_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בימי תחית איטליה: פרק חמישי: ליברליזם

משה בילינסון

לתוכן הענינים

 

התנועה, שבראשה עמד מאציני, והזרמים שהכשירו את הופעת האסכולה הניאו-גוֶלפית לא יכלו, כמובן, שלא להשפיע השפעה עמוקה על המחשבה והחיים הצבוריים-המדיניים באיטליה. גם הריאקציה הפוליטית, שגברה למאוד עם הריסטורציה, החלה לאט לאט לסגת מעמדותיה בפני הגל הצבורי החדש, שהלך הלוך ורוֹם, ולא באיטליה בלבד, כי אם בכל אירופה כולה, וברבע השני של המאה כבר הורגשה סתומות – אם גם טרם תּוּכַּר – קִרבַת סערת שנת 1648. הופיעו עתונים ראשונים, חפשייים פחות או יותר; הסתדרויות צבוריות ליגליות כעין: מועצות עירוניות, אגודות טכניות, ועידות מדעיות, התחילו לקבל צביון פוליטי; התנועה הצבורית הלכה והכניסה לתוך מעגלה יסודות חדשים, אשר עמדו עד הנה מרחוק לחיים המדיניים והיא נתנה אותותיה באנשי מדע, שרי צבא, בורגנות עליונה, אריסטוקרטיה. החוגים האלה בכללם לא יכלו להספח ל"איטליה הצעירה" מפאת הבדלי הטמפרמנט והאינטרסים הסוציאליים והמדיניים. מתוך סביבה זו בעיקר התכנס אותו מחנה, שנקרא בתקופה זו "מתון" ובתקופה שלאחריה "ימיני". גמר-גיבושו חל לעת המחצית השניה של שנות הארבעים, ובסופן הוא כבש לו מקום בראש ב"חברה" האיטלקית והטביע חותמו על המהפכה במחציתה הראשונה, על מנת לפַנוֹתוֹ במחצית השניה ליסודות רדיקליים יותר ולשוב ולכבשו –  בשינוי השם וסיסמות – בתקופת ההגשמה שאחרי המהפכה.

מחנה ה"מתונים" היה כמעט המחנה היחידי בתוך התנועה האיטלקית, שיש לראות בו סימנים לאופי מעמדי מסוים. פקידים בעיקר אלה של פיימונט, לומברדיה וטוסקאנה, שמקצתם עבר עליהם בפועל הפולמוס הנפוליאוני ומקצתם נחרת בזכרונם עפ"י ספורי עדי-ראיה; אריסטוקרטים, שלאחר הַנֵפֶץ של סוף המאה הי"ח הרגישו צורך להשתתף בפועל ובהכרה בעניניה המדיניים של ארצם, מהם אשר חונכו בצרפת, תרו את שויץ ואנגליה וחזרו לארצם חמושים רעיונות פוליטיים "פרוגרסיויים"; המעולים מקרב האצילים בעלי האחוזות, שהכירו באחריותם כלפי האדמה שהופקדה בידם וכלפי האכרים, אשר אליהם קְשָרוּם עוד עפי"ר קשרי-יחסים פטריארכליים – כאלה הם עיקרי האלימנטים שמהם הצטרף מחנה, הליברלים, ועל אלה נספחה במקצת אינטליגנציה, מהמתונים שבה, המיושבים יותר בדעתם ואולי גם המשכילים ביותר. הליברלים האיטלקים שבתקופה זו היו באים במגע בלתי-אמצעי יום יום עם המציאות ועלו בזה על חסידי מאציני וג'וברטי: הם הקדישו את עצמם לפעולה מעשית, בהפצת השכלה ובתקונים סוציאליים. הם התמכרו להשבחת סדרי המקום איש איש במחוז ובפרווינציה, אשר שם היתה לו משרה קבועה, נחלה, טירת-מורָשָה. הם היו מעורים מאליהם במסורת המקום ועניניו ושקדו בשורה הראשונה על תקנת המוסדות האדמיניסטראטיווים והענינים המשקיים בגלילותיהם. מתוך חוגים אלו הופיעו ובאו חקירות אתנוגרפיות וכלכליות מרובות, מחקרים סטטיסטיים, הוצעו הצעות ממשיות בדבר ריפורמות משפטיות, חקלאיות, אדמיניסטרטיויות. הם עבדו הרבה במוסדות תרבות וצדקה, בקופות חסכון, בחוות מופתיות, בבתי ספר, בספריות; הם היו ראשונים לכנס קונגרסים מדעיים (הקונגרס הראשון התאסף בעיר פיזה בשנת 1839), אשר קבלו במהרה צביון מדיני.  מבחינה רעיונית היו הם מושפעים בעיקר משיטת מאנצוֹני, המטיפה קידמה אטית, השלמה עם המציאות, שקילת הכוחות הריאליים ויחס שקט לשאלות פוליטיות. אפייני הדבר, כי תפקיד ראשי מלאו ביניהם חכמי היסטוריה; בּאלבּוֹ, קאפּוֹני, טרוּיה,  אנשים שעצם מלאכתם הבשילה בהם את ההכרה, כי כל פסיעה קדימה עולה לאנושיות בעמל עצום וכי מהפכות עלולות להכזיב. במשך זמן רב נשארו הליברלים סגורים בתחומי הענינים התרבותיים-הכלכליים לגלילותיהם. לאט לאט, מתוך התרחבות יחסי המסחר והתעשיה בין הגלילות, ומתוך התגברות דופק החיים הצבוריים, הלכו והתקדמו הקשרים בין מרכזי איטליה השונים. האחדות התרבותית והכלכלית – כוחה התחיל להיות מורגש והיא התרוממה מעל למחיצות הפוליטיות, אשר הקימה ההיסטוריה בין מדינה למדינה בחצי האי. אותם האנשים עצמם אשר פעלו כל אחד לטובת מדינתו הוא ושמרו על כבוד הבירות הרבות ועבדו באמונה את נסיכיהן – הם גופם השפיעו לעתים קרובות, גם מבלי שהכירו בדבר, לטובת סילוק המחיצות הלוקליות וביטולן.

כן דאגו הם לחבורי-דרכים מתוקנים, להקלת תנועת הנוסעים והסחורות ברכבות, בתעלות, בנהרות, הם בקשו להשיג הסכמים בין נמל מחוז אחד לבין ערי השדה של מחוז שני, הם השתדלו לבטל גבולות מכס ושאר מכשולים על דרך הרחבת המסחר. שאלות רכישת שוָקים לתוצרת המקום והחשת פיתוח החרושת המקומית, בכוח משטר חפשי וכלכלי  יותר – ענינו אותם במדה מרובה. במגמות אלה היו מאוחדות האריסטוקרטיה הליברלית והאינטליגנציה הבורגנית. בעתונים, בחוברות, בז'ורנלים הוצעו דרכים ואמצעים לאחוד כלכלי של איטליה, ואמצעים אלה נתמכו בין מצד האריסטוקרטיה, בין מצד הבורגנות האידוסטריאלית  והמסחרית. האריסטוקרטיה לא ויתרה על השפעתה ועל המקום בראש שתפשה עד הנה, ובפיימונט בעיקר, אך היא הכירה, כי בכדי לקיים מצב זה לאורך ימים – עליה לעבוד ולפעול לטובת המדינה ולזכות במעלת מעמד שליט.

התחשבנות מכסימלית במציאות, זו גופא שמאציני קרא לה בבוז: "העובדה הגסה", יחס של בקורת ואי-אמון לסיסמות רדיקליות ומהפכניות, כבוד למסורת ולמוסדות המדריכים זה מאות בשנים את האנושיות, קידמה ממתונה, מתוך שנויים אטיים טבעיים – אלה היו הקוים המצינים את הלך-הרוח המדיני של סיעת "המתונים" . הליברלים קבלו את החברה האיטלקית ואת המשטר האיטלקי המדיני כמו שהם, ולא שאפו אלא להביא בהם – בזהירות יתירה – שינויים מסוימים, כדי לשמרם מזעזועים קשים. את עיקר תקותם העמיסו על חנוך ההמונים, בעזרת הסברה שבעל פה, ספרים, עתונים ומוסדות צדקה עממיים-תרבותיים. להכשיר מבחינה מוסרית ושכלית את העם ולהעלותו – זה היה בעיניהם צו ראשון, הכרח ראשון, צעד ראשון בדרך להתחדשותה המדינית של הארץ. הזרם הזה נשא אופי תרבותי ועם זה גם: כנֵסִיָּתי. כי מתוך מגעם ומשאם את העם יום יום, כפקידים, כפטריציים, כבעלי האחוזות, נקבע בלבם יחס פטריארכאלי אליו, יחס של דרישת-טובתו וחוסר-אמונה בכוחו. הם לא האמינו, כי העם מתוכו, בכוחותיו הוא, יוכל לבוא לכלל אותה התחדשות, שהם ראו אותה כתנאי קודם לשינויים פוליטיים. "יש צורך לרסן בכוח משמעת רוחנית את הפנימיות המוסריות של הבריות, את יצרם הרע, את אהבת עצמם". כך חשבו, ומכאן – יחס הכבוד והזהירות לכנסיה הקתולית, שהיא – שומרת המוסר. כג'וברטי ראו אף הם בכנסיה הקתולית את  הכוח המכיל ומקיים את התרבות. ההיסטוריה האיטלקית היה לה ערך עולמי כל כמה שהאפיפיורות ותולדותיה מעורות בתוכה. הם לא האמינו בתיקון מוסרי של העם מבלעדי הכנסיה, כי העם האיטלקי היה היה מאוד בעיניהם מהעם האידיאלי של מאציני. הוא נראה להם יותר בדמות המון בור וגס, מחוסר-הכרה, מחוסר משמעת פוליטית, החי ומצומצם כולו בתוך עוגת עניניו האיגואיסטיים. בכוח העם הזה אי-אפשר להגאל. נחוץ לבקש דרכי-גאולה אחרות, מחוץ למלחמת העם.

"תוכחתו המהפכנית של מאציני הועילה להעביר מן העולם האינטילקטואלי את התורות הסכוֹלֵסטיות הנושנות, אבל הכרתה המדינית  של איטליה לא בגרה כדי קבלת תורתו הוא. כָבֵד מִדַי היה לחץ המסורה המקובלת מדור-דור וחלש מדי – היסוד המוסרי באפיו של העם, משיוכל זה ברובו, בהשיגו בשכלו את כל זעם-גבורתה של התורה החדשה, – להָפְכה לרגש, ולעבור למעשים. בעוד הספרות כולה היתה קול קורא לִקְרָב וקונגרסים מדעיים, המכונסים בכונה לעתים קרובות, אמרו להיות מעין סמל לאספות לאומיות, ומרידות לימדו אומץ-לב וּבוּז לסכנה – היה הרוב המכריע של העם צופה בכל אלה כמו במחזה. הממשלות היו שנואות, אבל לעצם קיומו של השלטון התיחסו בכבוד: דרשו תיקונים, אך מאנו להבין מהפכה אשר תִתּוֹץ אָשיוֹת-עולם ותמסור לידי העם את  הרשות העליונה של השליטים. חששו פן תשוב המהפכה ותביא לעולם את החזיונות האכזריים של שנת 1793. אמנם טוהר-מותם של צעירים נלהבים הצית אש-קודש בלבות הנדיבים ביותר, אך הוא הוא שדחה את ההמון, בהביאו אותו לידי מסקנות פקחיות-נוגות על חוסר התועלת שבקרבנות יחידים לפתרון פרובלימה, שאין בכוחה של איטליה כולה להתירה. מורך-הלב וקטנות-הנפש התעטפו בגלימה זו של בינת-חולין, ומאחורי גבורת-יאושם של מקדשי-השם התחברו אלה באפס מעשה. קולו של מאציני היה מהדֵד בנשמות מנמנמות אלה, בהרגיזו אותן, מבלי להקיצן". כזאת היתה לפי תיאורו של ההיסטוריון האיטלקי אוֹריאני – המציאות הפסיכולוגית של איטליה באמצע שנות הארבעים ובה נשתקפה המציאות המדינית: קיום מפורר של שבע·  מדינות והבדלים ממשיים קיימים – ולא רק מבחינת הגבולות הפוליטיים – בין מדינה למדינה, שלטון האפיפיור, שעבוד מדיני לאוסטריה וכוחה הצבאי של זו ואדישותה של אירופה. על מציאות זו ועל חוסר האמונה באפשרות של התלקחות מהפכנית – יִסְדו הליברלים את תכניתם הפוליטית.

אל דדך המדיניות יצאו ה"מתונים" רק באמצע שנות הארבעים, עם ההתעוררות החברתית הכללית, מכוח דחיפתו הישרה של ג'וברטי וספרו "הבכורה" ומתוך תְגוּבה על התנועה מצינית. בעת ההיא כבר עברו על איטליה התקוממויות שנת 1821 ושנת 1831; ולא הן בלבד, אלא גם שורה שלמה של תסיסות ומהומות, נסיונות לעורר מהפכה, שנעשו על ידי מציני או מכוח השפעתו, כל הקרבנות המרובים שתבעה תנועת המרד – לא הביאו לכאורה לידי שום תוצאות ממשיות; שלטונה של אוסטריה ושל השליטים הריאקציוניים נשאר איתן כקודם. טבעי מאוד הדבר, כי בחוגי איטליה הליברלית השתררה אכזבה ביחס לפעולת מציני, שהיתה נראית להם כבזבוז כוחות האומה, בזבוז מיותר וגם מזיק, בהיותו פותח פתח לנגישות ריאקציוניות. הלך-נפש זה התגבר ביחוד אחרי נסיון-הגבורה של האחים באנדיירה. עם הופעת ה"הבכורה" בשנת 1843 ועם עלותם של האחים באנדיירה בשנת 1844 – הגיחה התנועה הליברלית ממחבואה התרבותי והכלכלי ורעיונה המדיני התחיל להתגבש.

בשנת 1835 פרסם טוֹמָזֵיאו  ,Tommaseo)1874-1802) – סופר, פייטן ופילולוג, שהגר מוינציה מולדתו לפריז – תעודה ראשונה לזרם ה"מתון": "כרוז אל הכוהנים והשליטים". צֵ'זַרי באלבו (1789 – 1853) – היסטוריון, בנו של מיניסטר פיימונטי ומיניסטר בעתיד – הוציא לאור בשנת 1843 ספר "על תקוות איטליה", המכוון במדה מרובה לשמש תשובה ל"הבכורה" של ג'וברטי. בצד המרידות המרובות המאציניניות התלקחה בשנת 1845 גם מרידת ליברלים בעיר של חבל האפיפיור, ברימיני. סיסמות ההתקוממות היו מתונות למדי, אך מתינות זו לא מנעה את צבאות האפיפיור מלדכא אותה באכזריות הרגילה. המתקוממים פרסמו "כרוז לעמי אירופה ולממשלותיה", בנסחו את דרישותיהם. בה בשנה הוציא לאור המרקיז מאסימו ד'אצליו (Massimo d'Azeglio, 1866-1798) – אריסטוקרט פיימונטי, סופר וצייר – קונטרס "על המאורעות האחרונים ברימיני"; דוראנדו (Durando ), קצין פיימונטי, שלקח חלק בכמה מרידות, הדפיס בשנת 1846 את ספרו "על האומה האיטלקית". בספרים ובתעודות הללו מצא הזרם הליברלי את בטויו הספרותי.

נאמנים למהלך-מחשבתם השמרני ומתוך אי-אמונם בעם, ובמדת-מה גם מתוך פחדם מפניו ומפני המהפכה ומתוך יחסם השלילי לסיסמות הפוליטיות של המאה הי"ח – לא הוקירו סופרי הסיעה הזאת אלא מעט את החירות הפוליטית. הם הטיפו לעם האיטלקי, מקצתם בתום-לב ומקצתם בצביעות שקופה למדי, כי סוד החירות האמיתית הוא בתקון המדות האישיות והמשפחתיות. הם הודו בחירות – במדה שיש בה כדי להבטיח ברכת-יֶתר לאינציאטיוה האישית ולמאמצים האישיים – בספירה הכלכלית, וכדי להשרות שלום והרמוניה בין האינטרסים הניגודיים ולקיים הירארכיה טבעית – בספירה הסוציאלית, וכדי לחנך את אחריות היחיד ולעורר את המרץ האישי – בספירה המוסרית. זמן רב היה האידיאל שלהם – מוסדות נבחרים מיעצים, שיקומו ויעלו אורגנית מתוך מועצות עירוניות. גם בסופה של תקופה זו, כשהמאורעות בצרפת ובאיטליה עצמה אלצו אותם לתפוס עמדה רדיקלית יותר, הטריד אותם בעיקר החשש לבל תקפוץ איטליה קפיצת-חפזון נמהרה לקראת שלטון-עם. וגם לאחר שנקטו משטר פרלמנטארי במקום מוסדות מיעצים – עדיין סרבו להכיר בעיקרון של בחירות כלליות ואחזו בשיטת בחירות המיוסדת על צֶנז בהשכלה ובהון. ממעל למועצות הנבחרים דרשו פלטין עליונה, למען עצור במגמות הדימוקראטיות המוגזמות של המועצה. הפלטין העליונה – אותה ימנו השליטים מקרב באי כוח האריסטוקרטים והבורגנות הגבהה ושדרות המשכילים.

האידיאל הפוליטי מעוט-הדמות של הליברלים מתבאר קודם כל מתוך עצם יחסם לענין החירות האזרחית, הואיל והם לא חשו כלל במלוא ערכה המוחלט של זו, כאשר חש בו פירארי למשל. מלבד זאת הוּסַג ענין החירות האזרחית בפני התעודה, אשר הגשמתה נחשבה בעיניהם לעיקר העיקרים לגבי איטליה באותה תקופה, הלא היא – עצמאותה של איטליה. הפטריוטיזם שלהם – יליד עניניהם החברתיים והכלכליים, פרי תרבותם, הרגשת כבודם המושפל ואהבתם למולדתם כפשוטה – פטריוטיזם זה, הגם שנתגלה במאוחר קצת, מקץ עשר שנות מלחמת חירות נואשה למאציני, היה בכל זאת אמתי ללא ספק. גם בטרם מצא את בטויו המדיני, בעוד היסודות העתידים להַוות את הסיעה "המתונה" הקדישו את עצמם לפעולה תרבותית, הרי היו הגורמים שהתוו דרך לעסקנות זאת: אהבת איטליה והרגשת עלבונה וירידתה המדינית והתרבותית. לגבי באלבו: "החירות לעם – כטוהר לאשה", והוא התמכר למחקריו ההיסטוריים ושקד עליהם כעל חובה לאומית. אף ד'אצליו, בחברו את הרומנים ההיסטוריים שלו, המחַיים ומנַשאים את עבָרה של רומא, ראה ביצירותיו אלה מפעלים פטריוטיים, העולים בערכם על ארגון קשרים ומרידות. אך בין הפטריוטיזם והליברליזם שלהם חסרה כל דבקות אורגנית. בעיני מאציני דבוקה החירות המדינית בעצמאות, כי שתיהן אינן תכליות לעצמן, אלא דרכים להעלות את איטליה עד אין קץ. אך משנעשו החירות והעצמאות תכליות לעצמן – החירות בעיני פירארי וקטאניאו והעצמאות בעיני הליברלים – נקרעה האחת מעל חברתה וכל אחת בשעתה ניתנה להיות דחויה ומועמדת בצל. ובדין הוא, שהדימוקרט פירארי יסיג אחורנית את העצמאות בפני החירות וה"מתונים" יקריבו את החירות למען העצמאות. מתוך שימת לב יתרה ל"מציאות", שלא העיזו לשלוח בה יד, שמו ה"מתונים" את לבם לרכז את הכוחות בהשגת העצמאות ובהשכנת שלום פנימי בין כל אותם הגורמים בתוך הארץ, שיש תקוה למשכם לדבר זה. ראש וראשון לעיקריהם (בנגוד גמור לסיסמות של הפידירליסטים הדימוקרטיים) – העצמאות, לו גם תהיה כרוכה באבסולוטיזם. העם הוא לפי דעתם: המון נעדר רצון ונעדר און, – ולכן: גורם ממדרגה אחרונה. את המנוף לעצמאות יש לבקש בקרב השליטים, ואילו כל הסיסמות הפוליטיות הרדיקליות הללו עשויות רק להרגיזם. כאן – סוד הצמצום וקיצוץ באידיאלים הפוליטיים.

מציאות איטליה – שבע מדינות שונות. עובדה זו היתה מכריעה לגבי "המתונים" בפתרון השאלה על אחדות או פידירציה. כיון שהפרינציפ המדריך אותם הוא להפחית ככל האפשר לפגוע בקיים ולהמנע מלחולל משהו, העלול לשמש לפי הגדרתם: "מעצור מלאכותי לעצמאות" – לכן מובנה התכחשותם לאחדות והגנתם על השיטה הפידירטיוית, לא כפירארי (מתוך רגש הכבוד לתרבויות המקומיות) ולא כקטאניאו (מתוך אי-רצון להקריב אי-אלה ניצני חופש אזרחי שבמציאות), ואף לא מחשיבותה הכל-איטלקית, העולמית, של האפיפיורות, זו שהרים על נס ג'וברטי, כי אם מתוך הכרח שלא לריב עם השליטים, שלא לרכוש שונאים בקרב אותם החוגים המעונינים בקיום המדינות הנבדלות, המעונינים בזה שגם פלורנציה וטורין, גם ניאפול ורומא תשארנה בירות. "חלום שוא הוא – אומר באלבו – לקוות, כי בירה אחת תסכים ליהפך לעיר-שדה, וחלום בטל ומבוטל שבעתיים הוא ליחל, כי שש בירות תכנענה לאחת, ואין שטות גדולה מן הצפיה, שהשש הללו תבחרנה מביניהן אחת – להעטירה". אחודה של איטליה, לפי דברי הסופר הזה, "דמיון תינוקות הוא, חלום בר-בי-רב, הראוי למשוררים-בטלנים וליושבי-קרנות". "מתון" אחר – דוראנדו – בהשקיפו על הפרובלימה מנקודת-ראות אסטרטגית וגיאוגרפית ראה את הרי האפּנינים, החוצים את איטליה לארכה, כמכשול כביר על דרך אחדותה הפוליטית השלמה של איטליה, מכשול שאין לגבור עליו. סיסמת התנועה הלאומית צריכה, איפוא, להיות פידירציה.

יש דמיון חיצוני בין הסיסמה הזאת וסיסמת הפידירליסטים וג'וברטי; אולם ההבדל הפנימי רב עד למאוד, כי לגבי הליברלים לא היתה כאן אידיאה, אלא הסתגלות למציאות. עם ההודאה בפידירציה – דחו הליברלים, כמובן, את "חבר העמים" של קאטניאו וכפרו בתפקיד אשר הועיד ג'וברטי, בתוך הפידירציה האיטלקית שלו, לאפיפיור. כל סופרי האסכולה הליברלית היו קתולים מאמינים, הנוהגים זהירות רבה באפיפיור, במקצת גם מתוך אופורטוניזם פוליטי, הקובע את יחסם גם לשלטון-החולין של האפיפיור. אף אחד מהם לא חשב להפריד בין הכנסיה והשלטון החילוני, או להפקיע את רומא מרשות האפיפיור. דוראנדו, הנועז בדבר הזה מכולם, אף הוא לא דרש אלא צמצום גבולותיו של חבל-האפיפיור. ד'אצליו מחבר הקונטרס המצדיק את מרידת הליברלים בחבל-האפיפיור, סיים את חבורו בקריאה אל האפיפיור לשים קץ למעילות הנעשות בשמו, ויותר לא היו לו שום תביעות לאפיפיור. באלבו, בחבוריו ההיסטוריים, נשא את נפשו בתקוה רבה לריסטורציה של הנצרות הקתולית, שתקופתה התחילה ובאה לדעתו. לדידיה: פרוגרס – משמעו: פרוגרס של הציוילזציה הקתולית. אמנם החשיבו הליברלים למאוד את חבורי רוזמיני וג'וברטי, באשר אלו השפיעו על הקטנת השנאה של הכַּהנוּת לתנועה הלאומית, אך בכל זאת תחת הפרינציפ של "נשיאות האפיפיור" הציגו הם את "ברית השליטים" שבראשה צריכה לעמוד פיימונט. תורתו של ג'וברטי על בכורת האפיפיורות ובכורת איטליה לא יכלה שלא לעורר חששות בלב ה"מתונים" אשר סברו, כי על ידי כך מיטשטשת הפרובלימה הפוליטית, כי משַׁרבבים לתוכה יסודות אֵתיים-פילוסופיים, הזרים למהותה, וכי במקום האוטופיה הריפובליקנית של מציני מופיעה כאן אוטופיה אחרת, קתולית שבקתולית. לו גם האמינו בתכניתו של ג'וברטי, שבכלל עלולה היא להתגשם, היתה זו בעיניהם "הלכתא למשיחא". מפעל שהוא למעלה מכוחות הדור; ואילו הם, הליברלים, בקשו לקבוע לתנועה הלאומית גבולות, שבמסגרתם תהי אפשרית הגשמה לאלתר. אחרת יבוזבזו שוב כוחות רבים ללא תועלת, כמו בתנועה המצינינית. מן ההכרח הוא ליטול ולסלק מעל התנועה הלאומית כל מה שנבצר ממנה לעשותו או גם כל יֶתר המכביד עליה. לבאלבו היה נראה, שכל עצם הרעיון על בכורת איטליה אין לו שורש במציאות. התרבות  הנוצרית בת-דורנו, בניגוד לתרבויות עכו"ם הקדומות, אינה מודה כלל בבכורה קבועה וקיימת לעד. לכל עם ועם – חלקו. בו יעבוד באהבה יתרה ובו יוכל להגיע לתוצאות-יתר על פני עמים אחרים, אך לבכורה כוללת של אם אחד על כל שאר העמים אין מקום.

ואם כזה היה יחסם של הליברלים לג'וברטי, אשר עמו היו להם נקודות-מגע מרובות, לא קשה לתאר מהי הערכתם את התנועה המצינינית. באלבו הזהיר והכריז על תפקידו במלחמה עם "הדימוקרטים הטהורים, המזיקים לא פחות מהאריסטוקרטים". לגבי הליברלים היה פרושה של התנועה המצינינית: קטטה עם השליטים, ריב עם האלימנטים המעונינים במשטר פידירטיוי, תגרה עם האפיפיור והיסודות הקתוליים, דימגוגיה מסוכנת בשטח הפוליטי, העלולה להמיט על איטליה פורעניות איומות בפנים ולעורר אי-אמון ואיבה מצד אירופה המשַמֶרת, העברת מרכז הכובד של הפרובלימה האיטלקית מספירה פוליטית לספירה מוסרית-דתית, הזרה להם ונכרית, בזבוז כוחות לאומיים ללא צורך והקרבת חיי המעולים שבאיטלקים למולך הריאקציה ללא הועיל. כל עיקרי תורתו הפוליטית של מציני – אחדותה של איטליה ("איטליה במשך כל ימי קיומה ההיסטורי – לא היתה מאוחדת"; וראיה זו "מן העבר" היתה נראית לחוקרי דבקי הינים, שאומנותם בכך, כמספקת לחלוטין), הדימוקרטיות, שיטת המרד, הבין-לאומית – כל אלה לא נתקבלו על דעתם של הליברלים. וכל מה שהיה לא-פוליטי בעולמו של מציני – היה סתום להם ונחשב לדעתם למזיק, בהיות כל זה מעַרפל את התעודות המדיניות של היום. בתוך סערת הפולמוס כוננו הליברלים לא אחת את חציהם גם נגד אישיותו של מציני. האשימוהו באהבת עצמו, בצביעות, ברדיפת כבוד, בשאיפה לדיקטטורה, בארגון רציחה שיטתית. אמרו עליו, שלקה בשגעון מהפכני ומתוך מחבואו השקט בלונדון הוא שולח את הנוער האיטלקי לקראת מות.

התעודה האחת הנתונה להתגשם למעשה והמלכדת את כולם בתנועה הלאומית, היא פידירציה של שליטים (בכללם, כמובן, גם האפיפיור), שתפקידה היחידי יהיה זה, שאין בו משום פגיעה בעניניהם של השליטים: עצמאות איטליה ופירוק עול-הזרים מעליה. תפקיד זה אין בכוח העם לבדו לקימו. הליברלים גם לא האמינו שיש בידי האפיפיור למלאותו לבדו. ועל כן יש צורך לצרף את כולם יחד, את השליטים, ואת האפיפיור, וגם את העם – ולאחדם למלחמה כללית משותפת. בראש הפידירציה צריך שתעמוד פיימונט, המדינה המסודרת ביותר מכל מדינות איטליה, הנתונה יותר למשמעת, המזועזעת פחות במהומות פנימיות, ואשר לה צבא מעולה. לשם מלוי התכנית הזאת יש להראות את השליטים את הברכה והטובה הנשקפות להם מפידירציה ומעצמאות ויש לחלק את הפרווינציות האוסטריות  באופן שלא יקופח איש. באלבו הציע לספח את לומרדיה וויניטו אל פיימונט, והואיל וניאפול לא תוכל, כמובן, לראות באדישות את ביצור מדינת הצפון – תעזור פיימונט מצדה לניאפול בכבושיה מחוצה לאיטליה: בטריפולי ובטוניס. דוראנדו צמצם את "ברית השליטים" עד כדי ברית בין פיימונט, רומא וניאפול על מנת שחבל האפיפיור יוגבל בכרך של רומא בלבד ושאר איטליה תחולק בין פיימונט וניאפול, והשליטים המקופחים יקבלו בתורת פצוי את האיים ואת סאווֹיה.   

הליברלים, כמובן, לא ראו כל ענין במרידות ובמהפכה וחשבו דרכים אלה לנפסדות ולמזיקות. יתר על כן: הם לא האמינו, כי כוחות  האיטלקים יספיקו להם לעמוד במערכה נגד אוסטריה, והרי שלפי שעה לא התוו דרך אלא לפעולת הכנה מתונה לקראת המלחמה הבאה. בעקבות "ברית השליטים" צריכה לבוא התפתחות כלכלית ותרבותית מאומצת באיטליה. צריך, שרשת מסלות הברזל תקשר את כל חלקי חצי-האי. עם הברית המדינית צריכה לבוא ברית  מכס; הצבא והצי צריכים להיות ערוכים לפי טופס אחד; יש להקדיש תשומת-לב רבה להשכלת העם; איטליה צריכה לעלות מבחינת ההשכלה, הנימוסים, ההוָי, למעלת ארץ אירופית. בינתים, עד שיבוצע המפעל הגדול הזה, עתידים להזדמן לאיטליה בני ברית באירופה שיהיו מעונינים בהחלשת אוסטריה. באלבּוֹ בספרו "תקוות איטליה" ציין אפילו את  נתיב העתיד לשחרורה של איטליה בעזרת כוחות בין-לאומיים: דחיקת רגלי תורכיה מאירופה והמלחמה בין רוסיה ואוסטריה בשל העזבון התורכי. אם ברית-השליטים האיטלקית תבין לנהל עבודת-הכנה דיפלומטית נאותה – כי אז יכולה לבוא שעת-כושר, שבה תוצע לפני אוסטריה עזרת הדיפלומטיה האירופית נגד רוסיה, על מנת שאוסטריה, בפרשה כנפיה על הגלילות האירופיים של תורכיה, תסיר את ידה מעל נחלתה באיטליה; את המועד לאפשרות הגשמתה של התכנית הזאת הרחיק באלבו עד שנות הששים, הואיל ולא צפה שום תמורות מדיניות באירופה בעתיד הקרוב, ובמהפכה שהתרחשה לבוא אחרי ארבע-חמש שנים – לא חש כל עיקר. ב"תקוות איטליה" שוּלְבָה הפרובלימה האיטלקית בפעם הראשונה לתוך מערכת עניני הפוליטיקה האירופית והדיפלומטיה הבין-לאומית.  

הפרוגרמה המדינית של הליברלים הוגדרה בצורה בולטת וברורה למדי עוד בכרוזם של המתקוממים-הליברלים ברימיני. בכרוז הזה ניקבו דרישות צנועות מאוד לריפורמות פנימיות; נמסרה הודעת נאמנות לשליטים ולאב הקדוש, הודגש הצורך בהקמת ברית השליטים, הובע יחס שלילי להתקוממויות המהפכניות בבחינת דרך לעצמאות והוטעם ההכרח להעמיד למטרה זו צבא "ממלכתי" מסודר ולרכוש את תמיכת הדיפלומטיה האירופית. כל הספרות הליברלית שקדמה לכרוז הזה ושבאה לאחריו – אינה, בעצם, אלא פירוש לתכנו.

סיעה ליברלית זו, שהוגדרה כאן, יש לכנות בשם "פיימונטית", הן על שם מנהיגיה, שהיו כולם אנשי פיימונט, בן על שם תכניתה, שראתה בפיימונט דאת המרכז הטבעי של התנועה הלאומית. קצת מן הצד עמדה קבוצת "מתונים" אחרת – טוסקאנית – אשר באי-כוחה העיקריים הם לאמבורסקיני (Lambruschini), קאפּוֹני, וביחוד: בֶּטינו ריקאזולי  (  Bettino Ricasoli, 1880-1809 (. הקבוצה  הזאת טרם יצאה בתקופה הנידונה מתחום "העידן התרבותי" שלה. רעיונה הפוליטי טרם התגשם: שעתו המדינית של ריקאזולי עתידה לבוא בזמן המשבר של שנות 1859--1861, שחל עם תקומת ממלכת איטליה. לפי שעה נצטמצמו עניני הקבוצה הנדונה בתחום שאלות דתיות. בעוד שבפיימונט הובלט בעיקר הצד הפוליטי של הפרובלימה, וגם הערכת האפיפיורות נעשתה בעיקר מנקודת ראות האופורטוניזם הפוליטי, והדת הקתולית נתקבלה כעובדה אשר לא תִמוֹט – בא החוג הטוסקאני הזה ועשה בדיקה בערכי הדת, בדיקה שהיה בה אמנם משום זהירות יתירה בתחילתה. מתוך בדיקה זו גם הופיע בזמנו העיקר של "כנסיה חופשית במדינה חפשית", אשר באמצעותו ניסתה איטליה המאוחדת לפתור את שאלת הדת. החוג הזה נטה לראות את כל אסונה של איטליה בליקוי חייה הדתיים ואת דרך ההצלה – בחנוך דתי חדש. לגבי למברוסקיני וידידיו – ערך הדת אינו מוטל בספק: "הדת אינה אמצאה ואינה פרי רצון האדם, אלא דבר הנִשָׂא מעל לתמורות רוחנו הדלה, דבר שאין הכפירה חלה בו, דבר נצחי. הדת היא – החיים, חיי הרוח". אך את האמת הדתית אין לראות כמופשטת, היא חיה את חייה, כשהיא מתחלפת ומסתגלת לתנועה הבלתי פוסקת של רוח האדם. "אין אנו יכולים לעקור מלבנו את צמאון הדעת, נִבְצַר מאתנו לעצור בעד ההתקדמות בחפוש האמת, אל לַדת להרתע בפני התפתחות המדע והתפשטות האור. אדרבה, עליה לסייע לכך". חוקי הדת  צריכים לסגת אחור בפני מהותה הפנימית, החשובה לאין ערוך, ויש למצוא סינתיזה בין הדת והדעת. מכאן – הכרחיות התקונים הדתיים. מלבד לאמברוסקיני ותּוֹגוֹ הרגישו בהכרחיות זו עוד רבים בטוסקאנה בתקופה ההיא, שהצטינה בערות רבה ביחס לפרוטֶסטאנטיות, ערות אשר מצאה את בטויה לעתים קרובות בהסתפחות לפרוטֶסטאנטיות. אולם לאמברוסקיני, קאפוני וריקאזולי לא יכלו לקבל דרך זו. הריפורמה הדתית צריכה להתרחש בתוך תוכה של הקתוליות, כדי להחיותה ולשחררה מכבלי הסכולאסטיקה התיאולוגית ומן הפולחן המיכאני המגושם.   

בתקופה הקודמת למהפכה של שנת 1848 לא לקחה עוד הקבוצה חלק אקטיוי בפוליטיקה. אמנם, צניעות שאיפותיה המדיניות, המוגבלות בתחומי זכויות האזרח, קרבה אותה אל "המתונים". אך לעומת זאת היה ביניהם לבין באלבו וד'אצליו הבדל רב ביחסם אל עיקרון הפידירציה ואל ה"פיימונטיות" כי ה"טוסקאנים" היו קרובים יותר לרעיון האחדות המאצינינית מאשר ל"ברית שליטים". בשנת 1847, כשאך ניתנה האפשרות לפרסם בדפוס דעות חפשיות פחות או יותר – יסדו ריקאזולי ולאמברוסקיני את העתון "מולדת", לשם תעמולה לאחדות איטליה. אך גם בתקופה זו ולאחריה – נקודת הכובד לגבי ריקאזולי נעוצה בפרובלימה הדתית. אבל דוקא מפני שהוא ראה כאן שאלת הדת ולא שאלת הכנסיה – נשארה זרה לו אותה התלהבות ביחס לאפיפיור, שנגררו אחריה כמעט כולם בימים ההם. "לחזות האפיפיורות ובשלטונו החילוני את היכלנו" – לא היתה זו לדידיה אלא "הבל ורעות רוח". ומתוך שהוא החשיב חשיבות מיוחדת את הדת וצפה להתחדשותה של איטליה בכוח "חנוך דתי" חדש – לא האמין באפשרות להגיע להתחדשות הזאת בעזרת "דת-הכמרים המאובּנת.

בעוד שלאמברוסקיני וריקאזולי בקשו נתיבות-דת חדשות והצטרפו רק חיצונית וכמו באקראי אל הזרם הליברלי – נעשה זה האחרון, שהתקרב בינתיים אל אסכולת הניאו-גוֶלפים כמעט עד כדי התמזגות גמורה אתה, לזרם שולט בצבוריות האיטלקית. אחד מבני-הדור הגדיר את יחסי הכוחות בימים ההם בפסוק קצר זה: "האידיאה האיטלקית נקראה עד עתה: מאציני; עתה היא נקראת: ג'וֹבּרטי". מאציני גופו הוכרח להודות בהתמעטות השפעתו. "המעולים אשר בנו – כותב הוא – ומהם אשר היו גם ידידי הפרטיים, שכחו את תוכחתנו הממושכה, ואך הופיע כוח אחר או צל של כוח – עזבו את דגלנו ונהפכו בעִוְרונם לחסידי העובדה". לאמתו של דבר: תופעה זו גופה, שהחוגים הליברליים והניאו-גוֶלפיים, שהיו זרים כל כך בעצם מהותם לעסקנות מדינית פעילה, נאלצו לנטוש את העבודה התרבותית הטהורה ולצאת לדרך המלחמה הפוליטית – יש בה כדי להעיד על השפעתה העמוקה של התעמולה המאצינינית,ועל השנויים שחלו במשך חמש-עשרה שנים באוירה הצבורי של איטליה. נוסף לזה חל באמצע שנות הארבעים דם באירופה כולה שינוי עמוק בהלך-הרוחות לעומת תקופת "הברית הקדושה". הריאקציה נגד המהפכה הגדולה, שקבלה בראשית המאה צורות בולטות וחריפות כל כך, אכְּלָה מתוכה. התנועה הדימוקרטית המדינית והלאומית, בנקטה סיסמות חדשות ובדגלה במקצת גם באידיאלים חדשים, חזרה ונתאוששה  והחלה לאט לאט לצור לה את צורותיה המהפכניות. בצרפת, בגרמניה, באונגריה, במחוזות הסלאויים של הממלכה האוסטרית, בפולין, עלה נחשול צבורי מבשר "שנת הטירוף".

התנועה האירופית-כללית נתגלתה גם באיטליה ומצאה בה הפעם קרקע מסוגלת לקליטה יותר מאשר בסוף המאה הי"ח. הספרות הפוליטית, הספרות היפה והדוגמה המהפכנית של דור שנות השלושים והארבעים – הכשירו קרקע זו. אמנם כוסף השחרור הלאומי עוד טרם גבר עד כדי ללכד את העם כולו במאמץ אחד, אמנם האידיאות המדיניות היו עדיין מעורפלות והמחשבה החברתית – כפופה להשליות, אך ערות החושים לחרות איטליה וההכרה העצמית הלאומית צעדו צעד גדול קדימה. המחשבה החברתית הקיצה משנתה ותהי לנחלת חוגים רחבים, מתוך "טרקלינים וקסרקטין של שנת 1821 ושנת 1831 יצאה אל ככר העיר". "הרגש הלאומי, שנתחשל בתוך התנגדותה של אוסטריה, הכיר את עצמו. איש לא העיז עוד להיות בגלוי בין תומכי אוסטריה. אם גם אומללה איטליה ומדוכאה. ודוקא אולי בגלל זה, צריכים בני איטליה להיות איטלקים. הגאוה הלאומית, אשר טִפְחוּהָ הספרים והמרידות של השנים האחרונות, אזרה חיל סוף סוף לעלות על בימת ההיסטוריה האיטלקית. איטליה, אשר עדיין לא נודעה לעצמה במאה הקודמת ואשר נתמלאה שְאוֹן-המהפכה הצרפתית אחר כך, משולה לחדר-מטות ענקי, אשר אומה שלמה נמנמה בו מתוך בטלה ורעב, אשר נהפך על-כרחו לקסרקטין בזרוע האימפריה  ולאחר הרסטורציה של 1815 שב להיות מקלט לשליטיה בני-עמה השבים מגלותם ולאדונים הזרים, נוגשיה מאז, – איטליה זו היתה עתה ארץ חסרת נשק, אשר הנשק שיחתה כל היום, ארץ מלאה מלומדים ופיטנים, מורדים ופוליטיקנים, עם אריסטוקרטיה שניצבה כחומה מסביב לשליטים, כאילו באה להגן עליהם מהשפעות-חוץ, עם בורגנות, שהקיצה לקול התנועה האירופית והכירה עמומות, שעל כל פנים – יתרחש מה שיתרחש – עתידה היא להרויח מן התמורה הנשקפת, ועם עם, אשר מַשַק כנפי האידיאות שהגיע לאזניו ותעלולי המשטרה –עוררו את רוחו להתקומם כנגד השלטון המעַוֵל, הזר" (אוריאני).

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



· בעקב מסיבות שושלתיות נתאחדו נסיכויות פאמה ולוקה, ובמקום 8 מדינות מפורדות על פי החלטת הכנסיה הוינאית – לא נתקימו אלא שבע.