_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הפועל העברי והערבי

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

א.

לפני כעשרים שנה פרצה בארץ השביתה הראשונה בדרישת יום עבודה של שמונה שעות.  הכבוד של התחלה זו עלה בחלקם של פועלי הדפוס בירושלם, ברובם, אם לא כולם, ילידי המקום.  כבכל ארץ היו  פועלי הדפוס גם בירושלם הכי נאורים ומפותחים בקרב הפועלים,  והם הצליחו להתארגן הראשונים ולצאת במלחמה להטבת תנאי העבודה. ירושלם שבימים ההם היתה שונה לגמרי מירושלם של עכשיו,  החלוקה משלה עדיין שלטון בלתי מוגבל.  כמעט כל תושבי העיר התפרנסו וניהנו מהחלוקה,  לרבות  גם האלמנטים הפרודוקטיביים המעטים שהיו אז בעיר הקודש.   ציבור הפועלים בעיר היה אז עדיין קטן מאד,  ואף זה היה מתיחס ל"ישוב הישן", שעמד תחת שלטון הכוללים השונים.

המעשה הנועז של פועלי הדפוס, בירושלם זו, הרתיח את כל העיר כמרקחה והחריד מרבצם לא רק את נותני העבודה, אלא את כל "יקירי קרתא" – הרבנים,  הגבאים, מנהלי הכוללים, עסקני החברות, ואפילו את באי-כוח המוסדות המודרניים, כגון כי"ח הצרפתית ו"עזרה" הגרמנית.  כל אלה חברו יחד מול הסכנה הכללית והכריזו חרם על השובתים, המורדים בקדושת המסורת של העבדות הניצחת  והמעמידים בסכנה את קדשי האומה והדת.  על חרם זה חתמו הרבים האשכנזים והספרדים, החסידים והפרושים, גבאי הכוללים האדוקים ומנהלי המוסדות ה"נאורים" – כל אלה, אשר בימים כתיקונם לא יכלו לשבת בכפיפה אחת והיו מנאצים ומשקצים זה את זה,  עשו הפעם יד אחת לנדות ולהחרים את קומץ הפועלים פורצי הגדר.

השביתה ההיא לא הצליחה – ה"חרם" ניצח.   ואולם זה היה נצחונו האחרון.   כוח חדש הופיע בארץ, כוח אשר נועד לשנות ולחדש  אל כל פני הישוב ואת כל ערכי החיים והחברה בארץ;  החלה "העליה השניה" – עלית העולים (אז עוד טרם השתמשו בתואר חלוצים).  ומה שלא עלה בידי קומץ קטן של פועלים בודדים חסרי אונים בתוך הסביבה הנרקבה של הישוב הישן – קם ויהי עם התרַבות ציבור הפועלים בארץ מתוך העליה העובדת.

תולדות עשרים שנות הישוב האחרונות אינן אלא תולדותיה של תנועת הפועלים העברית הצעירה,  הגוברת ומתרחבת בכוח העליה  והכובשת בארץ עמדה אחרי עמדה ומטביעה את חותמה על פני כל הישוב, כחדש כישן.   במשך עשרים השנה נוצר בארץ משק פועלים עמוק-שרשים ורב-ענפים בכפר ובעיר,  הוקמה הסתדרות פועלים מבוצרת ורבת-יכולת  והוצקו כלי הנשק הנאמנים בידי הפועלים במלחמתם המעמדית.

 

ב.

שינויים אלה חלו בתחומי הישוב העברי.  הישוב הערבי כאילו נשאר קופא על שמריו, ללא תמורה וללא תנועה.  הפועל הערבי המשיך לעבוד בתנאים כאשר עבדו אבותיו ואבות אבותיו מדורי דורות –  בשכר עבודה זעום ובשעות עבודה בלתי מוגבלות,  בהכנעה גמורה לבעלים ובלי כל הרהור של התקוממות והתנגדות.   על אשיות המשך הפרימיטיבי של הישוב הערבי נשתמרו גם היחסים הפרימיטיביים שבין בעל הבית ופועלי.

אולם תגבורת תנועת הפועלים היהודית, ארגונה המוצר, מלחמתה וכיבושיה הכלכליים והחברתיים לא יכלו להשאר בלי רושם והשפעה על הפועל הערבי בארץ.   גם בלי התערבות ישרה של ההסתדרות,  בלי כל פעולה מכוונת מצד הפועל היהודי המאורגן,  היה הפועל הערבי מוכרח במשך הזמן להתעורר ולהתנער משפל מצבו.  עצם קיומה וכוחה של ההסתדרות היה מוכרח להראות את אותותיו ולעורר תסיסה בקרב ציבור הפועלים הערבים.  אותות אלה נראו ראשונה בשדה העבודה המשותף של הפועלים היהודים והערבים – בעבודת הרכבת,  במקום שפועלי שני העמים העבדו בצוותא אחת ובתנאים שווים תחת הנהלה אחת,  אולם גם בענפי עבודה שבהם היו הפועלים הערבים והיהודים  נפרדים ורחוקים אלה מאלה והיו עובדים בתנאים שונים בלי כל מגע חברתי וכלכלי ביניהם –  אי אפשר היה שהפועל הערבי לא  יושפע מארגונו של הפועל היהודי ולא ילמד מדרכי מלחמתו.

שביתת ווילַנד ביפו היה האות הראשון;  אחריה באה שביתת הנגרים והחטטים הערבים בחיפה, שנגמרה עכשיו בהצלחה מרובה,  אם כי לא בנצחון גמור.  גם פה וגם שם הוצגה דרישת שמונה שעות העבודה בראש הדרישות.  השביתה ביפו בבית חרושת של של בעלים גרמנים נגמרה בנצחון שלם ומהיר בלי כל קשיים יתרים.   לא כן השביתה בחיפה.  כאן פרצה שביתה בבת אחת בהרבה מקומות עבודה, אצל בעלים ערבים ( רק עשרה ממאה ועשרים השובתים הם עובדים אצל בעלים גרמנים), ולא בבתי חרושת, כי אם בבתי מלאכה המעסיקים ברובם רק 4 – 8 פועלים כל אחד.    לאחר שביתה של 12 יום (יז – כט תשרי) שבו הפועלים לעבודה, לאחר שהבעלים הסכימו ליום עבודה של תשע שעות, במקום 21 – 14 שהיו נהוגות עד היום.

נפרץ הפרץ בחומת הניצול הבלתי מוגבל של העבודה הערבית, והפועל הערבי התייצב בשורת חבריו הפועלים היהודים הלוחמים שתי עשרות שנים את מלחמת המגן והשחרור של העבודה בארץ-ישראל.

מצד זה מסמנת  שביתה זו התחלה של תקופה חדשה ביחסי העבודה והרכוש בישוב הערבי וביחסי הפועל העברי והערבי בארץ,  אולם לשביתה זו נודע עוד ערך מיוחד – ערך מדיני-לאומי.

 

ג.

השביתה בחיפה לא הצטמצמה בתחומי סכסוך כלכלי בין פועלים ובעליהם.  כמו פועלי הדפוס בירושלם לפני עשרים שנה הוצגו השובתים הערבים בחיפה לא רק בפני החזית המאוחדת של נותני העבודה, אלא גם בפני מערכה כבדה  את כל הכוחות השליטים ורבי ההשפעה בציבור הערבי – כלי הקודש של הכנסיה הקטולית, ה"פני" של העדות הערביות השונות והעתונות ה"פטריוטית" של האגודה המושלמית-הנוצרית.  מעל במת הכנסיה הקטולית ומעל עמודי העתונות "הלאומית"  המטרו חזיזים ורעמים על ראשי פורצי הגדר ומפירי מסורת העבר,  אולם במקום ה"חרם" הירושלמי הופיע כאן נשק יותר מסוכן ומורעל – ההסתה והשיסוי נגד היהודים "הציוניים" שידיהם בכל המעל הזה.   הכמרים הנוצרים והפטריוטים של "כרמל" ניסו להסביר לשובתים, שיום עבודה של שמונה שעות מעמיד בסכנה את הדת והמולדת ומחזקת רק את ידי ה"ציונים" הרוצים לנשל אותם מן הארץ, והם דרשו מהפועלים להתרחק מדרכי מסיתיהם ומדיחיהם היהודים ולשוב לעבוד את אדוניהם 12 – 14 שעות,  כאשר עבדו אותם אבותיהם ואבות אבותיהם מאז ומעולם.

השיסוי הזה החטיא את מטרתו – השובתים לא ניפתו לדברי הכוהנים ומגיני המולדת, ועמדו במרדם והצליחו.   העובדה המאַלפת החיה של תנועת הפועלים היהודית התגברה הפעם על הבערות  וכבלי המסורת.   הפועל הערבי טעם את טעם המלחמה להשבחת תנאי העבודה ואכל את פריה.  ומעשה קל ופשוט זה לכאורה, שתפס בעתונות היומית פחות שורות באשר איזה ביקור של פקיד ממשלתי גבוה, נושא בחובו שינוי ערכים רבי-תוצאות ביחסים הלאומיים והחברתיים בארץ...

 

ד.

האמת ניתנה להאמר:  לא רק בחוגים הבורגנים,  כי אם גם בחוגים רבים של ציבור הפועלים העברי מתיחסים להתעוררות זו של הפועל הערבי וראשית מלחמתו המעמדית בחוסר הבנה מספיקה, ולפעמים גם בדאגה והיסוס.   עד היום עוד לא נקבעה בהסתדרות עמדה ברורה ומסויימת בשאלת הארגון הבין-לאומי.  מצד אחד – שוללים ומתנגדים  גמורים הרואים בפעולת הארגון הבין-לאומי  סתירה ליֵעוד הלאומי של הפועל העברי וחתירה תחת עמדתה הכלכלית של העבודה העברית בארץ.  מאידך גיסא יש הרואים בפועל היהודי רק שליח וסוכן, שכל תפקידו הוא לארגן את הפועל הערבי, ומתוך כך הם דורשים מההסתדרות לשנות את כל מבנה ודרכי פעולתה, הקושרים בקשר אורגני את צרכי מעמד הפועלים היהודים וצרכי קליטת העליה העובדת, ולסגל את עצמה אך ורק ל"ארגון המשותף", שבו הם רואים את התעודה המרכזית של הפועל היהודי.

שתי העמדות המתנגדות, הסותרות זו את זו, יש בהן תכונה אחת משותפת:  שתיהן אינן תופסות את תנועת הפועלים העברית בארץ במלוא מהותה המורכבת  ובהיקף תפקידיה המרובים והמסובכים,  הנעוצים זה בזה,  שתיהן נאחזות רק באחד מסימניה וגילוייה הבולטים,  זו בסימן זה וזו בסימן שני,  מבלי לראות את השילוב הפנימי האורגני המבריח את כל הקומפלכס של הענינים והיעודים  ה"לאומיים" וה"מעמדיים", המהווים את תכנה של התנועה.

כאילו בכוונה מסויימת להבליט את התסבוכת המיוחדת של עניני הפועל העברי בארץ חלה שביתת הפועלים הערבים בחיפה,  באותו זמן שבחיפה זו גופה הושם על ההסתדרות להגן על העבודה העברית ב"נשר" מפני הקנוניה של נותן העבודה היהודי והפועל הערבי הזול...  האין בשתי פעולות אלו המתנהלות ע"י הסתדרות אחת סתירה פנימית?...   האפשר לאחד את הדרישה והמלחמה לעבודה עברית את ה"ארגון המשותף" וסידור שביתת פועלים ערבים?...  היתכן למנוע ביד אחת בעד כניסת פועלים ערבים לבית חרושת יהודי וביד השניה לארגן את הפועלים הערבים?  האין צדק והגדיון בדברי האומרים או – או?   או נאמנות לאומית או סולידריות מעמדית בין-לאומית?  או עבודה עברית או "ארגון משותף"?

אין מן הצורך לגולל את כל סבכי השאלה העברית-ערבית בארץ למען ענות על השאלה הזאת.

 

ה.

הפועל היהודי העולה לארץ לחיות בה חיי עבודה, לבנות בתוכה את מעמד הפועלים ולהגשים את היעוד ההיסטורי של המעמד: להיות לעם כלו,  נתקל בארץ בקיום עבודה ערבית זולה ובלתי מאורגנת החותרת תחת אפשרות קיומו והחוסמת בעדו את הכניסה לעבודה.  המשק הקיים בארץ, המשק הערבי, בכפר ובעיר, בנוי כולו על יסוד עבודה זולה ומשועבדת ומעוטת צרכים , והשאלה המכרעת, שאלת-החיים, בבחינת שאלת לחיות או לחדול, לגבי הפועל היהודי היא השאלה: האם המשק החדש אשר יוקם בארץ ואשר רק הוא מוכשר  לשמש קליטה לעבודה העברית – אם אף הוא יבנה על יסוד עבודה זולה, וממילא לא עברית,  או העבודה העברית היקרה, המאורגנת, התרבותית, תבנה ותקיים את המשק החדש?

שאלה זו אינה בעצם רק שאלת הפועל היהודי.  זוהי השאלה הציונית.   מפתרונה תלוי עתידו של העם העברי,  תלוי גורל הגשמת הציונות.  כך או כך – א"י תבנה.   התפתחות ההון לא תפסח גם על ארץ קטנה וחרבה זו,  ביחוד לאחר שא"י נמשכה לתוך המסלול של האימפריה הבריטית העולמית.   כוחות ההון והעבודה החסרים בארץ עלולים להתמלא מצד אחד על ידי ההון הבין הלאומי,  ומצד שני על ידי המוני האוכלוסים המדולדלים  והמרובים הנמצאים למכביר בארצות השכנות,  בדרום בצפון ובמזרח.  בין שיבוא ממקורות יהודים ובין שיבוא ממקורות בין לאומיים,  מוכשר לפתח את הארץ גם בעבודת קוּלים,  ועֵדה  האינדוסטריאליזציה המהירה של ארצות אסיה הגדולות:  הודו וסין.  מצרים לבדה מוכשרה להספיק לארץ מאות אלפי ידים זולות בתכלית הזול;  לא עבודה אחת נעשתה כבר עד עכשיו בארץ על ידי הממשלה ועל ידי קבלנים פרטיים בפועלים מצרים זולים,  העובדים כמעט בתנאי עבדות גמורה.

וכל מי שגורס ציונות ואינו גורס בנשימה אחת עבודה עברית – עבודה לא זולה,  אינו אלא מתעתע.  הגשמת הציונות היא הגשמת בנין הארץ בעבודה לא זולה,  שיש בה כדי קיום נורמלי וסיפוק לצרכיו של הפועל העברי.   כל חתירה תחת העיקר המכריע הזה מקעקעת ומערערת את כל בנין הישוב העברי והורסת עד היסוד את תקוות העם העברי לגאולה בארץ.   הפועל העברי במלחמתו הקשה ורבת המכשולים על עבודה עברית במשק החדש המרים את הארץ  משפלותה ודלותה הכלכלית – אינו עושה רק את שליחותו המעמדית אלא ממלא שליחות לאומית ומכרעת בגורל עמו.

 

ו.

המלחמה לעבודה העברית מקבל בתנאים המיוחדים של המציאות הכלכלית בא"י צורה של התנגדות לעבודה הערבית, ואלה שאינם מסוגלים לחדור לתוך תוכם של פרוצסים היסטוריים ואינם רואים אלא את קליפתם הזמנית,  מוצאים במלחמה זו ביטוי לניגודים  יסודיים שבין הפועל העברי והערבי בארץ, ומכאן המסקנה:  או שפוסלים את המלחמה על עבודה עברית ורואים בה שוביניזם ריאקציוני של "האחדותניקים",  או שכופרים בסולידריות המעמדית שבין הפועל העברי והערבי,  קובלים על "אחדות העבודה" אשר בגלל רצונה להראות את כשרותה הסוציאליסטית לבני בריתה באינטרנציונל ובמפלגת העבודה האנגלית,  מכניסה את ההסתדרות בסבך "הארגון המשותף" הסותר ומסכן את ענינינו הלאומיים בארץ.

ואין להעלים עין מהעובדה:  יש כיום ניגוד עצום בין הפועל היהודי ובין הפועל הערבי .  ובכל משק חדש הנבנה בארץ יתכן שתתייצב השאלה: פועלים עברים או פועלים ערבים?  ובמקרה זה ברור שהפועל העברי ילחם ומוכרח יהיה להלחם על זכות העבודה העברית, כי בנפשו הוא.   כל התחמקות והשתמטות ממלחמה זו באיזו אמתלא שהיא ובאיזו צורה שהיא אינה אלא בגידה בתעודת-החיים של הפועל העברי וחתירה תחת קיומו ועתידו.

אולם מי שרואה בניגוד הקיים עכשיו בין העבודה העברית ובין העבודה הערבית ביטוי לניגודים לאומיים יסודיים,  המציגים את הפועלים היהודים והערבים בשני מחנות אויבים, מתחרים באשר הם יהודים וערבים, אינו רואה את פנימיותם ותכנם ההיסטורי של הדברים. וטועים שני הצדדים, גם אלה המחייבים את הניגוד כמסקנה טבעית של העבודה העברית ושוללים משום כך את השיתוף המעמדי שבין הפועל היהודי והערבי,  וגם השוללים זכות המלחמה על העבודה העברית בשם השיתוף המעמדי.

 

ז.

היה זמן שהתנועה הציונית התעלמה לגמרי משאלת הישוב הערבי בארץ ועשתה את חשבונותיה כאילו א"י היתה ארץ ריקה מאדם ומחוסרת אוכלוסין כל עיקר. הזמן של ציוניות נאיבית זו עבר כבר לבלי שוב.  אולי עוד ישנם ציונים בודדים מטיפוסו של ז'בוטינסקי  היודעים אמנם על מציאותו של הישוב הערבי בארץ,  אולם הם רואים אותו כמשגה שאפשר לתקנו...  הציונות האחראית, וביחוד הציונות הסוציאליסטית ,  אינה יכולה לשגות בתעתועי-שוא אלה.   הישוב הערבי בארץ הוא חלק אורגני,  בלתי נפרד של ארץ-ישראל,  הוא מעורה בארץ, עובד בה ובה ישאר.   לא לרשת את מקומו ולא להבנות מחורבנו באה הציונות.  ואין כלל צורך בנימוקים של צדק ושל יושר,  אלא פשוט משום דבר זה לא יתכן.   אמנם נישול המון תושבים מאדמתם בכוח הזרוע אינו דבר בלתי אפשרי גם בימינו אלה,  ורק עכשיו היינו עדים לנישול מאות אלפי יוונים מתורכיה,  ומאות אלפי תורכים מיוון,  אולם רק מטורפי דעת או נוכלים יכולים ליחס רצון כזה לעם היהודי בארץ-ישראל.  ארץ-ישראל תהיה לעם העברי ולערבים היושבים בתוכה.   את התגשמות הציונות אנו רואים בעלית המוני עם יהודי אשר יקימו בארץ משק חדש,  לא במקום המשק הערבי הקיים אלא נוסף לו, וייצרו אפשרויות עבודה רבות וחדשות,  לא במקומות העבודה הערבים הקיימים, אלא מחוצה להם,  וירחיבו את הגבולות הכלכליים אשר בארץ  עד כדי קליטת רוב יהודי גדול אשר יחיה בארץ יחד את העם הערבי היושב בתוכה.   דבר זה יתכן, כאמור, רק בתנאי שהמשק החדש, בעיר ובכפר,  בחקלאות ובחרושת,  יבנה ע"י עבודה יהודית, שהיא עבודה יקרה ביחס לעבודה הערבית המצויה עכשיו בארץ,  וביחוד ביחס לשפע מקורות העבודה הבלתי מוגבלים כמעט הנמצאים בארצות השכנות. 

 

ח.

בראשית בנין הארץ מקבלת המלחמה על העבודה העברית צורה של התחרות וניגוד בין העבודה העברית והעבודה הערבית הקיימת בארץ;  משמעותה הכלכלית החברתית של מלחמה זו היא הגנה על עבודה לא זולה,  עבודה תרבותית ומאורגנת בפני ההתחרות הרבה של עבודה זולה ובלתי מאורגנת.  מלחמה זו במגמתה ההיסטורית היא גם מלחמה הל הרמת מצבו החמרי והניבו החברתי  של הפועל הערבי קיים בארץ.  הפועל הערבי יכול לקוות להשבחת תנאי חייו ועבודתו רק אם הפועל העברי יצליח במלחמתו נגד בנין הארץ בעבודה זולה.   כשתנתן האפשרות להקים בארץ כלכלה חדשה הבנויה על ניצול עבודה זולה, עבודת קוּלים,  לא רק שהפועל העברי לא תהיה לו עוד כל דריסת רגל בארץ זו,  אלא גם הפועל הערבי הקיים בארץ לא יצליח  עוד להתרומם משפל מצבו מפני הזרם הבלתי פוסק של עבודה זולה,  אשר תשטוף הנה ממצרים, מסודן, מעבר הירדן ומשאר הארצות השכנות.   או בנין הארץ בעבודה לא זולה עברית, אשר מוכרחה להביא, בכוח הכרח הברזל של עובדות כלכליות,  לידי ביסוס כל השדרות העובדות של הערבים בארץ והרמת מצבם וארגונם,  או בנין בארץ בעבודה זולה לא עברית, אשר היא מוכרחה להביא לידי תוצאות הפוכות:  הכבדת העול והשעבוד על ההמון העובד ולחץ מתמיד נגד התארגנותו ומלחמתו על השבחת תנאי עבודתו וחייו.

הפועל היהודי הנלחם על קיומו והממלא שליחות לאומית במלחמתו על עבודה עברית בכל המשקים הנבנים מחדש בארץ – נעשה באופן אובייקטיבי גורם מכריע ביצירת האפשרויות להרמת מצבו של הפועל הערבי וההמון העובד הערבי הנמצא בארץ.  כל עוד הפועל הערבי הוא ירוד, חסר תרבות, בלתי מאורגן, מסתפק במועט וניתן לניצול ולשעבוד בלי גבול – מכוונת  מלחמת ההגנה של הפועל העברי נגד התחרות העבודה הזולה של הפועל הערבי.   אולם במידת הצלחתו של הפועל העברי, עם התגברותו  והתרבותו בארץ, עם הרחבת בסיס עבודתו ומלחמתו המעמדית –  יתעורר ויתגבר גם הפועל הערבי ויתרומם משפל מצבו,  ובעזרת הפועל היהודי ילחם על הטבת תנאי עבודתו עד שיתרומם במשך הזמן לאותו הגובה הכלכלי והחברתי שעליו יעמוד הפועל היהודי, ובאותו שמן ימשיכו שניכם יחד את המלחמה על שמירת דרגת החיים של הפועל במשק הארץ הקיים והמתפתח והנבנה מחדש.

כשפועלי "נשר" היהודים נלחמו נגד מסירת עבודת החציבה לקבלן ערבי,  שהכניס לעבודה פועלים מצרים זולים,  עמדה מלחמתם בניגוד לאינטרס האישי  של אותו מספר הפועלים הערבים העסוקים בחציבת המלט, אולם מלחמה זו עומדת בהתאמה גמורה לאינטרס המעמדי של הפועל הערבי בארץ לא פחות מאשר לאינטרס המעמדי של הפועל היהודי.

לא הפועל הערבי באשר הוא ערבי מסכן את אפשרויות עבודתו של הפועל היהודי,  כי אם הפועל הערבי באשר הוא בלתי מאורגן ומתחרה בזוֹלוּתו.

 

ט.

הפועל העברי לא בא לרשת את עבודתו של הפועל הערבי ואין לו כל אפשרות שהיא לקחת את מקומו במשק הבנוי לכתחילה על עבודה זולה.   מקומו ועתידו של הפועל העברי אינו אלא במשק  אשר יבנה במחשבה תחילה על יסודות אחרים מהמשק הערבי הקיים,  על יסודות אשר יחזיקו ויקיימו פועל בן תרבות.  אולם הפועל העברי יש לו ענין רב, ענין חיובי, לעזור לפועל הערבי להלחם להטבת תנאי חייו ולהרמת מצבו בכל מקום אשר הוא עובד שם.  זוהי לא מצווה סנטימנטלית לצאת ידי חובת סולידריות מעמדית הכתובה בתורה,   אלא זוהי מצוות הקיום,  חובת הסולידריות המעמדית החקוקה בספר החיים.   כל עוד שבצדו של הפועל העברי יתקיים בארץ פועל ערבי העובד 12 – 14 שעות,  והמשתכר 10 – 15 גרוש לא יתכן הדבר שיעלה בידי הפועל היהודי לקיים יום עבודה של 8 שעות ושכר מינימלי של 30 – 40 גרוש.

גורל הפועל היהודי נקשר את גורלו של הפועל הערבי בארץ.  תנאי חייהם כרגע הם שונים, הבדלים כלכליים חברתיים ותרבותיים עצומים חוצצים ביניהם,  נדמה כאילו תהום לא תסתם רובצת ביניהם.   אולם כל מי שרואה לא רק את היום כי אם גם את המחר,  לא רק את המציאות הקיימת והקפואה כי אם את מגמת התפתחותה,  מי שמבחין את הכוחות הגנוזים ואת האפשרויות החבויות המתגלים בתוקף השינויים הדינמיים שהם סודה של ההיסטוריה – יכיר כבר כיום בתוך סבכי חיינו המלאים מעקשים וניגודים וסתירות ונטיות מתרוצצות ומתנגדות –  את הנתיב המוליך לקראת המטרה המשותפת של מעמד הפועלים בארץ.   הנתיב הזה אינו ישר ואינו כבוש, ולא מעטים יהיו המכשולים והמעצורים אשר נתקל בהם עד אשר נפלס אותו.

הפרובלימות של תנועת הפועלים העברית בארץ-ישראל אין דוגמתן בכל תנועת הפועלים שבעולם לקושי, לתסבוכת, ללא פתרון כמעט.  מעמד הפועלים היהודי בארץ אינו קיים עדיין,  אנו עומדים רק בראשית התהוותו.   עלינו לברוא כמעט יש מאין.   עלינו לשנות את ערכי חיינו.  ועלינו להתחיל הכל מ"בראשית" .  בפעם הראשונה בתנועת הפועלים היהודית הוטל על הפועל העברי אחריות ארצית, טריטוריאלית, אחריות של בנין מדינה.   אנו נתקלים פה בעם השונה מאתנו תכלית שינוי בכל, בלי יוצא מן הכלל, והעם הזה פוגש אותנו בהכרח  בלי הכנה,  בחשד, באיבה, בהתנגדות, בהפרעה, במלחמה.   הפועל של העם הזה חותר תחת קיומנו גם כשאין לו נגדנו כל כוונה רעה.  הוויתו הירודה חותרת תחת קיומנו,  הוא כולו נתון תחת שעבוד המסורת וכל כוחות המסורת העויינים לנו, הרואים בנו את אויבם הגדול;  לפועל הזה אלינו להושיט יד-חברים, יד נאמנה ונקיה.  ולא מתוך התרברבות והתנפחות ואף לא מתוך התבטלות והסתגלות;   בלי כל התכחשות ליעודנו הלאומי,  בלי כל התנכרות לשליחותנו המעמדית,  נאמנים תמיד למהותנו ולעבודתנו,  עלינו להגיש לפועל הערבי עזרת-אחים,  אחים בעבודה ובגורל העבודה,  למען יתרומם משפל מצבו,  למתן יתנער מבערותו ועבדותו,  למען  יתחזק – ונתחזק.

תל-אביב, חשוון תרפ"ו                                                                                  (קונטרס רלז)

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה