה להחלטוֹת הקוֹנגרסים הציוֹנים ואסיפת הנבחרים? החתמוּ הערבים על "הספר הלבן"? השוֹלטת בּקרב הערבים הכּרת זכות היהוּדים להתישב בּארץ הזאת –  בּאוֹתה המידה אשר שוֹלטת בּקרב היהוּדים הכּרת זכוּת הערבים בּארץ הזאת, זכוּתם לחיוֹת בּה, להתפתח, לגדוֹל בקרבּה?

אוּלם נניח גם הפעם לרגע כּי אכן היה לערבים יסוֹד ל"שאיפוֹת פוֹליטיוֹת" ואלה הוּכזבוּ, כּי אין להם "מידה כּלשהי של שלטוֹן עצמי"  ולא הצליחוּ לקבלה, ועל כּן שוֹררת התמרמרוּת בּקרבם, אוּלם מי הם הערבים האלה ששאפו והוּכזבוּ, שהשתדלוּ ולא הצליחוּ? מאוֹת אלפים פלחים? הבא אחד מאלה לפני ועדת החקירה? תקיפים בּאוּ לפניה, שליטים העידוּ את עדוּיוֹתיהם, פיאוֹדלים ושוּאפי-משרוֹת (הן העדים האלה ועוֹרכי-הדין שלהם דיבּרוּ בּפירוש על משרוֹת!).  ואם אלה הוּכזבוּ, הרי ברוּרה התמוּנה.  של שאיפוֹתיהם הם זרעוּ בּקרב ההמוֹנים (כּמובן, בּצוּרה אחת זרעוּה: בּצוּרת "כּיבּוש מסגד" ו"הרוּגי ירוּשלים) את ההתמרמרוּת ודחפוּ אוֹתם למעשי פשע.  בּרוּר איפוֹא למדי: קבוּצה קטנה של מנהיגים ערבים שיסוּ את המוֹני העם ביהוּדים חפים.  וּבכל זאת: אשמתם לא הוּכחה.

היהוּדים אמרוּ: הממשלה, על-ידי חוּלשתה ועיורוֹנה, סייעה למאוֹרעוֹת דמים שיפרצוּ, ולא ידעה להפסיקם מיד.  וּבפי חברי הועדה "אין דברי בּיקוֹרת קשים נגד הפעוּלוֹת שפעלה ממשלת ארץ-ישׂראל, לא לפני התפרץ הבּלבּוּלים ולא אחריהם", אדרבּא: הממשלה "מילאה לפי מיטב יכלתה את תפקידה הקשה".  לכאוֹרה, פסק-דין, אבל אם נקרא בּעיוּן פסוּקים אחרים של אוֹתה התעוֹדה, נקבּל תמוּנה אחרת.  "הועדה סבוּרה, כּי השלטוֹנוֹת הרחיקוּ לכת בּשיטת הקטנת חיל-המצב בּארץ-ישׂראל ובעבר-הירדן מזרחה".  בּמלים אחרוֹת: הממשלה השאירה את הישוּב העברי (הן הוּא היה הנתקף) ללא הגנה מספקת.  וּכלוּם זה לא די, כּלוּם מַעל זה שמעלה הממשלה בּתפקיד הראשוֹן והעיקרי שלה, אינוֹ מספיק כּדי להוֹציא מפי הועדה דברי בּיקוֹרת קשים? האדמיניסטרציה, אשר קיבּלה את הנהלת הארץ מידי ממשלת לוֹנדוֹן ומידי חבר-הלאוּמים, האדמיניסטרציה, שהעם העברי הפקיד בּידיה את יצירתוֹ היקרה בּיוֹתר, הפקירה את חיי הישוב, את דמוֹ ואת פרי עמלוֹ – וּבכל זאת היא "מילאה את תפקידה" "לפי מיטב יכלתה"? לפי הצעוֹתיה מיעצת הועדה להשאיר בּארץ את חיל המצב הנוֹכחי (הנוֹכחי! – ולא זה שהיה כּאן לפני המאוֹרעוֹת) וגם לחקוֹר את "סידוּרה של מחלקת המשטרה בּארץ-ישׂראל" – סימן שגם כוֹחוֹת ההגנה, אשר עמדוּ לשירוּת הממשלה, נכשלוּ בּדבר-מה ולא עמדוּ על הגוֹבה, הוֹאיל והם זקוּקים לסידוּרים חדשים.  ולא רק זאת, בּין הסיבוֹת שגרמוּ להתפרצוּת מוֹנה הועדה "שוּרה ארוּכה של מקרים בּקשר עם הכּוֹתל המערבי".  מתוֹך דברי התמצית לא ברוּר מי מאוּכלוֹסי הארץ אשם אוֹ אשם יוֹתר בּמקרים האלה.  מי הגן על זכוּתוֹ וּמי השתמש בּכוֹתל למטרוֹת פרוֹבוֹקציוֹניוֹת.  ואוּלם ברוּר כּי קרוּ בּארץ כּמה וּכמה מקרים מסוּכּנים בּקשר עם הכּוֹתל.  מדוּע הרשתה הממשלה שהמקרים האלה יקרוּ? מדוּע לא התערבה בּעוֹד מוֹעד, טרם פרצה הדליקה? הועדה קוֹבעת כּי היוּ "מאמרים מלהיבים" (של שני הצדדים) וּבאוֹפן מיוּחד היא מציינת את תעמוּלת ההסתה שהתנהלה בקרב הערבים.  היכן היתה הממשלה? מדוּע לא ראתה את הדברים האלה, שראוּ העסקנים היהוּדים והעתוֹנוּת היהוּדית.  ראוּ והעירוּ והזהירוּ? כּלוּם לא היתה זאת קלוּת-דעת, רשלנוּת, חוּלשה, חוֹסר ידיעת תנאי הארץ – כּאשר האשימוּ היהוּדים את הממשלה והועדה מאשרת זאת? ואם כּך הדבר, אם הועדה עצמה מוֹדה.  ולוּ גם בּעקיפין, בּכשלוֹנה העצוּם, הצבאי, האדמיניסטרטיבי, של הממשלה – מדוּע לא אמרה את האמת בּפירוּש, מדוּע היא מנסה להסתיר אוֹתה ואף להגיד, בּמלים מפוּרשוֹת, דברים אחרים לגמרי, שכּמה פסקאוֹת אחרוֹת בּאוֹתה התמצית סוֹתרוֹת אוֹתם? כּלוּם אין זה סילוּף של פסק-דין? וּבאיזוֹ רשוּת תדרוֹש הועדה מאת ממשלת לוֹנדוֹן, מאתנוּ, מאת הישוּב הערבי –  שנקבל את הסילוּף הזה כּפסק-דין אוביֶקטיבי ונייטרלי?

 

ב

והמשפט שחרצה ועדת החקירה על מפעלם של היהוּדים, האם הוּא מבוּסס יוֹתר וּמַסקני יוֹתר?

 

בּתמצית כּתוּב: "הועדה סבוּרה, שהמפעל היהוּדי והעליה היהוּדית, שלא עלוּ על יכוֹלת-הקליטה של הארץ, העניקוּ לארץ בּרכה מרוּבּה, והערבים נהנו ממנה".  לכאוֹרה, בּרוּר, לכאוֹרה, המסקנה מפסק-דין זה צריכה להיוּת: חששוֹת הערבים לעליה היהוּדית חששוֹת-שוא הם, ואינם פרי של בּערוּת אוֹ של רצוֹן רע.  מחוֹבת הממשלה לפזר את החששוֹת הבּדוּיים הללוּ ואסוּר לה לעכּב בּגללם את המפעל המביא בּרכה לארץ.  היוֹשר וההגיוֹן דוֹרשים להסיק את המסקנוּת האלה.  אוּלם הועדה הסיקה מסקנוֹת הפוּכוֹת.  היא מציעה פיקוּח מיוּחד על העליה היהוּדית.  בּהצעה הזאת היא מסתמכת על נסיוֹן העליה "המוּפרזת" של שנוֹת 1925 – 1926.  אשר בּה ראתה, כּנראה, את ההעברה על עקרוֹן העליה שנקבּע בּשנת 1922 (כּפי שנזכּר בּמקוֹם אחר של התמצית).  הכּוָנה היא, כּמוּבן, ל"ספר הלבן", שבּוֹ כּתוּב: "העליה אינה יכוֹלה להיוֹת כּה גדוֹלה בּכמוּתה, שתעבוֹר על היכוֹלת הכּלכּלית של הארץ לקלוֹט את העוֹלים החדשים.  חשוּב להבטיח שהעוֹלים לא יצטרכוּ להיוֹת למעמסה על תוֹשבי הארץ בּכללם ולא יצטרכוּ לשלוֹל משלוֹח-יד מאת איזוֹ שׂדירה שהיא בּקרב התוֹשבים הנוֹכחים".  מתי סרוּ היהוּדים מן העיקרוֹן הזה? מתי היוּ העוֹלים היהוּדים למעמסה על כּל תוֹשבי הארץ? התשוּבה, כּמוּבן, מוּכנה: העליה "המוּפרזת" של שנוֹת 1925 – 1926.  העליה הזאת – אשר, דרך אגב, לא היתה כּלל "מוּפרזת" בּכמותה אלא בּלתי מחוּשבת וּבלתי מכוּונת בּמגמוֹתיה הכּלכּליוֹת והישוּביוֹת, – אמנם גרמה למשבּר כּלכּלי קשה בּתוֹך תחוּמי הישוּב העברי, אוּלם רק בּתוֹך תחוּמיו הוּא ואילוּ לארץ בּכללה וּביחוּד לישוּב הערבי הביאה בּרכה רבּה.  מאוֹת ואוּלי גם אלפי משפחוֹת יהוּדיוֹת – מהשׂדירוֹת האמידוֹת למחצה – נידלדלוּ ועזבוּ את הארץ והשאירוּ את כּספם כּאן, בּרוּבוֹ הגדוֹל בּידי הישוּב הערבי.  אלפים מצעירי ישראל סבלוּ במשך שנתים ויוֹתר סבל קשה של מחסוֹר ורעב – ואוּלם הם סבלוּ ולא מישהוּ אחר.  גשם זהב ירד לפתע על קוּפת הממשלה ועל הישוּב הערבי, והם גם ניצלוּ את הגשם הזה בּמלוֹאוֹ.  הם לקחוּ מאת היהוּדים, מאת העליה "המוּפרזת" הזאת, כּל מה שאפשר היה להוֹציא ממנה, את אוֹנה ואת הוֹנה – מבּלי לעמוֹד לימינה, וּמבּלי לסייע לה אף בּמה שהוּא.  בּתי-הספר הערביים, בּתי-החוֹלים הערביים, בּנינים ממשלתיים וּכבישים – נבנוּ ונתכּלכּלו בּכסף היהוּדים האלה.  בּעלי-הכּסף שבּין היהוּדים נחרבוּ, העוֹבדים היהוּדים הפכוּ לאינוַלידים ואוּלם הארץ בּכללה – קוּפת הממשלה, הישוּב הערבי על כּל שׂדירוֹתיו וּביחוּד על שׂדירוֹתיו הפרזיטיוֹת – כּל אלה נהנו מן האסוֹן הזה, אשר היהוּדים התגברוּ עליו בּכוֹחוֹתיהם הם, מתוֹך עזרה פעוּטה של ממשלת הארץ.  הן הכּבישים הללוּ, אשר לורד פלומר פקד להחיש (אך להחיש!) את בּנינים, כּדי להקל על חוֹסר-העבוֹדה של היהוּדים, לא היוּ אלא תרוּמה זעוּמה לעוֹשר הרב שהביאה העליה ה"נפרזת" הזאת לארץ.  כּך ולא אחרת "סרוּ המוֹסדוֹת היהוּדיים מן העקרוֹן שנקבע בּשנת 1922".  זאת ולא אחרת היא התמוּנה הנכוֹנה של העליה ה"מוּפרזת" בּאספקלריה כּלל-ארצית.   וּבכל זאת מצאה החכמה העליוֹנה של חברי הועדה את הנסיוֹן הזה יסוֹד מספיק כּדי ליעץ לממשלה לפקח על העליה, מנקוּדת-המבט הארצית-הכּללית, מנקוּדת-המבּט של הישוּב הערבי דוקא. 

לשם הפיקוּח הזה יש "לבדוֹק מחדש את המכוֹנה האדמיניסטרטיבית" ואף ליצוֹר את האמצעים שעל ידיהם ימָלכוּ בּדעתם של בּאי-כוֹח האינטרסים הלא-יהוּדיים בּשאלת העליה".  כּלומר: בּקביעת תחוּמי העליה היהוּדית יש לשתף, אמנם רק בּדעה מיעצת, את בּאי-כּוח הערבים.  אילוּ היתה הועדה אוֹמרת: מחלקת העליה שעל-יד הממשלה הוֹכיחה, שהיא אינה יוֹדעת להעריך את כּוח הקליטה הכּלכּלית של הארץ, ולכן יש להחליף את עוֹבדיה בּאנשים מנוּסים וזהירים יוֹתר, היוֹדעים לשמוֹר על עניני הארץ בּכללה, שניזקוּ, כּביכוֹל, על-ידי העליה "המוּפרזת" – היתה ההצעה מוּבנת.  אוּלם הועדה שפטה אחרת.  לא די בּפיקוּח הממשלה (וּמה פירוּשוֹ של פיקוּח זה מבחינת צמצוּם מלאכוּתי ובּלתי-מוּצדק של העליה, – זאת למדנוּ לדעת).  נחוּץ שגם לערבים יהיה חלק בּפיקוּח הזה.  הביאוּר לעצה הזאת ניתן בּפסקה אחרת של התמצית, שבּה מדוּבּר על הצוֹרך להבטיח לא רק את זכוּיוֹת הערבים אלא גם את "מעמדם".  מוּטב שיהיה בּרוּר לנוּ, בּכל האכזריוּת, מה כתוּב בּתעוּדה המדהימה הזאת.  הועדה אינה דוֹאגת לאינטרסים של הערבים ולזכוּיוֹתיהם, בּתוֹר פרטים וּבתוֹר אזרחי הארץ, היא יוֹדעת היטב כּי מה שכּתבה בּתמצית על הבּרכה המרוּבּה של העליה היהוּדית ועל ההנאה שהערבים מפיקים ממנה – אמת כּתבה.  אלא מה? היא אינה רוֹצה שהיהוּדים יתפתחוּ ויגדלוּ בּארץ.  היא אינה רוֹצה שהם יהיוּ לכּוֹח בּארץ.  היא רוֹצה לשים מכשוֹלים מלאכוּתיים בּדרך היצירה היהוּדית.  היא רוֹצה שיד הערבים תהיה תמיד, גם בּעתיד הרחוֹק, על העליוֹנה, ש"מעמדם" לא יפגע.  לא עניניהם ולא זכוּיוֹתיהם אלא מעמדם.  ולשם כּך בּאוּ כּל הסילוּפים הללוּ על "הפרזת" העליה ועל ההעברה על "הספר הלבן" וכּל הסוֹלידריזציה הזאת עם חששוֹת הערבים "לאבּד את מחיתם" – בּגלל  העליה היהוּדית המביאה "בּרכה מרוּבה" גם לערבים.

תשוּמת-לב מיוּחדת ניתנה על ידי הועדה לשאלת הקרקע.  הועדה קוֹבעת: היוּ "מספר מקרים, שבּהם נוּשלוּ חקלאים ערבים מעל אדמתם.  הוֹלך ונוֹצר מעמד של אנשים מחוּסרי-אדמה, בּלתי-מרוּצים, העלוּלים לסכּן את שלימוּתה של הארץ.  הועדה דוֹרשת בּמפגיע למצוֹא איזוֹ תרוּפה למצב.  מסקנתה היא, שאין ארץ-ישראל יכוֹלה לכּלכּל ישוּב חקלאי מוּגדל מבּלי להביא שינוּיים רדיקליים בּ"שיטת האיכּרוּת" וכל זה אמת ויציב.  אדרבא, אם יש כאן לתקן דבר-מה, הרי צריך להוֹסיף ולא להוֹריד: מעמד מחוּסרי-האדמה איננוּ "הוֹלך ונוֹצר", כלוֹמר אין הוּא תוֹפעה חדשה, אלא הוּא קיים זה מאוֹת בּשנים, ואשר לשינויים הרדילקיים בּשיטת האיכּרוּת, הרי הם נדרשים לא רק לשם הגדלת הישוּב החקלאי אלא גם לשם הטבת המצב, הירוּד ללא נשוֹא, של העוֹבד החקלאי הנוֹכחי.  זאת אוֹמרת: לצרה האגררית אין שוּם קשר עם ההתישבוּת היהוּדית, היא תוֹפעה הנוֹבעת מן המשטר הפיאוֹדלי השוֹרר בּארץ ואשר היהוּדים על כּל פנים אינם אחראים לוֹ.  ואמנם, הועדה אוֹמרת גם את הדבר הזה, כי בתמצית כתוּב: "אין הועדה מוֹתחת ביקוֹרת על חברוֹת קרקעיוֹת של היהוּדים".  גם מן המשפט הזה אין לגרוֹע אלא יש להוֹסיף עליו; היהוּדים עשו כּל מה שהיה בּיכלתם כּדי לתקן את תוֹצאוֹת המשטר האגררי הנפסד: היהוּדים ניהלוֹ את מפעל ההתישבוּת שלהם בּרוּח השלוֹם, הצדק ושלילת הניצוּל, כאשר לא ניהל מעוֹלם שוּם עם אחר, – לרבּוֹת האנגלים – מפעל קוֹלוֹניזציוֹני.  ואם כּך הוא הדבר, אם ישנה בּארץ צרת החקלאים העוֹבדים וּבצרה הזאת אין היהוּדים אשמים אלא להיפך, על ידי התישבוּתם הם הוֹפכים את המשטר האגררי הנפסד, אשר המוּפתי הגדוֹל והועד הפוֹעל הערבי וכּל אלה אשר אתם אחראים לוֹ – ויש לתקן את המעוּות, גם כּדי להיטיב את מצב העוֹבדים החקלאים הנוֹכחים, הרי יש צוֹרך בתיקוּנים אגרריים נוֹעזים, אשר יוֹציאוּ את השלטוֹן של הקרקעֹ מידי הפיאוֹדלים ויעמידוּ את האדמה לרשוּת העוֹבדים, יש צוֹרך בּעזרה רחבה לעוֹבד החקלאי למען יוּכל להעמיד את משקוֹ על הגוֹבה הטכני המוֹדרני.  היוֹשר וההגיוֹן מצוים להסיק את המסקנוֹת האלה והועדה אמנם מציעה לבחוֹן את החקלאוּת על אפשרוּיוֹתיה, לכוֹנן בּנק חקלאי וגם לאחוֹז בּאמצעים כּדי לעצוֹר בּעד נישוּל האיכּרים, ואוּלם על עצם הפרוֹבּלימה האגררית היא עוֹברת בּשתיקה גמוּרה ומסקנוֹתיה גם מעוֹררוֹת רוֹשם, כּאילו הן מכוּונוֹת נגד ההתישבוּת היהוּדית, אוֹתה ההתישבוּת אשר איננה אחראית למשטר האגררי והיא סבלה וסוֹבלת ממנוּ לא פחוֹת מאשר האיכּרוּת הערבית העוֹבדת.  לעוֹרר את הרוֹשם המוּטעה ההוּא, פירוּשוּ לסייע להפצת דיבּוֹת ועלילוֹת על ההתישבוּת היהוּדית.

הועדה מסתמכת, בּכמה מהצעוֹתיה, על המנדט הארצישׂראלי ועל "הספר-הלבן" –– וזה נכוֹן מצדה, בּאשר אלה הן התעוּדוֹת אשר עליהן מתבּסס שלטוֹן אנגליה בּארץ-ישׂראל.  ואוּלם אוֹפן השימוּש בּתעוּדוֹת האלה מפיץ אוֹר בּהיר, יוֹתר מכּל הסתירוֹת והסירוּסים האחרים, על סילוּף-הדין אשר במסקנוֹת הועדה וּבכל גישתה לפרוֹבּלימה הארצישׂראלית.  על "הספר הלבן" חתמה ההסתדרוּת הציוֹנית – והועדה מזכירה לנוּ את זאת.  ואוּלם על אוֹתו הספר חתמה גם ממשלת אנגליה, שהיא חיבּרה את התעוּדה הזאת והיא האחראית לה.  "הספר הלבן" מחייב אוֹתנוּ.  ואוּלם הוּא מחייב גם את ממשלת אנגליה.  כּאן שרשרת מדינית-הגיוֹנית שאין לשבּוֹר אוֹתה, אפשר לבּלי לקבּלה – כּזאת היא עמדת מנהיגי הערבים, אשר עליה חזרוּ גם לפני ועדת החקירה – ואוּלם רק מתוֹך זיוּף וצביעוּת אפשר לקבּל מן השרשרת את החוּליה המוֹצאת חן ולזרוֹק החוּצה את החוּליה האחרת שאינה לרצוֹן וזאת הדרך אשר בּה הלכה ועדת החקירה.

התמצית מצביעה על כּמה מקוֹמוֹת ב"הספר הלבן" אשר היהוּדים, לפי דעת חברי ועדת החקירה, עברוּ עליהם.  להצבעה הזאת אין ממש.  ואוּלם להתוכּח על זה, להוֹכיח שעליית היהוּדים אינה מסכּנת את "מחיתם" של הערבים, יש טעם אם מקבּלים באמת את "הספר הלבן" בתוֹר קו של הפוֹליטיקה האנגלית בארץ-ישׂראל.  וּבספר הזה כּתוּבים, בּין שאר הדברים: "הטעם של התפתחוּת הבּית הלאוּמי בּארץ-ישׂראל הוּא בּהתפתחוּת הנוֹספת של העדה היהוּדית הקיימת, בּעזרת היהוּדים הנמצאים בּחלקים אחרים של העוֹלם, למען תהיה למרכּז אשר כּל העם היהוּדי, בּתוֹר כּלל, יהיה מעוּנין בּוֹ ויתגאה בּוֹ, מטעמים דתיים אוֹ גזעיים.  ואוּלם כּדי שלעדה הזאת יהיוּ הסיכּויים הטוֹבים בּיוֹתר להתפתחוּת חפשית, וּכדי שכּל העם העברי יקבּל את האפשרוּת המלאה לפתח את תכוּנוֹתיו וכּשרוֹנוֹתיו, צריך שיהיה ידוּע, כּי העם העברי נמצא בּארץ-ישׂראל על יסוֹד זכוּתוֹ ולא על יסוֹד של חסד".  איפה, בּכל התמצית הזאת, המוּנחת לפנינוּ, על תיאוּר העוּבדוֹת שבּה, על מסקנוֹתיה ועל הצעוֹתיה, איפה אפשר למצוֹא רמז כּלשהוּ לעקרוֹן זה של הפוֹליטיקה האנגלית, כאשר נקבע ב"ספר הלבן"? הן כּל הדברים האלה, אשר חברי הועדה מביאים אוֹתם מן "הספר הלבן" – על גבוּלוֹת העליה וכו' – אינם אלא תנאי העקרוֹן ההוּא – על ההתפתחוּת החפשית של הבית הלאוּמי לעם העברי בּארץ-ישׂראל, וּכלום מעשה הגוּן הוּא לעמוֹד על התנאי וגם להחמיר בוֹ, מבּלי לדאוֹג כּלל לעיקר ולשכוֹח אוֹתוֹ מן הלב, כּאילו אינו?

אין "הספר הלבן" אלא הערוֹת שניתנוּ מאת ממשלת לוֹנדוֹן לאדמיניסטרציה שלה בּארץ.  ערך מוּגבל לתעוּדה הזאת.  הממשלה נתנה, הממשלה שינתה אוֹ תיקנה, הממשלה חזרה בּה, ואוּלם ישנה תעוּדה אחרת, שאיננה תעוּדת הפוֹליטיקה הפנימית של אנגליה כּי אם תעוּדה בּין-לאוּמית ולה  התחיבה אנגליה – בּפני העם העברי וּבפני כּל העוֹלם המאוּרגן בּחבר-הלאוּמים.  על יסוֹד התעוּדה הבּין-לאוּמית הזאת נמצאת אנגליה בּארץ.  בּרשותה לבוֹא גם עתה לחבר-הלאוּמים ולהוֹדיע שאין בּיכלתה אוֹ בּרצוֹנה לשׂאת בּשליחוּת הזאת.  אוּלם אין בּרשוּתה – ועל כּן אין גם בּרשוּת שליחיה, וחברי ועדת החקירה שליחי הממשלה הם – לסלף את התעוּדה הזאת.  ואת זאת עשוּ חברי הועדה.  הם דוֹרשים מאת ממשלת אנגליה "לקבוּע איזוֹ הגדרה מדוּיקת בּנוֹגע לפירוּש הסעיף 4 של המנדט לארץ-ישׂראל" (סעיף הסוֹכנוּת היהוּדית) למען יהיה בּרוּר ש"המעמד המיוּחד שנקבּע להסתדרוּת הציוֹנית אינוֹ מקנה לה את הזכוּת ליטוֹל חלק בּממשלת ארץ-ישׂראל".  הועדה תוֹבעת "הוֹדעה גמוּרה, שזכוּיוֹתיהן ומעמדן של העדוֹת הבּלתי יהוּדיוֹת יהיוּ מוּבטחים ונשמרים בּמלוֹאם".  כּל מי שיקרא את הדברים האלה, מבּלי שידע את המנדט הארצישׂראלי, יבוֹא בעל כּרחוֹ לכּלל ההכּרה, כּי בּארץ-ישׂראל ישנוֹ בּודאי ישוּב יהוּדי רב-מספר, תקיף וּזדוֹני, שאינוֹ מתבּייש להשתמש בּאמצעי כּפיה והשתלטוּת גסה וּמי יוֹדע אוּלי אינוֹ נרתע לאחוֹר גם ממעשׂי פשע ודמים, וּלעוּמתוֹ שוֹכן בּארץ הזאת ישוּב ערבי, קטן-מספר, מדוּכּא וכפוף, והמנדט ניתן לאנגליה כּדי להגן על הישוּב הערבי הזה בּפני האכזריוּת וההשתלטוּת של היהוּדים.  המנדט אמנם מטיל על ממשלת אנגליה את הדאגה לעניני הישוּב הערבי ואת השמירה על זכוּיוֹתיהם ואוּלם למנדט הזה מטרה אחרת, מאד בּרוּרה וּמאד מסוּימת: להקים את הבּית הלאוּמי לעם העברי בארץ-ישׂראל.  בּהקדמה למנדט מוּסבּר יפה מאד שהמטרה הזאת מוּצדקת על-ידי "הקשר ההיסטוֹרי של העם היהוּדי עם ארץ-ישׂראל.  המנדט כּוֹלל לא רק  את הסעיף הרביעי, המדאיג כּל כּך את חברי הועדה, אלא גם את הסעיף השני האומר בּחלקוֹ הראשוֹן: "הממשלה בעלת-המנדט תהיה אחראית לזה.  שהארץ תוּעמד בּתנאים פוֹליטיים, אדמיניסטרטיביים וכּלכּליים אשר יבטיחוּ את הקמת הבּית הלאוּמי העברי".  וּבסעיף הששי נאמר: "ממשלת ארץ-ישׂראל תקל על עליית יהוּדים בּתנאים מתאימים ותסייע, בּשוּתפוּת עם הסוֹכנוּת היהוּדית, להתישבוּת צפוּפה של היהוּדים על האדמה, לרבּוֹת קרקעוֹת המדינה וקרקעוֹת בוּר שאינן דרוּשוֹת לצרכי ציבּוּר", וגם אוֹתוֹ הסעיף הרביעי, מה הוּא אוֹמר? "סוֹכנוּת יהוּדית מתאימה תוּכּר בּתוֹר מוֹסד ציבּוּרי, שמטרתוֹ ליעץ לאדמיניסטרציה הארצישׂראלית.  ולעבוֹד בשוּתפוּת אתה בענינים כּלכּליים חברתיים ואחרים, אשר יכוֹלים לנגוֹע בּהקמת הבּית הלאוּמי היהוּדי וּבאינטרסים של הישוּב העברי וּלסייע ולקחת חלק בּהתפתחוּת הארץ, תמיד תחת פיקוּח האדמיניסטרציה".

כּל אלה הם דברים בּרוּרים, התחיבוּת בּרוּרה וּמסוּימת, חוֹבוֹת בּרוּרוֹת וּמסוּימוֹת.  בּאיזוֹ רשוּת סילפה וסירסה ועדת החקירה את תכנוֹ היסוֹדי של המנדט והאירה אוֹתוֹ בּאוֹר מזוּיף? בּאיזוֹ רשוּת היא התעכּבה רק על הסעיפים ופסוּקי-הסעיפים המבטיחים את זכוּיוֹת הערבים, מבּלי להזכּיר בּמה שהוּא את הסעיפים היסוֹדיים, המגדירים את זכוּיוֹת היהוּדים ואת חוֹבוֹת אנגליה כּלפי העם העברי? כּלוּם מילאה האדמיניסטרציה הבּריטית את חוֹבוֹתיה אלה? בּמה התבטאוּ ההקלוֹת לעליה היהוּדית? מה היתה הדאגה להתישבוּת הצפוּפה של היהוּדים על הקרקע? מה גוֹרל אדמוֹת המדינה ואדמוֹת הבוּר? מה ערך ניתן לעצוֹת הסוֹכנוּת היהוּדית, להשתתפוּתה בּענינים הנוֹגעים ליהוּדים – גם להשתתפוּתם בּדבר הזה, אשר אוֹתוֹ חקרה, כּביכוֹל, ועדת החקירה, אשר בּכל אוֹפן, לשם חקירתה נשלחה הנה? או שמא גם דם היהוּדים, שנשפך בּחוּצוֹת הערים והמוֹשבוֹת, וגם יצירתם שנחרבה, גם אלה אינם "עניני היהוּדים" ואין לנוּ לתת עצוֹת לממשלה, גם בשעת פרעוֹת בנוּ?

בּכל שטח שעסקה בוֹ הועדה, בּין בּשטח מאוֹרעוֹת אב וּבין בּשטח הפרוֹבּלימה הארצישׂראלית כּוּלה, בּין בּדבּרה על הגוֹרמים הפעילים בּארץ – הממשלה, הישוּב העברי, הישוּב הערבי – וּבין בּדוּנה על העליה וההתישבוּת, סילפה ועדת החקירה את הדין, לא אמרה את האמת, גם אוֹתה האמת הנוֹדעת לה והמבצבּצת בּעל כּרחה מתוֹך דברי הדין-וחשבון שנכתב על ידה.  הועדה לא חקרה את המצב כמוֹ שהוּא, לא באוֹר המציאוּת המדינית, הסוֹציאלית והחברתית ולא באוֹר התעוּדוֹת האנגליוֹת והבּין-לאוּמיוֹת הקוֹבעוֹת את הפוֹליטיקה הבּריטית בּארץ.  הועדה לא הבינה מי הם האנשים אשר טענו לפניה בּשם הישוּב הערבי.  היא לא הבינה – אוֹ לא רצתה להבין – שכוֹחוֹת שחוֹרים, פיאוֹדלים, המדכּאים והמנצלים את העוֹבד הערבי וּמנשלים אוֹתוֹ מאדמתוֹ, נוֹשכי-נשך המוֹציאים ממנוּ את לשד עצמוֹתיו, הוֹפיעוּ לפני הועדה ללחוֹם את מלחמתם המיוּאשת על השלטוֹן, ללחוֹם את המלחמה הזאת כּנגד האוֹיב המסוּכּן להם בּיוֹתר: כּנגד המפעל הציוֹני, העממי, הפרוֹגרסיבי, הנוֹשא בּכנפיו את ההתקדמוּת ואת השחרוּר לארץ כּוּלה.  הועדה התעלמה לחלוּטין מכּל המפעל הציוֹני, ממהוּתוֹ הלאוּמית והסוֹציאלית.  החזיוֹן הזה של העם השב לארצוֹ, אחרי גלוּת של אלפי שנים, נשאר לה חזיוֹן סתוּם ולא חשה כּלל בּערכּוֹ האנוֹשי הנעלה.  יוֹתר מזה: היא התעלמה מן ההתחַיבוּיוֹת הבּין-לאוּמיוֹת המפוֹרשוֹת של בּריטניה הגדוֹלה בּפני המפעל הזה.

ועדת החקירה הזאת מעלה בּשליחוּתה.  פסק-הדין שלה איננוּ פסק-דין.  הוא סילוּף האמת.  הוּא סירוּס הצדק.

 

ד' – ה' ניסן תר"ץ (2-3.4.1930)

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה