רקע
דוד בן־גוריון
המפלגה וההסתדרות

המפלגה וההסתדרות / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.


בתנועת הפועלים בארץ נשמעה עכשיו קריאת האיחוד. הקריאה באה כמעט בבת אחת מחברים שונים מבלי שנדברו איש את אחיו. וקריאה זו אינה חדשה.

לא השנה ולא לפני שש שנים נתחדש דבר האיחוד בתנועתנו. מיום הַכּר הפועל העברי בארץ את גורלו הקשה והגדול ואת אחריותו הרבה והכבדה לא שָלווה נפשו מאין איחוד. ועד אשר דבר האיחוד לא יקום במילואו ובלי שיירים – לא יתן דמי.

וגם זאת עלינו לדעת: לא היום ולא מחר ואף לא מחרתיים יקום הדבר ויכוּלה. מעמד הפועלים בארץ לא יבצע את דבר איחודו כל עוד לא השלים את דבר היבנותו. המעמד העובד בארץ עוד טרם קם ויהי. הוא רק הולך ומתהווה. העלייה מהווה ובונה אותו מתוך חבלי-לידה קשים ובלתי פוסקים. וחבלי-לידה אלה מלווים גם את תנועת האיחוד.

מיום שקמו בארץ שתי מפלגות-הפועלים הראשונות לפני עשרים שנה – לא פסקה פעולת האיחוד בתנועת הפועלים בארץ.

הנסיון הראשון לאיחוד, הידוע לי מתוך השתתפות בו, נעשה בפתח-תקווה בתחילת חורף תרס"ז. תכנית “האיחוד” היתה אז צנועה מאוד: סידור כל פועלי המושבה באגודה כללית אחת אשר תנהל ברשותה את מטבח הפועלים (זה היה אז “משק הפועלים” היחידי בארץ) שנמצא אז ברשות המפלגה, תייסד מכבסה משותפת ותדאג להמצאת עבודה לכל הפועלים.

כמעט כל פועלי המושבה נתנו ידם ל“איחוד” זה: כל חברי פועלי-ציון (הם היו המתחילים בדבר), כל הבלתי-מפלגתיים ורוב חברי “הפועל הצעיר”. ראשי מרכז הפועל הצעיר ביפו (על תל-אביב עוד לא חלם איש בימים ההם) נבהלו משום מה מאיחוד זה וחרדו לפתח-תקווה לדבר על לב חבריהם שלא יתחברו לאגודה. חברי “הפועל הצעיר” המקומיים התאבקו זמן מה נגד מנהיגיהם, אך לבסוף גברה משמעת המרכז המפלגתי – וה“איחוד” לא יצא לפועל.

הנסיון שלא הצליח בפתח-תקווה עלה יפה בגליל. ואולי הודות לריחוק המקום ממרכז המפלגה ביפו. עתונות הפועלים עוד טרם היתה בארץ. הרכבת לגליל לא עלתה אפילו במחשבה, והקשר בין יהודה והגליל היה כמעט אך ורק ברגל. וההליכה לגליל היתה מעין מאורע שלא נתרחש בכל יום, אפילו לא בכל חודש. באותו הזמן שמנהיגי “הפועל הצעיר” נלחמו בפתח-תקווה נגד ייסוד אגודת פועלים כללית בלתי מפלגתית – סודרה בסג’רה הסתדרות “החורש”, שאיחדה את כל פועלי הגליל התחתון (סג’רה, ימה, מסחה ומלחמיה) וניהלה את כל עניני העבודה במושבות הגליל. מספר פועלי הגליל הגיע אז לחמישים-ששים, מספר הנראה בימינו אלה כמעט נלעג, אולם אז היה זה כוח. בועד “החורש” נמצאו חברי שתי המפלגות – ואיני זוכר אף מקרה אחד של חילוקי דעות בעבודה על פי הקו המפלגתי. המחיצות המפלגתיות לא בטלו באופן פורמלי, אבל הניגודים המפלגתיים לא היו מורגשים כלל בפעולת “החורש”.

אחרי ביטול “החורש” באה תקופת וועדי הפועלים במושבות. גם מוסד-פועלים כללי זה, הנראה היום כל כך טבעי ופשוט והכרחי – סודר אז רק אחרי התאמצות והתאבקות שנמשכה שנים אחדות.

בשנת תרע“א, בתחילת הקיץ, נוסדו ההסתדרויות החקלאיות הראשונות – תחילה בגליל, ואחר כך ביהודה. וגם כאן היו חבלי איחוד קשים, וזמן רב לא פסקו החיכוכים והסכסוכים את המפלגה שעינה היתה צרה בפעולת ההסתדרות היישובית. המפלגה דרשה שההסתדרות תהיה רק “פרופסיונלית”. אולם סוף סוף ניצחה ההסתדרות ופרצה את מסגרת ה”פרופיסיונליות" הצרה.

בשנת תרע“ג נעשה נסיון להקים “וועד מאוחד של פועלי א”י”. בוועד זה השתתפו פועלי יהודה החקלאים, פועלי הגליל ו“השומר”. אולם וועד זה לא נתקיים זמן רב. רק בסוף המלחמה הוקמה הסתדרות חקלאית אחת לכל הארץ – בוועידת-האיחוד בפתח-תקווה, שבה נתאספו בפעם הראשונה כל הפועלים החקלאים בארץ לוועידה כללית אחת (כד אדר א תרעט).

שני מפעלי האיחוד הגדולים של הזמן האחרון עודם חיים בזכרונו של חלק גדול מציבור הפועלים בארץ: האיחוד הציוני הסוציאלי ב“אחדות העבודה” בפתח-תקווה (אדר תרעט) והאיחוד הכללי בהסתדרות העובדים בחיפה (כסלו תרפא).

יש להוסיף גם את מעשי האיחוד האחרון שאף הוא יצא לפועל בפתח-תקווה – הצטרפות הפועל המזרחי להסתדרות הכללית (חשוון תרפה).

***

בפתח-תקווה העמדה בפעם הראשונה שאלת האיחוד בכל היקפה ובכל עמקה. תכנית האיחוד של אחדות העבודה מיצתה את כל תכנה של תנועת הפועלים בארץ. תכנית זו נבעה מתוך הכרה ואמונה עמוקה שבארץ קיים ציבור פועלים מגובש ומאוחד בדרך עבודתו ומגמת-חייו. זו היתה ההכרה שמעמד-הפועלים בארץ אין לו מטרות של מעמד בלבד – אלא מטרות של עם: שתעודתו ההיסטורית של המעמד העובד היא – ביטול המעמדות וקביעת כל חיי העם בצורת חברת-עובדים בת-חורין ושוות-זכויות; שהכוח הגדול אשר יבנה את המעמד העובד ויגשים את מטרתו ההיסטורית – היא עלייה עממית גדולה ובראשה עלייה חלוצית אשר תפלס את הדרך למעמד עובד וכובש; ושאחד התנאים להגשמת המטרה של מעמד הפועלים – אחד התנאים להגשמת הציונות הסוציאליסטית, היא איחודה הגמור והשלם של תנועת הפועלים בכל ענפיה וחלקיה.

הציונות הסוציאליסטית שאחדות העבודה קבעה במרכז תכניתה לא היתה התורה המופשטת, הערטילאית של הציונות הסוציאליסטית של בעלי ההלכה התיאוריטית בגולה – אלא תורת החיים והמפעל של הפועל העברי בארץ במשך חמש-עשרה שנות עבודה, יצירה ומלחמה, הציונות הסוציאליסטית אשר נתגלמה ונתגבשה בחיי יום יום, ברצונות ובמאוויים שנשקעו במפעלי העבודה וההתיישבות, התרבות והשמירה.

בלב ציבור הפועלים בשלה ההכרה שאין כל טעם ויסוד וזכות והצדקה לפירודים המפלגתיים ולקרעים הסידוריים ושרק מתוך הרגלי המסורת הטפלה והעקרה קיימות המחיצות המלאכותיות המפוררות והמחלישות והמכשילות. בכוח-איתנים תקפה את כל חלקי הציבור העובד הרגשה בוערת שבשעה זו, בעמדנו על סף העלייה החדשה, הרחבה, עם אפשרויותיה הגדולות ומכשוליה העצומים, הוטלה על תנועת הפועלים בארץ אחריות רבה וכבדה ושליחות נאמנה להכשיר את הדרך לקליטת העלייה בעבודה, בהתיישבות, בתרבות, בשפה; ללקט וללכד בארץ ובחו"ל את כל הכוחות הציוניים הסוציאליסטיים בתנועת הפועלים ובתנועה הציונית לחטיבה אחת רבת-אונים ואדירת-השפעה לשם כיוון כל הפעולה היישובית והמדינית לקראת בנין המשק הלאומי בארץ ברשות העובדים ולקראת השלטת העבודה בארץ ובעם.

כשלהבתיה הוצתה ולהטה שאיפת האיחוד בנשמת ציבור הפועלים על כל סיעותיו ומפלגותיו, השאיפה לאיחוד שלם וגמור שאין אחריו כל שיור. לציבור הפועלים שנמצא בארץ מלפני המלחמה הושיטו יד-חברים גם חלוצי העלייה השלישית הראשונים שבאו לארץ עם הגדודים האמריקנים.

בוועידת האיחוד בפתח-תקווה, שכינסה בפעם הראשונה את כל פועלי ארץ-ישראל, הגיעה תנועת האיחוד לשיא יכלתה ואונה – ולא עצרה כוח להתגבר לגמרי על שעבוד המסורת.

לא בנקל עלה הדבר בידי השוללים המעטים לפגום את האיחוד השלם והגמור. מששים הצירים שנועדו בוועידה החקלאית הכללית – ארבעים ושמונה, חברי מפלגה ובלתי-מפלגתיים, ענו כאחד בחיוב. אף אחד לא הרים ידו נגד, ורק שנים-עשר נמנעו מהצביע באותו מעמד. ורק לאחר איזולציה מלאכותית מאחורי הפרגוד המפלגתי בתוך אטמוספירה מחוממת של יחסים מפלגתיים אינטימיים, הצליחו מתנגדי האיחוד אחרי התאבקות קשה ובסבל רב לקבל משנים-עשר הצירים את תשובתם השלילית. האיחוד השלם לא קם – ואחרי זה, כשהיה צורך להבאיש את האיחוד, להטיל דופי במאחדים, באו המלעיזים והמציאו את ה“פירוש” הידוע בנוסח השגור שכל דבר-האיחוד לא היה למפרע אלא מניבר סטרטגי, השתמשות במרמה בלוזנגים פופולאריים של איחוד לשם עשיית קפיטל מפלגתי וכו' וכו' ככתוב.

תנועת האיחוד הגדולה בפתח-תקווה העשירה והפרתה את תנועת הפועלים בארץ, אם כי לא ניתן לה כל רצונה. נוצרה “אחדות-העבודה” אשר הרימה את קרן הפועל העברי בתור כוח מעמדי-לאומי מכריע ביישוב ואשר סללה את הדרך להקמת ההסתדרות הכללית.

באה העלייה השלישית. מספר העולים החדשים עלה בכמותו על ציבור הפועלים שהיה בימי פתח-תקווה בארץ. בכוחה של העלייה החדשה נתגברה תביעת האיחוד הכללי – והגיעו ימי חיפה. הפעם היה העיקר לא איחוד גמור – אלא איחוד כללי. מצע האיחוד החדש שעיבדה “אחדות העבודה” נתקבל בוועידת חיפה כמעט מלה במלה ונוסדה ההסתדרות הכללית.

נוצר הכלי הגדול המכיל את כל מעמד הפועלים בארץ והמוכשר לדלות בפעולתו את כל תכניה הלאומיים והמעמדיים של תנועת הפועלים בארץ – בתנאי, שתפעל בתוכו המפלגה המכוונת, רבת-היכולת ואדירת-הרצון, אשר תדריך את מעשיו ותשליט בהם את המגמה של הציונות הסוציאליסטית.

עם ייסוד ההסתדרות נשתנו התנאים והיחסים הסידוריים בתנועת הפועלים ודרכי הפעולה וההפעלה נעתקו למסלול חדש. כוח הפעולה והמעשה נתרכז בהסתדרות, ההדרכה והכיוון וההפעלה הוטלו על המפלגה.

ביסוד ההסתדרות לא הונחה כל תכנית ומגמה פרוגרמתית. בה ניתנה רק המסגרת הכללית, המסגרת לכל המעשים והפעולות והענינים של מעמד הפועלים. מתוך מסגרת זו הוצאו בכוונה הדעות וההשקפות, האמונות והמגמות. ההסתדרות אינה שואלת ל“אני מאמין” של חבריה, היא הסתדרותו של המעמד כמו שהוא. כל פועל, אם גם אינו מחייב את כל תכניה של תנועת הפועלים בארץ ומתנכר לתעודתה הלאומית או המעמדית או גם לשתיהם יחד – הוא אזרח בהסתדרות, כל זמן שאינו מפר את משמעתה בפועל. החובה האחת שההסתדרות מטילה על חבריה – זוהי משמעת הפעולה. אולם טיבה של הפעולה, שההסתדרות מחייבת במשמעתה את חבריה – אינו נתון למפרע במסגרת ההסתדרות.

פעולת ההסתדרות, מגמתה, כיוונה ונטייתה תלויים ומותנים ברצונם וביכלתם של הכוחות השונים הפועלים ומכריעים בתנועת הפועלים בארץ, בתוך מסגרת ההסתדרות.

***

בימי פתח תקווה היו הכוחות המצויים בתנועת הפועלים בארץ מאוחדים במגמת עבודתם ובמאוויהם הפנימיים, אם כי באופן סידורי היו נפרדים ונקרעים. חמש-עשרה שנה של עבודה ונסיון משותפים גיבשו את ציבור הפועלים ועשוהו לחטיבה חברתית אחת. אולם מעמד פתח-תקווה היה יחיד בשעתו, ועם בוא העלייה החדשה נשתנה המצב.

העלייה אינה מעבירה רק אלפי עולי העבודה מהגולה לארץ – היא גם משנה והופכת את כל הווייתם החברתית, הכלכלית והתרבותית. תנועת הפועלים בארץ אינה המשך והעתק של תנועת הפועלים בגולה. בתנועת-הפועלים היהודית בגולה אין גידול מתוך עלייה ואין שאלות קליטת העלייה. אין הפועל היהודי בגולה עוסק בהתיישבות, ואין הוא מרגיש עצמו אחראי על גורל הקמת המשק. מלחמתו המעמדית היא דלת-תוכן, מצומצמת ומוגבלת בשאלות המשכורת ותנאי העבודה יום-יום. אין לו המאוויים המעמדיים-לאומיים להשלטת העבודה בחיי העם ואין הוא מכיר את כל סבך השאלות והתפקידים של כיבוש ארצי. עצם מבנהו הכלכלי והחברתי הוא חד-צדדי, הוא סגור בתוך מקצעות עבודה אחרים שאין להם שליטה על משק הארץ.

תנועת הפועלים בארץ היא יצירה חדשה, ילידת מהפכה קשה ועמוקה, והיא מתפתחת לפי החוקים המכוונים את קליטת העלייה ואת צמיחת הכלכלה והתרבות בארץ. מוצאו החברתי, חינוכו המעמדי, אפיו וטיבו הכלכלי, אוצר מחשבתו וערכיו המוסריים של הפועל לפני בואו לארץ לא הכשירו אותו למפרע לתפקידים שהוטלו עליו למלא בארץ בעבודה, בתרבות, ברכישת השפה, בהתיישבות, בהסתדרות. הפועל בארץ נתבע לשינוי ערכין בכל תפיסת החיים, בעבודה, בהווי, בהכרת התפקידים והאחריות המעמדית והלאומית. שינוי ערכין אלה כרוך בקשיים ומכשולים קשים, ולא בין לילה נעשה.

יוצאי המעמד הבעלי-ביתי העוברים לארץ לעבודה מביאים אתם את האידיאולוגיה הלאומית המדומה המתכחשת למעמד הפועלים ומתנכרת למלחמתו המעמדית ולתעודתו בהשלטת העבודה בחיי העם והארץ. וחניכי ההכרה הפרוליטרית שבגולה מכניסים לארץ זרוּת וחוסר הבנה ביחס לתפקידים הלאומיים-המעמדיים של הפועל העברי בעלייה, בהתיישבות ובתרבות, ודרכי מחשבתם ופעולתם אינם הולמים את צרכי העבודה בארץ.

ורק לאחר שעלייה רבת פרצופים וניגודים זו נעקרת בטבוּרה מעברה המדולדל והעקר בגולה ונקלטת בשרשיה בקרקע הארץ, רק לאחר שהיא מהותכת ונצרפת בכור העבודה והנסיון בארץ – רק אז מתגבש הדפוס החדש המוצק והנאמן של תנועת הפועלים הארצישראלית המתרקע ומזדקק על סדן המחשבה והמפעל של העבודה בארץ.

פרוצס זה של היתוך וגיבוש בתוך תנועת הפועלים בארץ אינו פוסק – כל עוד נמשכת העלייה. ובינתיים גדולה ורבה ההתרוצצות של רצונות ומאוויים וזרמים זרים ושונים ומתנגדים.

מצב זה חייב בחיפה את הוויתור של אחדות-העבודה על תכנה הפרוגרמתי באיחוד המלא. ההסתדרות הכללית מחויבת לשמש בית ומקלט לכל מעמד הפועלים, על כל ניגודיו וזרמיו. ומצב זה הוא הוא שחייב את הישארה של “אחדות העבודה” בתור מפלגה המכוונת ומפעלת את ההסתדרות.

“אחדות העבודה” לא יכלה לוותר על תביעתה היסודית של תנועת הפועלים בארץ – תביעת האחדות הפנימית של התנועה לכל ענפיה וחלקיה, שבה היא רואה אחד התנאים המוקדמים להגשמת מטרתה: הגשמת הציונות הסוציאליסטית, השלטת העבודה בארץ ובעם. מעמד הפועלים ותעודתו לא ניתנו להתפרד. הנושא והנשוא של התנועה מהווים חטיבה אחת. זהו רעיון האיחוד. השינוי שחל ברעיון הזה בין פתח-תקווה וחיפה לא היה שינוי בתוכן ובמהות – אלא בצורת הגשמתו. בפתח-תקווה נתבעה התנועה ליצירת הכלי האחד אשר יכיל בתוכו גם את נושא התנועה וגם את נשואה: מסגרת כללית וכלילה בתכנה, בלי כל ריוח בין הדבקים. בחיפה ולאחריה ניתנה האפשרות ליצור רק את המסגרת הכללית. את החלל הריק כביכול שבמסגרת זו צריכה ומחויבת למלא המפלגה, שהיא היא השומרת על האחדות הזאת בתוך ההסתדרות בפועל. ההסתדרות לפי תפיסתה של אחדות-העבודה אינה מטרה לעצמה – היא לא באה רק לשם התועלת שבקיומה לחבריה, אלא בתור מכשיר להגשמת תעודתו ההיסטורית של מעמד הפועלים בארץ.

עמדה זו של המפלגה בהסתדרות הוגדרה במועצת “אחדות העבודה” בירושלים שנועדה לאחר היווסד ההסתדרות (כח-כט כסלו תרפב) בארבעת הסעיפים הבאים:

א) “המועצה של “אחדות העבודה” רואה בהסתדרות הכללית של העובדים את האירגון היחידי של מעמד הפועלים שעליו לסדר ולנהל בארץ ובחו”ל את כל הענינים היישוביים, הכלכליים, התרבותיים והמדיניים של המעמד העובד בארץ וקשריו את החלוץ ותנועת הפועלים העברית והכללית בעולם.

ב) את תעודתה רואה “אחדות העבודה” בפעולה אקטיבית ומאורגנת בתוך ההסתדרות – לשם השלטת הציונות הסוציאליסטית בכל פעולותיה של ההסתדרות.

ג) “אחדות העבודה” ממשיכה את פעולתה להגשמת האיחוד המלא של פועלי ארץ-ישראל.

ד) “אחדות העבודה” מנהלת ברשות עצמה רק אותן הפעולות, שטרם נכנסו לחוג פעולתה של ההסתדרות" (קונטרס ק"ד).

***

מועצת “אחדות העבודה” האחרונה הציגה מחדש את שאלת האיחוד על סדר-יומה של תנועת הפועלים בארץ.

הפעם הוצגה השאלה לא כמו שהעמדה בפתח-תקווה ואף לא כמו שנתעוררה בחיפה. תנועת הפועלים בארץ, ככל תנועה כובשת וריבולוציונית, מתייצבת מדי פעם לפני תפקידים ומצבים חדשים המחייבים אמצעי-פעולה ודרכי-השפעה וריכוזי-כוחות חדשים אשר יהלמו את הצרכים המתחדשים בתנאים שאין דומה להם בעבר התנועה.

תנועת הפועלים אינה יכולה למוֹד את צרכיה בקנה מידה של אתמול ואינה רשאית לקבוע את דרכיה רק מתוך הרגל ומסורת. השיטה שהתאימה אתמול לא תסכון מחר, והסיסמה שהיתה פעם מלאת-תוכן וריבולוציונית נעשית נבוכה ועקרה עם שינוי התנאים.

מעמד פתח-תקווה לא ניתן להישנות. תנועת האיחוד בפתח-תקווה נבעה מתוך האמונה שציבור הפועלים כולו, במאה אחוזיו, הוא בתוך תוכו, בדרך פעולתו ובמגמת-מאווייו, מאוחד והמטרה היתה לאחד את המאוחדים. כיום אין כל הציבור מאוחד ברצונו ובעבודתו. ועל הבלתי מאוחדים אין לכפות את האיחוד בכוח, אפילו בכוח הרוב.

אפשר אמנם לבוא לוועידה הכללית של ההסתדרות במצע פרוגרמתי ציוני-סוציאליסטי מלא, שירכז סביבו רוב בהסתדרות ויהפוך בכוח הרוב את ההסתדרות הכללית להסתדרות ציונית-סוציאליסטית – אולם מעשה זה עלול לגרום ליצירת הסתדרות מתחרה אשר אם גם תהיה קטנה ודלת-תוכן וחסרת-אונים, תהרוס את אחדותה הסידורית של תנועת הפועלים בארץ. ההסתדרות תיהפך אז למפלגה, לאחת המפלגות של הפועלים.

כוחה של ההסתדרות כיום עדיף מכוחה של מפלגה. בוועידת חיפה נעשה מעמד הפועלים בארץ לגוף חי אחד שמחזור-דמו הכללי שוטף מתוך מרכז אחר ואליו הוא חוזר: המרכז הזה הוא ההסתדרות. בהסתדרות נשקעו ונצברו כל אוצרות היצירה והמרץ של ציבור הפועלים, בעבר ובהווה, ובה אחוזים ומעורים כל מפעלינו היישוביים והכלכליים. את המפלגה אפשר לעזוב – להסתדרות דבוקים בכל רמ"ח האיברים. ההסתדרות הכללית והיחידה של כל התנועה עומדת כסלע איתן ולמרות כל רפיונה ולקוייה אין כוח בארץ אשר יפרק את איחודה.

משום כך אין לחזור על האיחוד בפתח-תקווה, ואין לשנות את אפיו ומשתיתו של האיחוד בחיפה.

מועצת “אחדות העבודה” הציגה על סדר היום את שאלת האיחוד המדיני הסוציאליסטי בתוך ההסתדרות; איחוד כל אותם האישים, הקיבוצים, הגופים והמפלגות בתנועת הפועלים בארץ שיש להם עמדה משותפת למעשה בכל השאלות המרכזיות והמכריעות של התנועה הציונית והסוציאליסטית, – לגוף מדיני אחד אשר יפעל בתוך ההסתדרות, ביישוב, בארץ, בתנועה הציונית, בתנועת הפועלים היהודית, באינטרנציונל הסוציאליסטי, ואשר יכוון ויכשיר את תנועת הפועלים בארץ ובחו"ל לקראת מילוי תפקידיה וייעודיה החדשים בתוך התנאים המשתנים, ביישוב, בעלייה ובתנועה הציונית.


יב שבט תרפה [קונטרס רד]

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!