רקע
דוד בן־גוריון
עבודה עברית או מעורבת במושבות

(מהוויכוח במועצת ההסתדרות)
עלי להתקומם בכל כוחי נגד הדברים, שאין מקום לדרישה של עבודה עברית במאה אחוזים במושבה. אני מאמין שעלינו להלחם דווקא על מאה אחוזים; מרכז הכובד של השאלה, לדעתי, מונח דווקא באחוז המאה. אומרים לנו שאין לנצל את הרגע הזה בשביל השלטת העבודה העברית. איני חושש להגיד שעלינו “לנצל” ו“לנצל” רגע זה בשביל כמה וכמה דברים: ביצור ההגנה, החשת המפעל וגם בשביל השלטת העבודה העברית. אם האסון הגדול פקח עינים עיוורות בישוב ובציונות – אין עלינו לנסות לסתום את העינים, אלא להיפך: לגלות בכל חריפותן את שאלותינו החיוניות, שאחת מהן היא העבודה העברית במושבות.

הפועל העברי שעלה לארץ עם ראשית ההתישבות, בשנות השמונים למאה שעברה, מצא את כל שערי העבודה במשק הערבי סגורים לפניו. מצבו של הפועל היהודי העולה לארץ הוא הפוך ממצבו של כל פועל מהגר בארצות קליטה אחרות, כגון אמריקא הצפונית, קנדה, אבסטרליה ועוד. בארצות הללו עומד הפועל המקומי על שלב התפתחות יותר גבוה מזה של המהגר. דרגת־החיים של האחרון היא יותר נמוכה, והוא מסתפק במועט ומופיע מפני זה כמתחרה מסוכן את הפועל המקומי וכמוריד שכר־העבודה. בארץ המצב הפוך. דרגת־החיים, צרכיו ותרבותו של העולה הם גבוהים לאין ערוך מאלה של הפועל המקומי. אין הפועל היהודי מסוגל ואינו רוצה לעבוד בתנאים הירודים של הפועל הערבי בארץ, ואם גם במשק היהודי לא תובטח העבודה לפועל היהודי – אין ליהודים מה לעשות בארץ זו. הון יהודי שיבוא לארץ לשם ניצול העבודה הערבית הזולה יעטה כלימה ויסתום את הגולל על תקוות העם היהודי.

ומדוע עלינו להלחם דווקא על מאה אחוזים? ההבדל בין הפועל העברי ובין הפועל הערבי אינו רק בזה, שזה עברי וזה ערבי, אלא בהבדל העצום שבין שתי רמות־החיים. הבדל זה הוא שעושה את השאלה לפטלית בשבילנו. אפשר להקים משק שיתבסס על רמת החיים של הפועל הערבי, ועל בסיס זה החל להבנות המשק היהודי החקלאי בארץ, ולכן לא היתה לפועל היהודי דריסת רגל למושבה. אנחנו לא נסתפק בפועלים יהודים רק במשקי העבודה העצמית. אי אפשר לנו להסתלק ממשק העבודה השכירה ולא נוכל להבטיח את העבודה העברית השכירה אלא במשק אשר יבנה מלכתחילה על רמת חיים גבוהה של הפועל היהודי. בלי ספק שרמת החיים של הפועל הערבי תעלה במשך הזמן, וההבדל בינו ובין הפועל היהודי יקטן ויפחת – אולם השאלה המכרעת בשבילנו היא: מה יהיה עד אז? תקופת־הבינים אשר תמשך דור או שנים או שלשה דורות, היא הקובעת את גורלנו בארץ. אם לפרדסן במושבה תהיה ברירה: פועל עברי או ערבי, – ובכל מושבה מעורבת קיימת הברירה הזאת – אין קיום לפועל היהודי. הפרדסן, כשהוא מקבל במושבה “מעורבת” פועל יהודי, עושה זאת בתורת חסד. החשבון של הפרדסן הוא פועל בלתי מאורגן המקבל שכר ירוד. אחדים מהפרדסנים יקבלו אמנם פועלים יהודים – אולם מצבם יהיה מצב של פועל זול. הם עבדים ועובדים בתנאי עבדות. אין להם האפשרות שישנה לפועלי תל־אביב – להלחם באופן מאורגן על תנאי עבודתם. בלי אפשרות זו הפועל הוא עבד. בכל נקודה שאין בה שלטון העבודה העברית אין הפועל אדם חפשי. עלינו להלחם על כך שלא תהיה ברירה למשק היהודי – אלא פועל יהודי. עלינו להלחם על זה שהמשק יבנה לכתחילה על יסוד עבודה של רמת חיים גבוהה ומאורגנת. עלינו להביא במושבה לידי מצב כזה שקיים באנגליה: גם המעביד האנגלי יש לו להלכה אפשרות להכניס עבודה זולה מהודו או מסין, אולם הפועל האנגלי ואתו הציבור האנגלי כולו, לא יתן לו לעשות זאת, כי בדבר הזה הוא מערער את אָשיות הקיום של האומה האנגלית בארצה. אמנם ההתחרות של העבודה הזולה בהודו אף היא מסוכנת לפועל האנגלי ולמשק האנגלי, והפועל האנגלי מעוניין בהרמת דרגת החיים של פועלי הודו, אולם הפועל האנגלי לא ירשה בינתים הכנסת פועלים זולים לאנגליה מתוך הנחה שרמת חייהם עתידה לעלות במשך הזמן. הוא הדין אצלנו. המשק הערבי והמשק היהודי הם יותר קרובים זה לזה מהודו ואנגליה, ושאלת עבודתנו אנו היא מפני כך יותר קשה ומסובכת, אולם ביסוד הדבר עומדים אנו כאן לפני אותו המצב. בלי משק יהודי בנוי על מאה אחוזיו על עבודה עברית – לא יהיה לנו פועל עברי נורמלי במושבה. עלינו לסייע לפרוצס ההיסטורי של עלית הפועל הערבי – אולם לא נוכל לחכות עד שיתבשל. וכל סוציאליסט או קומוניסט שאינו אכול שנאת־ציון יבין את מלחמתו זו של הפועל היהודי בארץ.

אם עבודה לא יהודית צריכה להשאר בחלקה בפתח־תקוה – מדוע לא גם בתל־אביב? בתל־אביב אנו עומדים בפני שלטון עבודה עברית – אבל שלטון זה לא היה קיים מלכתחילה. עד מאורעות מאי 1921 היתה גם תל־אביב בבחינת פתח־תקוה. גם פה היתה עבודה מעורבת. ורק בתוקף המאורעות השתררה כאן העבודה העברית. ומה עצום ההבדל בין הפועל בתל־אביב ובין הפועל בפתח־תקוה! פה יש פועל חפשי שהמעביד זקוק לו לא פחות מאשר הפועל זקוק להמעביד, בשעה שבפתח־תקוה אין הפועל היהודי למרות התרבותו מרגיש תחת רגליו קרקע מוצק, כי הוא תלוי בחסד.

אומרים: אם בפתח־תקוה לא תהיה עבודה ערבית מהי זכותנו להכנס לעבוד ביפו? אני עונה על זה: יש לנו הזכות לעבוד ביפו. כי הפועל היהודי שנכנס ליפו מרים את מצבו של הפועל הערבי. אנו נכנסים ליפו ככוח מעמדי משחרר, בשעה שהפועל הערבי מוּכנס לפתח־תקוה כמכשיר של שעבוד מעמדי. לא בלי חשבון מעמדי מטיף האורגן של התאחדות האכרים לעבודה “מעורבת”. נחוץ להם שוט על הפועל היהודי, הדרוש למושבה מתוך טעמי בטחון. אם יעלה בידינו לארגן את הפועל הערבי העובד במושבה יוכנס במקומו מיד פועל ערבי לא מאורגן. מאיזו סיבה יבכר המנצל היהודי פועל ערבי מאורגן על פועל ערבי לא מאורגן, ומדוע ישלם לו יותר מאשר הוא מקבל בפרדס ערבי? בכל הכרת החשיבות של מלחמתנו עלינו לעמוד על 100 אחוז ולא 99, כי רק האחוז האחרון הוא המשחרר; המלחמה על מאה אחוזים אינה רק מלחמה על כמות – על מספר נוסף של פועלים יהודים, כי אם גם על איכות – אפשרות של ארגון ומלחמה על תנאים אנושיים, כי איכות זו קובעת את מהותנו החברתית וחותכת את גורלנו הכלכלי. ואיכות זו נקנית רק במאה אחוזים. הפועל הערבי החי רק על עבודתו השכירה ואשר נשתרש במשך הרבה שנים במושבה צריך לקבל פיצויים מספיקים ואפשרות להתיישב כעובד חפשי.

רק אנטישמי יראה במלחמתנו על זכות עבודתנו במושבה פגיעה בפועל הערבי. כל זמן שהמשק הערבי סגור בפני הפועל היהודי, והוא סגור לא רק מטעמים לאומיים, כי אם מתוך סיבות־ברזל כלכליות, יש לנו הזכות המלאה על העבודה במשק היהודי בשלמותה. אין לנו תביעה כזו למשק המדינה. כאן זכותנו וזכות העובד הערבי שווה. כמו כן אנו מכירים בזכות העבודה הערבית בכל משק הנבנה על חשבון הארץ כולה. בהסכמתנו אנו עובדים במפעל רוטנברג פועלים ערבים, והם עובדים שם לא כשוט נגדנו כי אם בתוקף הזכות שיש להם בחלק מהעבודה הזאת. הודות למציאות פועל יהודי הם עובדים במפעל זה בתנאים כאלה כאשר לא עבד שום פועל ערבי במשק ערבי. העבודה ה“מעורבת” לגבי הפועל הערבי היא עליה. ולא רק שאין עיננו צרה בו – אלא להיפך. יש לנו סיפוק מוסרי וסוציאלי מעובדה זו. אבל אם במקום העבודה היחיד הפתוח לפנינו – במשק היהודי – מכניסים עבודה “מעורבת” למען ערער את קיומנו בעבודה ולמען הורדתנו למדרגת פועל לא מאורגן – עלינו להלחם נגדה ללא כל פשרה וויתור.


תל-אביב, כא אלול תרפט. רוטוקול)

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!