_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הסתדרות המעמד או פדרציה של מפלגות?

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

עוד בוועידת האיחוד הראשונה בפתח-תקוה[1] (כד-ל אדר א תרעט) נתעוררה ונידונה שאלה זו בכל חריפותה.  כלי הפעולה המשותף לכל ציבור הפועלים מה טיבו: מוסד כללי הנבחר על ידי כל הפועלים, הקובע לעצמו את סמכותו ודרכי פעולתו והמכריע ברוב דעות – או מוסד פדרטיבי המורכב באופן פַּריטֶטי ופועל בסמכות מוגבלת מראש ורק מתוך הסכם כללי בזכות וויטו של המועט?  וכוח זה בין "המאחדים" ומתנגדיהם נמשך מאז עד הוועידה הראשונה של ההסתדרות הכללית בחיפה.

הדרישה הנועזה – אחרים יגידו האוטוֹפית – שהָכרזה בפתח-תקווה על ביטול המפלגות לא נתמלאה.  מסורת העבר גברה על תביעת האחריות בפני העתיד.  הרצון של רוב הציבור בימים ההם להקים את אחדות-העבודה המלאה והגמורה, בלי מרכאות כפולות, לא נתקיים בשלמותו.  "אחדות-העבודה" שנוצרה בפתח-תקוה לא הקיפה את כל הפועלים.  אולם תביעת האיחוד שבקעה פעם בעוז-רצון ובלהט-אמונה לא נשתתקה עוד.  באו חלוצי העלייה השלישית – והמלחמה נגד המחיצות הטפֵלות נתחדשה ביתר שאֵת.  והמחנה השלישי אשר נוסף על "אחדות-העבודה" ו"הפועל הצעיר" הכריע את הכף.  נקראה וועידת חיפה ונוסדה ההסתדרות הכללית (כח כסלו תרפא).

המחיצה הָבקעה – אבל לא נעקרה ביסודה.  במקום פיצולי הפועלים ניסו לפצל את הפעולה.  פחד-האיחוד מצא לו מקלט חדש.  "ההסתדרות הכללית אשר תווצר בוועידה הכללית צריכה להיות בבחינת קואופרציה של המפלגות הקיימות" – כך דרשו לפני וועידת חיפה אלה שפרשו מאחדות-העבודה בפתח-תקווה.  והנימוק היה פשוט ופרימיטיבי: בעבודה היישובית של הפועל העברי ישנם שני צדדים: מצד אחד הפעולה לחיי עולם, משאת הנפש בעבודה וביצירה, התפקידים המדיניים והתרבותיים.  כאן הזרמים שונים והדרכים מחולקים, ומפני כך שולטת כאן המפלגה.  מהצד השני – דאגת העבודה של הפועל באשר הוא פועל, באשר הוא נושא צרכים כלכליים בחיי יום יום.  צרכים אלה משותפים במדה שווה לכל הפועלים בלי הבדל דעה והשקפה.  ההסתדרות הכללית והוועידה הכללית יכולה וצריכה לטפל רק בצד השני, האחרון.   "ההסכם הכללי" זהו היסוד לאיחוד הפעולה, והפעולה המאוחדת צריכה לעמוד על נקודות השיתוף המינימליות, שהן מהוות את השטח אשר עליו עומדים כל הפועלים.

מראשית נתינתם היו רעיון הפדרציה בהסתדרות וצימצום סמכותה שלובים וכרוכים זה בזה, כי אחד מַתנה את השני.

הוועידה הכללית הראשונה בחיפה, כידוע, לא יצרה "קואופרציה של מפלגות" אלא הסתדרות כללית של פועלי א"י, והסייגים של רקין ונמין שנקבעו בחוקת ההסתדרות בוועידה הראשונה לשם ההסכם הכללי הראשון נפרצו מהר בכוח הרצון החי והפעיל של ההסתדרות הקיימת.  המגבילים והמצמצמים עצמם לקחו חלק בהרחבת חוג הפעולה והסמכות של ההסתדרות, מבלי להשגיח בחוקה הפורמלית, אולם הרעיון הפדרטיבי שלא מצא בוועידה הכללית אוזן קשבת ואין זכר ואין רמז לו בחוקת ההסתדרות ובמבנה האורגני עודנו קיים ופועל בחוגים שונים, ולאו דווקא בחוגי ממציאיו, ומתעורר מדי פעם בפעם בצורות ודמויות שונות, ומשמש מכשול ומפגע בעבודת ההסתדרות מאז הווסדה עד היום הזה.

וועידת חיפה כוועידת פתח-תקווה לא ביטלה את המפלגות.  יתר על כן.  וועידת-הייסוד של ההסתדרות הכללית, בניגוד לוועידת-האיחוד הראשונה, אף לא הציגה לעצמה מטרה זו, ולא שאפה לביטול המפלגות.  אבל כל הסובר שרעיון פתח-תקווה נתבדה ביסודו אינו אלא טועה.  המפלגות לאחר ייסוד ההסתדרות הכללית אינן עוד אותן המפלגות שהיו לפני כך.

נשתנו כוח המפלגה, תעודתה ותנאי קיומה.  כוח הפעולה הכלכלית, היישובית והתרבותית שהיה מרוכז בידי המפלגה העבר כולו לרשות ההסתדרות.  ההסתדרות קיבלה על עצמה לא רק את הדאגה לצרכי יום יום של מעמד הפועלים, כמו שדימו קצרי הראות, אלא ריכזה בידיה גם את כל המוסדות והמפעלים והמעשים הקובעים את חיי העולם של תנועת הפועלים.  ההסתדרות מנצחת על העלייה, ההתיישבות והחינוך של העובדים.  היא נעשית לגורם מדיני כביר ביישוב ובארץ.  קשריה את חו"ל הולכים ורבים: את תנועת הפועלים היהודית, את תנועת החלוץ, את הפועל בין-הלאומי.  לאט לאט נהפכת ההסתדרות למרכז ולמנוף של תנועה עולמית, והיא מאחדת סביבה את כל הכוחות והרצונות והמאוויים בכל תפוצות הגולה המָפנים כלפי המשאת ההיסטורית הגדולה של הפועל העברי בארץ – בנין חברת העובדים בשם הגאולה הלאומית והסוציאלית השלמה של העם העברי.

המפלגה מחוץ להסתדרות כמעט נתרוקנה מכל תכנה.  כוח השלטון וההשפעה שהיה מקודם למפלגה הודות למפעלים הכלכליים והיישוביים שעמדו ברשותה, ושבזכותם היתה מאלצת ומכרחת את הציבור להתחשב אתה, בלי קשר את דעותיה והשקפותיה, – כוח זה ניטל מהמפלגה.  לא הציבור תלוי עכשיו במפלגה, כי אם להיפך.  רק במידה שדעות המפלגה יש להן מהלכים בציבור – רק במידה זו יש למפלגה ערך והשפעה.  הרכוש האחד שנשאר למפלגה – זהו רכושה הרוחני.  אין המפלגה יכולה עוד לעשות כמעט דבר קטן או גדול על דעת עצמה – היא תלויה בבחירות, בדעת הקהל הרחב שמחוץ לה.  אישי המפלגה ומנהיגיה יש להם תוקף רק במידה שהציבור הגדול, שלא מחברי המפלגה, נותן בהם אימון ובוחר בהם.

את שלטון המפלגה התלויה אך ורק בחוג חבריה המצומצם ירשה הדימוקרטיה המעמדית.  בהסתדרות הוקמה מעין מדינת-פועלים, הרשות האבטונומית של המעמד העובד.  המשתית של אבטונומיה מעמדית זו היא הבחירה הדימוקרטית, הכללית והשווה; ההנהלה הנבחרת על ידי כל הציבור והאחראית על כל מעשיה בפני כל הציבור.  לא הסכמי גופים מפלגתיים עומדים ברשות עצמם, לא הרכבות פריטטיות הממונות ע"י המפלגות – אלא בחירה חפשית והכרעה חוקית של רוב הציבור בכל שאלה ולכל ענין שדעת הציבור ובאי כוחו הנבחרים נחלקת בהם.  הבסיס המוסרי של ההסתדרות הוא לא שוויון-המפלגות – אלא שוויון החברים.

הדגשתי לעיל "מעין" מדינה, מכיוון שהשוואה זו עלולה להשלות בהפרזתה.  ההסתדרות משוללת כוח-הכפייה והשלטון באונס – סימניה המובהקים של המדינה.  המשמעת שההסתדרות מטילה על חבריה היא משמעת עצמית קיבוצית, התלויה בהסכמה "החפשית".  מקור כוחה ותקפה הפנימיים של ההסתדרות הם מוסריים בעצם, ונשענים על ההכרה המעמדית והאחריות ההדדית של ציבור הפועלים.  החברות להסתדרות אינה כפויה – היא נובעת מהרצון וההסכם "החפשי" של כל חבר וחבר – אם כי רצון והסכם "חפשי" זה מותנה בגורמים וציוויים חברתיים, כלכליים ונפשיים רבי-אונים, כמעט מכריחים.  הזיקה להסתדרות יש לה שרשים עמוקים במציאות, בצרכי החיים וביסודות הנפש, ולא קל הדבר להשתחרר מזיקה זו.  ואם ליחידים היציאה מן ההסתדרות אינה קשה ומכאיבה ביותר, הרי לגופים ציבוריים – קיבוצים, מפלגות וכדומה – הזיקה להסתדרות היא כמעט כפויה, ועזיבת ההסתדרות או פירוק עוּלה במתכוון ובגלוי – הם כמעט דברים נמנעים.

במה דברים אמורים?  בפירוק עול חיובי, בולט, גלוי.  לא כן הסרת-עול-ההסתדרות שלילית, חשאית, מכוסה.  אין דבר קל ונוח מהשתמטות מאחריות הסתדרותית, מהימנעות משאת בעולה, מהסתלקות מקיום מצוות ההסתדרות ומהיות נאמן לה.  דברים אלה יונקים לגמרי מכוח ההכרה הפנימית ורגש האחריות האישי – בין של יחיד, בין של קיבוץ ובין של מפלגה, – ובספירה זו ההסתדרות היא כמעט מחוסרת-ישע ומשוללת כל כוח הכרחה וציווי.  ובחולשה זו של ההסתדרות נאחז למעשה הרעיון הפדרטיבי.

במקום התורפה של ההסתדרות יש אפשרות למפלגה להתבצר ולדרוש לעצמה זכויות יתירות וכוח השפעה ושלטון שאינם שאובים ממקור הרצון ההסתדרותי, המתבטא ומתגלה בבחירות ובבחינה הפומבית והציבורית של העמדות והדעות וההשקפות השונות של פלגות ההסתדרות.

הרעיון הפדרטיבי, רעיון הפריטטיות של המפלגות בצורה זו או אחרת, נשען, ביודעים ובלא יודעים, על הרפיון הפנימי הטבוע בהסתדרות ועל ידי כך הוא מגדיל ומרבה את הרפיון הזה.  הוא מתנכר לכוחות המוסריים והחברתיים, שעליהם נשענת ההסתדרות, ועל ידי כך הוא מחליש ומפחית את הכוחות האלה.  הוא יונק את תקפו הפנימי לא מרצונה ומכשרונה של המפלגה להועיל להסתדרות – אלא מיכלתה להזיק לה.

הפריטט משחרר את המפלגה מהזיקה לדעת הקהל ההסתדרותית ולבחינה ולבקורת הציבורית.  בין שרוב הציבור מסכים לעמדת המפלגה ולדרכיה המיוחדים ובין שהוא מתנגד להם – הפריטט מבטיח למפרע את מידת שלטונה והשפעתה של המפלגה.

הרעיון הפדרטיבי שולל באופן זה את האבטונומיה המעמדית וסותר את רצון הדימוקרטיה הפועלית, והוא אינו מסוגל לדור בכפיפה אחת את הפרינציפיון של מוסדות נבחרים ואחריות ציבורית מלאה.

הרעיון הפדרטיבי לא רק מתנקש ביסודות המוסריים של ההסתדרות ומחליש כוחה כלפי-פנים – הוא גם מקטין את כשרון הפעולה המעשי של ההסתדרות וממעיט את דמותה וערכה כלפי חוץ.

אביא שתים שלוש דוגמאות מחיי ההסתדרות המאמתות ומבררות את הנחתי זו.  על דוגמאות אלה אפשר להוסיף כהנה וכהנה.

בוועידה השניה של ההסתדרות הוחלט על הוצאת עתון יומי.  הדעה שנשמעה בוועידה הראשונה ש"אין להכניס להסתדרות את המושג הסתמי של תרבות", לא החזיקה מעמד זמן רב בהסתדרות, והוועידה השניה כבר "העזה" לקבל החלטה על הוצאת עתון יומי של ההסתדרות.  הדאגות המרובות והקשות האופפות את ההסתדרות בלי חשך עיכבו זמן רב בעד המוסדות המוסמכים של ההסתדרות לגשת להגשמת ההחלטה של הוועידה הכללית השניה.  סוף סוף הועמדה השאלה באחת ממועצות ההסתדרות והוחלט לבחור במערכת.  הדבר היה במועצה החמישית, ביום כ"ט אייר תרפ"ד.  מאז עברו שבעה חדשים והענין לא מש ממקומו – לא מחוסר אמצעים ולא מחוסר אנשים.  החלטת המועצה לא נתקיימה מפני שנתקלה במכשולים שהרעיון הפדרטיבי שם על דרך ההסתדרות.

בהרצאתי בחיפה ביום ההסברה – שזכתה ל"פרסום" שלא מדעתי – הזכרתי דוגמה אחרת מהפרקטיקה הפדרטיבית: קנונית-המפלגות בבחירות האחרונות למועצות הפועלים העירוניות.  בכל מקום יש ששתי מפלגות עושות ביניהן הסכם על יסוד של עמדה משותפת, זמנית, מינימלית, ויוצרות על בסיס של מצע מסוים קואליציה של מפלגות.  דבר כזה ייתכן גם בהסתדרות.  פעולה משותפת כזו של גופים שונים בהסתדרות על יסוד של עמדה כללית ומשותפת מסוגלה להיות גם לברכה להסתדרות, כי היא ממעיטה את שטח החיכוכים והניגודים הפנימיים, ומגבירה את כשרון הפעולה של ההסתדרות וכוח השפעתה.  אולם כששתי מפלגות הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב – עושות ביניהן קנוניה, מהו המצע המשותף לפעולתן בהסתדרות?  היחס לשפה העברית?  לבנין הארץ?  לתפקידי ההסתדרות?  ליצירה המשקית של ציבור הפועלים?  למלחמת המעמדות?  לקונגרס הציוני?  לאינטרנציונל?  נקודת השיתוף אפשר למצוא בהתנגדותן, למשל, לאחדות-העבודה, וייתכן ששתיהן מאמינות שהתנגדות זו היא מוצדקת ופוריה.  אולם המספיקה נקודה זו לפעולה משותפת בהסתדרות?  קנוניה כזו משוללת כל יסוד מוסרי ותוכן ציבורי הסתדרותי.  הודות לקנוניה זו מקבלות מפלגות שדעותיהן נדחו על ידי הרוב הגדול של הציבור יכולת לשלוט בציבור נגד רצונו ונגד הכרתו.  קנוניה זו היא גם חסרת כשרון המעשה, כי מצע שלילי בלבדו אינו מסוגל לשמש יסוד לפעולה.  על פי טיבה והגיונה הפנימי מוכרחה קנוניה זו להחליש ולפורר את ההסתדרות גם כשאין כל כוונה לכך.  בלי "גזורו", בלי הפרדה והפקרה של המפעלים והמעשים והרשויות לא תתכן ולא תצויר כל פעולה של קנונית-מפלגות הסותרות ושוללות זו את זו ביסודן ובמהותן.

הרעיון של פדרציה של מפלגות חדר גם לחוגים העומדים מחוץ להסתדרות והביא גם שם נזק רב לציבור הפועלים בארץ.

זה שנתיים שההסתדרות תובעת הקמת שכונות-עובדים בתור תנאי יסודי לקיומו וביסוסו של פועל העירוני.  דרישה חיובית זו של ציבור הפועלים, שהכרזה בוועידה הכללית של ההסתדרות, נתקלה מהרגע הראשון בהתנגדות ואי-הבנה מצד הנהלת הקרן הקיימת, שלא הכירה בחובתה להענות לצרכי ההתיישבות של אלפי הפועלים העירוניים.  וזמן רב נמנעו מנהלי הקרן הקיימת מרכישת קרקע לבנין שכונות העובדים ליד חיפה ויפו, ודחו את הדרישות הנמרצות והבלתי פוסקות של ההסתדרות.  ואחד הנימוקים – או האמתלאות – לדחייה זו היתה הטענה ששכונת העובדים אינה דרישת ההסתדרות, אלא דרישת אחת המפלגות בהסתדרות.  פעמים אחדות פניתי בשליחות ההסתדרות לראש הנהלת הקרן הקיימת, הא' מ. מ. אוסישקין, בדבר קרקע לשכונות העובדים, ובכל פעם שמעתי את התשובה ששכונת העובדים אינה אלא דרישת "אחדות-העבודה", וכי "הפועל-הצעיר" מתנגד לכך שהקרן הקיימת תרכוש קרקע להתיישבות עירונית.  לא הועילה אפילו השתתפות חבר "הפועל הצעיר" במשלחת לקרן הקיימת, שאף הוא דרש מה שדרשתי אנוכי, ואף הוא בא מטעם ההסתדרות.  ייתכן שטענה זו שימשה רק פתחון-פה – אולם אין כל ספק שהיא היתה זמן רב בעוכרי המפעל של שכונת העובדים, שההסתדרות נלחמה ונלחמת עליו.

וכמה נפוץ ורגיל הדבר בפנים, שכל הרוצה להתעלל באחד ממוסדות ההסתדרות, או לבטל את ערך מעשיה והחלטותיה או למעט את דמותם – תולה הקולר בצוואר המפלגה "השלטת", כאילו נבחרי ההסתדרות חדלו מהיות נבחרי ההסתדרות רק משום שהם חברים למפלגה זו או אחרת.

למרות ארבע שנות קיום ההסתדרות טרם השתחררה ונתעמקה ונתבצרה ההכרה ההסתדרותית בלבות ובמוחות החברים, וכל גל של עלייה חדשה, אשר "לא ידעו את יוסף", אשר לא חיו את כל הכאב והסבל והנפתולים אשר כולנו, כולנו על כל זרמינו ומפלגותינו, כאבנו וסבלנו ונפתלנו עד שהגענו לאיחוד ועד שהקמנו בעצב וחרדה, בתקווה ואמונה את הבימה האחת, הכללית הנאמנה – כל גל של עולים חדשים מכניס לארץ מושגים ויחסים שאינם הולמים את טיבה של ההסתדרות, זו המאחדת ומרתקת את כולנו בעבודה ובמפעל, ביצירה ובמלחמה, בחיי יום יום ובדאגות לחיי עולם.

אין כל ספק שהמצב הקשה אשר נתהווה בהסתדרות במחצית השנה האחרונה, הסכסוכים והעיקופים המפלגתיים המכאיבים שריפו את ידי ההסתדרות והפריעו קשה בעד פעולות מוסדותיה האחראיים – מקורם לא רק בנטיות האטוויסטיות המתעוררות פה ושם מזמן לזמן, אלא במידה רבה בהשקפות-חוץ, ביחסי-נכר שהכניסו העולים החדשים אשר נתבצרו במפלגות הקיימות והאצילו עליהן מרוחם.

ועדיין יש צורך, לאחר שמלאו ארבע שנים לקיום ההסתדרות – וצורך זה יחזור מזמן לזמן – להזכיר ולהסביר ולהטעים שבוועידת חיפה נוסדה לא פדרציה של מפלגות השליטות על הציבור מתוך קנוניה והסכם הדדי, אלא הסתדרות כללית אחת ויחידה של מעמד-הפועלים בארץ, העומדת ברשות עצמה ושולטת על גורלה, הבוחרת את שליחיה ומחליטה על כל עניניה וצרכיה כרשות דימוקרטית ואבטונומית: בהסכמה כללית כשאין חילוקי-דעות, ובהכרעת הרוב כשהדעות מחולקות.

– – – – – –

בזאת לא נאמר שאחרי היווסד ההסתדרות בטלה המפלגה וניטל טעם קיומה.  מי שאינו רואה את המפלגה מפני ההסתדרות שוגה לא פחות ממי שאינו רואה את ההסתדרות מפני המפלגה.

 

יד טבת תרפה [קונטרס רא]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] וועידת הייסוד של אחדות-העבודה.