_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בימי תחית איטליה: פרק שישי: מבחן (1846–1849)

משה בילינסון

לתוכן הענינים

 

תוך שלוש השנים, 1846- 1849, התנגשו יחד כל הסתירות שבדברי ימי איטליה, נתגלו כל הצדדים החלשים והחזקים שבצבוריות האיטלקית, הוזמנו למבחן היסטורי כל האידיאות והתיאוריות שעוצבו בחמש-עשרה השנים הקודמות. ואם כי המבחן הזה נסתיים מבלי שהצעיד אף צעד אחד קדימה את הגשמתן של כל אותן האידיאות והתיאוריות ואיטליה נשארה קיימת ועומדת במצבה הקודם ממש, היה למבחן זה ערך מכריע בתולדות שחרורה של איטליה, כי רק מכאן בעצם התחילה עבודה שיטתית מדעת בהגשמת רצון איטליה לאיחוד, באותן הדרכים אשר הביאו לאיחוד זה.

את שלוש השנים האלו יש לחלק לשלושה פרקים. הפרק הראשון טבוע בחותמה של תנועה ריפורמציונית -ליברלית, אשר האישיות השלטת בה היא זו של האפיפיור פיוס התשיעי, שזה אך נבחר. אותו מעוז היסטורי, שעליו היתה גאות איטליה, אשר רק בגללו עוד שרדו לה יד ושם בעולם הבין-לאומי, ואשר הוא שהיה המפגע העיקרי על דרך השחרור – רומא האפיפיורית – הוא עמד ראשונה למבחן והוא שנתן דחיפה ראשונה לתנועה, על מנת להכותה אחרי כן בעצם ידיו מכה ניצחת, כאילו בקש להוכיח בעליל מה כוזבות ודמיוניות הן התקוות שתלו בו. ההשליות הראשונות  שנגזר עליהן להעקר מן הלבבות ולהכחד היו השליות הבטחון בתפקידו הלאומי של האפיפיור.

לא אפיו של הקרדינל מסטאי פֵרֶטִי (Mastai-Ferretti) , שניבחר באחד ביולי שנת 1846 לאפיפיור בשם פיוס התשיעי, לא דעותיו הפוליטיות, לא יחסו אל הפרובלימה האיטלקית – לא היה בהם משום יסודות אובייקטיויים כדי לראותו כמנהיג תנועת השחרור. ואף על פי כן – ודבר זה בא ללמד על כל האטמוספירה הפוליטית האיטלקית בעת ההיא – די היה לו, לאפיפיור החדש, שנתפרסם באיזו מדה שהיא כליברל, די היה שבעלותו לכסאו הדיח ממשרתם כמרים אחדים, פקידי חבל-האפיפיור, מן הבלתי-אהובים ביותר, שהמתיק במשהו דאת דינה של הצנזורה ושנתן חנינה לאי-אלו סוגים של פושעים פוליטיים, – וכבר הפך להיות גבור לאומי. במשך שנה וחצי היה האפיפיור פיוס התשיעי שליט-הלבבות באיטליה. על ליברליותו, רוחב השקפותיו, פשטות התנהגותו סבבו מעשיות לאין קץ. כל נסיעה שלו, כל הופעה שלו בעם – נהפכו לחגיגה. הימנונים שנתחברו לכבודו הושרו בפי כל הארץ כולה.במילאן נערכה לארכיהגמון קבלת פנים חגיגית-סוערת – אך ורק מפני שהיה איטלקי ולא אוסטרי ונתמנה על-ידי פיוס התשיעי. הקריאות: "יחי האפיפיור" נראו גם למשטרה האוסטרית, גם לקהל עצמו, כהפגנה מהפכנית. האפיפיור, הפכפך מטבעו ורודף כבוד ותהילה, כאילו כיון צעדיו ללכת עם הזרם, למרות העובדה, שאם גם לא חש עדיין כל צרכו בסתירה הנוקבת שבין שלטונו החילוני והתנועה המתפתחת – הנה באחת הכיר היטב: בחוסר הכשרתו האישית לתפקיד שהטילו עליו. "רוצים לעשותני נפוליאון – אמר הוא – ואני אינני אלא כומר כפרי". עובדה זו לא הפריעה את ד'אצליו מהכריז את האפיפיור לנביא, לא לעמו בלבד אלא לכל העולם הנוצרי כולו, ולא מנעה את ג'וברטי – שמוניטין שלו נתפרסמו לתהלה בעת ההיא, מאחר שהמציאות הלכה ואימתה לכאורה את כל תקוותיו הקשורות ברומא האפיפיורית – מלכתוב, כי "פיוס התשיעי עשה שלום בין איטליה והכנסיה". ומאידך: עובדה זו לא הניחה לכל מלכי מדינות איטליה ודוכסיה לשבת בשלוה, והם הקשיבו קשב רב למתרחש ברומא. פופולאריותו העצומה של האפיפיור - עם כל היותה נטולת יסוד אובייקטיוי וחסרת כל שורש באפיו – היתה עלולה בכ"ז לנשא את האפיפיור על איטליה ולהקנות לרומא חשיבות מכרעת. לפיכך נאלצים היו השליטים לצאת באותה דרך, שגרמה לפרסומו של האפיפיור. לכך סיעה גם האטמוספירה הכללית הפוליטית באירופה – הן כבר הורגש בה ערב המהפכה של שנת 1848 – והסווירינים, כגדולים כקטנים, פתחו בשורת תקונים אדמיניסטראטיויים, שנתמכו בהתלהבות מצד הצנועה הליברלית-המתונה.

אוסטריה ראתה בפיוס התשיעי סכנה לשלותה היא ולבטחון המצב באיטליה, ומטרניך שהאמין, כי "אפיפיור ליברלי הנהו דבר המתנגד לשכל, הגדול שבאסונות התקופה", עשה שגיאה, אחת השגיאות שבהן עשירה כל כך המדיניות האוסטרית באיטליה: באמתלה של הבל הכניס צבא אוסטרי לפירארה (עיר בחבל-האפיפיור), כדי להטיל אימה על פיוס ולהניאו מדרך התקונים. התוצאה היתה,כמובן, הפוכה: האפיפיור, שכבוד השליט העצמאי נפגע בו, מחה בתוקף נגד הכבוש, ובקש עזרה מאת המלך הפיימונטי, קרלו אלברטו. הלה, כיאות לבן-הכנסיה הנאמן, השיב, שהאפיפיור יכול לסמוך עליו בכל צרה שלא תבוא, והתנועה החברתית – שנעצרה בקושי במסגרת התיקונים האדמיניסטראטיויים – התחילה ליהפך לתנועה לאומית ונגד-אוסטרית. אותו רגע התלכדה כל איטליה סביב האפיפיור, ואפילו גריבלדי מאמריקה ומאציני מלונדון פנו אליו במכתבים גלויים, וקראו לו להמשיך את אשר החל. האפיפיור הרחיב את מסגרת התקונים, נשמעה כבר המלה "קונסטיטוציה", הסווירינים היו כאילו נכונים ללכת בעקבות האפיפיור, האידיליה הפוליטית בין הממשלה והעם היתה בעצם לבלובה, ורעיון הכנסיה הליברלית והלאומית – אשר שאטובריאן (Chatoubriand) ולאמינה היו מטיפיו בצרפת, וג'וברטי ורוזמיני באיטליה – דומה היה להיות קרוב להגשמתו. אולם התנועה העממית המתגברת חרגה מהגבולות הצרים, אשר הליברליזם הציב לה, ובטרם פרצה בפאריז מהפכת פברואר – הונף בסיציליה נס המרד.

התקוממות ינואר 1848 בסיציליה, שהוכתרה בנצחון, לא היה לה אופי לאומי, אף לא דימוקרטי; גם בה, כמו בהתקוממות שנת 1821, היה הגורם המניע. שנאת-עד לניאפול ושאיפה להבדל ממנה – ויהי מה. איטליה המאוחדת טרם עלתה על הדעת. חפשו נסיך סיציליה מבית סאוויה ונערכו תכניות ליצירת מדינת סיציליה עצמאית תחת חסות אנגליה. ראוי להתבונן בדבר, שבו בזמן שהתנועה הליברלית עשתה את רומא האפיפיורית לנקודת-המוצא – ניתן האות לתנועה המהפכנית מאותה פינת איטליה, ובשם אותה סיסמה, שסמלו את השאלה המסובכה יתר מכל שאלות האיחוד, הלא היא דבר איחודן של פרווינציות מפורדות, הזרות עדיין זו לזו. שתי עובדות אלו בלבד מעידות למדי על הנגודים הפנימיים שבמהפכת שנת 1848 באיטליה.

אם כך ואם כך – האות ניתן, המרד נסתיים בנצחון מהיר, פאלֶרמו נכבשה במשך ימים אחדים. התנועה התלקחה גם בניאפול ובסוף ינואר נכבשה קונסטיטוציה פרלמנטרית מידי הבורבּוֹנים. הנה כי כן נפתח הפרק השני של שלוש השניים המכריעות, פרק הקונסטיטוציות ו"מלחמת המלך" (קרלו אלברטו). בפברואר ניתנה קונסטיטוציה בפיימונט ובטוסקאנה, במרס – ברומא. בחודש זה אירע מאורע, שחשיבותו לגבי איטליה רבה מזו של המהפכה הפאריזית – הלא הוא המרד בוינא, ששרשיו היו נעוצים בתנועת השחרור הלאומי בארצות המלכות האוסטרית. התעודה ההיסטורית שעמדה בפני איטליה היתה תעודת גאולה לאומית, ועל כן לא יכלה המהפכה הפוליטית בצרפת – על כוח-הדחיפה העצום הצפון בה – להדמות בתפקידה המשחרר אל המרד שבוינא. בהגיע שמועות המרד למילאן – בירת הפרווינציות האוסטריות באיטליה – עלתה ההתעוררות המהפכנית למעלת מתיחות כזאת, שהתנועה הקונסטיטוציונית הטהורה נפרכה מאליה, והליברלים סולקו הצדה. התקוממות המונית, שנוהלה בידי הדימוקרטים, ובראשם קטאניאו – אלצה את האוסטרים אחרי חמשה ימי מלחמה ("חמשת ימי מילאן" המפורסמים) לעזוב את העיר, וכעבור שבוע ימים – לצאת את איטליה כולה. ב22 במרס הוכרזה בוינציה, שבראשה עמדו דניאל מאנין (Manin, 1757-1804) וטוֹמזֵיאו, ל"ריפובליקה של מרק הקדוש". כך נפל באיטליה שלטון הדורות האוסטרי. כשם שהמרד בסיציליה פרץ מתוך תקוה להשתחרר מניאפול – כך היתה לעת עתה מטרתן היחידה של המהפכות המילאנית והויניציינית – פריקת עול אוסטריה; מנהיגי התנועה היו ריפובליקנים-פידירליסטים.

לגבי המהפכה בפרווינציות האוסטריות נעשתה התנועה הפנימית-הפוליטית לטפל וירדה למדרגה שניה. שאלת המלחמה עם אוסטריה הוצגה ברֵיש גלֵי. איטליה הביטה בהתלהבות אל אוסרי-המלחמה המורדים, והבינה היטב שאם היא לא תבוא לעזרתם הם יכרעו בקרָב לפני חיל-השונא העצום, לפני מלכות אוסטריה, ועוד טרם החליטו הממשלות את דרכן כבר נהרו מתנדבים מכל קצות איטליה: מניאפול, סיציליה, בוֹלוֹניה, פלורנציה, רומא – צפונה, ללומברדיה ופיימונט, אשר הרוב כבר ראה בה את המרכז הטבעי למאמץ (למאמצ) איטליה במלחמתה לאיחוד. התנהגותו של קרלו אלברטו בעת ההיא הצטינה ברפיון והיסוס: בטרם9 נודעה תוצאת המהפכה המילאנית הבטיח לאוסטריה להיות ניטרלי, שם משמר צבאי על הגבול, כדי למנוע את המתנדבים מלעבור אתו, סרב לקבל צירי מילאן המורדת. לאחר שההתקוממות נגמרה בנצחון שלם, לאחר שהמצביא האוסטרי רדֶצקי (Radetzky) נמלט ממילאן ובוינציה הוכרזה רפובליקה – התגברה התעוררות גם בפיימונט במדה שאי-אפשר היה לגדור בפני המרד בתוכה גופה ולעצור בעד "המגפה הריפובליקנית" שהקיפה עליה מסביב – אלא בהסתפחות אליה ובהַצָבַת פיימונט בראשה. את הדבר הזה הבין לא רק קרלו אלברטו בלבד, אשר השנאה הישנה לאוסטריה הקיצה בו עתה, כי אם גם הליברלים הפיימונטיים, ובאלבו, ד'אצליו, וקאווּר (1861-1810 ,Cavour) בכללם, שקראו ל"מלחמה בלי שהיות". ב 25 במרס פרסם קרלו אלברטו קול קורא אל עמו, אשר בו הכריז מלחמה באוסטריה והודיע, כי הוא היה "הראשון לבוא לעזרת  האחים המורדים", וכי איטליה "תבצע בידיה עצמה" את מפעל שחרורה. התחילה "מלחמת המלך" הראשונה, שנסתימה אחרי שורת נצחונות פחותי-ערך – בתבוסה על יד קוסטוצה ובשביתת נשק באוגוסט 1848. היא התחדשה במרס 1849 ובאה לקצה כעבור 10 ימים, מתוך מפלה נצחת על יד נוֹוארה.

התאמצו לבאר את הכשלון הצבאי ולתלותו בסבות טכניות: חוסר הכנתם של הגייסות, העדר הכשרון ואפילו בגידה של המפקדים, הסוסו של המצביא, קרלו אלברטו, חוסר משמעת של המתנדבים. כל הסבות הללו היה להן חלק במפלה, ואולם רק חלק בלבד, את הסבה העיקרית יש לבקש בסתירות של המציאות הפוליטית, בהשליות שלווּ את המלחמה ובחסרון ההכשרה הצבורית-העממית שגילתה איטליה. בראשית המלחמה עוד לא פסה "האידיליה הפוליטית", הבטחון באפיפיור עמד עוד בעצם תקפו. איש לא פקפק שפיוס התשיעי יצטרף למלחמה ויהא אולי למצביאה הרוחני; במלחמה ראו כעין מסע-צלב, וכן דובר עליה בקול הראשון של המפקדה הראשית הפיימונטית. ואמנם תנועת ההתנדבות בחבל-האפיפיור היתה מלכתחילה חזקה כל כך, שלא היה בכוחו של האפיפיור לעכב בעדה, והוא התיר למתנדבים להתארגן בגבולות נחלתו, ולא עוד אלא שגם בקש מאת פיימונט לקבלם, בתורת צבאות מסודרים, תחת חסותה. ואולם עד מהרה נוכח האפיפיור לדעת, ביחוד בהתגבר הזרם הקונסטיטוציוני ברומא, – כי שניוּת זו לא תתכן: להיות ראש הכנסיה העולמית ונסיך-מדינה איטלקי כאחד. דרוש היה דבר בוא המלחמה וההכרח לתפוס בה עמדה – כדי לחשוף את הניגודים הנוקבים שבעמדת האפיפיור, אשר גם ג'וברטי וההולכים בעקבותיו וגם האפיפיור עצמו בראשית כהונתו לא הרגישו בהם.

אף דבר-הקונסטיטוציה עצמו מתישב בקושי עם מעמד האפיפיור בתורת בא-כוח השלטון האלוהי עלי אדמות. מנקודת ראות הכנסיה הקתולית ותביעותיה לשלטון חילוני ­– פירושה של ההודיה בזכויות העם לנהל את רומא ברשותו הוא: הפקָדַת רשות ההחלטה בישי רוב משתנה ומתחלף, במקום שרק הרצון הנצחי העליון יכול להכריע, מסירת זכות המשפט לאוכלוסין – בדברים המסורים רק למשפט שליחו הנאמן היחידי של ישו על אדמות. ואם כך – מה יהא בזכותו של העם להמיר את עצם יסודות ההנהגה, להכריז רפובליקה, ומתוך כך – גם להוריד את האפיפיוּר מכסאו? אם להחלטת האוכלוסין של חבל האפיפיור תהיינה מסורות שאלות כל כך חשובות לגבי הפוליטיקה של הכנסיה, כמו שויון זכויות לשאינם קתולים, מתן חוקים על כופרים, על חילול שם שמים, על זכויות בכורה של הכנסיה וכיוצא באלה, שאלות שבפתרונן לכאן או לכאן תלויות המגמות היסודיות של העולם הקתולי, אשר בעיניו מופיעה רומא כמופת וכסמל, אם כך – הרי ניטלוו7 ביסודם כל טעם ופשר לקיום מלכות תיאוקרטית קתולית.

פי כמה היתה מורכבת שאלת ההשתתפות של האפיפיור במלחמת השחרור של איטליה. כסווירֶן  איטלקי "לאומי" לא יכול האפיפיור ולא היה צריך לעמוד מן הצד לתנועת השחרור, ואולם כיצד יתכן לשים פדות בעיני עצמו ובעיני איטליה בין תואר הסווירן לתואר ראש הכנסיה העולמית? אילו קם ונתן את תידו ללוחמים נגד אוסטריה – ההיתה זאת  יד הסווירן האיטלקי או יד אבי הכנסיה הקתולית, אשר אוסטריה היתה אחת מבנותיה הנאמנות? ממבוּכת הסתירות הללו היו רק שני פתחי-מוצא הגיוניים: או ניטרליות מוחלטת, או ויתור על השלטון החילוני. כל כמה שהאפיפיור נטה אחרי המוצא השני – לא נשאר לפניו אלא הראשון.

ב 29 באפריל 1848 פרסם פיוס התשיעי אנציקליקה, בה הוא מתכחש לכל השאיפות הלאומיות-צבאיות אשר יחסו לו והכריז על ניטרליות מוחלטת מצדו במלחמת איטליה-אוסטריה. זו היתה מכה רבה עד מאוד לתנועה, אשר החלה כמעט בתורת תנועה קתולית, ועכ"פ נמצאה – כפי אמונת הבריות – תחת חסותו של ראש הכנסיה. חוגים מרובים שנספחו אליה אך ורק מכוח "ההשליה האפיפיורית" עזבו אותה כרגע ולתנועה אבד אחד ממניעיה החשובים ביותר. ככה נסתיים הנסיון הראשון של שלוש השנים – לֶכֶת האפיפיור בראש תנועת השחרור. "פיוס התשיעי – אמר קטאניאו אחר כך – ידי זולתו יצרוהו, וידיו הוא החריבוהו. פיוס התשיעי לא היה אלא ספור-בדים שסופּר לעם, למען למדוֹ אמת".

בא התור של פיימונט. ג'וברטי, מְפַתֵּחַ "האוטופיה האפיפיורית" קרא עוד קודם לכך לפיימונט: "חרב איטליה". כך השקיפה על מלכות סאווֹיה כמעט כל האסכולה הליברלית. לאמתו של הדבר חתרו החוגים השליטים בפיימונט, ובראשם המלך עצמו, למטרה מסוימת וצרה למדי: הגדלת פיימונט. השאלה האיטלקית לא היתה קיימת למענם. הם אך המשיכו את הפוליטיקה המסורתית של בית סאוויה, הנקובה בשם "פוליטיקה של בַּנְרֵס", לאמור: הרחבת גבולות פיימונט בדרך קריעת חלקות-אדמה בודדות מן הפרווינציות האוסטריות אחת אחת –  עָלֶה אחר עָלֶה – עד הביע ללב-הפרי – מילאן. "ממלכת איטליה עילית", – הכוללת את פיימונט, לומברדיה וויניטו, – זאת היתה פסגת מאוייהם הפוליטיים. החוגים הללו, השמרנים במהותם, ראו בחזונם את הממלכה החדשה כקונסטיטוציונית-מתונה, ומעצם ראשית המלחמה הלך וגמל גרעין ההתנגשות בין פיימונט, ששאפה להשתלט, ובין הפרוֹוינציות האוסטריות, אשר לא למען הביא בהכנעה את צוארן בעולה של פיימונט – פרקו מעליהן את עול אוסטריה וכבשו להן חירות אזרחית. קטאניאו, מנהיג המהפכה המילאנית, ומאנין, מנהיג המהפכה הויניציאנית, נשאו את נפשם לריפובליקה ופידירציה. ההסתפחות למונארכיה הפיימונטית היתה בעיניהם לא רק התכחשות לאידיאל הפידירטיוי וויתור על התפתחותן המקורית של לומברדיה וויניטו, כי אם גם כפיפות למדינה העומדת מכל הבחינות במדרגה נמוכה מזו של הפרווינציות האוסטריות. בשיחה עם מאציני, במילאן, מיד אחרי "חמשת הימים", הגדיר קטאניאו את המצב דלקמן: "פגיוני אוסטריה ופיימונט סוגרים עלינו. עד שנודעו תוצאות 'חמשת הימים' – לא בא איש לעזרתנו. ברגע הנצחון מתקרב אלינו אדם, שהוציא ליריה את הדימוקרטים של 1834, והסגיר את אנשי שנת 1821. כשאני לעצמי, לו גם יאמרו עלי שאני מחוסר רגש-כבוד, אבחר לי לראות בשוב האוסטרים מאשר בעמוד הבוגד בראש לומברדיה".

מאידך גיסא, חששו קרלו אלברטו והעסקנים הפוליטיים הקרובים אליו לבצילי הריפובליקה לא פחות מאשר לנצחון אוסטריה, וכל ברית עם הריפובליקות החדשות היתה נראית להם כהשפלת כבוד פיימונט וכאיום למשטרה המלוכני ולהגמוניה שלה באיטליה. חלף הסכנה שבה העמידו במלחמתם באוסטריה את עצם קיומה של המדינה הקטנה רצו הם להשיג פצויים מסויימים וברורים ודרשו משום כך מאת הפרוֹוינציות המורדות הסתפחות מוחלטת לאלתר אל פיימונט. מראשית ההתקוממות של הפרווינציות האלה ועד מאי 1848 נמשכה התאבקות  זו בין ה"פיימונטיסטים" והריפובליקנים, והיא נגמרה בנצחונו של קרלו אלברטו. הקיצונים מהנמרצים ביותר שבמנהיגי התנועה המהפכנית סולקו הצדה, משאל-עם בלומברדיה ובית הנבחרים בויניטו הצביעו בעד הסתפחות לאלתר אל פיימונט, בתנאי שעם גמר המלחמה יקבע בית-הנבחרים החדש של "ממלכת איטליה עילית" את צורת ההנהגה. לתנאי זה לא היה כל ערך ממשי, שהרי עם נצחונו של נשק פיימונט ברור הדבר, שלא יעלה על לב איש להכניס סדרים חדשים.

פיימונט, בעמדה על דעתה לפתור את השאלה בדרך זו, שללה מהמלחמה את אפיה העממי, המשחרר, האיטלקי-הכללי, והפכה אותה ל"מלחמת המלך", מלחמה של פיימונט המונארכית לשם הרחבת גבולותיה. דבר זה נטל מן המלחמה את חִנָהּ והרדים שוב את כוחות הדימוקרטיה שהתעוררו. כל כמה שהמלחמה נעשתה לעסק של פיימונט לבד – נעמסה דאגתה על פיימונט. הפרווינציות האוסטריות שהראו כל כך הרבה מרץ בהתנגשות בלתי-אמצעית עם אוסטריה – נעשו, אחרי הסיפוח, פסיויות ביותר. לומברדיה וויניטו לא לקחו אלא חלק קטן ב"מלחמת המלך", ווינציה הסתערה לקרב בימים מאוחרים יותר, כשבאה שעת ההגנה – לאחר מפלתה המוחלטת של פיימונט – על "ריפובליקת מרק הקדוש", שקמה לתחיה.

הקו ה"פיימונטי" היה בולט גם בפוליטיקה החיצונית של קרלו אלברטו. המימרה הגאה בקול הקורא שלו: "איטליה תשחרר את עצמה" (Italia farad a se), לא באה להודיע על הכרת ההכרח של כל עם ללחום במאמציו הוא על חרותו; היא היתה מכוונת יותר לשמש תריס בפני החשש לחלוק עם מי שהוא את שלל הנצחון ולשלם בעד העזרה במחיר קיום המשטר המונארכי.

לא מאציני, לא ג'וברטי ולא קטאניאו לא תיארו לעצמם את מלחמת החירות  האיטלקית כמפעל צבאי גרידא, מצומצם ומובדל וקרוע מעל אירופה. כולם הודו בהכרח השותפות הפעילה של כל כוחות-השחרור האירופיים במעזה זה. "הפוליטיקה החיצונית" של קרלו אלברטו, שבאה להקים חיץ מבדיל בין המהפכה האיטלקית והאירופית הכללית, היתה בעיניהם מזיקה ואוטופית. באותם שאך זה הוכרזה; לכן דרשה הדימוקרטיה האיטלקית לכרות  ברית עם צרפת ולקרוא לעזרה את הדימוקרטיה הצרפתית במלחמה נגד הריאקציה האוסטרית. אפשר היה לחשוב גם על שותפות הפעולה עם עמי אוסטריה שהורגשה בקרבם תסיסה מהפכנית, ובעיקר עם אונגריה. אך פיימונט חששה כי דרך זו עלולה מאוד להביא על איטליה נגע ריפובליקני וסוציאליסטי, וביחוד על כי בעת ההיא כבר ניכרו פה ושם אותות התחלקות במחנה הליברלים והדימוקרטים גם לפי הקו הסוציאלי. ועל כן העדיפה פיימונט את הסיסמה המסוכנה במובן האסטרטגי: "איטליה תשחרר את עצמה" – על פני ברית, שיכלה לפגוע במשטר המונארכי והשמרני שלה.

הפידירליסטים המתונים, ברוח באלבו וג'וברטי, לא פעם ניסו בימים ההם להגשים את רעיונם על איחוד פדירטיוי של כל מדינות איטליה. הנסיונות האלה שנעשו בחדשים ספטמבר-נווומבר שנת 1847 לבשו צורה של משא-ומתן מסוים – לא הביאו לכלל תוצאות, הואיל ולא נמצאה שום דרך לגבור על אי-האמון ההדדי של הסווירינים ועל איבתם המשותפת לתנועת השחרור, העלולה בכל רגע לחרוג שוב ממסגרת תכנה הלאומי המצומצם ולקבל אופי קונסטיטוציוני ואפילו ריפובליקני. בראש הפידירציה התכוננו להציב גם את האפיפיור, גם את קרלו אלברטו, ואפילו את פרדיננד הניאפולי, ואולם לאחד את האינטרסים של כולם היה מן הנמנע, ביחוד שפיימונט, מתוך הערכתה שכל איטליה הנותרה אין בה כדי להגביר במדה ניכרת את כוחה הצבאי, ומתוך לכתה אחרי עניני בִּצְעָה יותר מאשר אחרי עניני איטליה כולה וטובתה – פיימונט זו סרבה מעצם ראשית המלחמה לתת למישהו חלק בפרי הנצחון המקוּוֶה ולא הציעה לשאר המדינות שום טובת הנאה ממשית. ג'וברטי בבואו לאחר החורבן לערוך סך-הכל לתקופת המהפכה, הגדיר, באירוניה מרה, שהיתה כה מצויה על לשונו, את הלך הנפש של החוגים הפיימונטיים: "באיטליה פידירליסטית היינו אנחנו אחרונים, בעוד שבפיימונט הקטנה נוכל בכשרון-מעט להבריק במעלת ראשונים: ויהא שטוסקנה, רומא וניאפול תשובנה לכרוע תחת עול הישן, ויהא שתפול וינציה, ויהא שלומברדיה תשאר בצפרני הקיסרות האוסטרית, ויהא שתאבד לגמרי תחת שוטו של הפֶלדמַרשַל האוסטרי – ובלבד שיתקימו הפרלמנט שלנו על שני בתיו ואותות הכבוד, ושבורגנים יוכלו להגיע למשרות צבאיות גבוהות ופרקליטים – לאזרחיות". ולפיכך לא יפלא, כי לא רק הסווירינים בלבד, שליטי ניאפול, טוסקאנה וחבל-האפיפיור, אלא גם הזרמים המתונים שבמדינות האלו, כגון סיעת הליברלים הטוסקאנית, לא רצו "לעמול לטובת פיימונט, על מנת להטרף בין שיניה". תבוסתה הראשונה של פיימונט ליד קוּסטוֹצָה והתנועה העממית שהתגברה אז – הסירו לחלוטין את לבות הסווירינים מעל רעיון "המלחמה האיטלקית" והפידירציה עם פיימונט; כל מה שפעל ועשה במגמה זו ג'וברטי, שהיה אז אולי העסקן המדיני היחידי, "שהלך בדרכים פיימונטיות לקראת מטרות איטלקיות" – היה בדי ריק.

כך נסתימה התקופה השניה של שלוש השנים במפלת פיימונט ליד קוּסטוֹצה באוגוסט 1848, וגם האידיאה האפיפיריות, גם "מלחמת המלך" וברית  הסווירינים – פשטו את הרגל. בתקופה השלישית והאחרונה, תקופת מהפכות וריפובליקות, תקופת מאציני ומאנין, העמדה הדימוקרטיה האיטלקית למבחן.

אחרי תבוסת הממשלות הריפורמטוריות והליברליות נישאו עיני איטליה מאליהן לצד אלה, אשר כפרו מלכתחילה בצרכה, בתועלתה ובממשיותה של ברית העם עם האפיפיור ועם הסווירינים והוכיחו תדיר, כי הדרך היחידה המובילה לגאולה אינה אלא התקוממות העם עצמו. את קולר המגפות, אשר ניגפו במלחמה, התחילו תולים בליברלים ובמפקדים המונארכיסטיים, ובקרב כל המדינות התעוררה תנועה חזקה לקראת מלחמה חדשה תחת פקודת מנהיגים אחרים ועל יסודות  עיקרוניים חדשים. תחת "ברית הסווירינים" הוצעה אספה המיסדת איטלקית כללית, ותחת פיימונט המונארכיסטית – איטליה ריפובליקנית.  

במשך כל התקופה הקודמת, תקופת המלחמה הפיימונטית הדימוקרטים והריפובליקנים – או שפרשו מן העסקנות הצבורית לגמרי, כאשר עשו קטאניאו ומאנין, או שהטיפו ל"שלום אזרחי" ולתמיכה במלחמה, ותהא אפילו מונארכיסטית, לשם פריקת עול הנכרים, כמעשה מאציני וגריבאלדי.  מאציני, הגם שלא האמין באפשרות של ברית נאמנה בין העם והאפיפיור או הסוורינים – מצא בכל זאת לנחוץ, מתוך נאמנות לתכסיסו, לנצל את המצב לתכלית לאומית ולא נזדרז להכריז על סיסמות ריפובליקניות, בהניחו להשליות להתנון מאליהן. עוד בספטמבר שנת 1846 נתן מאציני הוראות אלו לתלמידו וידידו למבֶּרטי: "התכסיס אשר עלינו לאחוז בו – הוא: להאדיר כל כמה שאפשר, מבלי לעורר חשד, את התקוות שתולים האפיפיור, לתלות באוסטריה את הקולר על אותם הדברים, אשר האפיפיור אינו עושה, להקנות כל כמה שאפשר אופי לאומי להפגנות-ההתלהבות, להפיל פחד על אוסטריה עד כדי שתתחיל לשלוח תזכירים ולתבוע תביעות; אזי, כאשר יסוג האפיפיור ויתחמק, יתגלה רפיון-ידיו, והלך-הרוחות יהפך להיות אופוזיציוני כלפי אוסטריה, הינו: יהיה לאומי". התנועה התפתחה בדיוק לפי הקוים שהתוה מאציני. בתפוש קרלו אלברטו מקום בראש המלחמה – היתה דעת מאציני, שיש צורך לתמוך בפועל במלחמתו – הגם שהאמין בהצלחתו לא יותר מאשר בהצלחת האפיפיור – ויש לצרף מיד את לומברדיה לפיימונט, ובדבר הזה נפל פירוד קשה בינו לבין קטאניאו ופירארי.

אחר מפלת פיימונט הראשונה הופיעה איטליה הדימוקרטית והריפובליקנית ברֵיש גלֵי ויצאה בדרישת המשך המלחמה. אך המשך ריפובליקני. מהפכות ריפובליקניות יצאו לפועל בטוסקאנה וברומא. לרומא התכנסו כעבור זמן מועט המעולים שבין באי-כוח הדימוקרטיה. גריבאלדי, אשר הקדיש בשנים שעברו את כוחותיו לתנועת השחרור באמריקה הדרומית והצטיין בה כמנהיג צבאי, מהר בהגיע הידיעות הראשונות על התסיסה המהפכנית באיטליה לשוב לארצו, הספיק לקחת חלק ב"מלחמת המלך" והופיע ברומא בראש 1200 מתנדבים. בא מאציני, וכשנבחרה בריפובליקה הרומית ממשלת-שלושה (הטריאוּמויראט) נבחר הוא לאחד הטריאוּמוירים, ולמעשה – לדיקטטור של הריפובליקה הרומית. הוא גילה בהזדמנות זו רוחב השקפות, סבלנות רבה וכשרונות ממשלתיים אמתים. הדוכס הטוסקאני ופיוס התשיעי, שברחו מנחלותיהם, מצאו להם מקלט בגֵאֵטה, עיר בממלכת ניאפול, ושם – תחת חסותו של פרדיננד הניאפולי, שכבר דכא את  המהפכה בהנהלתו במאי 1848, בין באי-כוחה המובהקים של הריאקציה – התבטלו כעבור זמן-מה לחלוטין בפני השפעתם של הבורבונים ואוסטריה. ג'וברטי שהיה אז ראש המיניסטרים בפיימונט, ניסה – על ידי שליחו רוזמיני – לקרב אותם, וביחוד את האפיפיור, אל מפעל השחרור. הוא הציע להם לא רק פיצויים קרקעיים, אלא אפילו שרות הצבא הפיימונטי, למען השיבם לכסאם; אולם ללא הועיל, והיה נאלץ להודות, כי "גאיטה הקימה חומת ברזל בין האפיפיור והעם האיטלקי". ברומא ובפלורנציה התחילו הכנות לאספה המיסדת האיטלקית הכללית – והאפיפיור הטיל חרם על כל מי שישתתף בבחירות. בוינציה, אשר כבר החליטה קודם על התספחותה אל פיימונט, שוב הוכרזה ריפובליקה. מתוך לחץ דעת הקהל ומפני הסכנה להיות מבודדת לגמרי במלחמה הלאומית החדשה – לא חדשה פיימונט את שביתת הנשק והמלחמה התחילה מחדש, אולם אחר עשרה ימים נגמרה בתבוסה מוחלטת אתל נוֹוארה. השפעת המפלה הזאת היתה כה ניצחת, שלאחר זמן קצר מאוד מסרה הריפובליקה הטוסקאנית את עצמה בלי קרב לוגטר-ריוולוציה. חוסר נסיון אדמיניסטרטיוי, תמימות בעניני דיפלומטיה, דימגוגיה בפנים – הכשילו את המפעל המהפכני בטוסקאנה, אשר ישובה הכפרי הגיע בשמרנותו ובשנאתו לממשלה המהפכנית עד לידי כך, שהגשים בעצם ידיו את הקונטר-ריוולוציה; בבחירות לאספה המיסדת הטוסקאנית השתתף רק חלק חמישי של הישוב, והבחירות לאספה המיסדת הכל-איטלקית – שהיתה צריכה להתכנס ברומא – עברו באדישות כללית, מתוך חרם שבא מאליו. הקול הקורא של גויראצי, הדיקטטור בטוסקאנה, למתנדבים, נשאר ללא כל הד. הישוב החקלאי בלומברדיה היה פסיוי גם בתקופה ההירואית של "חמשת ימי מילאן" ולא נטל כל חלק במהפכה ובמלחמה.    

שתי הריפובליקות הנותרות – הרומית בראשות מאציני והויניציינית בראשות מאנין – המשיכו עוד לעמוד בגבורה ולהגן על נפשן, אך סופן נחרץ למפרע. בניאפול שלטה, כאמור, הריאקציה עוד מאביב שנת .1848  פיימונט היתה מחוסרת כל כוח התנגדות, לאחר שתי תבוסותיה הצבאיות. בעת ההיא השתנו גם פני אירופה. השלטון ההאבסבורגי נחל את  נצחונו על וינא המהפכנית ועל עמי אוסטריה. דם הפועלים המהפכנים נשפך בימי יוני על מרצפות פאריז, ובראש הריפובליקה הצרפתית עמד כבר לואי נפוליאון, מי שעתיד היה להעטר בעטרת קיסר נפוליאון השלישי. הפרלמנט הצרפתי הריאקציוני נטל עליו, בשם העולם הקתולי כולו, את המלחמה בעד האפיפיור "המגורש" ונגד רומא הריפובליקנית. גם מגינים אחרים קמו לו לאפיפיור: הספרדים, אשר עלו על חופי איטליה, הניאפוליטנים שהתקרבו לרומא מדרום והאוסטרים שהתקרבו אליה מצפון. הצבא הצרפתי צר על רומא וכבש אותה במקצת בדרך תרמית ובעיקר בכוח. כל גבורותיהם של ממשלת הריפובליקה ומתנדבי גריבאלדי לא הועילו. ודוקא ביום הזכרון לכיבוש בסטיליה, בארבעה-עשר ביולי 1849, הכריז הגינירל הצרפתי ברומא על התחדשות שלטונו החילוני של האפיפיור, שנתבטל מטעם הריפובליקה הרומית. גם מעשה הגבורה של גריבאלדי, שפרץ לו דרך מרומא בראש 4000 מתנדבים, למען עורר האיטלקים לקרב האחרון – אף הוא יצא לריק, וגריבאלדי עצמו כמעט שנשבה בידי האוסטרים. מאציני ורעיו המעטים לא נשאר להם אלא לצאת בגולה מחדש. לפני המלטו נבא מאציני לנפוליאון – האחראי העיקרי, לדעתו, על חורבנה של הריפובליקה הרומית – : "עזוּב ונלעג בעיני אלה המתרפסים לפניך כיום, עתיד אתה לרַצות את עוון רומא במותך בארץ גזרה".

בצפון איטליה פגשו האוסטרים התנגדות רצינית פחות דאו יותר בעיר בְּרֶשה, אשר הסגירה את עצמה (ב1 באפריל שנת 1849) לאחר "עשרת ימי המלחמה" הנודעים בתולדות השחרור. "ריפובליקת מרק הקדוש" נשארה לבדה. הפרלמנט שלה הכריז – כבר אחרי כבוש ברשה על ידי האוסטרים – "התנגדות בכל מחיר" ומסר דאת כל השלטון בידי יחיד: מאנין. ב5 במאי התחילה ההתקפה האוסטרית. מאנין וכל אנשי וינציה ידעו כבר שצרפת ואנגליה, אשר קודם תלו בהן תקוות לא מעטות, לא תעזורנה במאומה, ושאונגריה המהפכנית, אשר הברית אתה היתה חלומם הגדול של המורדים האיטלקים, נכבשה על ידי הצבא ההאבסבורגי. בכל זאת סרבו להסגיר את העיר והמשיכו במלחמה מבלי שהיו סכויים לנצחון. אך ב22 באוגוסט הכריעו מגפות ורעב את גורל וינציה, ומאנין הצטרף למאציני בגלותו.

האספה המיסדת הכל-איטלקית, אשר עליה היה להכריז על הריפובליקה האיטלקית החפשית והמאוחדת, לא התקימה. מלחמת העם, בה תלו את תקוותיה מאציני, גריבאלדי ומאנין – לא באה.

הנה כי כן בתקופה השלישית של שלוש השנים המכריעות לא עמדה במבחן גם הדימוקרטיה המהפכנית. בסוף שנת 49 נמצאה איטליה מבחינה פוליטית באותו מצב שבשנת 1846, רק לחץ האוסטרים גדל עוד יתר וההשליות נתמעטו. כמעט בכל המקומות מלבד פיימונט, נעשתה באמצעות הנשק האוסטרי ריסטורציה, שגררה ריאקציה וביטול הקונסטיטוציות. התקופה רבת-התקוה נסתימה בחורבן מלא של כל הכבושים הקונסטיטוציוניים ושל מרבית האידיאות  והסיסמות, שבהן נכנסה איטליה לשנת 1847. תחת מפלתן של ג' השנים נקברה כליל "האידיאה האפיפיורית". פיוס התשיעי לא היה כלל ריאקציוני ברוחו, אף לא פטריוט איטלקי גרוע ביותר, ואין ספק שבראשית כהונתו גם הלך לבו אחרי המשחק הליברלי, שהכניסוהו לתוכו. ברם אי האפשרות לאחד את עצמאותה של איטליה עם שלטונו החילוני של האפיפיור, אי אפשרות הטבועה בעצם מהותה של המדינה התיאוקרטית, היתה מוכרחה להכשיל את הנסיון הליברלי-הקתולי. התנועה הניאו-גוֶלפית הוכתה מכה ניצחת., אשר ממנה לא יכלה עוד הרפא. עמידה לצד האפיפיור פירושה היה מעתה: היות אויב העצמאות האיטלקית.

מכה קשה פחות, אבל חמורה למדי, הוכתה גם התנועה הפידירליסטית-המתונה, שנשאה עין לברית סווירינים, לפידירציה של ממשלות. תחרותם, קנאתם ותאות השתררותם של אלה מזה ורדיפת הכיבושים מקרקעיים של אלה מזה, התנגשות האמביציות והיצרים הפוליטיים והכלכליים – קמו לשטן על דרך האיחוד הפידירטיוי והפריעו להגשמתו בשעת הכושר, בהנחילם לאיטליה אכזבה עמוקה בכל נסיכיה השליטים, באין יוצא מן הכלל כמעט. ביחוד סר צלו של מלך ניאפול אם בתקופה שלפני זו היה עוד למי שהוא מקום לשקול: אם למסור את התפקיד הראשי בארגון איחודה של איטליה לפיימונט או לניאפול – הנה לאחר ג' שנות-הגְזָר הללו, משנתגלה מלך ניאפול כריאקציונר עדיף על כל שליטי איטליה, כ"פחות איטלקי" וכדבק באוסטריה יותר מכולם, עתה לא נשאר עוד מקום לפקפוקים. מרכז הארגון יכלה להיות רק פיימונט לבדה. פשיטא, גמר המלחמה לא הנחיל כבוד לממשלת פיימונט ולא חסרה בקורת על מעשיה. וכבר בשדה הקרב גופא בנווארה, מיד לאחר התבוסה, הסתלק קרלו אלברטו עצמו מן המלוכה ועזב את איטליה (הוא מת בפורטוגל כעבור חדשים מעטים), וכאילו הודה במעשהו זה על השגיאות הרבות שנעשו ועל ההכרח בפוליטיקה חדשה. אבל עובדה אחת נשארה קיימת: פיימונט היתה המדינה האיטלקית היחידה אשר קמה בגלוי למלחמה על אוסטריה, ולו גם מתוך כונותיה "הפיימונטיות", והביאה בקרָב הזה קרבנות העולים פי כמה על קרבנות שאר חלקי איטליה. פיימונט יצאה מן המלחמה שבורה ורצוצה, ועטרה זו שעטרה לה מפלתה – היא שעזרה לעסקניה המדיניים, וקודם כל לקאווּר, לעשותה בימים הבאים לגרעין הארגון של איטליה המשתחררת.

לא ברית-הסוורינים הפידירטיוית בלבד לא הצליחה. כזה היה גם גורלה של פידירצית העמים, עפ"י התורה הריפובליקנית של קאטאניאו ופירארי ומנהיג הריפובליקה הוינציינית, מאנין. מחשבתם נשענה על הנחה מוקדמת, שמקצה הארץ עד קצֶהָ תקום תנועה המונית, שתמגר בבת אחת את הממשלות המונארכיות ותקים תחתן ריפובליקות ותאגדן בברית אחת, למזגן יחד כחטיבה לאומית אחת. שנת 1848 לא הקימה תנועה כזאת; העם האיטלקי נמצא מסוגל להתלקחויות גבורה, כגון "חמשת ימי מילאן" וכגון הגנת ברשה, רומא ווינציה, אבל טרם נתגלתה בו אותה הכרה מדינית תכניתית ואותה בגרות לאומית וריפובליקנית, הנחוצות להדרכת תנועה אחת מתוך מרכזים שונים, שיתאחדו מבלי להבלע זה בזה ומבלי לפורר את כוח-הכלל. ביחוד רפה היתה הכרה זו בדרום איטליה. מחד גיסא נהלה שם סיציליה את פעולתה בקו המיוחד לה, המכוון להתבדלות מוחלטת. מאידך גיסא לא הוכיחה הדימוקרטיה הניאפולית די תוקף ומרץ ולא די תבונה וראית-הנולד במשך אותם הימים, המעטים אמנם, שבהם נמסר הגה השלטון לידה, כדי לקנות את לב השכבות הרחבות נעדרות התרבות.

נפגעה גם האידיאולוגיה הדימוקרטית-מהפכנית בכללה ולא רק בצורתה הפידירליסטית. הוכח, כי אין די להניף נס המרד נגד אוסטריה והשליטים ולבטא את מלת הקסם "מלחמת השחרור" – למען הקים דאת איטליה כולה כאיש אחד; הוכח, כי אין די לזיין מספר אלפי מתנדבים למען עמוד כנגד צבאות מלכות אוסטריה, המעולים בצבאות העולם, בנשקם ובמשמעתם. רפיון צבא המתנדבים ומיעוט פעולת המוני העם – אלה לימדו את הדימוקרטיה להכיר, שיש צורך להעמיד כוח צבאי מתאים לתפקידו, כוח צבאי מסודר ומאורגן, ויש צורך בקיום מרכז קבוע של התנועה, אשר מסביב לו יחנו כל כוחות השחרור, מרכז אשר ידריך את הפעולה, בפתחו בעצמו פעולה בשעת הכושר, כשיש הזדמנות לנצל קוניונקטורה רצויה, ובעוררו לפעולות את האחרים.

אבל בנגף שניגפה הדימוקרטיה, כגון בתבוסת פיימונט, לא חסרו גם צדדים חיוביים. האספה המיסדת אמנם לא נתקימה, אך הריפובליקה הרומית הכריזה חגיגית על אחדות איטליה וקידשה את הכרזתה בנפתולי-גבורים. רומא נהפכה, הודות למאציני, לבירת איטליה ברוח ואם כי עוד יותר מעשרים שנה חלפו עד בוא יום הגשמת האידיאל הזה למעשה – הנה הפכה רומא, במדה מרובה בכוח מסורת הריפובליקה הרומית, שהיתה לקנין סמלי של התנועה, ותהי לתכלית ולשאיפה יסודית בתנועת האיחוד. בה, ברומא, נוצרה גם מסורת של צבאות גריבלדי, אלה המתנדבים ממיטב הנוער האיטלקי, שבאו במקום "המרד העממי" – חלום הדימוקרטים  שלא נתקיים. ברומא זו הופקע השלטון החילוני מידי האפיפיור והפעם לא בכוח נכרי, כמו בתקופת נפוליאון, אלא מטעם הדימוקרטיה האיטלקית עצמה; וזו מקץ נסיונות ודמיונות רבים למשוך את האפיפיור למפעל הלאומי. פיוס התשיעי בגאיטה ומאציני ברומא חצבו קבר לאפיפיורות בבחינת מדינה איטלקית.

השנים1849-1846  הבהירו במדה רבה את היחסים לאוסטריה. התפקיד שמילאה אוסטריה כל ימי המהפכה וביחוד בסתימת הגולל עליה, עזרת גומלין זו שבין אוסטריה לבין הריאקציה האיטלקית – גילו גם לחוגים המתונים את אשר היה גלוי וברור למאציני כל הימים: אין גרך לתנועה קונסטיטוציונית, ליברלית וריפובליקנית כל עוד יד אוסטריה באיטליה. נוֹוארה, התנגשות מלכות איטליה עם הנוגש הזר – קבלה מהר בהכרה האיטלקית גם צביון-לוי: התנגשות החירות הפוליטית עם הריאקציה הפוליטית. מעתה – מלחמה באוסטריה פירושה היה: לא רק מלחמה בזרים, כי אם מלחמה בריאקציה.

אותן התכניות שהיו לאיטליה בהכנתה לתקופה: הניאו-גוֶלפיזם, פיימונט, ברית סווירינים, פידירצית עמים, יזמת עם, ריפוליקה, אחדות – שלוש מהן (פיימונט, אחדות, יזמת עם) נתקימו ביסודן, על-מנת להשתנות שנוי רב בימים הבאים. פיימונט תצטרך להקריב את עצמה, כדי לאחד את איטליה ולהבלע בקרבה; מבשרי האחדות האיטלקית הריפובליקנית יוכרחו להשלים עם מונארכיה; יזמת העם תצטמצם בגבולות של קבוצת יחידי סגולה, המתכנסים מפרק לפרק מסביב לגריבלדי, העתיד להיות לסמל, ואולם אך סמל בלבד, לעם המתקומם והמשתחרר.

המלאכה הקשה בליכוד הזרמים שנתקימו לאחר "שנת הטירוף" ובהכנסתם לתוך עֲרוּץ הפוליטיקה הבין-לאומית החדשה – היא היא העתידה להעשות בעשר השנים שלאחר חורבן 1849.

 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה