_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ביהודה ובגליל

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

(קטעי זכרונות)

מיד כשירדתי מעל האניה ונפטרתי מעסקי-ה"גומרוק" (בית המכס) מיהרתי לפתח-תקוה.  חברי הפצירו בי להשאר ביפו לימים אחדים,  אבל לא יכולתי להבליג על תשוקתי העזה לראות פני מושבה עברית,  ולפנות ערב באותו יום הגעתי למטרופולין של מושבתינו בארץ-ישראל.  ואותו לילה,  הליל הראשון על אדמת המולדת,  נחתם בלבי בגיל-נצחון.  עֵר הייתי כל אותו הלילה — מי יישן ליל ראשון בארץ?  שכינת הילדות והחלומות חגגה חג-נצחונה.  הריני בארץ-ישראל,  בכפר עברי בארץ-ישראל,  בכפר עברי,  ששמו "פתח-תקוה".

יללת השועלים בכרמים,  נעירת החמורים ברפתים,  דרדור הצפרדעים בברֵכות,  ריח השיטה הדשן,  הֶמית גלי-הים מרחוק,  צללי הפרדסים באפלה,  מקסם הכוכבים בתכלת העמוקה,  השמים הגבוהים,  הבהירים והחולמים — הכל השכירני.  נהיה החלום.  כולי סחוף-אושר ועדיין הכל תמוה וזר,  כאילו הייתי מרחף בממלכת האגדה.  האמנם?...  וזוכר אני כל פרטי-הנסיעה:  הפרידה,  ההפלגה בים,  ההתקרבות לחופי-הארץ — כל המעבר משם לכאן.  הנפש סוערת,  ורגש אחד ששמו "הנני בארץ ישראל",  שולט בקרבי — ועדיין אני מהרהר:  האומנם?...  אך ארץ-ישראל הנה פה על כל צעד ושעל...  מתהלך אני על אדמת המולדת,  על ראשי שמי הארץ וצבא כוכביהם — ושמים וכוכבים אלה לא ראיתי עד היום.  כל הלילה ישבתי התייחדתי עם השמים החדשים.

*

יפים הימים בארצנו,  ימים שטופי-זוהר ומלאי-זיו,  עשירי מראות הרים וים.  אך נהדרים פי שבעים ושבעה הם הלילות:  לילות עמוקי-סוד ומעולפי-מסתורין.  נטפי-הפז היוקדים,  הרוטטים בכיפת-התכלת הרכה,  האפלולית הזכה של לילות-הסהר,  עין-הבדולח של אויר-ההרים השקוף — הכל ספוג כלות-נפש,  רמזי-געגועים,  המיית-סתרים ומשרה הלך-נפש עורג לאשר לא כאן,  ואתה מאזין הדי-ילדות בדממה,  ואגדות מני קדם וחזיונות אחרי-הימים נארגים פה בלאט,  והם שופעים לתוך נפשך ומעריפים טל של תקווה וגעגועים על לבך הכָמֵה. 

ואם תִגְלה מהארץ והתרחקת מעל אדמה זו ושמים אלה ותתגלגל לעבר ימים רחוקים וישבת על אדמת נכר,  תחת שמים זרים,  ולקחת אתך זכר הלילות האלה,  — ירושת ארצך — ולא תשכחתם לנצח...

*

נשארתי לעבוד בפתח-תקוה.  כשנה עבדתי במושבות יהודה,  ויותר משעבדתי —קדחתי ורעבתי.  ושלשתם — העבודה,  הקדחת והרעב — היו חדשים לי ומלאי-עניין.  הרי לכך באתי לארץ ישראל.   הקדחת היתה מבקרת אותי בדייקנות "מתמטית" פעם בשבועיים.  הייתה שוהה חמשה ששה ימים והולכת.  ותמיד הייתי יודע למפרע את שעת-בואה,  וכמעט שלא טעיתי אף פעם בחשבוני.  גם אופן ביקורה היה קבוע ובלתי משתנה.  בתחילה שילחה בי קור עז,  שתיה מרעיד את גופי ומטלטלו טלטלה עזה,  אך תיכף,  כעבור חצי שעה,  המירה את הקור בחום לוחט,  שהיה נמשך שלש-ארבע שעות.

גם הרעב היה אורח תכוף;  הוא היה מתארח אצלי שבועות אחדים,  לפעמים גם חדשים רצופים...  ביום הייתי מנסה להשתמט בכל מיני אמצעים — או,  לכל הפחות,  להסיח דעתי הימנו.  אולם בלילה,  בלילות נדודי-השנה,  היו רגשות הרעב מתגברים,  היו צובטים את הלב,  מאפילים על הראש,  מוצצים לשד העצמות,  תובעים ומענים — והולכים עם שחר,  כשהייתי נרדם רצוץ ושבור,  ובבוקר בשעת הרחיצה ראיתי ששערות ראשי נושרות...

וכך היו מתחלפים ימי-עבודה בימי-קדחת ורעב,  וחוזר חלילה,  אבל ההתלהבות והשמחה לא רפו.  מי השגיח אז בקדחת?  המועטים שבנו,  שלא קדחו,  היו מתביישים במקצת בפני החבריה.  לבוא לארץ-ישראל ולא לטעום טעמה של קדחת ארץ-ישראלית?!

*

זה היה לפני עשר שנים — בתקופה העליה החדשה.  כל אניה הביאה אתה זרם של צעירים.  רוב הפועלים החדשים השתקעו בפתח-תקוה,  ואף על פי שזה היה תיכף אחרי ה"בויקוט" של אברי פתח תקוה נגד הפועלים העברים — הלך מספרנו וגדל משבוע לשבוע.

באו צעירים מכל קצווי רוסיה.  באו בני עיירות וכרכים מפולין.  ליטא,  וולין,  דרום-רוסיה;  באו חניכי בתי-המדרש והישיבות,  תלמידי בתי-הספר והגימנסיות.  נטשנו את הספרים והעיונים,  את הפילפולים והוויכוחים.  ועלינו לארץ לגאול בעבודתנו את אדמת-המולדת.  עוד כולנו היינו רעננים,  טל-החלומות הראשונים טרם יבש בלבנו,  ופגעי-המציאות טרם פיכחו התרוממות-רוחנו.  עליזים,  מלאי-התלהבות ומחוסרי-דאגה היינו,  כאורחת-נוסעים שגילתה מטמונים בנאות מדבר.  כל אחד ראה את עצמו כאילו נולד מחדש.  יצאנו מגלות לגאולה — לגאולתנו אנו.  הרחק,  הרחק עזבנו את הסימטות הצרות והרחובות המלוכלכים — והננו חיים עכשיו בתוך גנים ופרדסים.  והכל נתחדש פה — הטבע,  החיים,  העבודה.  אף האילנות פה הם חדשים,  אחרים.  לא כמו האילנות "שם",  הרי זית ושקד,  תומר ואקליפטוס — ועל כולם תפוחי-הזהב.  ומִשֶלָנו הם.  אנחנו נוטעים אותם ומטפלים בהם.  שוב אין אנו יושבים על ספסלי הלימוד,  מתאבקים בספרים ולוטשים מוחנו בסוניות של הבל — אנו עובדים.  אנו שותלים שתילים,  קוטפים תפוחי-זהב,  מרכיבים אילנות,  עודרים במעדר,  חופרים בארות — עובדי אדמה אנחנו,  והאדמה — אדמת המולדת היא.  ואין אנו עובדים —אנו כובשים.  כובשים ארץ.  מחנה של כובשים אנחנו —ובארץ ישראל —ומה לנו עוד!

עבדנו וכבשנו — ועליזי-נצחון היינו.  ובלילות,  אחרי יום של עבודה או של קדחת,  היינו מתאספים במטבח-הפועלים,  בשבילי-החולות שבין הכרמים והפרדסים,  והיינו רוקדים ושרים,  שלובי-יד,  כתף אל כתף ובמעגל — היינו רוקדים ושרים.

*

ב"ירחי הדבש" הראשונים נראָה לנו הכל חדש,  "ארץ-ישראלי" אך כשפנה קצת השיכרות של התלהבות ראשונה נתקל מבטנו בתמונה ישָנה,  המבצבצת מתוך מסגרת הדשה —והתמונה תמונת הגלות היא.  השמים הם חדשים  —שמי ארץ-ישראל,  והאדמה היא חדשה —אדמת המולדת,  אולם האנשים  —בני הישוב,  אנשי הגלות הם ומעשי-גלות בידיהם...  כמונו אף הם באו הנה בנעוריהם בחלומות של גאולה ובשאיפות של כיבוש — אך זה כמה פרחה מתוכם נשמתם היתֵרה ונשתיירה רק נשמת-החול,  והכובשים הראשונים נהפכו לסרסורים וחנוונים,  העושים סחורה בתקוות עמם ומוכרים בפרוטות את שאיפות-נעוריהם.  ועל ידם הוכנס צלם-הגלות להיכל התחיה ויצירת המולדת נתחללה ב"עבודה זרה"...

אנחנו התמרמרנו על חילול-הקודש וקראנו תגר על חשבונות-הכיס,  המהרסים עד היסוד בניין התחיה — והם לא יכלו לראות את פנינו.  כמחאה חיה מזכרת-עוון,  שאין ממנה מנוס — היינו בעיניהם,  והם היו מתייחסים אלינו בשנאה כבושה ובלעג גלוי.  בין האכרים הישנים והפועלים החדשים נוצרה תהום עמוקה.

גם העבודה כשהיא לעצמה,  העבודה התמידית במעדר,  לא הניחה לגמרי את דעתי.  יותר מדי היתה זו מיכנית וחדגונית.  ריח הפַבריקה היה נודף מנקישתם הבלתי פוסקת של המעדרים.  הרגשתי איזה צמאון שלא רוּוָה,  איזו שאיפה שלא מצאה את תיקונה — כאילו חלל ריק נפתח בלב.  ערגתי למרחבי-שדה,  לגלי-קמה,  לריח-דשא ולשירת החורש — והחלטתי לעלות גלילה.

*

יהודה וגליל היו תמיד שני הפכים.  בני-השפֵלה והמישור היו יותר קולטוריים,  מפונקים,  קלי-תנועה ורכי-לב,  ובני-ההרים היו גסים,  פשוטים,  אמיצי-לב ועזי-נפש ומעוּרים ברגבי-אדמתם.  והבדל זה לא ניטשטש עד היום גם בקרב היהודים וגם בקרב הערבים.  והבדל זה לא ניטשטש עד היום גם בקרב היהודים וגם בקרב הערבים.  יהודה היא יותר עשירה וקולטורית,  והגליל — יותר איתן ותקיף.  פלחי-יהודה הם רפי-יד,  מקבלי מָרות,  ומעטים בקרבם נושאי-נשק.  פלחי-הגליל הם עזי-נפש,  מלומדי שוד וקרָב ושָשים לקראת נשק.  הררי הגליל וסלעיו אצלו מֵחָסנם על יושביהם ויצקו בהם רוח גבורה ומלחמה.

וגם חיי היהודים בגליל אינם דומים לחיי היהודים שביהודה.  אין במושבות הגליל אכרים — "פריצים",  בעלי אחוזות עשירים,  המעבדים הרבה פועלים.  אין כאן כרמים ופרדסים,  בארות ומכונות-השקאה וכל העבוּדה המטעית.  אבל יש כאן עדרי-צאן ובקר,  לולי-תרנגולים ושובכי-יונים,  סוסים ומחרשות,  מרחבי-שדה וקמה.  לא עשירה היא אחוזתו של האכר הגלילי — אולם רטובה היא בזיעת-אפו.

*

לפני עשר שנים עוד לא לבש הגליל את צורתו של הימים האלה.  רשת המושבות והחַוות,  שהפכה את מחוז טבריא למדינת-עברים קטנה,  טרם נבנתה אז.  במקום כנרת חנו בֵדוי השייך עיסא;  במגדל זה רק נתאחזו הגרמנים,  שרונה — שרון העתיקה ורמה החדשה,  עדיין לא יצאה אז מרשותו של סעיד-בק;  על אדמת מסחה ישבו בני שבט צוביה;  גבעות פוריה ומצפה עמדו בשוממותם זה מאות שנה,  ובכל עמק יזרעאל טרם נראָה חורש מישראל.  הישוב הגלילי היה אז בתחילת ברייתו — רק ארבע מושבות קטנות ורופפות,  שנוסדו לפני שלוש ארבע שנים.  סגרה,  מסחה,  יבניאל ומלחמיה.  ובימים ההם היתה סג'רה מרכז הגליל התחתון.

מושבה זו היתה אם הישוב הצעיר שלנו,  ישוב כפרי של פועלים עברים.  פה התחילה ההתיישבות החדשה של אכרים עובדים ואינם מעבידים,  פה נעשה נסיון ראשון של עבודה קואופרטיבית (אז קראנו לקבוצה בשם :  "קולקטיב"),  פה נוסד "החורש" פה נתרקם רעיון השמירה העברית ופה,  על אחת הגבעות הירקות,  נחצבו הקברים הראשונים לחללח-השמירה.

*

מיהודה באתי לסג'רה.  אחרי יהודה היתה לי סג'רה כמעט מה שהיתה לי פתח-תקווה אחרי הגלות.  כאן מצאתי את ארץ-ישראל.  הטבע,  האנשים,  העבודה — הכל היה פה אחר לגמרי,  יותר ארץ-ישראלי,  וריח המולדת היה בוקע פה מכל שעל אדמה.  מעשרה קבים יופי הררי,  שירדו לארץ ישראל,  נטלה סג'רה תשעה קבים.  ההרים מקיפים וסוגרים את המושבה מכל עבר.  ממזרח,  ממתוך מרחקי עבר-הירדן,  נשקפים הרי-גלעד והבשן,  עטופים אֵדים כחולים ומראם כנלי ים-תכלת,  שהתנשאו כלפי מעלה ונקפאו כשהם תלויים ועומדים;  ממערב,  על גבול המושבה,  רובצים הרי נצרת הירקרקים;  מצפון מתרומם זקן-ההרים,  שמשכמו ומעלה הוא גבוה מעל כל הרכסים הגבנוניים — החרמון השב,  המתנוסס במצחו ובלוריתו הלבנה וצופה על פני כל ארץ הגליל;  ומדרום מתנשא בבדידותו היהירה התבור — השומר הנצחי של עמק-יזרעאל.  המושבה עצמה בנויה במדרון-הר — שתי שורות בתים העומדים זה על גבי זה ומוקפים חורשות של אילני-איקליפטוס ועצי פלפלין ונראים מרחוק כשלבי-סולם המובילים לראש הגבעה ולמעלה,  על פסגת הסלעים,  בנויה החַוָוה.

ולא רק טבע המושבה,  אלא גם ישובה הצטיין בשלל-צבעיו.  אוכלוסיה המועטים,  בערך,  היו רבֵי-גוָונים ולשונות.  בתוך חמשת מנייני אכריה ופועליה נמצאו יהודי כורדיסטן רחבי-הכתפים וגבוהי-הקומה הנבערים מכל דעת כשכניהם הכורדים;  בני-תימן הרזים והצנומים,  המופלנים  בדעת הלשון העברית והתורה היהודית המסורתית;  צעירי רוסיה,  חניכי ההשכלה והריבולציה;  ילידי-הארץ,  אשכנזים וספרדים,  שיצאו מישיבות צפת וטבריא לאחוז באת ומחרשה;  "גרים",  אכרים רוסים מעל גדות הים הכספי שנתייהדו ובאו לעבוד במולדת דתם החדשה;  צעירים ספרדים,  שנתחנכו בבית-ספרה של כי"ח,  — ובתוך הקהל המנומר הזה נשמעו הלשונות:  עברית,  ערבית,  ארמית,  (שפת התרגום עודה מדוברת בפי היהודים הכורדים),  יודית,  רוסית,  צרפתית וספרדית.  אולם לא היה זה דור-הפלגה.  קשר אמיץ וחזק חיבר ואיחד את קיבוץ הגלויות הזה — האדמה ועבודתה.  סג'רה עמדה כולה — ובימים ההם היתה בנידון זה היחידה בארץ-ישראל — על עבודה עברית,  עבודתם של האכרים ובני משפחתם,  ואף בחווה שהיתה שייכת ליק"א עבדו רק פועלים עברים.

סג'רה היתה נחלקת לשנים:  בני החווה,  הפקידות והפועלים,  היו יושבים ב"ישיבה של מעלה" — על ראש הגבעה;  ובני-הכפר,  האכרים,  ישבו ב"ישיבה של מטה" — במדרון ההר;  אולם ברית שלום ואחווה היתה כרותה בין "דרי-מעלה" ובין "דרי-מטה".  כמעט כל האכרים היו צעירים,  מפועלי החווה לשעבר,  ואחרי שנתאכרו הוסיפו לעבוד בעצמם.  ואנחנו,  הפועלים,  היינו נפגשים אתם תדיר,  בשדה ובבית,  בשעת העבודה והמנוחה.  כאן לא היה כל זכר לאותה התהום,  שהפרידה בין האכרים והפועלים ביהודה.  בימי השבתות והחגים היינו מזדמנים יחד ועורכים בצוותא הילולות וחיגגות,  ובימות החול היינו נפגשים בשדה וחורשים איש ליד אחיו ועוזרים ומסייעים זה לזה כחברים לעבודה.

פה בסג'רה,  מצאתי סביבת-המולדת,  שכל כך ערגתי לה.  אין עוד חנוונים וסרסורים,  שכירים זרים,  הולכי-בטל החיים מעמל-אחרים, — כל בני המושבה עובדים וניהנים מיגיע כפיהם.  הגברים חורשים,  משדדים וזורעים אדמתם,  הנשים עובדות בגינה וחולבות את הפרות,  והילדים רועים עדרי אווזים בגורן ורוכבים על סוסים לקראת אביהם בשדה.  בני הכפר הם,  ריח הקמה והזבל נודף מהם ופניהם שזופי-שמש.

גם העבודה שבכאן הניחה יותר את דעתי.  אין אותו היובש,  המונוטוניות,  של עבודת המעדר ביהודה.  הולך אתה אחרי הצמד ונוהג במחרשה,  הופך רגבי האדמה ופותח תלם אחר תלם,  ואדמה זו שאתה חורש וזורע תתכסה עוד מעט בירק,  לעיניך תוציא תנובתה,  ורק יעברו ימות הגשמים תתבשל הקמה ואתה תצא לקצור ולאסוף היבול הגורנה.  רואה אתה את עצמך שותף למעשי-בראשית,  ניהנה מעבודתך ושמח בה.

*

אולם גם פה הועבה טהרת משאת-נפשנו — נתגלתה פנימה חדשה בשלמות החיים הארץ-ישראליים.  אדמת כפר-הרים זה היתה אמנם נעבדת כולה בידים עבריות — אבל שומריו היו שכירים זרים.  ביהודה כמעט שלא הרגשנו בשמירה הזרה.  כמעט שלא הרגשנו בשמירה כל עיקר.  המושבות גדולות ומרובות-אוכלוסין,  הסביבה שקטה,  נשק לא יראה כמעט שאינו מופרע.  לא כך פה,  בגליל,  בין ההרים.  המושבות הן מִצעָרות וצעירות.  הסביבה פראית,  והשכנים כמעט כולם מלומדי-שוד ומזויינים.  "ומערות הרים ונקיקי הסלעים הם מחסה לכל שואף לנקמה ולכל גבור בעמו".  הגנבות וההתנפלויות מצויות,  וכוחה של הממשלה הוא כאפס וכאָין.  בסביבה כזו תלוי כל שלומה ובטחונה של המושבה ושומריה.  במושבות יהודה נבלעה השמירה הזרה בתוך העבודה הזרה,  ולא נודע כי באה אל קרבה.  — אבל פה,  בסג'רה — העבודה כולה משלנו,  עבודה עברית,  ונעורים עברים תוססים מסביב  וכל זה נפקיד בידי זרים?  כלום אף כאן נהיה שרויים בגלות,  לשכור זרים,  שישמרו את רכושנו ויגינו על נפשנו?  התחלנו לדבר על לב הפקידות והאכרים,  שיעמידו שומרים עברים.  אולם הללו הביטו עלינו כעל הוזים וילדים.  "שומרים יהודים — והסכנה הכרוכה בזה?  הם לא האמינו לכתחילה ברצינותה של דרישתנו.  כלום באמת יעלה על דעתנו לסַכן לשם איזה "פרינציפיון מופשט" חיי צעירים?  וכלום ימצאו די-אנשים,  שיסכימו להשליך את נפשם מנגד?  וכלום אין בשמירה העברית סכנה עצומה לשלום המושבה?  הרי השומרים הערבים,  היודעים את כל מחבואי המושבה,  מוצאיה ומבואיה,  יהיו עכשיו הראשונים להתנפל ולשדוד,  ואנחנו פה מועטים וחלשים,  מוקפים מכל צד זרים ואויבים:  פלחי-לוביה,  הכפר היותר גדול שבגליל התחתון,  המפורסמים בחמסונותם ותקיפותם;  תושבי כפר-קנא הנוצרים,  המלאים ארס ושנאת בני-שם;  בני השבט צוביה,  החונים ביער סג'רה ומטילים אימתם על כל הסביבה;  הצ'רקסים בכפר-קמא,  המצויינים ביהירותם ועוז נפשם.  שכניניו מכפר-קמא,  הצ'רקסים,  שבאו להתיישב בארץ על פי הזמנה של הממשלה התורכית,  תופסים מקום מיוחד בתוך הישוב הארץ-ישראלי.  הממשלה נוטה להם חסד ומגינה עליהם יותר מעל שאר הישוב.  השייכים שלהם מתמַנים למשרות צבאיות חשובות,  ובני משפחתם רוכשים להם השפעה עצומה בתוך חוגי הפקידים.  אולם יחוס הצ'רקסים ותקיפותם נשענים לא רק על עמדתם המדינית,  אלא גם על תכונותיהם העצמיות.  וכלום אפשר לנו להתגרות עמהם בתנאים כאלה?  אנחנו עמדנו על דעתנו.  תבענו את עלבון כבודנו הלאומי,  עלבון כבודה של עבודת התחיה.  אבל טענותינו ומחאותינו היו לשוא.

נסינו לדבר על לבו של פקיד החווה.  הוא היה מתייחס אלינו ברגש של כבוד ואימון ונתקרב לאט לאט להשקפת עולמנו על ערך הישוב והעבודה הלאומית בארץ-ישראל.  והוא הודה לנו,  כי הצדק אתנו להלכה,  אבל לא העיז לקיים הלכה למעשה.  שומרי החווה היו אז הצ'רקסים מכפר-קמא.  חרוצים הם בעבודתם ומצויינים באומץ רוחם וגבורתם.  שום פלח ושום בידוי לא יעיז להתגרות את הצ'רקסים,  ומורגלא בפיהם של הפלחים:  "פיש אכבר מן צ'רקס" — אין גבור כהצ'רקס.  מרכז ישובם הוא בעבר-הירדן,  בגליל קוניטרה בגולן ובמחוז עמאן.  ובגליל התחתון,  בין סג'רה וימה,  חיים הם ביחסים טובים את מושבות היהודים שמסביבם.  כמעט כל השמירה במושבות היתה אז בידיהם,  והם שמרו גם את החווה,  היער והשדות בסג'רה.  והפקיד שלנו לא העיז להעמיד במושבה שומרים עברים ולעורר קנאת הצ'רקסים.  בכל הגליל היה רק שומר יהודי אחד.  זה היה שלום הכורדי,  ששמר בחצר החווה בסג'רה,  אך גם אותו פיטר הפקיד באותו חורף,  משום שלא נמצא לילה אחד על משמרתו,  והעמיד על מקומו שומר צ'רקסי.

ראינו ונוכחנו,  שבבבת אחת לא נכבוש את המבצר הזה של שמירה זרה — צריך היה לקשור מלחמה,  להלחם צער אחרי צעד על כל שומר ושומר.  גמרנו לאסור את המלחמה תיכף ולהתחיל בשומר הצ'רקסי החדש.

לילות אחדים ארבנו להשומר הצ'רקסי וראינו כי אינו בא לעמוד על משמרתו.  מניח הוא את "שמו",  שישמור במקומו.  כך נוהגים השומרים הערבים,  הידועים בסביבה בגבורתם וחמסנותם,  ושומרים מתמנים על פי רוב רק מתוך השודדים והגנבים המפורסמים ביותר.  בטוחים הם,  שאם רק ידעו הגנבים,  שהשמירה נמסרה לידם,  לא יעיזו עוד לבוא לגנוב.  ואם גם יקרה "מקרה לא טהור" — נקל להם,  על ידי יחסיהם הקרובים לעולם החמסנים והשודדים,  לגלות את עקבות הגנבה ולהחזירה לבעליה,  כמובן לא בלי פרס הגון מצד בעל הגנבה.

וכך נהג גם השומר הצ'רקסי.  במקום לסובב במשך כל הלילה את חומת החווה ולהתייחד בחשכה עם הסלעים והאקליפטוסים המקיפים את סג'רה – בחר ללכת לכפר הערבי הסמוך ולבלות הלילות במסיבת רעים שיכורים.

לשווא העירונו את הפקיד על מלאכתו הרמיה של השומר הצ'רקסי ועל ההפסד הכרוך בשיטת שמירה זו;  הוא לא היטה אוזן לדברינו.  אז החלטנו להוכיח לו בפועל את צדקת דברינו.  בליל חושך אחד הובילו אחדים מאתנו את הפרדה הטובה ביותר מתוך החווה — ואנחנו הודענו מיד לפקיד על מעשה-הגנבה.  הפקיד מהר לאורווה — והפרדה איננה.  תיכף צפר בחלילו לקרוא את השומר,  צפר פעם,  שתים,  שלוש — אין קול ואין קשב.  יצא החוצה,  סיבב את החומה — הצ'רקס איננו.  ושליחים יצאו לכפר הערבי לחפש את הצ'רקס — ומצאוהו שוכב נרדם תרדמת-ממות.  הפקיד פיטר את הצ'רקס ומסר את השמירה לצ.  ב. — לאחד מחברינו.

נכבשה המצודה הראשונה.

ידענו,  שצ'רקס לא ישתוק.  ואמנם לא היו ימים מועטים ובבוקר אחד השבים הפקיד ומצא שמשות החלונות מנופצות ובכתלים תקועים כדורי "מרטין".  גשם שוטף ניתך ארצה,  הלילה היה ליל סופה וסערה,  וקול היריות נבלע בתוך המיית-הסערה,  ושני השומרים לא שמעו דבר.  כוונתם של המתנפלים,  או המתנפל,  היתה לאיים על השומרים העברים שיסתלקו מן השמירה.  אולם טעו בחשבונם.

תיכף אחרי הלילה ההוא החלטנו להסתדר ולעמוד על המשמר.  מלבד השומר התמידי ועוזרו הוספנו משמרת-מֵסָח של כל הפועלים,  זוג לשתי שעות,  מעם חשכה עד עלות השחר.  שוכבים היינו באוסם הגדול על יד הטחנה;  הנשק על צדנו — וכל זוג בהגיע תורו היה יוצא ויושב במארב,  בתוך משוּכת-הצברים,  או בנקיקי-הסלעים,  להיות נכונים לבל צרה שלא תבוא ולקרוא לעזרת הנשארים בשעת הצורך.  היתה אז עונת הגשמים,  וסערה שלא היתה כמוה זה שנים רבות נתחוללה במשך שבוע ימים בכל הארץ.  במושבות יהודה השיר הסער כמעט כל תפוחי-הזהב וגרם הפסד עצום לבעלי הפרדסים.  בסג'רה נלווה אל הסער גם גשם שוטף,  והחושך היה גדול ועב ואי אפשר היה לראות דבר במרחק צעד.  כשאני ובן-זוגי יצאנו למשמרתנו היינו נאלצים לאחוז איש ביד אחיו.  האילנות,  הסלעים,  הבתים,  הכל טבע בשחורי-המחשכים.  גם לדַבר זה לזה לא יכולנו.  קולנו נטרף בסערה,  שלא חדלה ליבב כל הלילה.  דומה היה כאילו גם הטבע נוסף על שונאינו לנסות את כוחנו.

כשני שבועות נמשך המארב — עד שנוכחו המתנפלים שאיומיהם לא ירחיקונו ממשמרתנו — ונסוגו אחור.

מהנסיון הראשון יצאנו וידנו על העליונה...

*

נסיון זה היה לנו הוראה לעתיד.  נוכחנו,  כי לא די לנו בשמירה עברית.  אם שאר הפועלים לא יהיו מוכשרים ומוכנים לעזור להשומר בשעת סכנה — אין כל ערך לשמירה העברית ואין לה קיום.  השומר העברי אינו יכול לסמוך על "שמו",  שיהיה כתרים בפני הגנבים והמתנפלים.  מחויב הוא לעמוד כל הלילה על משמרתו,  ולבלי לתת לכל צר ואויב לבוא באישון-לילה בתחומי-שמירתו.  ולמען מלא תפקיד זה,  לא רק באמונה אלא גם בהצלחה,  יש צורך ב"ריזרב" תמידי שיהיה לשומר לעזרה ויעמוד לו בשעת-דחקו.  ו"ריזרב" כזה זקוק לשני דברים:  לחומר אנושי מתאים ולאוצר-נשק הגון.

החומר האנושי היה בעין,  אנחנו היינו מוכנים — אבל חסרנו נשק.  רק לאחדים מאתנו היו אקדוחים,  ובכמה קנאה היינו מביטים על המאושרים האלה.  החלטנו לדוש נשק מאת הפקידות.

הפקיד מילא מיד את דרישתנו.  נשלחה עגלה מיוחדת לחיפה להביא משם רובים.  בקוצר רוח חכינו לבוא העגלה.  שיחתנו האחת ביום ובלילה היתה אך ורק על אודות הנשק,  וביום שבאה העגלה מחיפה — לא היה גבול לשמחתנו.  הרובים שהובאו היו מהמין היותר גרוע,  "ג'יפטים" זולים — רובי-ציידים,  בעלי שני קנים.  בבית הפקידות נמצאו אמנם רובים טובים,  "מרטינים" — אולם הפקידות לא ההינה עדיין למסור לידינו נשק "מסוכן" כזה...  מילתא זוּטרתא — "מרטין"...  אך בעינינו היו אז גם ה"ג'יפטים" כליל השלמות.  כילדים קטנים השתעשענו ברובים ולא הנחנו אותם מידינו אף לרגע.  באי-חפץ הלכהו ביום-המחר לעבודה — נאלצנו להפרד מהרובים ליום שלם!  וכשרק הספקנו לשוב הביתה ולפתח את סוסינו ופרדותינו מריתמותיהם — מיהרנו מיד לרובים שלנו,  ושוב לא זזו מתוך ידינו עד שנרדמנו.  אכלנו,  טיילנו,  התרחצנו,  קראנו,  שוחחנו — והרובה ביד או עם השכם.

החדר הגדול ב"חַן" שבו ישבו רוב הפועלים נהפך פתאום למלון שודדים.  אדם שנכנס לשם בערב ראה לפניו כשני מניינים של בחורים.  יושבים על המיטות ובידו של כל אחד רובה!  זה מנקה וזה מנסה את הקליעה.  זה מכניס ומוציא את הכדורים וזה ממלא את האשפה — משווים את הרובים זה לזה,  מונים את השבחים והחסרונות של כל אחד,  תולים אותם על הקיר ושוב מורידים,  שמים על השכם ומסירים — וכך עד שמגיע זמן-השינה...

כשהחווה,  כלומר:  שמירתה,  עברה לידינו — שמנו לבנו אל המושבה.  וכאן בא המקרה בעצמו לעזרתנו.  באחד הלילות נגנבו סוסיו של האכר י.  —חבר וועד המושבה.  כשהרגיש האכר בגנבה מיהר החוצה ומצא את השומר,  כשהוא חוזר מן השדה.  תיכף הוברר הדבר,  שהגנבה היא מעשה ידיו.  החלטנו לנגד את הברזל,  כשהוא רותח,  ופנינו תיכף לוועד המושבה בהצעה להעמיד שומרים עברים.  הפעם לא נועזו שוב לדחות אותנו בטענותיהם הישנות — והסכימו לשמירה עברית.  נצחוננו בחווה סתם את פיות המקטרנים המועטים,  ושמירתה של כל המושבה נמסרה לידינו.  זו היתה המושבה הראשונה שהעמידה שומרים עברים.

*

אחרי שכבשנו את השמירה בחווה ובמושבה היתה הדרך פתוחה לפנינו — לכבוש את המצודה היותר חזקה של השמירה — "את הרבעיה".

ה"רביעה" מתחילה במחציתה השניה של תקופת-הגשמים;  בחדשי שבט ואדר.  בסוף חשוון יורד "היורה" והאדמה קשה,  שנתבקעה מחורב ומלהט השמש במשך שבעת ירחי-החמה,  סופגת בצמאון את הגשמים,  ואז יוצא האכר לפעלו:  חורש וזורע,  משדד ומפתח את האדמה התחוחה.  השדמות והכרים הקרחים מתעטפים ירק,  הדשאים מלבלבים,  וכשעשב ביַער מגיע לגובה ידוע — בחודש שבט — מתחיל המרעה הלילי,  או ה"רביעה".  הסוסים והפרדות אינם מובאים אחרי העבודה לאורווה.  האכרים מעיזים את כל מקנה המושבה,  את השוורים,  הפרדות,  הסוסים והחמורים,  אל הגורן ומשם מובילים אותו למרעה.  לא הרי המרעה הלילי כמרעה היומי.  לא רועה אחד ולא שנים נוהגים בעדר.  אין "רביעה" בלי שומרים מזוינים.  פה,  בין ההרים,  אסור להפקיר את העדר לחשכת-הלילה.  גדוד של פרשים ורגלים,  מזוינים מכף רגלם ועד קדקדם,  פושט בעמק,  אזנו עֵרה לכל רחש וניד,  עינו נוקבת את האפלה לתפוס כל צל וידו נאמנה עם הרובה לקבל בכל רגע פני אורח בלתי קרוא...

וקשה ומסוכנת שמירת העדר משמירת המושבה.

במושבה יש לו לשומר שותפים בשמירתו — מנעולי הברזל של הארוות וחומת האבנים סביב הבתים.  הכל סגור ומסוגר.  זר לא יעיז להכנס אחרי הערב-שמש.  המקום הוא רשות היחיד,  ואם רק ישמע איזה רחש חשוד ונתן השומר אות בחלילו וירה ברובהו — וכל בני הכפר יבואו תיכף לעזרתו.  אולם מקום המרעה רחוק הוא מן הכפר.  הדרך — רשות הרבים,  אין חומה ומנעול.  הכל פתוח.  חפשים מתהלכים העדרים במרחבי היער ובעמק,  בלי מתג ורסן, — אין שעה מוכשרת מזו לחמסנים עזי-נפש לפשוט ידם בגדוד.  מרובים כאן נפתולי השבילים ומחבואי ההרים — ונוח להסתתר,  להוליך שולל את הרועים והשומרים ולהצפין את השלל מבלי שיודעו עקבות הגנבים.  ולכבוש שמירת ה"רביעה" — זה היה הצעד השלישי שלנו באותו חורף.

כיבוש השמירה במושבה ובחווה הכשיר את הקרקע לנסיון החדש — וכשהגיעה שעת ה"רביעה" עלה בידינו להכניס אחדים לתוך משמרת הרועים.  למסור את כל המרעה לידינו בבת אחת — נראה מסוכן יותר מדי לפקיד החווה ולוועד המושבה.

ב"רביעה" זו נתחנכה בפעם הראשונה השמירה העברית בחנוכת-דמים...  אך לאשרנו לא הגיעו הדברים עד כדי מקרה-מוות.

*

בין הרועים העברים היה גם דוב שוויינר,  שבא לפני שבועות אחדים לסג'רה.  בזמן קצר זה הספיק לרכוש לו מלבד אהבת כל החברים גם אימון לבו של הפקיד,  עד שמסר לידו עבודה כל כך קשה ואחראית.  עד אז היתה הרביעה,  כמו שאר ענפי השמירה רק בידי הצ'רקסים — והם לא הביטו הפעם בעין טובה על חבריהם היהודים.  גאוותם ואהבתם העצמית נפגעה.  אלה "ולד-אל-מות",  יצאו יחד אתם,  את הצ'רקסים הגבורים,  למרעה בלילות?  ביותר חרה לחסן הצעיר,  בנו של שיך הצ'רקסים,  על השתתפותו של דוב שוויגר,  שהיה צעיר מאוד לימים,  כמעט עוד נער.  מתחילה חשב,  שהיהודי הרך הזה ילאה ולא יעצור כוח למלא את העבודה הקשה הזאת.  — אך לילות עבדו ו"ברלי" עמד על משמרתו,  בחריצות בגבורה,  כרועה מהוסה.  אז החל חסן להתגרות ב"ברלי",  ללגלג עליו ולהעליבו,  אך דוב לא היה מהנעלבים ואינם עולבים.  על כל היתול ולגלוג היה עונה בדברים בוטים ובעקיצות חדות,  עד שפעם לא יכול עוד חסן לעצור בנפשו וקרא לדוב "יוּלען דינך" (תקולל דתך) — הקללה היותר חריפה ומעליבה בעיני הערבים...  דוב לא ענה דבר,  הוא הרים את שוטו והצליף בכל כוחו על פניו של הצ'ררקס.  חסן נפתע מחוצפתו של היהודי.  "ולד אל מית"  יעיז להרים את ידו עליו,  על בן השייך הצ'רקסי!  בחימה עזה התנפל על דוב — אולם מיד הרגיש שני שבטי ברזל צובתים את ידיו.  דוב לפת את הצ'רקס והפילהו ארצה ושמו עלה וירד בלי הרף על גוו של חסן.  אמנם גם הוא,  דוב,  הוכה מכות נאמנות,  אך הוא עמד על רגליו,  והצ'רקס שכב על הארץ.  דוב לא חדל להצליף בשוטו עד שהצ'רקס שכב בלי אונים.  הוא רק הספיק לשרוק בחלילו לחבריו והתעלף,  כשהוא מתבוסס בדמו...  עלי,  חברו של חסן,  מיהר לבא,  וכשראה את חברו שותת דם רצה להתנפל על דוב כשהוא בוער כולו באש-נקמה...  אך דוב כונן את רובהו כלפי עלי והרעים בקול:  "ענדך"!    כלומר:  אל תזוז ממקומך!  וכל הלילה עמד הצ'רקס על חברו המתבוסס בדמו ולא העיז להניע יד ורגל — ונגדו עמד דוב,  גם הוא שטוף דם,  והרובה בידו...

לפנות בוקר,  כשהיינו מוכנים לצאת לעבודה וחכנו בחצר לשוב העדר — נרעשנו מהמראה המחריד.  נכנס דוב — וכמעט שלא הכרנוהו:  פניו ובגדיו היו אדומים,  אחריו נשאו הצ'רקסים את חסן...

כשראה הפקיד את חסן הפצוע,  השותת דם,  נרעד ונפחד.  מה עשיתם?  הצ'רקסים ינקמו בנו.  — לחש כשפניו החווירו כפני מת...

אנחנו עמדנו סביב דוב — ואיש מאתנו לא דיבר דבר.

הפקיד העיף עין על חבורת הפועלים — ונרגע.  העינים המביעות אומץ והחלטה השיבו לו תשובה מספיקה...

הצ'רקסים לא התנקמו — אחרי המקרה הזה התחילו לבקש יותר את חברתנו. —

השמירה בסג'רה נתבצרה וניצחה ניצחון גמור.  אחרי סג'רה באו גם מסחה וימה והכניסו שמירה עברית.

*

וסג'רה שהיתה ראשונה לשמירה,  היתה ראשונה גם לחללי השמירה.  זה היה כעבור שנה,  בפסח תרס"ט.  כל אותו חורף היה אוירה של סג'רה מלא ריח אבקת-שריפה.  בינינו ובין אנשי כפר קנא פרצו סכסוכים בדבר הגבולים של אדמת אום-ג'בל.  פעמים אחדות עלו במחרושותיהם על אדמתנו ואנחנו גרשנו אותם בכוח.  בני שבט צוביה ששהו ביער סג'רה אף הם לא נחו.  חיילי הממשלה ירו את השייך חמדי שלהם.  בסג'רה הערבית פרצו מריבות בין הערבים ובין היהודים הכורדים,  היושבים שם.  הפלחים מלוביה נתחצפו ביותר והיו מתגרים בעוברי-אורח שהיו הולכים מסג'רה לטבריא.  זה היה החורף הראשון אחרי הכרזת הקונסטיטוציה — והפלחים התמימים פירשו את ה"חוריה" באופן מיוחד:  מכאן ואילך לית דין ולית דיין.  הממשלה אינה מתערבת יותר,  ואיש כל הישר בעיניו יעשה.  ומכיון שהותרה הרצועה — נתרבו באופן מבהיל מעשי החמס והשוד,  הגנבות וההתנפלויות.

ימים אחדים לפני פסח קרו התנפלויות אחדות בסג'רה,  שגררו אחריהן שפיכות-דמים — אולם זה לא מנע בעד פועלי הגליל מלפסוח את הפסח במושבה זו.  באו גם הרבה אורחים מיהודה כי לאותו פסח נועדה בסג'רה האסיפה הכללית של הסתדרות פועלי ציון הגליליים.

אף כי מצב הרוחות היא מדוכא קצת,  לרגל הסכסוכים וההתנפלויות התכופים,  החלטנו לחוג את החג ולערוך "סדר" משותף כדאשתקד.

*

החגיגה נערכה ב"חן" העליון,  בחצר החווה.  החדר הגדול ששימש מקודם רפת לבקר,  ואחר כך מקום לינה לפועלים,  נתקשט לכבוד החג באופן גלילי.  שני הכתלים הארוכים נתכסו סבכי איקליפטוס עבותים וענפי פלפלים,  עד שלבשו שדרת אילנות.  על כותל הפנים,  מול הפתח,  ניתלו כלי-עבודה ונשק:  משני צדי החלון היו קבועים מחרשות,  אתים,  משדרות ומעדרים מעוטרים זרי-פרחים,  ומעל החלון היו משולבים זה בזה רובים אקדוחים,  חרבות ופגיונים,  פני הבחורים שהיו מסובים לשולחן הגדול העידו,  שהכלים הללו אינם משמשים רק לנוי בלבד...

פתחנו את הסדר בשיר כרגיל.  רוח העצבות,  שהיה שורה עלינו כל אותו הזמן,  נתפזר לאט לאט.  ניסחו כל הדאגות והחששות.  עם כל פזמון חדש גדלה השמחה,  ומכוס לכוס רבתה ההתלהבות — זו היתה תערובת של דבקות חסידית והתרגשות ערבית-פראית,  שהיתה שוררת בכל חגיגות הפועלים בארץ ישראל.  לשירים נילוו ריקודים — ריקודים פראים חסרי קצב ומידה.  בלווית מחיאת כף,  כמחולות הערבים. 

עוד אנו שרים ומרקדים — והנה הגיע לאזנינו מן החוץ קול נרגז.  כרגע נפסק הריקוד ונשתתקנו צעיר זר התפרץ החדרה,  ובקול רועד ומקוטע ובפנים בוערים סיפר לנו על מקרה-ההתנפלות,  שוה רק קרה לו.  הוא ומכרו באו היום מחיפה ברגל.  ערבי ליווה אותם על דרכם וחמורו נושא את חפציהם,  שבתוכם היתה גם מכונה פוטוגרפית יקרה.  לפנות ערב עברו את כפר-קנא.  בצאתם מן הכפר הופיעו לפניהם מבין הסלעים שלושה שודדים ערבים;  רק הוא לבדו,  המספר,  היה מזויין — באקדוח "ברונינג" — והגין על נפשו ועל נפש מכרו,  עד שכלו הכדורים מאשפתו.  השודדים התנפלו על מלוום הערבי,  הכו אותו מכות-רצח ותפסו את חמורו עם כל אשר עליו.  כמדומה לו שנפצע אחד מהמתנפלים.  כשהלכנו ראה בדרך רצועת-דם.

כרגע תפסנו את נשקנו ומיהרנו החוצה.  זמן רב חיפשנו עקבות השודדים — אך לשווא.  במקום המאורע מצאנו רק כתמי-דם,  קו אדום ארוך התפתל לאורך הדרך — פתאום נפסק ונעלם.  מרי-נפש ומלאי-דאגה שבנו הביתה.

למחר שמענו,  כי מכפר-קנא הביאו לבית-החולים שבנצרת ערבי פצוע פצע אנוש.  לאחר יומיים נודע לנו,  שהערבי מת מפצעיו.  כשהביאו את הפצוע לבית-החולים סיפרו ידידיו,  שהפצע בא לו מידי עצמו;  במקרה ירה והכדור פגע בגופו.  אולם בשעת גסיסתו הודה על האמת,  שיהודי סג'רה פצעוהו.  הרגשנו,  שדבר מה הולך ומתהווה,  הולך ומתרקם באויר.

*

זה היה בחול-המועד.  איש מאתנו לא עבד.  באחד מבתי האכרים,  לרגלי הגבעה,  נתאספנו לוועידת פועלי ציון הגליליים.  על הפרק עמדה שאלת הקרקע, אולם הלבבות היו עסוקים[1] לא-הגויה אחרת.  כלנו היינו מזוינים.  אנוכי ישבתי ראש — אולם יותר משהקשבתי למהלך הוויכוחים ולהמו"מ העיוני — היו מוחי ולבי נתונים להמצב,  וידי לא זזה מנרתיק העור,  שבו היה ה"ברונינג" שלי.  עוד לפני האסיפה העמדנו משמרת בראש הגבעה להודיע לנו על הנעשה סביב המושבה.

עוד אנו שוקלים וטרים,  והנה נדחף אחד מאנשי המשמר,  והודיע,  כי ערבים התנפלו על העדר וחמסו שוורים ופרדות.  האספה נפסקה החברים שבאו מיתר המשלחות נשלחו תיכף לבתיהם להגן על מקומם בשעת הצורך.  אנחנו,  הסג'ראים,  נאספנו ב"חן" לדון על המצב.  החלטנו להמנע עד כמה שאפשר בשבעת הימים הראשונים מלהתגרות בערבים.   מנהגי גאולת-הדם עודם קיימים בקרב הערבים.  קרובי הנרצח מחויבים לגאול את הדם השפוך,  ושבעת הימים הראשונים שאחרי הרצח הם מסוכנים ביותר.  גואלי-הדם רשאים אז לשלול ולבוז,  וכל העומד נגדם — דמו בראשו.

החלטנו לבלי לשלוח עוד את העדר לרעות ביער הרחוק מהמושבה,  אלא לרעותו בשדות הסמוכים.

למחרת אחרי גזלת הבקר,  התנפלו הערבים שוב על השדות שבשוק-אל-חאן,  בדרך שבין  סג'רה ומסחה,  וקצרו את השעורה,  שעמדה להתבשל.  במושבה גופה לא נראה האויב,  אולם מסביב לחווה הורגשה תנועה חשודה.

מעלות השחר עד שקיעת החמה נראו על פני ראשי הגבעות פרשים ורגלים חמושים.  שני חברים שהלכו לטבריא לקנות מצות פגעו בחבורה ערבית,  שהתנפלה עליהם,  הכתה אותם עד שפך-דם ולקחה מידיהם את נשקם.

צל שחור היה פרוש סביבנו:  צל המוות האורב בסתר.  איש לא הגה הדבר בפיו — אך כל אחד ידע בנפשו וקרא בעיני חברו;  תלויה החרב הנוקמת — ועל ראש אחד מאתנו תפול.  הגורל עוד יבחר את קרבָנו...  כולנו היינו נכונים — וחכינו...

*

ביום האחרון של פסח נפל הגורל,  לא על אחד מאתנו,  אלא על שנים...

זה היה כשתי שעות אחרי הצהרים.  ישבנו במסיבה של חברים אחדים בבית הרוקחת,  במקום שהיינו מבלים את שעותינו הפנויות.  נכנס ישראל קורנגולד,  שומר החווה,  כשהוא מזוין כלו:  "ה"מרטין" על שכמו.  בחגורתו אשפת הכדורים,  ועל ירכו ה"ברונינג".  בימים כתיקונם היה מתהלך מזוין רק בשעת השמירה בלילות — אבל בימים אלה היה יוצא למשמרתו תיכף לקומו משנת הצהרים.

כשנכנס סיפר לנו,  שראה שני ערבים לא-ידועים יושבים על הגבעה מעבר בית הקברות.  הם פנו אליו בשאלה אך לא הבין את לשונם (ישראל היה זמן קצר בארץ וידיעותיו בלשון ערבית היו עדיין מועטות)  והוא בא לקחת אתו אדם המדבר יפה ערבעת.  "עכשיו — אמר אלינו בצחוק — נסחבם הנה באזניהם".

א.,  אכר סג'ראי ,  מילדי הארץ,  יצא אתו.  אנחנו ישבנו וחיכינו.  כעבור חצי שעה הגיעו לאזנינו יריות תכופות.  רצנו החוצה — והנה א.  בא חיוור כמת.  "ירו בישראל",  קרא כמתעלף.

פעמון החווה השמיע תיכף צלצול-הבהלה.  תפסנו נשקנו ורצנו.  מאחורי הגבעה,  שעל גבול המושבה,  מצאנו את ישראל גוסס.  בחזהו נקב קטן אדום-כהה.  הכדור פלח את לבו ויצא דרך גבו.  הרובה לא היה עוד על שכמו.  רק אשפת הכדורים והאקדוח נשארו...

שני חברים נשארו על יד הגוסס,  ושאר בני החבורה נפוצו בין ההרים לחפש את הרוצחים.  ארבעה היו המתנפלים — אבל רבים הם המחבואים בסלעים ובמערות של הרי הגליל,  ולשוא היה חיפושינו.  שבנו מדוכדכי-נפש ואכולי חרון אין אונים ויאוש מר.  לא ישראל הביא את האויבים חיים אלינו — אנו נשאנו את ישראל המת לביתנו...

*

אך בזה לא תם האסון — עוד שני נפל חלל.  על דרך נצרת עמדנו כולנו והבטנו לקראת מקום הרצח — לקראת כפר-קנה.  פתאום ראינו שלשה ערבים רצים ושנים מחברינו דולקים אחריהם.  הערבים באו מהרי תורען ורצו לקראת סג'רה הערבית.

כבר העריב היום.  כל תושבי החווה ובני המושבה נתאספו על יד "החן".  לשמע האסון עזבו כל האכרים בתיהם,  שבמורד הגבעה,  ועלו לחווה.  ביניהם היה גם שמעון מלמד.  הוא היה על פי אומנותו נגר,  אבל בא לארץ-ישראל לשם עבודת האדמה,  וכשנוסדה על ידי יק"א בסג'רה חווה ללמד פועלים עברים הנהלת משק חקלאי,  בא שמה להתחנך בעבודה.  בהיותו אוּמן טוב העסיקה אותו הפקידות שנים אחדות במלאכתו — מלאכת הנגרים.  אולם הוא לא מצא סיפוק לנפשו,  אם כי משכרתו היתה גדולה פי שלושה ממשכורת פועל חקלאי,  ואפילו מאכר עומד ברשות עצמו,  וכל שאיפתו היתה לעמוד על הקרקע.  אחרי חמש-שש שנים של עבודה בחווה מילאה הפקידות בקשתו והנחילה אותו אחוזת אדמה בתור ארים בסג'רה.

שמעון מלמד היה האדם היותר מאושר במושבה.  החלום,  שאליו נשא נפשו כמה שנים,  נעשה למציאות.

המשק שלו היו מהיותר משובחים ופורחים במושבה.  שום אכר לא עלה עליו בחריצות ושקידה,  ואף כי היה עדיין טירון באכרות,  לא נפל גרנו בשנה הראשונה מגרונותיהם של האכרים היותר מנוסים.  פסח זה היה הפסח השני בחיי אכרותו,  והעבודה המעולה במשך החורף והגשמים המרובים הבטיחו לו שוב גורן יפה.  וכגודל חריצותו ואהבתו לאדמה כך היה גדול אומץ לבו.  לא היה אף מקרה אחד של התנפלות ותגרה של השכנים — שמלמד לא היה בין הראשונים להגן על המושבה.

כשקרה האסון בחווה ישב מלמד בביתו,  שבקצה המושבה במורד.  וכששמע את היריות — מיהר מיד אל החוץ.  בהחפזו שכח לחבוש את כובעו ולתפוס את הרובה,  שהיה תלוי על קיר חדרו.  אשתו הצעירה הסירה את הרובה ומיהרה אחריו ונתנה  בידו את הנשק.  היא שבה לביתה לשמור על הילד — ובעלה עלה לחווה.  אחריו באו כל שאר בני המושבה.

כשראינו את הערבים הנסים וחברינו רצים אחריהם החלטנו לשלוח אחדים משלנו לחסום את הדרך בפני הנמלטים.  שלשה יצאו:  י.  ש.,  אכר סג'ראי,  שמעון מלמד ואנכי.  מיהרנו לקראת הערבים וירינו עליהם מרובינו.  הבורחים באו בין המצרים.  מאחוריהם דולקים שני חברינו,  ומלפניהם — אנחנו.  הערבים מכפר סג'רה הרגישו בצרת אחיהם — וכל בני הכפר יצאו לקראת שלשתנו.  כשחברינו הנשארים בחווה ראו את הסכנה המרחפת על ראשינו קראו לנו לשוב.  אולם מחמת שריקות היריות לא שמענו את קולם.  ערבי סג'רה התקרבו אלינו.  חברינו צלצלו בפעמון.  הפנינו ראשינו — והנה כל בני הכפר לקראתנו.  החברים קראו לנו לסגת אחור — ושבנו.  זה מאחורי זה,  במרחק של מטרים אחדים,  שבנו אל החווה.  כבר היינו קרובים למקום,  שעמדו שם כל בני המושבה.  פתאום שמעתי את שמעון:  "ירו בי"!  והוא נפל ארצה.  מיהרתי אליו — הוא כבר היה מת.  מבין משוּכת-הצברים ירה אליו ערבי — והכדור פגע בלבו.

*

בחדר הגדול שבו ערכנו את ה"סדר",  היו שניהם מוטלים כל אותו הלילה כרוכים בסדינים לבנים.  למחר,  ב"אסרו-חג",  במקום ללכת לעבודתנו בשדה — עמדנו בבית-הקברות וחצבנו קבר — קבר אחד לשני חללים,  קבר לשני חברינו.

דוּמם הוצאנו אותם מחדר הפועלים,  דומם נשאנו אותם על שכמנו ל"בית העלמין" הסג'ראי  ודומם,  בלי הספדים,  הורדנו אותם לקבר הגדול...

יחד חיו ומתו במושבה עברית;  בה חלמו את חלום חייהם,  חלום התחיה,  ובה נפלו חללים...   ויחד הם נחים שניהם — השומר והאכר — שאדמה,  שקידשוה בחייהם ובמותם.

 

ניו-יורק,  ערב פסח תרע"ו.

(לוח אחיעבר,  קובץ שני).                

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] נראה שחסרה כאן מלה, אולי "במחשבה".  [הערת פרויקט בן-יהודה]