בשעה שחלוצי-העבודה הצעירים החלו לפלס דרכים חדשות להתיישבות וניסו לטפח צורות-יישוב מיוסדות על עבודה – קם באותה שעה גורם מיישב חדש אשר סייע לצורות החדשות מהצד הכספי, – החלה אז לפעול הקרן הקיימת.
קרן זו נוסדה בשנת תרס“ב בקונגרס הציוני החמישי, במטרה לגאול את אדמת א”י ברשות האומה כקנין הכלל. במשך עשר השנים הראשונות לא עשתה הקרן גדולות. שטח האדמה שנרכש כקנין הלאום מגיע ל-17,000 דונם, אחוז לא רב (3.66%) מהשטח היהודי שנרכש כקנין פרטי (בערך 500.000 דונם). ממיעוט אמצעיה ומהקשיים המרובים של משטר-הקרקע התורכי לא יכלה הקרן לעשות יותר בזמן קצר זה. אולם ערכה של הקרן הקיימת בא“י עד עכשיו הוא לא בכמותה אלא באיכותה. חשיבות פעולתה היא לא בגודל השטח של האדמה הגאולה, אלא בשיטה החדשה שנקטה בהתיישבות, וקודם כל בהשפעתה להגברת העבודה העברית. שום מוסד קולוניזציוני או חברה להתיישבות לא ביצרו במידה כזו את עמדת העבודה העברית – מדובר כאן בשטח החקלאי – כאשר נעשה הדבר על ידי הקרן הקיימת. בנידון זה עשתה הקרן באלפי הפרנקים יותר מהברון ויק”א במיליוניהם. אבל יש להוסיף מיד: פעולת הקרן הקיימת היתה פוריה ורבת-תוצאות אך ורק הודות למלחמה הבלתי-אמצעית של הפועל הארצישראלי ולתמיכה הפוליטית שניתנה לו במלחמה זו על ידי פועלי-ציון בקונגרס הציוני.
בתולדות הקה“ק נתאשר שוב הכלל הידוע, שהעיקרים והחוקים הטובים ביותר יש להם ערך מעשי רק אז, כשכוח ממשי עומד מאחריהם ודואג להגשמתם בחיי-המעשה. החוקה הכתובה בלבד לא היתה עומדת לקה”ק אילמלא נמצא בארץ ציבור-פועלים, שהעלה את רצונו ופעולתו בקו המטרה של הקרן.
גם הקה“ק התחילה לפעול במסלול הישן של ההתיישבות הקפיטליסטית. בחוות הראשונות שנוסדו על אדמת הקרן עבדו הפועלים כשכירים תחת השגחת פקיד מנהל. לכתחילה לא היה כל הבדל בין תנאי העבודה בחוות הלאומיות (חולדה, בן-שמן, כנרת) ובין התנאים בחוות יק”א בסג’רה. גם פה וגם שם עבדו הפועלים כשכירי יום או חודש, מבלי כל דעה וזכות בהנהלת המשק. השינוי הראשון חל בכנרת. בגמר שנת העבודה הראשונה נתגלה גרעון רב. – המנהל שערך תכנית המשק וקבע מראש הכנסה הגונה – הטיל את האשמה על הפועלים. “הפועלים היהודים עולים ביוקר. אינם יודעים עבודת השדה, ואילו הורשה להשתמש בעבודה יותר זולה היה המשק ודאי מכניס לפי התכנית שהתוויתי” – כך טען המנהל. הפועלים מצדם האשימו את רוע-הסדרים וחוסר הכשרתו של הפקיד. אילו היה זה משק פרטי היו בוודאי משלחים את הפועלים היהודים, או לכל הפחות חלק מהם, והיו ממשיכים את העבודה בפועלים יותר זולים. אולם על אדמת הקרן הקיימת שנרכשה בכספי העם למטרה לאומית אין לעשות דבר כזה על נקלה, ובא-כוח ההסתדרות הציונית בארץ, הד“ר רופין, ניסה דרך חדשה. חילק את אדמת כנרת לשתים; חלק אחד ממערב הירדן הניח בידי הפקיד, ואת החלק השני (אדמת אום ג’וני) מסר לחבורת פועלים לעבדה בהנהלתם העצמית. עברה שנה – והחלק שנשאר ברשות הפקיד הוסיף להביא גרעונות, החלק השני שנמסר לרשות הקבוצה, הביא רווח. נסתמנה דרך חדשה לפתרון השאלה. נתגלה שקבוצת פועלים מסוגלת לנהל עבודה על אחריותה, וגם מוכשרת לעבוד יותר טוב ובחסכון יותר גדול מאשר בהנהלת פקידות ממונה. תנאי העבודה של הקבוצה היו: כל פועל מקבל 50 פרנק לחודש. הקרן מספקת אדמה, דירות, האינוונטר החי והמת, וזריעה. אחרי “הגורן” מנכים את כל הוצאות המשק, לרבות גם שכר העבודה ודמי הפחת של האינוונטר, והרווח הנקי מתחלק שווה בשווה בין הקבוצה ובין הקה”ק.
ההצלחה המוסרית של הקבוצה עלתה על הצלחתה החמרית. ההנהלה העצמית לא רק חסכה הוצאות מיותרות של פקידות, אלא המריצה את היזמה והגבירה את חדוות היצירה ופריון העבודה של הפועלים. מבלי היותם נתונים להשגחה של רצון זר הרגישו הפועלים באחריותם הכפולה והשקיעו בעבודה ובמשק את מיטב יכולתם. הצלחה זו נתנה דחיפה להקמת קבוצות חדשות – בבן שמן, תל עדשים, כרכור ועוד.
במקומות אחרים נוסדו “קבוצות-כיבוש”. לפי החוק התורכי פוקעת זכות הבעלים על אדמה מוּבָרת במשך שלוש שנים והממשלה זוכה בה. וכשרוכשים קרקע יש הכרח לעבדה. מקודם היו מחכירים אדמות אלה עד להתיישבות לאריסים ערבים. שיטה זו גרמה לסכסוכים ומשפטים בלתי פוסקים, כי האריסים לא היו רוצים לפַנות בשעת הצורך את הקרקע. בשנים האחרונות היו פונים מפני כך לקבוצות פועלים שיעלו על הקרקע ויעבדוה עד שבעליה יתיישבו עליה בקביעות. קבוצות אלה כבשו את אדמת מרחביה, כרכור, כפר אוריה. אולם לאחר שבאו הבעלים עזבו הקבוצות את המקום, ובמושבות שנבנו אחר כך הוקם משטר של רכוש פרטי, ויש גם שלאחר עזיבת קבוצת הכיבוש הכניסו לַמקום עבודה לא עברית.
קבוצה קבועה, קבוצת-התיישבות, יכלה להתכונן רק במקום שהאדמה היתה קנין הלאום – רק על אדמת הקרן הקיימת. ואם אנו רוצים לייסד בא"י התיישבות עובדת – ורק התיישבות זו יש לה הערך הלאומי והסוציאלי המבטיח את עתידנו – עלינו לדאוג לגאולת האדמה ברשות האומה.
ניו-יורק, כ ניסן תרעח [דער איד. קעמפער 14]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.