_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בּמרי שׂיח

משה בילינסון

לתוכן הענינים

 

א

הפקידוּת הממשלתית הגבוֹהה הוֹלכת ומתרוֹקנת מן היהוּדים המעטים שנשארוּ מתקוּפת סמוּאל.  לא תמיד יש צוֹרך לפטר אוֹתם דוקא ואף בּגסוּת-מה כּפי שנהגוּ בּבֶּנטביטש.  יש והם מתפטרים בּעצמם, אם כּי גם לכּך גוֹרמת הממשלה.  כּי ידוּע: כּלל הוּא בּידי השלטוֹן – בּתקוּפה האחרוֹנה, מכּל מקוֹם – לבּלתי הרשוֹת לעוֹבדיו היהוּדים והערבים כּאחד עליה משרדית מעל לדרגה.  משרוֹת גבוֹהוֹת – קוֹדש הן לאנגלים.  לא חשוּב כּרגע מהוּ היסוֹד לכּלל זה: הדאגה לפקיד הקוֹלוֹניאלי, היהירוּת המניחה בּתוֹם-לבב כּי רק האנגלים מסוּגלים לכּהן בּמשרוֹת ידוּעוֹת, אי-אמוֹן פוֹליטי ל"תוֹשבים" והרצוֹן לשמוֹר את "עמדוֹת המפתח" בּידי אנשי השלטוֹן האימפריאלי.  העיקר, זהוּ הכּלל.

אין ספק: יש פגיעה ועלבּוֹן בּחלוּקה הזאת של הפקידוֹת הממשלתית ל"עליוֹנה" ול"נמוּכה", לפי תעוּדת הלידה אוֹ לפי הדת והגזע.  הפרט הנפגע קשה לוֹ להשלים עם הגבוּל הזה שהוּנח לקריֶרה שלוֹ בּכוֹח הגוֹרמים שהם מחוּץ לתכוּנוֹתיו וּלסגוּלוֹתיו.  כּוֹחוֹת לוֹ, לפרט זה, יכוֹלת בידוֹ – ושוּמה עליו לעמוֹד בּמקוֹם אחד ולראוֹת כּיצד אחרים, אנשים כּערכּוֹ ואפשר גם פחוּתים מערכוֹ, משיגים אוֹתוֹ ואף עוֹלים עליו, ונחוּתי-דרגה ממנוֹ נעשים למעוּלי-דרגה.  מדוּע? מה הזכוּת?

נכוֹן: השיטה פוֹגעת וּמעליבה, אך האם התשוּבה הנכוֹנה לכך היא התפטרוּת?

אפשר שמחוֹבתנוּ היה להכריז מלחמה על שיטה ממשלתית זוֹ.  וגם בּמקרה של מלחמה עוֹד יש מקוֹם לשקוֹל אם התפטרוּת היא צעד נכוֹן בּאֵסטרטגיה שלנוּ.  מכּל מקוֹם: אם מלחמה, הרי גלוּיה, מפוּרשת, עם ארגוֹמנטציה, עם תזכּירים ומאמרים ושאלוֹת בּפרלמנט וכו' – בּערך כּך נלחמוּ הערבים בּפקידים היהוּדים, בּבֶּנטביטש בּיחוּד.  אך את הקו הזה אין רוֹאים אצלנוּ, תהיה הסיבה אשר תהיה.  אכן, ההתפטרוּת הבוֹדדה, אשר גם איננה מוּסברת כּראוּי לציבּוּר – ואין אפשרוּת לכך בניגוד לרצוֹנוֹ של המתפטר – והיא יוֹצאת לפוֹעל כּאילוּ בּחשאי וכּלפי חוּץ, יש לה אוֹפי "טבעי", לפעמים גם אוֹפי של כּבוד.  התפטרוּת כּזאת מאבדת כּל ערך ציבּוּרי חיוּבי.  תוֹצאתה היחידה בּמסיבּוֹת אלה: אבדן עמדה, ללא כּל גמוּל.

יאמרו: כּבוֹד הפרט מצדיק את ההתפטרוּת.  הפרט הזה איננוֹ חייב לשׂאת בּעמדה, אשר יש אתה משוּם פגיעה ועלבּוֹן.  האוּמנם איננוּ חייב? והן איננוּ אדוֹנים בּארץ הזאת.  עוֹד אין לפנינוּ דרכים רחבוֹת, סלוּלוֹת, צריך שתהיינה, זכוּתנוּ היא שתהיינה, וחוֹבה להילחם בּעדן, אך כּיוֹם הזה אינן.  אכן, יש ואתה מוּכרח להשתמש בּשביל צר, יש ואַתה מצוּוה לחדוֹר.  גם בּמקום שאנוּ רשאים להיכּנס בּראש מוּרם, כּי עמדה מעשית יכוֹלה להיוֹת חשוּבה מכּבוֹד, והכּבוֹד האמיתי איננוֹ דוֹרש כּלל את הצדק המוּחלט הזה בּאדמיניסטרציה, אשר לא אנוּ שוֹלטים בה ולא אנוּ אחראים לה.  הכּבוֹד האמיתי איננוֹ דוֹרש כּלל שהיהוּדי יעלה, לפי כּל כּללי הפקידוּת הרגילה, מדרגה לדרגה, הכּבוֹד האמיתי של העם הדוֹאג בּרצינוּת לעמדוֹתיו, דוֹרש שהמקוֹם אשר לתוֹכוֹ חדרנוּ וממנוּ יכוֹלה לצמוֹח לנוּ תוֹעלת, לא ימסר לאחרים.

והן הפקידוּת הירוּשלמית הגבוֹהה איננה השׂדה היחידי, אשר בּוֹ הוּצבוּ גבוּלוֹת לעליית היהוּדים.  כּך גם בּרכּבת וּבמשטרה וּבשאר שירוּתי המדינה.  כּלוּם גם על השוֹטרים ועל עוֹבדי הרכּבת והדוֹאר וכו' לעזוֹב את מקוֹמוֹתיהם.  מקוֹמוֹת-שירוּת בעלי ערך רב לישוּב, משוּם שלא יכלוּ להגיע למשכּוֹרת ידוּעה אוֹ לתוֹאר ידוּע? והן לגבּי הפקידוּת הגבוֹהה אין גם שאלת המצוּקה החמרית, הקיימת לגבּי הפקידוּת הנמוּכה ולגבּי עוֹבדי המשטרה ושאר שירוֹתי המדינה, וּבכל זאת גם מאלה אנוּ תוֹבעים: תישארוּ, תישארוּ ויהיה מה.

 

ו' שבט תרצ"ו (30.1.1936)

 

ב

ההכרזה על הקמת המוֹעצה המחוֹקקת, הצמצוּם בּעליה, ההצהרה על חוּקי הקרקעוֹת העתידים לבוֹא – מצטרפים, יחד עם המתינוּת המיוּחדת לגבּי התעמוּלה הערבית, ל"קו ערבי" בּפוֹליטיקה האנגלית בּארץ-ישראל, ולאלה אפשר עוֹד להוֹסיף את השינוּיים שהוּכנסוּ בּחוֹזה אנגליה-עבר-הירדן, והם כוּלם – וּזכוּת לאַָמירוּת למנוֹת קוֹנסוּלים בּארצוֹת ערב, הטלת כּל התקציב של הנציבוּת הבּריטית בּעמן על האוֹצר הבּריטי, בּיטוּל התחיבוּתה של ממשלת עבר-הירדן לתת מעוֹנוֹת לפקידים בּריטיים, עצמאוּת ממשלת עבר-הירדן בּעניני המכס – מכוּונים לשחרוּר, ולוּ יחסי והדרגתי, של האָמירוּת מתלוּתה בּנציבות הבּריטית, בּענינים פנימיים וּבענינים חיצוֹניים, בּעניני פרֶסטיג'ה ובעניני ממש.

כּמוֹ תמיד בּפוֹליטיקה הבּריטית, כּן גם עתה, אין "קו חדש", שיש בּוֹ משוּם חידוּש מוּחלט, המדינאים האנגלים רגילים לנקוֹט בּבת אחת כּמה וּכמה קוים.  הם מצהירים הצהרוֹת וּמפרסמים תעוּדוֹת הנשמעוֹת לכמה וכמה פנים.  מכּל מקוֹם: נתוּנוֹת לפירוּשים שוֹנים.  המדינאים האנגלים מרמזים על אפשרוּת זאת ועל אפשרוּת אחרת.  כּך הם יוֹצרים לעצמם "מחסנים" פוֹליטיים, ממינים שוֹנים, וּבשעת הצוֹרך יש בּידם להוֹציא פעם מנה מוּגברת ממחסן אחד וּפעם מנה מוּגברת ממחסן אחר, וּבשני המקרים גם יחד "הדין" אתם ויש בּיכלתם להעמיד פנים תמהים, לעוּמת המתרעמים ולשאוֹל: "מה קרה בּעצם? כּלוּם לא אמרנוּ קוֹדם? כלוּם לא סיפרנוּ כּי זאת וזאת כּוָנתנוּ? אין האשם בּנוּ אם לא שמתם לב להוֹדעתנוּ פלוֹנית ולהצהרתנוּ אלמוֹנית, אוֹ לא פירשתם אוֹתן נכוֹנה".

המדיניוּת "הרֶזֶרבית" הזאת בּאה לידי גילוּי, כּדרך הטבע, בּעת סכסוּכים גדוֹלים, כּשלפתע מוֹפיע המחסן הנסתר למחצה, שאוֹתוֹ שכח בּעל-הדבר.  מה רבּה היתה תמיהתוֹ של בֶּטמַן-הוֹלבֶג, כּשהוּברר לוֹ, שאנגליה לא תישאר נייטרלית בּמלחמת גרמני-צרפת – עד הרגע האחרוֹן לא רצה להאמין בּדבר, מה רב היה כּעסוֹ של מוּסוֹליני כּשהוּברר לוֹ כּי אמנם בּרצינוּת הזהיר עידן אוֹתוֹ לבלי ללכת לחבּש.  ושניהם טענוּ: "מדוּע לא אמרוּ לנוּ קוֹדם?" ולשניהם יכלוּ לענוֹת מדינאי אנגליה: "במסמך פלוֹני ואלמוֹני נאמר הדבר".  אך התשוּבה איננה מרגיעה.  וּמכּאן הזעם הרב על אנגליה אצל המאוּכזבים והמוּפתעים.  כּלוּם לא מוּטב היה להם לדעת מה הן דרכי הפוֹליטיקה האנגלית? והן חוֹמר רב למדי הצטבּר בּמשך מאוֹת שנים, כּדי לעמוֹד על הדרכים האלה.

וּבמקרה שלנוּ: כּלוּם לא דיבּר "הספר הלבן" של פספילד על המוֹעצה המחוֹקקת ואיגרת מקדוֹנלד כּלוּם לא שתקה עליה? כּלוּם אין לעליה יסוֹד מוּסכּם – "כּוֹח הקליטה של הארץ" – וּכלוּם מימוּש היסוֹד הזה לא נמסר לשיקוּל דעתה של הממשלה הארצישׂראלית? כּלוּם חוֹק האריסים לא קדם להגבלוֹת בּרכישת הקרקע, שאוֹתן בּיקרוּ עתה? והלא אין לאמוֹר שמוּתר להגן על האריס ואסוּר להגן על הפלח.  והמתינוּת לגבי התעמוּלה הערבית, הרי היא מסוֹרת ממש של הנציבוּת הנוֹכחית: עבר-הירדן היא אמירוּת לחוּד ו"הסעיפים הציוֹניים" של המנדט האנגלי אינם חלים עליה.  אם כּך – מה איכפת למישהוּ אם, נאמר, האוֹצר הבּריטי ישלם בּעד כּל ההוֹצאוֹת של הנציג הבּריטי? והכּל בּסדר, ושלוֹם על פלשתינה (א"י).

אלא שלגבּינוּ – לא לפי הדין הפוֹרמלי אלא לגוּפוֹ של הענין – אין הענינים בּסדר, כּלל וּכלל לא.  "הספר הלבן" של פספילד קם לתחיה, על כּל מגמוֹתיו (ואם היה בּוֹ פרט אחד שגרם בּזמנוּ להתרגשוּת מרוּבּה ולא נזכּר עתה – העבוֹדה העברית – הרי ש"החוֹק הגזעי" העיד כּבר מזמן לאן נוֹטה, בּפרשה זאת, לבּוֹ של השלטוֹן).  מגמוֹת פספילד הוֹלכוֹת וּמתגשמוֹת עתה בּהרבה יוֹתר גמישוּת ומתינוּת חיצוֹנית, צעד אחרי צעד, בּלי הסתערוּת, ואין להן, כּלפי חוּץ מכּל מקוֹם, אוֹתוֹ אוֹפי של קטרוּג שהיה ל"ספר הלבן".  אין גם שוּם "ספר לבן" כּלל, אין שוּם הכרזה, גלוּיה, מפוּרשת, גסה כּמעט, בּדבר "המפנה" בדבר רצוֹן השלטוֹן ל"גבּש" את המפעל העברי.  ישנן רק כּמה שׂיחוֹת עם מנהיגי הערבים וכמה הצעוֹת לחוּקים "דמוֹקרטים" ו"עממיים".  אך משוּם כּך אין מגמוֹת אלה פחוֹת מסוּכנוֹת לנוּ, אדרבּא.

עבר-הירדן תוֹספת היא אפילוּ לגבּי "הספר הלבן", כּי בּוֹ לא תפסה פרוֹבלימה זאת שוּם מקוֹם.  אך הלא בּשנים שעברוֹ מאז עשינוּ נסיוֹנוֹת-מה לחדוֹר לחלק זה של ארץ-ישׂראל, מה אמרוּ לנוּ? "אין השעה כּשרה".  ולתשוּבה זאת היה טעם כּל עוֹד היתה הנציבוּת הבּריטית שוֹמרת לה את האפשרוּת לעזוֹר לנוּ בּבוֹא "שעת הכּוֹשר".  אך הענינים הוֹלכים ומתפתחים בּכיווּן כּזה, שכּעבוֹר זמן תוּכל הנציבוּת לענוֹת לנוּ – והדין הפוֹרמלי יהיה אִתה – "מה אנוּ יכוֹלים לעשוֹת עם שלטוֹן עצמאי זה? הלא לא תדרשוּ מאתנוּ שנאסוֹר מלחמה על שכן ובן-בּרית", אשר אוּלי גם יזכה בּינתים ויהיה לחבר בּחבר-הלאוּמים.

 

ג

מנַין בּא השינוּי?

אפשר שמידת גידוּלנוּ היתה תמיד קצוּבה בּמחשבת אנגליה – כּך וכך, ולא עוֹד.  יוֹתר מהמידה – אין צוֹרך (לאימפריה הבּריטית, כּמובן) ואדרבה: יכוֹל להזיק.  בּשנים האלוּ, בּלחץ מאוֹרעוֹת גרמניה ונוֹכח הכוֹחוֹת הגדוֹלים אשר גילינוּ, ניתנה לנוּ תוֹספת-מה.  ועתה נאמר: די, אפשר להמתין, מכּל מקוֹם בּמשך כּמה זמן.  אחר כּך יראוּ, אוּלי תבוֹא סיטוּאציה שכּדאי יהיה להוֹסיף עוֹד דבר-מה.

אם כּך הוּא הדבר, אזי היה בּא הצמצוּם, "הגיבּוּש", גם בּלי התחדדוּת המצב הבּין-לאוּמי.

אך אפשר שהתחדדוּת זוֹ משקל מכריע לה בּ"מפנה הערבי".  בּריטניה זקוּקה – גם היא זקוּקה, על כּל כּוֹחה הרב – לבּני-בּרית, ליחסים טוֹבים עם הגוֹרמים, הקטנים והגדוֹלים, של העוֹלם הפוֹליטי, לשקט בּגבוּלוֹתיה.  לא ידוּע מה ילד יוֹם, ואיפה תהיה המערכה המכרעת וּבמי יהיה צוֹרך.  מוּטב להבטיח כּמה וכמה חזיתוֹת.  והחזית של "המזרח הקרוֹב" איננה מן האחרוֹנוֹת במערכה, – אדרבּא, יתכן שהיא-היא החזית בּה' הידיעה, והיא אמנם אינה שקטה והיא זקוּקה לבדֶק.  ענינים מתרחשים בּמצרים, ענינים מתרחשים בּסוּריה.  תנוּעה ממש.  הנציב העליוֹן בארץ-ישׂראל, אפשר להבין אם דאגתוֹ מרוּכזת בּמניעת "התנוּעה" בּארץ-ישׂראל  והחשבּוֹן שלוֹ – אם הוּא נכוֹן אוֹ איננוּ נכוֹן, זאת היא שאלה אחרת – אוֹמר לוֹ: שלוֹם עם הערבים וּויתוּרים לערבים על חשבּוֹן היהוּדים (כי אם לא על חשבּוֹנם – על חשבּוֹן מי?) אפשר מאד שהידיעוֹת ממצרים ומסוּריה וּמשכם נקראוֹת בּנציבוּת הארצישׂראלית כּיחידה אחת, כּידיעות מחזית אחת.

השערה אחת, "אישית" – "הנציב הטוֹב" נהפך ל"נציב הרע" – איננה מתקבּלת על הדעת.  דמוּת הנציב מתנגדת לה.  שינוּיים פתאוֹמיים בּהערכת הדברים אפשריים אצל מלוּמד שהיה לפתע למדינאי.  הוּא התישב, כּמנהגוֹ מתמיד, על-יד השוּלחן כּדי ללמוֹד, מתוֹך גישה דוֹגמתית-מוּקדמת, פרוֹבּלימה פוֹליטית, שהיא חדשה לוֹ – כזה היה, כּנראה, מקרה פּספילד – אוֹ אצל פקיד בּעל קוֹמה בּינוֹנית (צ'נסלור), אך אין להניח את השינוּי הזה אצל מדינאי אמיתי, אשר חשבּוֹן תפקידוֹ שוֹלט בּוֹ.  וּכשם שלא ראיתי בּעבר שוּם יסוֹד מיוּחד להכרזה בּדבר "הנציב הטוֹב", כּך לא אראה עתה יסוֹד מיוּחד להכרזה בּדבר "הנציב הרע".

שני דברים היה לציין, מהשקפתנוּ אנוּ, בּזכוּתוֹ של הנציב, וּשניהם אמנם בּעלי ערך רב הם: הבּטחוֹן הציבּוּרי והעליה המוּגבּרת.  אך הבּטחוֹן הציבּוּרי הוּא ערך גדוֹל לא בּשבילנוּ בּלבד אלא גם בּשביל השלטוֹן האנגלי, ואדרבּא: בּשבילוֹ הוּא ערך אַבסוֹלוּטי – הֶסדר צריך להיוֹת, בּכל מחיר שהוּא – בּה בּשעה שבּשבילנוּ הוּא ערך יחסי בּלבד.  אם אמנם נכוֹן הוּא שבּלעדיו לא תיתכן עבוֹדתנוּ, הרי שמאידך גיסא בּלי עבוֹדתנוּ, מתוֹך שיתוּקה, אין גם ערך לבּטחוֹן הציבּוּרי.  השנים שקדמוּ לנציבוּת ווֹקוֹפ, כּל פרשת תרפ"ט, היוּ שנוֹת חוּלשה לאנגליה ולמצב הזה היה הכרח לשׂים קץ.  וזאת עשׂה סיר ארתוּר ווֹקוֹפ.

זאת וגם זאת, הבּטחוֹן הציבּוּרי, שאמנם שׂרר בּמשך חמש שנים אלוּ של הנציבוּת הנוֹכחית ואיפשר לנוּ עבוֹדה מוּגברת, בּכל זאת צביוֹן מיוּחד היה לוֹ.  מרוּבּים הם היהוּדים אשר נפלוּ חללים – קרבּנוֹת רצח פוֹליטי בּזמן הזה.  רבּים הם הסכסוּכים הקרקעיים שהתרחשוּ בּזמן הזה.  הסתה פראית נגד היהוּדים מתנהלת כּל השנים האלה, ללא מעצוֹר, ולא פעם ניתן שם ישׂראל לשמצה – בּאסיפוֹת  וּבהפגנוֹת, שנערכוּ בּרשיוֹן השלטוֹנוֹת.  בּחדשים האחרוֹנים שוּב הרגשה לנוּ כּאילוּ על הר-געש אנוּ יוֹשבים.  האוֹמנם כּה שלם הבּטחוֹן הציבּוּרי הזה?

ועוֹד דבר: האם כּדבר טבעי, המגיע לנוּ, ניתן לנוּ סדר זה, אוֹ שמא יש בּוֹ משוּם סעיף מיוּחד בּ"חשבּוֹן שלטוֹבתנוּ", אשר בּעדוֹ עלינוּ לשלם מחיר מיוּחד וּלהשלים עם כּמה וכּמה דברים בּ"חשבּוֹן שלרעתנוּ"? מקרה קטן היה בּימים האלה בּיפוֹ-תל-אביב.  הנהלת-הדוֹאר היתה צריכה לשים כּבל חדש ברחוֹבוֹת הערים האלה, וּכשבּא תוֹרה של יפוֹ פוּטרוּ הפוֹעלים היהוּדים המעטים, שהיוּ עסוּקים בּעבוֹדה הזאת, כּי הוֹפעתם יכוֹלה היתה לגרוֹם, לפי דעת המהנדס הממשלתי, למהוּמוֹת; וּלתל-אביב, לרחוֹבה המרכּזי, אשר בּוֹ התהלכוּ אוֹתה שעה כּמה וכמה מחוּסרי-עבוֹדה יהוּדים, הוּבאוּ בּכל השקט וּבכל הבּטחוֹן, פוֹעלים ערבים, אך ורק פוֹעלים ערבים, כּי לבּוֹ של המהנדס סמוּך וּבטוּח: כּאן לא תהיינה מהוּמוֹת.  והכּרה זאת היא הגוֹרם, אוֹ מכּל מקוֹם אחד הגוֹרמים, לחרם על הפוֹעל העברי בעבוֹדוֹת הממשלה.  אך כּלוּם רק למעוּוָת זה בּלבד גוֹרמת אוֹתה ההכּרה, שלפיה ישנם שני עמים בּארץ, ולגבּי אחד מהם חייבת הממשלה בּהתחשבוּת מיוּחדת, באשר הוּא יכוֹל להפריע את הבּטחוֹן הציבּוּרי, והעם השני די לוֹ בזה שהוּא נהנה מהבּטחוֹן ואפשר שהוּא עוֹד חייב תוֹדה מיוּחדת בּעד שמירה זאת על חייו וּרכוּשוֹ? פקיד קטן זה, כּלוּם לא נתן בּיטוי קוֹלע לכמה וכמה צעדים תמוּהים של השלטוֹן העליוֹן בּארץ הזאת?

וּמשטר כּזה, אשר בּוֹ בּטחוֹן-החיים נחשב לחסד, המצריך פיוּס מיוּחד; משטר זה, אשר בּוֹ היכוֹלת המבוֹרכת להפריע את הסדר נהפכת למכשיר פוֹליטי בּר-תוֹעלת; משטר זה, אשר הפרעת-הסדר תלוּיה בוֹ כּחרב מעל ראשיהם של אנשי-שלוֹם וכל תנוּעוֹתיהם נקבּעוֹת על ידה – כּלוּם משטר של בּטחוֹן-ציבּוּרי יקָרא?

ואשר לעליה המוּגבּרת, הרי לאמיתוֹ של דבר כּמעט שאי-אפשר היה למנוֹע אוֹתה בּפרק זמן זה, מעליית היטלר על כּסא השלטוֹן בּאשכנז ועד התחדדוּת המצב הבּין-לאוּמי, היהוּדים נהרוּ לארץ על הוֹנם ועל אוֹנם, היהוּדים הכניסוּ לארץ מיליוֹנים מרוּבים, כּיסוּ את אדמתם זהב, העשירוּ את האוֹצר, איפשרוּ גם "הקלוֹת בּמצב הפלח" וגם הקמת כּמה וכמה מפעלים ממלכתיים, עד הקצבוֹת לעבר-הירדן מזרחה ועד בּכלל – וּמאידך גיסא דש כּל העוֹלם שיפתחוּ לפניהם שערי הארץ.  אי-אפשר היה לעמוֹד בּלחץ הכּפוּל הזה. 

לעוּמת זאת: בּתקוּפת הנציבוּת הזאת נמשכה ההתנגדוּת למפעל ההתישבוּתי של היהוּדים, לא נעשה דבר רצני כּדי לעזוֹר לוֹ עזרה פעילה, לא בתעשׂיה ולא בּחקלאות ולא בּרכישת הקרקע (פרט לחוּלה, אך זהוּ ענין לחוּד, וכמה צדדים לוֹ), ואדרבּא: הרכישה הזאת נעשׂתה קשה, עוֹד לפני ההגבּלוֹת העתידוֹת לבוֹא, כּקריעת ים-סוף.  נמשך ניצוּל היהוּדים בּשטח התקציבי, התגבּר החרם על הפוֹעל העברי בּשירוּתי הממשלה.  העליה היתה, אמנם, מוּגבּרת, אך בּרוּבה פחוֹת גדוֹלה מכּפי שהיתה יכוֹלה להיוֹת וּלאין ערוֹך פחוֹת מבוּססת מכּפי שצריכה ויכוֹלה היתה להיוֹת אילוּ מילא השלטוֹן את חוֹבתוֹ למשק העברי.  עם זאת, ניתנה דחיפה חזקה מאד להגבּרת הגוֹרם הערבי בּארץ – גם מבּחינה פוֹליטית וגם מבּחינה חברתית-כּלכלית משקית, על-ידי הזרמת ההוֹן היהוּדי דרך צינוֹרוֹת הממשלה אל הערבים.  וּבשני שטחים, אשר כּבר הזכּרתי אוֹתם, היתה פעוּלת הנציבוּת שלילית לגבּינוּ, כּפי שלא היתה בּשוּם תקוּפה קוֹדמת: בּשטח העבוֹדה העברית, כשהנציבוּת הזאת שׂמה את כּל משקלה, המוּסרי, האדמיניסטרטיבי, המשפטי, על כּף ההתנכּרוּת (וּמכּאן, גם מכּאן; הערבּיזציה של המשק העברי נוֹסף על הערבּיזציה של המשק הממשלתי); וּבשטח עבר-הירדן, כּשהנציבוּת חסמה בּפנינוּ את הדרך לחלק זה של ארץ-ישׂראל ועתה היא הוֹלכת והוֹפכת אוֹתוֹ למדינה עצמאית, והמעגל אשר סביבנוּ הוֹלך ונסגר.

מן המינוי הבּלתי רגיל, שבּא גם לפני המוֹעד, של סיר ארתוּר ווֹקוֹפ לחמש שנוֹת נציבוּת נוֹספוֹת, אפשר ללמוֹד על מידת האֵמוּן אשר האימפריה הבּריטית רוֹחשת לשליחה זה.  מוּתר להניח שהאֵמוּן הזה נרכּש – וטבעי השבר – על-ידי פעוּלתוֹ האנגלית של הנציב, שאיננה פרוֹ-ערבית ואיננה פרוֹ-יהוּדית.  ואמנם נראים הדברים שידע להפוֹך – אם כּי גם זאת עשׂה בּמתינוּת – את ארץ-ישׂראל למבצר בּריטי, גם מבּחינה אדמיניסטרטיבית, גם מבּחינת יחסי שכנים, גם מבּחינה אסטרַטֶגית (נמל, כּבישים, שירוּתי האויר).  אין לקבּוֹל על הדבר,כּי בּרי: לא בּכדי  בּאה אנגליה לארץ-ישׂראל ועל נציבה למלא את תפקידוֹ.  כּשיהוּדי-העוֹלם בּיקשוּ את אנגליה לבוֹא הנה, לא יכלוּ שלא לדעת, כּי ארץ-ישׂראל תהיה למבצר בּריטי.  השאלה היא רק זאת: מה המקוֹם שהוּקצב לנוּ בּמסגרת זאת – שאלת חיים היא בשבילנוּ.

סיר ארתור ווֹקוֹפ לא היה "נציב טוֹב" בּמשך חמש שנוֹת עבוֹדתוֹ הראשוֹנוֹת והוּא איננוּ עתה "נציב רע".  כּשם שהיה כּך נשאר: נציב אנגלי.  יוֹתר מאחרים.  אוֹ מכּל מקוֹם בּאופן בּרוּר יוֹתר מאחרים, משוּם שהוּא עוֹלה על קוֹדמיו בתכוּנוֹתיו המדיניוֹת וּבאפיו, וגם משוּם שהזמנים הם אחרים, והפוֹליטיקה האנגלית מוּכרחה, גם אצלנוּ כמוֹ בּאירוֹפה, להיוֹת יוֹתר גלוּיה ומפוּרשת.

איננוּ עוֹמדים אל מוּל יחיד.  הננוּ עוֹמדים אל מוּל כוֹח פוֹליטי.

 

כ"ה שבט תרצ"ו (18.2.1936)

 

ד

תהיינה סיבּוֹת המִפנה כּאשר תהיינה, העיקר בּשבילנוּ הכרת השינוּי ולא ניתוּח גוֹרמיו.  אפשר שלא כדאי לנוּ לחדוֹר חדירה יתירה לסיבּוֹת האלוּ.  בּודאי: צריכים אנוּ לדעת את בּעל-הדבר וגם להבינוֹ, אך לא יוֹתר מדי.  כּי יתכן שמרוֹב רצוֹן זה – להבין – נשכּח שתפקידנוּ הוּא קוֹדם כּל להגן על עצמנו, וגם אם סיבּוֹת ההתקפה עלינו מוּבנוֹת לנוּ.  והן להשפיע על הסיבּוֹת האלה, לאחר שלמדנוּ אוֹתן – לא נוּכל, בּלתי אם בּמידה זעוּמה וּבמקרים יוֹצאים מן הכּלל, שאינם בּאים בּחשבּוֹן, כּי הגוֹרמים האלה הם על פי רוֹב מחוּצה לנוּ, מחוּץ לאפשרוּיוֹתינוּ וּלמעלה מכּוֹחותינוּ.  כּלוּם נוּכל להשפיע על מהלך הענינים בּין איטליה וחבּש וּבין איטליה ואנגליה אוֹ בּמצרים וּבסוּריה?

אחת אנוּ יוֹדעים: אנוּ רוֹצים לחיוֹת ואיננוּ יכוֹלים למַעט את רצוֹננו זה רק משוּם שיש מישהוּ אשר נימוּקים לוֹ, ואוּלי נימוּקים בּעלי-ערך בּשבילוֹ, למעט אוֹתנוּ.  אם מישהוּ רוֹצה לסדר את עניניו על חשבּוֹננוּ, אין לנוּ אלא המדיני (אשר הוּא גם קיוֹמנוּ הישוּבי), תמיד וּבכל התנאים לא בּזמנים רעים להתקוֹמם נגד סידוּר כּזה, בּכל חפץ-החיים אשר אתנוּ עלינוּ לשמוֹר על קיוּמנוּ בּלבד אלא גם בזמנים טוֹבים, כּי הן חיים מדיניים הם חיים שוֹטפים ומשתנים.  אין בּהם לא חוֹק ולא דין קבוּע לדוֹרוֹת.  הכּל מתחדש יוֹם-יוֹם.  וּבשל כּל עמדה, גם כּשהיא נכבּשה, לכאוֹרה, כּיבּוּש מוּחלט, יש לאסוֹר מלחמה מחוּדשת, וגרעיני הזמנים הרעים טמוּנים בּזמנים הטוֹבים, וזהוּ התפקיד: לבלי להרשוֹת להם לצמוֹח.

האם ישנם כּלים לשמירה זאת? הלא כּוֹח אדיר אל מוּלנוּ – וּמה אנחנו? אוֹתם האמצעים, בּהם נאחזים הערבים – תעמוּלה אנטי-ציוֹנית, אנטי-יהוּדית, בּלתי מרוּסנת, ארסית, פראית ממש, הפגנוֹת-רחוֹב, פרעוֹת ומעשׂי-טרוֹר – אסוּרים עלינוּ, ולא מטעם מצבנוּ הבּין-לאוּמי והארצישׂראלי בּלבד, אלא גם לפי מהוּתנו.  אנוּ עצמנוּ לא נוּכל לשׂאת בּאמצעים אלה.  אכן, החשבּוֹן כּאילו נגדנוּ.  ולא כן הוּא.  והן ראינוּ, שלא כן הוּא.  אין זאת בּפעם הראשוֹנה שאנוּ נתקלים בּשינוּיים ממין זה בּפוֹליטיקה האנגלית בּארץ-ישׂראל – ויכוֹלנוּ להם.

מהם הכּלים? העם העברי בּגוֹלה, על כּוֹחוֹ ועל צרתוֹ.  הקיבּוּץ הפוֹלני, הנמצא על סף האבדן והקיבּוּץ הגרמני הנמצא בּתוֹך האבדן וגוֹרלוֹ מזעזע לבבוֹת רבּים והקיבּוּץ האמריקאי, אשר כּוֹחוֹ עוֹדנוּ אתוֹ.  הישוּב העברי אשר התרבּה והתחזק והכּה שרשים, יצר גדוֹלוֹת וּמוּכן ליצוֹר גדוֹלוֹת – בּהנחה שיהיה אמנם קיבּוּץ בּעל רצוֹן פוֹליטי-ישוּבי אחד, ציבּוּר.  והן אוֹתן הסיבּוֹת, אשר גרמוּ עתה ל"מפנה הערבי", הן שעלוּלוֹת להניע את בּריטניה להתחשבוּת-יתר עם הגוֹרמים אשר לנוּ.  גם הנייר שבּידינוּ, אם כּי איננוֻ אלא נייר, טרם פג ערכּוֹ.

האם זה הכּל? – אין זה הכּל.  יתר על כּן: אין זה אפילוּ העיקר, אוֹ, נכוֹן יוֹתר: אלה אינם בּלתי אם כּלים.  הם יכוֹלים להיוֹת כּלים שאין חפץ בּהם, והם יכוֹלים להיוֹת מכשירים יקרים, בּעלי ערך רב.  הכּל תלוּי בּרוּח-החיים אשר אתם, בּרצוֹן הפוֹליטי הממלא אוֹתם, מנַין הרוּח הזאת, מנַין הרצוֹן הזה? – מהכּרתנוּ, שמשׂאת נפשנוּ בּסכּנה, מנכוֹנוּתנוּ לעמוֹד על נפשנוּ, בּלא חשבּוֹן כּוֹחוֹתינוּ והכּוֹחוֹת שכּנגד, מאי-השלמה עם העוול שעוֹשׂים לנוּ, מאי-הסתפקוּת בּדברים שאין ממש אתם, מעינַים שהן תמיד פקוּחוֹת לאמת המרה ואינן נוֹתנוֹת להשלוֹת את עצמן, ממידת הסער והצער אשר בּלב, ולא בּלבּם של העוֹמדים בּראש בּלבד אלא בּלב הציבּוּר כּוּלוֹ.  כּי הסער והצער האלה, הם האקטיביוּת הפוֹליטית שלנוּ. 

בּאלה, אני מוּכן להגיד: בּאלה בּלבד, וּבפעוּלה שנזוֹנה מאלה, – השׂגנוּ בּעבר את אשר השׂגנוּ, ניצחנוּ כּאשר ניצחנוּ.  המדיניוּת היא חשבּוֹן של הכּוֹחוֹת, אך של כּל הכּוֹחוֹת, לא של הצי והצבא והאויריה בּלבד, אלא של כּל הכּוֹחוֹת, לרבּוֹת כּוֹחוֹת הנפש.  וכוֹחוֹת אלה, כּשהם יוֹנקים מצרכי-החיים, מצרת-אמת, מצרה שאין לה תרוּפה ואין לה מוֹצא, זוּלת התרוּפה והמוֹצא אשר אליהם חוֹתרים – יכוֹלים להיוֹת עדיפים על כּל כּוֹחוֹת אחרים, גם כּשאין אתם אף חייל מזוּין אחד ואף אניית-מלחמה אחת ואף אוירוֹן-פצצוֹת אחד.

בּפני כּוֹחוֹת-הנפש, המתפרצים ממעמקים, בּפני הרצוֹן המרוּכז והמגוּבּש של ציבּוּר בּצרתוֹ, נרתעים אחוֹרנית אנשי צבא וצי.  לפי כּוֹחוֹת אלה נאלצים מדינאי מעצמוֹת כּבּירוֹת לקבּוֹע את מדיניוּתם.

 

כ"ה שבט תרצ"ו (18.2.1936)

 

ה

אפשר שתכנית הקנטוֹנים, אשר מר קאסט ממליץ עליה מפרק לפרק, וּבזמן האחרוֹן מתוֹך פעילוּת מוּגבּרת (האם מעיד הדבר על זרמים פוֹליטיים המוּכנים לעמוֹד לימינה? עלוּלה להתקבּל על לבּם של כּמה חוּגים.  כּי אמנם יתרוֹן גדוֹל לה: היא פשוּטה, קלה לתפיסה ומבטיחה הרבּה לרבּים.

ל"עוֹלם כּוּלו" היא נוֹתנת מתנה יפה מאד: ירוּשלים וּבית-לחם, אשר בּעבר מוּתר היה להן להיוֹת בּרשוּת התוּרכּים ועתה הכרח דתי ממש, שתהיינה נחלה בּין-לאומית.  לאימפריה הבּריטית היא נוֹתנת בּדיוּק נמרץ, וּבלי ארגוּמֶנטַציה מפוֹרטת, כּדבר מוּבן מאליו, את אשר נחוּץ לה – חיפה.  לאמיר עבר-הירדן נוֹתנת התכנית תוֹספת הגוּנה מאד של אדמה, שלטוֹן, עמדה, כּי הן "הקנטוֹן הערבי" הוּא למעשה התפשטוּת האמירוּת על חלק הגוּן של ארץ-ישׂראל.  לערביי ארץ-ישׂראל מעניקה התכנית תוֹספת שלטון ועמדה.  למדינאי ג'ניבה ולוֹנדון – פתרוֹן שאלה מטרידה.  לכל אנשי הרצוֹן הטוֹב, בּאשר הם שם – שלוֹם ושלוה בּ"ארץ הקודש?.

כּלוּם איננה תכנית נאה?

והן גם "קנטוֹן יהודי" ישנו בתכנית, עם חוּקה ועם משׂרה עליוֹנה המקבּילוֹת לאמירוּת עבר-הירדן, ועברית תהיה שׂפתה.  אכן, מתנה יפה גם לנוּ, אין להתאוֹנן.  על הכּל חשב מר קאסט.

אך יש הבדל בּין המתנה ליהוּדים וּבין שאר המתנוֹת, כּי הן לגבּי האחרים מוֹסיף מר קאסט דבר-מה אוֹ מתקן דבר-מה אוֹ קוֹבע לחלוּטין מעמד שהוּא רוֹפף עתה, לעוּמת זאת ליהוּדים אין הוֹספה כּל שהיא למצב הקיים, כּי הנה בּאזוֹרים העתידים להיכּנס ל"קנטוֹן היהוּדי" ישנוֹ כּבר עתה רוֹב יהוּדי, והם מדבּרים גם עתה עברית בּיניהם וּבמוֹסדוֹתיהם ורשוּת להם לפנוֹת בּשׂפה זאת לשלטוֹן (אדרבּא: כּעת ישנה רשוּת זאת על פני הארץ כּוּלה), גם עתה יש מוֹסדוֹת הנהלה עצמית ליהוּדים בּאזוֹרים אלה, וּבידי השלטוֹן העליוֹן להרחיב, גם בּלי יצירת קנטוֹנים, את סמכוּתם (כּפי שבּידוֹ יהיה לצמצמה גם בּ"קנטוֹן").  לעוּמת אי-תוֹספת זאת ישנוֹ הפסד, שאין בשעה זוֹ להעריכוֹ בּכל גָדלוֹ: הפסד הזכוּיוֹת, הפסד המעמד לגבּי ארץ-ישׂראל כּוּלה.

את אשר רכשנוּ לנוּ עד כּה, בּמאמץ כּבּיר, בּמלחמה בּלתי פוֹסקת, את זה מרשה מר קאסט, בּרוֹחב לבּוֹ, שיקָרא שמנוּ עליו.

פרט מאַלף: המחשבה הקנטוֹנית מרחפת אצלנוּ זה שנים, אך החוּלה הוֹפיעה בּתכנית רק בּמהדוּרתה האחרוֹנה.  לפנים לא היתה.  מדוּע? משוּם שרק עתה רכשנוּה.  כּי זהוּ יסוֹד התכנית: רק מה שרכשנוּ כּבר, זה יהיה שלנוּ.  וכאן, אוּלי בּתוֹספת-מה, הגבוּל.  עד כּה ולא יוֹתר.  עליית-היהוּדים הנוֹספת, התישבוּת-היהוּדים הנוֹספת – בּבקשה, אצלכם בּביתכם, אך לא מחוּץ לגבוּלוֹתיו, והגבוּלוֹת הם של שנת 1936 זוֹ.  כּי בּשנה זוֹ – גמרתם וסיימתם.  ואם אמנם יוּכלוּ היהוּדים להיכּנס גם לאיזוֹר הערבי, הרי רק כּפי שהם רשאים להגר לכל מדינה וּמדינה על פני כּל כּדוּר הארץ:  לא בּזכוּת אלא בּחסד, לא בּהכּרה בּין-לאוּמית אלא בּרשיוֹן אדוֹני הקנטוֹן הערבי, וכל המדיניוּת של הקנטוֹן הזה לא תהיה, כּמוּבן, חייבת להיוֹת מכוּונת כּלפי עליית-היהוּדים הנוֹספת, ואדרבּא: יכוֹלת תהיה בּידה להצֵר מדיניוּת כּזאת של הקנטוֹן השכן.  וּממשלת-המנדט תהיה משוּחררת לחלוּטין מכּל דאגה וּמכּל חוֹבה וּמכּל אחריות לגבּי עליית היהוּדים והתישבוּתם בּאיזוֹר הערבי, כּי הן עבר-הירדן בּבחינה זאת יהיה, ו"הסעיפים הציוֹניים" של המנדט לא יחוּלוּ עליו.

תכנית זאת – אחת היא מהוּ מקוֹרה המדיני-הנפשי, – משמעה: "גיבּוּש"  עבוֹדת היהוּדים, צמצוּמה בּאיזוֹר, אשר הוּא "אבוּד" בּלאו הכי ואין להחזיקוֹ.  תכנית זאת, היא המשך של אוֹתוֹ הניתוּח משנת 1920, אשר חצה את ארץ-ישׂראל לשתים וגרם לנוּ נזק עצוּם וּבלתי מוּצדק, קיצץ את כּנפינו קיצוּץ אכזרי.

כּלוּם ילדים פוֹליטיים הננוּ, שאפשר לפתוֹת אוֹתנוּ בּ"עצמאוּת הקנטוֹנית", על כּל האַטריבּוּטים המשעשעים שלה? והן עינינוּ לענין, לענין ממש ולא לצעצוּעים.

 

כ"א אדר תרצ"ו (15.3.1936)

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה