_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ההסתדרות והמפלגה לאחר האיחוד

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

א

בתולדות אירגונה של תנועת הפועלים בארץ אפשר לציין חמש תקופות:

תקופה ראשונה – בראשית צמיחת התנועה, עם בוא העלייה השניה (1904).  תקופה זו מכירה רק אירגון מפלגתי.  לא האירגון הכלכלי והמקצועי – ההסתדרות, כי אם האירגון האידיאולוגי – המפלגה – היה אז שליט בציבוריות הפועלית.  המפלגה לא הצטמצמה אז רק בעניינים פוליטיים וחינוכיים אלא טיפלה גם בעניני עבודה ומשק.  המפלגה סידרה מטבחים, דאגה להמצאת עבודה, אירגנה קבוצות והניחה את היסוד למפעלים ההתיישבותיים הראשונים של הפועל בארץ.

ההגמוניה של המפלגות בחיי הציבור היתה טבועה באופיו ובטיבו של הפועל הארץ-ישראלי.  הפועל בארץ לא בא מהעבודה לתנועה, כדרך הפועלים בכל הארצות, כי אם להיפך, מהתנועה לעבודה.  בראשית היה הרעיון.  והאירגון הרעיוני קבע את צורת התנועה – ואת פילוגה.  ראשוני העלייה השניה אשר הניחו את היסוד לשתי מפלגות הפועלים בארץ לא היו כל כך רחוקים זה מזה בדעותיהם ובשאיפותיהם, כאשר ניתן לחשוב על פי הקרע והניגוד המפלגתי שהתמיד במשך עשרים וחמש שנים.  הניגודים אשר נתגלו בין שתי המפלגות במשך קיומן היו יותר פרי הקרע מאשר סיבתו.  המניעים הנפשיים והרעיוניים אשר העלו את בני העלייה השניה לארץ, והעבודה והמעשה אשר התמסרו להם בארץ – היו משותפים לרוב הגדול של שתי המפלגות.  אולם בתקופה ההיא היו מספיקים גם הבדלי-נוסחאות וניואנסים אידיאולוגיים דקים, או וויכוח-שמות, למען הקים מחיצה מפלגתית בין חברים למפעל-חיים אחד.

בתוך המסגרות הנפרדות התבצרו מהר יחסי התחרות ואיבה בין שני המחנות.  והקרע האורגניזציוני נהפך בעצמו לגורם בטיפוח ההבדלים הרעיוניים ובהעמקת התהום בין שתי המפלגות.  המשטר הדו-מפלגתי לא היה מסוגל לספק את צרכי הציבור.  פועלים רבים עמדו מחוץ לשתי המפלגות.  פעולות כלכליות שנדרשו לכל הציבור לא יכלו להסתדר כהוגן מתוך התחרות המפלגות, ולאט לאט החלו להיווצר תאי-אירגון מקצועיים, אשר שאפו להקיף את כל הפועלים המעוניינים, על בסיס בלתי-מפלגתי.  בקרב פועלי הגליל הוקמה ההסתדרות  המקצועית הראשונה – "החורש", (תרסז), נוצר "השומר" (תרסח), נוסדו במושבות שונות ועדי פועלים (תרסט), ולבסוף נתארגנו הסתדרויות פועלי המושבות ביהודה, בגליל ובשומרון (תרעא) ונעשה נסיון להקים "ועד מאוחד של פועלי א"י" (תרע"ג).  תקופה שניה זו מצטיינת בהתרוצצות המתמדת בין ההסתדרות ובין המפלגות.  המפלגות ראו בעין רעה את הפעולה העצמית של ההסתדרויות, וההסתדרויות שנשענו על הציבור הבלתי מפלגתי ומיעוט חברים מפלגתיים, שהיו נאמנים לרעיון האירגון המקיף של הפועלים, לא השלימו עם אפיטרופסות המפלגות בשטח היישובי והתרבותי.  כל נסיון של ההסתדרות להרחיב את חוג פעולתה ברשות עצמה נתקל בהתנגדות נמרצה מצד המפלגות.

משטר זה של התחרות כפולה – בין שתי המפלגות לבין עצמן מצד אחד, ובין המפלגות וההסתדרות מצד שני – היה אחד הגורמים לתנועת האיחוד אשר הביאה לידי הקמת "אחדות העבודה" (תרעט).

כשנפגשו בגדודי המתנדבים היהודים בסוף המלחמה חברי שתי המפלגות והבלתי-מפלגתיים שבתוך ההסתדרויות החקלאיות עם חלוצי העלייה השלישית – המתנדבים מאמריקה – גמל הרעיון על איחוד מלא של תנועת הפועלים בארץ בהסתדרות אחת, אשר תאחד בתוכה את כל הפועלים והעובדים וכמו כן בעלי אומנויות חפשיות החיים על יגיעם, מבלי קפֵּח עבודת זולתם, לשם פעולה כלכלית, תרבותית ומדינית.

תנועת האיחוד שאפה אז לא רק לאיחוד המפלגות – אלא גם להריסת המחיצה שבין המפלגה ובין ההסתדרות.  המטרה היתה הקמת אירגון כולל ומקיף אחד של מעמד הפועלים, אשר ימלא בבת אחת גם תפקיד של הסתדרות וגם תפקיד של מפלגה.

מטרה זו לא הושגה בשלימותה, כידוע.  "הפועל הצעיר" לא נתן ידו לאיחוד.  חסר האימון ההדדי ומסורת הפירוד ניצחה.  "אחדות העבודה" שהוקמה בפ"ת (אדר תרעט) אמנם איחדה בתוכה גם את הפעולה המדינית וגם את הפעולה הכלכלית והתרבותית, אבל לא הקיפה את כל הפועלים המאורגנים.  "הפועל הצעיר" נהפך אף הוא, בתוקף המצב החדש, שנוצר על ידי הקמת אחדות העבודה, למפלגה-הסתדרות, ובניגוד לרצון המאחדים הוקם משטר דו-מפלגתי-הסתדרותי.  כל אחד משני האירגונים היה שלם בתוכו ומאחד את כל הפעולות – ועומד בהתחרות את השני לאורך כל החזית: המדינית, הכלכלית והתרבותית.  הוקמו שתי לשכות עבודה, שני מרכזי עלייה, שתי קופות חולים, שני מרכזים חקלאיים וכו'.  הההתחרות פגעה קשה באופן מיוחד בעלייה החדשה.  רוב העולים לא נתנו ידם לא להסתדרות זו ולא לשניה, ושוב צפה שאלת האיחוד.

עם ייסוד ההסתדרות הכללית בחיפה (כסלו תרפ"א) מתחילה תקופה חדשה בתולדות התנועה.  בפעם הראשונה בחיי הפועל היהודי, לא רק בארץ, כי אם בעולם כולו, הוקמה המסגרת הכללית המאחדת את כל מעמד הפועלים, בלי הבדל מקצוע ובלי הבדל מפלגה.  המפלגות, אשר נתרבו בינתיים, אמנם לא וויתרו על קיומן, סמכות ההסתדרות הוגבלה וצומצמה, ושחור על גבי לבן הוצבו בחוקה תחומין וסייגים לפעולת ההסתדרות.  אולם בתוקף העובדה של כינוס כל ציבור הפועלים במסגרת אחת, נהרסו הגדרים המלאכותיים ונפרצו ההגבלות הקונסטיטוציוניות וההסתדרות הרחיבה את חוג פעולתה וסמכותה ללא כל מעצור – והמפלגות נתרוקנו מתכנן הממשי.

להלכה נוצרה הסתדרות כלכלית בלבד, והמפלגות נשארו קיימות כמקודם, מחוץ  להסתדרות, לשם תפקידים עצמיים מיוחדים.  אולם למעשה ספגה ההסתדרות לתוכה את התוכן החי והממשי של תנועת הפועלים בכל ענפי העבודה, היצירה והמלחמה, והמפלגות נהפכו לפרקציות הסתדרותיות.  התפקיד הממשי והעיקרי של המפלגה לאחר הוָסד ההסתדרות הכללית היה מלחמה על השפעה והדרכה בתוך ההסתדרות.

 

ב

עם איחוד המפלגות אנו עוברים למשטר חדש בתנועה, למשטר דו-אורגני: הסתדרות כללית ומפלגה מאוחדת.  מה שעשתה וועידת-חיפה לפני תשע שנים ביחס להסתדרות עשתה עכשיו, במידה רבה, וועידת תל-אביב ביחס למפלגה.  לאחר עשרים וחמש שנים נתאחה סוף סוף הקרע.  וכל הכוחות, אשר הניחו את היסוד לתנועת הפועלים בארץ, ערכיה המוסריים והרעיוניים, וכיבושיה המשקיים, התרבותיים והמדיניים, ואשר נשאו במשך חצי יובל שנים בעול הפעולה, המלחמה והיצירה של הפועל העברי ביישוב ובציונות, התאחדו במפלגה אחת.  הוקמה המפלגה, מפלגת פועלי א"י.

איחוד המפלגות אינו מלא עדיין כאיחוד ההסתדרות (גם זו אינה שלימה עדיין לגמרי – הסתדרות המורים, הפועל המזרחי, התאחדות התימנים עומדים מחוץ להסתדרות), קיבוצים אחדים בהסתדרות, פחות או יותר חשובים, עומדים נגד המפלגה המאוחדת – אולם כבר עכשיו מרכזת המפלגה סביבה את רוב מניינו ורוב בניינו של ציבור הפועלים בארץ, והמפלגה, כהסתדרות, מופיעה כשליחת מעמד הפועלים כולו.

המפלגה המאוחדת, המקפת למצער שמונים אחוזים מחברי ההסתדרות, אינה יכולה ואינה צריכה לשמש רק פרקציה בהסתדרות כאשר היו המפלגות בתקופת הפירוד.

מפלגת המונים, אידנטית כמעט בהרכֵּבה את ההסתדרות, אינה יכולה לראות את זכות קיומה במלחמה עם איזה קומץ מפולג של פוע"צ שמאל או עם אילו עשרות פרקציונרים וקומוניסטים.  המפלגה המאוחדת אינה פרקציה בתוך ההסתדרות אלא האירגון הפוליטי של מעמד הפועלים.  בתקופת הפרקציות המפלגתיות בהסתדרות היה רוב הציבור בלתי מפלגתי.  לא מפני שדעותיהם היו שונות מדעות חברי המפלגה.  ציבור זה היה בכל הבחירות מוסר את קולותיו לאחת המפלגות ולא לאירגון "בלתי מפלגתי". הציבור לא הצטרף למפלגה – מחוסר מפלגה אחת.  עצם העובדה של קיום שתי מפלגות היה הגורם לבלתי-מפלגתיות.  כשהציבור צריך לבחור בין שני אירגונים הוא בוחר לעמוד מחוץ לאירגון.  בשביל רוב הציבור אין שום ענין בהבדלים הדקים והניואנסים השונים המפרידים בין המפלגות.  הציבור ברובו מחשיב את היסודות העיקריים של התנועה, ומתייחס באדישות לתגים ולדיוקים, שאינם נתפסים אלא לחרטומי המפלגות.  אילו היו קיימות בארץ שתי הסתדרויות היה חלק גדול של הציבור, ואולי רובו הגדול, נשאר עומד גם מחוץ להסתדרויות.  הקמת הסתדרות אחת, כללית ומקפת, היה הגורם הראשי באירגון ההמוני של הפועלים בתוך המסגרת של ההסתדרות.  הקמת מפלגה אחת, העומדת על העיקרים הרעיוניים היקרים לכל הציבור – רק היא מסוגלת לרכז את רוב הציבור במפלגה.  זוהי החשיבות המעשית של האיחוד.  המפלגה המאוחדת אינה יכולה להסתפק רק בחברי שתי המפלגות שנתאחדו.  אם המפלגה לא תדע לגייס ולהפעיל בתוכה את הציבור הבלתי-מפלגתי – יחטיא האיחוד אחת ממטרותיו העיקריות.  מבחינה זו יש לומר שוועידת-האיחוד ביצעה את איחוד שתי המפלגות, אבל לא הקימה עדיין את המפלגה המאוחדת.  המפלגה לא תהיה שלימה ולא תהיה ראויה לַשֵׁם הנאה אשר נטלה לעצמה – מפלגת פועלי א"י – אם לא תצליח לבטל במידה ניכרת את הופעת הבלתי-מפלגתיות.  הפועל שאינו חבר בהסתדרות אינו בלתי-מפלגתי אלא פועל בלתי מאורגן.  והוא הדין ביחס למפלגה.  הפועל שאינו במפלגה הוא לא בלתי-מפלגתי – אלא בלתי מאורגן.  כשם שההסתדרות נתבעת לארגן בתוכה את כל הפועלים והעובדים במאה אחוזים, כך נדרשת המפלגה לגייס בתוכה את כל חברי ההסתדרות במאה אחוזים.

 

ג

ומתעוררת השאלה: כפילות זו למה?  מהי השליחות המיוחדת של כל אחד משני האירגונים הללו? ומדוע אין אורגן אחד יכול לעשות שתי שליחויות בבת אחת?

האסוציאציה שאנו מקשרים בה את השם מפלגה עלולה להטעות אותנו.  המפלגה בארצות האחרות היא מכשיר המלחמה הפוליטית, אחד מהגלגלים הראשיים במכונת השלטון.  מפלגת הפועלים בכל הארצות, זהו אירגון ההמונים העובדים לשם הגנה על עניניהם הפוליטיים בַּמוסָדות הנבחרים של הממלכה ואמצעי לכיבוש השלטון.  מפלגה כזו לא היתה אף פעם בא"י ולא יכלה להיות.  א"י אינה מדינה אבטונומית וענייני האזרחים אינם נחתכים במוסדות נבחרים, והמפלגה הא"י לא שימשה מעולם מכשיר פוליטי לשם שלטון במדינה.  במידה שיש עניניים פוליטיים מקומיים – בעיריות – אין שום מניעה שההסתדרות, המרַכזת בתוכה את המכסימום של פועלים מאורגנים, תמלא את השליחות הזאת.  למעשה עשתה זאת ההסתדרות עד עכשיו ואין כל סיבה שלא תוסיף לעשות זאת גם להבא.

העובדה של איחוד המפלגות אינה צריכה לשמש יסוד להפחתת חוג פעולתה או לצמצום סמכותה של ההסתדרות.  בפעולה כלפי הממשלה כוחה של ההסתדרות ודאי יותר יפה מכוחה של המפלגה.  ההסתדרות המנהלת את עניני העבודה והמשק מוסמכת יותר מאורגן אחר להביא לפני הממשלה הצעות ודרישות בדבר עבודה, חוקי הגנה, התיישבות, בריאות, חינוך עלייה וכו'.  הוא הדין גם ביחס לממשלה בלונדון ובמקרים ידועים גם ביחס למפלגת העבודה הבריטית.  ולא כל שכן ביחס לקונגרס של הטרייד-יוניונים הבריטיים.  אין דבר זה גורע מזכותה של המפלגה לעשות כמה פעולות פוליטיות בארץ ובחו"ל לפי ראות עיניה – אבל אין הפעולה הפוליטית במובן הישר והמקובל של המילה מסוגלת להוות את תכנה של המפלגה בארץ.  מצב זה לא ישתנה עוד במשך הרבה שנים, במידה שהסטטוס הממלכתי וכוחו של היישוב לא ישתנו שינוי עיקרי.  כל השוואה לארץ אחרת מחטיאה את האמת.  אירגון הפועלים באנגליה ובאוסטריה הוא הכי קרוב לצורת האירגון בארץ.  גם שם הרכב המפלגה – האירגון הפוליטי – הוא כמעט אידנטי את ההרכב של ההסתדרות – האירגון המקצועי.  אולם אם נרצה לקבוע לפי שתי דוגמות קלסיות אלה את התפקידים בין המפלגה וההסתדרות שלנו נמצא שחסר לנו בארץ האובייקט הפוליטי בשביל פעולת המפלגה.

באנגליה ובאוסטריה, והוא הדין בארצות אחרות, המפלגה וההסתדרות הן שתיהן ביאת-הכוח המאורגנת של מעמד הפועלים הקיים להגנת אינטרסיו ותביעותיו: המפלגה – כלפיה המכונה הממלכתית, ההסתדרות – כלפי המכונה המשקית.  מכשירי הפעולה של המפלגה הם פוליטיים, מכשירי הפעולה של ההסתדרות – אירגוניים-משקיים.  גם המפלגה וגם ההסתדרות משמשות לא רק מכשירי הגנה, אלא מכשירי כיבוש.  המפלגה – לכיבוש השלטון במדינה, ההסתדרות – לכיבוש ההנהלה במשק.  האובייקט של שתיהן היא המדינה הקיימת והמשק הקיים, וכל אחת מהן שואפת בשטח-מלחמתה להתאים את המכונה הקיימת לצרכי מעמד הפועלים ולשאיפותיו ההיסטוריות.

פני המפלגה בארץ לא היו ואינם יכולים להיות מופנים כלפי המכונה הממלכתית.  האובייקט של המפלגה במלחמתה ובפעולתה הוא לא המשטר הפוליטי ומוסדות הממלכה, וכל נסיון לחלק את התפקידים בארץ בין שני האורגנים הראשיים של תנועת הפועלים על פי דוגמת הארצות האחרות יעלה בתוהו.

צורת האירגון שלנו כמו דרכי פעולותינו אינה ניתנת להיקבע על-פי שבלונה שאולה מארצות אחרות.  המציאות המיוחדת של הארץ, המהות העצמית של תנועתנו, שליחותה היחידה במינה והתנאים ההיסטוריים המלווים אותה – אלה צריכים להתוות את דרכנו בקביעת התוכן והצורה של אירגוננו.

 

ד

הפועל העברי בא לארץ כשליח.  בתוקף שליחותו ובתוקף המציאות הוא נהפך לאינטֶרסָנט והריהו מקבל בארץ שני פנים: פנים של תובע ופנים של נתבע.  וכשהוא מופיע בציבור, בהכרח ייעודו וצרכיו, הוא מתארגן בהתאם למהותו הכפולה בשני אירגונים: באירגון של תובעים – בהסתדרות, באירגון של נתבעים – במפלגה.

התובעים והנתבעים אינם מהווים שני מחנות שונים.  אין חלק אחד של הציבור רק תובעים, וחלק שני – רק נתבעים.  כל אחד ואחד מהפועלים הוא גם תובע וגם נתבע.  אירגון התובעים הוא אידנטי – או צריך להיות אידנטי – בהרכֵּבו האישי עם אירגון הנתבעים.  החלוקה בין אירגון תובעים ובין אירגון נתבעים בכלל אינה אבסולוטית.  התחומים בין התובע ובין הנתבע, בין התביעה ובין ההתָּבעות, יונקים זה מזה ואינם ניתנים להפרדה גמורה.  אולם במוטיבים הנפשיים של שני האירגונים הללו, במניעי פעולתם ובשרשי זיקתם יש הבדל עיקרי.  זיקת-החבר להסתדרות היא בעיקר זיקת-תועלת, זיקת-צרכים; זיקת החבר למפלגה היא בעיקר זיקת-רעיון, זיקה מוסרית.  בתוך ההסתדרות מופיע החבר בעיקר כתובע.  הוא דורש עבודה מהלשכה, עזרה רפואית – מקופת-החולים, הגנה על תנאי עבודתו – מהאגודה המקצועית, שעורי ערב וחינוך – מוועדת התרבות, ביטוח חייו – מ"הסנה", קרדיט – מבנק הפועלים, התיישבות – מהמרכז החקלאי וכו'.  במפלגה אין החבר תובע אלא נתבע.  לא סיפוק צרכיו, אלא קיום שליחותו ההיסטורית מזקיק אותו למפלגה.

כאן מונח הערך הפרינציפיוני של האיחוד. באיחוד מצאה המפלגה את תיקונה המוסרי.  ההפסד של מלחמת המפלגות לא היה רק בבזבוז הכוחות ובהוצאת מרץ לבטלה – אלא בסירוס עצם מהותה ושליחותה של המפלגה.  גם לפני האיחוד ראו עצמן מפלגות הפועלים בארץ לא רק כמכשירים פוליטיים, אלא בעיקר כנושאי השליחות ההיסטורית של הפועל בגאולה הלאומית והסוציאלית של העם העברי בארצו.  אולם נשיאת שליחות זו נפגמה וסולפה על-ידי ההתחרות שהיתה קיימת בין המפלגות.  גורם ההתחרות היה אחד המניעים העיקריים בפעולת המפלגות.

יש אמנם שדורשים את המניע הזה לשבח.  בלי התחרות הם חוששים שהמפלגה לא תהיה אקטיבית.  נבואות אלה נשמעו גם בימי ייסוד ההסתדרות הכללית.  כל זמן שהיו קיימות שתי לשכות עבודה, שתי קופות חולים – טענו – היתה כל אחת מעוניינת לעבור על חברתה באקטיביות ובזריזות.  כשתחדל ההתחרות בין המוסדות – תשותק או תתרופף פעולתם.  נבואת שקר זו נתבדתה, ועכשיו לא יעלה על דעתו של מי-שהוא להתפלל לקיום שתי הסתדרויות מתחרות.  האיחוד לא החליש אלא הגביר את פעולת ההסתדרות והפרה את כשרון-יצירתה.

ההתחרות שבין המפלגות הפסדה היה עוד יותר גדול מהתחרות שבין הסתדרויות מקבילות.  מכיוון ששטח הפעולה המפלגתית הוא מוסרי ביסודו, היתה מלחמת המפלגות פוגעת ופוגמת בנפש התנועה.  במקום החרדה והדאגה למילוא שליחותו של הפועל נאלצה המפלגה להקדיש את כוחותיה להגדלת השפעתה ושלטונה במוסדות ההסתדרות.  במקום המאמצים לביצור עמדותיה של תנועת הפועלים באו המאמצים לביצור עמדות המפלגה בתוך תנועה הפועלים.

האיחוד גאל את המפלגות מסכנת התנוונות וירידה מוסרית.  המפלגה המאוחדת אינה צריכה לראות עצמה כפרקציה המתגוששת עם פרקציות אחרות בהסתדרות לשם הגדלת השפעתה על מעמד הפועלים, אלא כשליח של מעמד הפועלים האחראי גם למפעל הקיים וגם למפעל שיש להקים בארץ; ורק הכרת השליחות הזאת, ולא שום מוטיב אחר, תדריך את פעולתה בהסתדרות, ביישוב, בציונות, בתנועת הפועלים היהודית והעולמית.

 

ה

ועדיין השאלה העיקרית במקומה עומדת: כפילות זו למה?  כלום אין ההסתדרות עצמה יכולה למלא את השליחות אשר נטלה על עצמה המפלגה?

ברור הדבר ששום מפלגה בארץ, ואפילו המפלגה המאוחדת, גם לאחר שתקלוט לתוכה את כל אלה שעמדו עד עכשיו מחוץ למפלגות בגלל הפירוד, לא תדמה ולא תשווה להסתדרות בכוח חיוניותה ועושר ענייניה.  האיחוד גופו עוד יגביר את כוחה של ההסתדרות ויגדיל את משקלה בחיי הפועלים והיישוב.  איחוד המפלגות מחשל קודם כל את אחדותה הפנימית ורצונה של ההסתדרות.  התרוצצות המפלגות רופפה לא במעט את ההסתדרות בימים שעברו.  הנהלה קואליציונית לא יכלה לתת להסתדרות מה שמסוגלת וצריכה לתת הנהלה מגובשת ויציבה.

בהתגבשות ההסתדרות בעבר מילאה תפקיד גדול וחיובי העובדה, שלמרות הפילוג וריבוי המפלגות התקיימה מפלגת-רוב אשר ראתה את עצמה אחראית להסתדרות.  המפלגה המאוחדת וודאי שלא תעשה את המשגה הפטלי להתעשר כביכול על חשבון ההסתדרות.  הסכנה של התרוקנות מכל תוכן ממשי וחיוני הצפויה כאילו למפלגה אינה צריכה להעביר אותה על דעתה.  חובתה הראשונה של המפלגה המאוחדת היא לשקוד על תיקון ההסתדרות ומוסדותיה, החייאת תאי אירגונה, הגברת כשרון עבודתה, אימוץ מפעליה.  לא לדלדל את ההסתדרות, לא לצמצם את סמכותה וחוג פעולתה, אלא להיפך, להעשיר את תכנה ולהאדיר את כוחה – זוהי תעודת האיחוד.  כל מוסד הסתדרותי, כל אגודה מקצועית, כל מקום עבודה, כל משק, כל תא אירגוני חייבים לפעול בכוחות עצמם, בהכרה עצמית ובאחריות עצמית.  המפלגה תמלא את חובתה באמונה רק אז, אם תדע לנהל את פעולתה בהסתדרות באופן כזה, שההסתדרות תחיה את חייה העצמיים בשלימותם ובמלואם, כאילו לא היתה כלל על ידה שום מפלגה המכוונת אותה.

ובארץ זו שנשמת התנועה היא לא הרעיון המופשט, לא התורה הערטילאית, כי אם המעשה החי, המפעל המגשים – כלום אין ההסתדרות, המאחדת בתוכה את כל הציבור הפועלים והמרכזת את כל מפעלי העבודה, כיבושיה וקניניה, יפה כוחה למלא ולקיים את הייעוד ההיסטורי של מעמד הפועלים – מהמפלגה, המנותקת ממפעל ההגשמה ומייצרי הפעולה והחיים המפעמים בכוח כה רב דווקא בתוך כתלי ההסתדרות?  האין זהות התובעים והנתבעים מאפשרת ומחייבת את אירגונם בהסתדרות אחת?  האין צרכי הפועל בארץ משולבים בצרכי התנועה, האין תביעת העבודה, ההתיישבות, החינוך וכו' – תביעות התנועה וצורך ההגשמה הציונית והסוציאלית לא פחות משהן תביעות מבקשי העבודה וההתיישבות וצרכי העולים?  לשם מה ההפרדה המלאכותית הזאת בין שתי רשויות שאינן בעצם אלא רשות אחת?

יש חברים שנותנים לשאלה זו תשובה פשוטה: האיחוד אינו שלם עדיין.  בתוך ההסתדרות קיימות קבוצות שדרכן האידיאולוגית שונה מדרך המפלגה המאוחדת.  העניינים החיוניים של ציבור הפועלים מחייבים הסתדרות כללית, אחת ויחידה, וזו אפשרית רק כל זמן שאינה כופה על חבריה דעות והשקפות.  ההסתדרות חייבת להיות פתוחה לכל עובד, מבלי לבדוק בציציותיו ובאני-מאמין שלו.  כל נסיון להפוך את ההסתדרות גם ליחידה אידיאולוגית עלול להרוס את שלימותה ולחדש את המצב שנוצר מיד לאחר הקמת אחדות-העבודה בצורתה הראשונה.  מעמד פתח-תקווה היה יחיד במינו.  הציבור שנמצא אז בארץ היה מגובש ומאוחד.  הניגודים הרעיוניים הקיימים עכשיו בתוך חלקים אחדים, אם כי קטנים, של ציבור הפועלים הם יותר עמוקים מהניגודים שהתקיימו בימים ההם בין אחה"ע והפוה"צ.  ואפילו אז לא הצליח האיחוד המלא.  המפלגה המאוחדת מרכזת למעלה משמונים אחוזים של חברי ההסתדרות, אבל אין לזלזל גם בשאר עשרים האחוזים, ביחוד במצב הבלתי יציב של התנועה בארץ, אשר העלייה משנה מדי פעם בפעם את אפייה וצורתה.  מחוסר איחוד רעיוני המקיף את כל הפועלים יש הכרח, איפוא, להפריד בין רשות המפלגה ובין רשות ההסתדרות.

תשובה זו נכונה היא כשהיא לעצמה, אבל אינה ממצה את כל האמת, ומחטיאה את העיקר.

התפקיד אשר תנועתנו בארץ מטילה על המפלגה לא ניתן להתמלא על-ידי ההסתדרות, לא בגלל חילוקי-הדעות השוררים עדיין בין חוגי חבריה, אלא מפני שההסתדרות על-פי מהותה הפנימית אינה מסוגלה לכך.

 

ו

תנועת-הפועלים בארץ אינה ילידת-בית.  מקורות התנועה הראשונים נבקעו לא פה, כי אם במרכזי היהדות בגולה.  לא רק החומר האנושי – גם הרכוש הרעיוני העיקרי הוכנס עפי"ר מהחוץ.  הוויה דוויה ספוגת עוני וסבל של המוני העם היהודי, קיום נקלה ועקר ללא תוחלת ושורש, ללא יצירה וכוח – מצד אחד; הספרות העברית, הרעיון הציוני, תנועת הפועלים הסוציאליסטית, המהפכה הרוסית, געגועי-מולדת וחזון אחרית הימים – מצד שני; אלה המעיינות אשר ינקו מהם צעירי ישראל לפני החלצם לעלות לארץ לעבדה ולשמרה.  הרכוש אשר נוסף וגדל בארץ – רכוש מוסרי, רעיוני, אירגוני, חברתי, משקי ופוליטי – הוא פרי ההגשמה העצמית.

בגולה רבצה תהום בין המחשבה ובין המעשה, בין השאיפה ובין החיים, בין החזון ובין המציאות.  משתית התנועה עמדה על אידיאולוגיה מופשטת, ערטילאית ותלושה ממפעל ההגשמה.  חייו הפרטיים וההווי של נושא הרעיון, דאגות קיומו, צרכיו הכלכליים והחברתיים, ענייני משפחתו, חינוך ילדיו, עתידו וגורלו האישי היוו רשות בפני עצמה, רשות היחיד, שאין לה כמעט כל מגע ואחיזה ברשות התנועה, רשות הרבים.  שתי הרשויות חילקו ביניהן את איש התנועה על יסוד של הפרדה גמורה.  ההשקפות והמאוויים שטפו באפיקם המשומר ולא נתקלו כלל בטרדות ופגעי-החיים שברשות הפרט.  כאן היו שני מסלולים שונים ונבדלים בהחלט.

עם המעבר מהגולה לארץ מתערבבות שתי הרשויות והמסלולים הנפרדים מתאחים.  העולים עוברים מתנועה רעיונית, שאינה קובעת אלא דעות והשקפות, לתנועה מגשימה המקפלת בתוכה את כל צרכיהם ועניניהם החיוניים.  השאיפה המופשטת מִתַּרגמת מיד לשפת החיים והפעולה; גורל היחיד, מצבו, קיומו, עתידו משתלב בגורל התנועה; שאלות הפרט נכרכות בשאלות הכלל; המציאות והחזון מתמזגים במפעל הגשמה.

חבלי הקליטה ותפקידי הכיבוש הקשים והמרובים מציגים תביעות קשות ורבות לעולה ולפועל ומחייבים אותו למאמצים גופניים, שכליים ומסריים למען הסתגל למקצוע, למסיבה הארצית, לתנאים הטבעיים והחברתיים, למכשירי התרבות החדשים, ולמען הקנות לעצמו את הסגולות והכשרונות הדרושים לפעולתו הכיבושית.

הכל מתחיל פה מבראשית, ועל כל צעד נדרש חישוב ותיכון מחדש, באין עזרת הנסיון המצובר, פרי עמל דורות.

התנועה כולה נעשית פה עמוסה דאגות מרובות, אחריות כבדה ושאלות מסובכות.  בפעם הראשונה בתולדות תנועת הפועלים היהודית מתייצבות לפני מעמד-הפועלים בארץ תעודות ממלכתיות, נופלת עליו אחריות לאומית והוא נתבע לכיבוש ארץ, לבנין משק, ליצירת תרבות, להקמת חברה.

משתנים היחסים ההדדיים בין הפרט ובין הכלל, בין התנועה ובין נושאיה.  מצד התנועה מוצגות ליחיד תביעות חמורות ומרובות המקיפות את כל שאלות חייו ונוקבות עד תהום קיומו: יחס חדש לעבודה, למשק, לתרבות, לחברה, לעזרת חברים, לאחריות משותפת, למשמעת חברתית, להווי מחודש.  התביעה היא לא ל"אני מאמין" אלא ל"אני מקיים".

תביעות לא פחות קשות ומקיפות מוצגות מצד היחיד לתנועה; לא רק הדרכה רעיונית ופוליטית, אלא סיפוק מתמיד ונאמן של צרכים חיוניים המתנים את קיום האדם העובד: סידור בעבודה, לימוד מקצוע, דאגה לבריאות, שפה, עזרה לחינוך, אפשרות של התיישבות, הגנה של זכויות, הרמת דרגת החיים, שיפור תנאיהם.

צרכים אלה אינם צרכי הפרט בלבד.  העבודה וההתיישבות הן ענייני התנועה לא פחות משהן ענייני היחיד.  כל פועל מסודר בעבודה, כל נקודת התיישבות, כל מוסד תרבות, כל מפעל של עזרה הדדית, כל כיבוש מקצועי וסוציאלי, כל קניין משקי – הם אבני יסוד בבניין ההגשמה, תכלית התנועה כולה.

 

ז

הערך הרב והכוח הגדול הנודע להסתדרות הוא פרי הקשר האורגני אשר הוקם בארץ בין הצרכים החיוניים של ציבור העובדים ובין ענייניה ההיסטוריים של תנועת העבודה.  ההסתדרות ממלאה בבת אחת שני תפקידים גדולים: כלפי חבריה וכלפי התנועה כולה.  האירגונים, המוסדות והמשקים המרוכזים בתוכה משמשים את צרכיהם האישיים של חבריה לא פחות משהם משמשים את צרכי ההגשמה של התנועה.  מפני כך לא היתה ההסתדרות מעולם ואינה יכולה להיות רק אירגון מקצועי בלבד.  הנסיון של המפלגות הראשונות בארץ לצמצם ולהצר במסגרת "פרופסיונלית" את פעולת ההסתדרויות הראשונות אשר הוקמו בתקופה השניה שמנינו לעיל – לא הצליח, לא מפני חולשת המפלגות וחוסר השפעתן, אלא מפני שנסיון זה עמד בסתירה למהות הפנימית של המפעל ההסתדרותי.  מצמצמי ההסתדרות התבססו על הנחה מוטעית ביסודה, כאילו בארץ זו אפשר להבחין בין ענייני חול, בין צרכי יום יום המשותפים לכל הפועלים, כגון ענייני עבודה ואירגון מקצועי, ובין ענייני קודש, בין צרכי עולם, התיישבות ותרבות.  קרע זה בין שני סוגי העניינים האלה אינו קיים אלא במוחות אשר טרם השתחררו מדרך המחשבה הגלותית.  במקום שקיימים עדיין חילוקי דעות אידיאולוגיים בין פועלי א"י הריהם חלים במידה שווה על שאלות העבודה ויסודות האירגון המקצועי, כמו על הפעולה ההתיישבותית והתרבותית בארץ.  אילו היינו באים להעמיד את פעולת ההסתדרות רק על הענינים המוסכמים בין כל חבריה – ספק אם היה נשאר דבר מה למלא את החלל הריק.

הוויכוח בתנועת הפועלים חותך את כל חזית הפעולה של ההסתדרות.  ולא על פי קווי הוויכוח הזה נתחלקו התחומין בין ההסתדרות ובין המפלגה.  גבולות ההסתדרות נקבעו מתוכה.  ההסתדרות מוגדרת בטבעה הפנימי ולא בחוקה אשר הטילה עליה.  הפעולה השומה על ההסתדרות, צורת האירגון הטבועה במהותה, תפקידה בסיפוק צרכי חבריה וצרכי כל העובדים, האחריות המוטלת עליה ביחס למפעלים שהיא מקיימת ומקימה – אלה קובעים את היקף עניניה של ההסתדרות ותחומיהם.

כוחה הגדול של ההסתדרות, בתור מסגרת כל המשקים, המוסדות, המפעלים של ציבור העובדים ומרכז עניניו החיוניים – הוא גם מקום התורפה שלה, מקור קשייה וסכנותיה הפנימיים, המצמצם בהכרח את אופקה ושליחותה, ונוטל ממנה את הכשרון לשמש כשהיא לעצמה מכשיר לקיום התעודה ההיסטורית של התנועה.

 

ח

התמזגות הרעיון והמעשה, השאיפה וההגשמה, החזון והמציאות בתנועת הפועלים בארץ – אינה שלמה ומלאה, כל עוד לא בוצע המפעל ההיסטורי אשר בכוחו ולשמו עלה הפועל לארץ.  המפעל שהוקם בארץ אינו אלא חלק, וחלק לא גדול, מהמפעל שיש להקים פה.  היישוב היהודי הקיים בארץ אינו אלא התחלה של העם העברי העתיד לשוב לארצו.  ציבור הפועלים ההווה הוא רק גרעין של מעמד הפועלים אשר יקום בארץ מתוך התגשמות הציונות.  שטחי הקרקע אשר נתיישבו על ידינו הם רק נקודות בודדות באדמת המולדת.  שאיפתנו ההיסטורית לא יצאה עדיין מכלל שאיפה.  תנועתנו היא תנועת הגשמה, אבל ההגשמה היא פרוצס ממושך, תעודה לדורות.  בין הנושא והנשוא של ההגשמה יש פרץ רחב.  בשעה שכל אחד מאלה העולים לארץ ומתקשרים את בניינה וגורלה, משקיע את כל חייו ומשלב את כל קיומו במפעל ההגשמה, הרי השאיפה שלו ניתנת לו על ידי כך רק במקצת מן המקצת.  כתובע, כאינטרסנט הריהו כולו, בלי כל שיור, מובלע וקשור במפעל הקיים, רק בו הוא יכול למצוא סיפוק צרכיו החיוניים.  כנתבע, כשליח – המפעל הקיים אינו אלא חלק זעיר ממאווייו, שלב אחד בסולם ההגשמה, צעד אחד בדרך למטרה הסופית.

כאן מונח ההבדל הפנימי, בין אירגון של תובעים ולבין אירגון של נתבעים.  מבחינת הנושא יש אפשרות זהות גמורה בין שני האירגונים.  כל חברי ההסתדרות יכולים וצריכים להיות חברי המפלגה, חברי המפלגה וודאי שהם חייבים להיות כולם חברי ההסתדרות; אולם מבחינת הנשוא שני האירגונים האלה שונים.  מה שלגבי אירגון תובעים הוא הכל, אינו לגבי אירגון נתבעים אלא חלק.  מה שלגבי הראשון הוא מטרה לעצמו אינו לגבי השני אלא אמצעי ומכשיר.

המפעל הקיים נתבע לספק את מילוא צרכיו של נושא התנועה.  בגולה היו צרכים אלו נפרדים לגמרי מרשות התנועה, כאן הם נעשים חלק אורגני של המפעל.  העבודה, ההתיישבות, החינוך, הבריאות הם צורך ההגשמה כשם שהם צורך פרטי אישי של המגשים.  אולם מבחינת הנושא, מבחינה סובייקטיבית, העבודה למחוסר-העבודה, התיישבות למתיישב – היא הכל.  מבחינת הנשוא – היא רק פרט וחלק.

למחוסר העבודה, העבודה היא שאלת החיים שלו.  בעבודה תלוי כל קיומו.  חוסר עבודה אומר כליון, התנוונות או עזיבת המערכה, יציאה ממחנה העובדים או יציאה מן הארץ.  האירגון העומד להתיישב רואה בשטח הקרקע להתיישבותו – חזות הכל.  גאולת שטח זה או אי גאולתו קובעת את גורלו ועתידו.  היא קובעת אולי גם את אמונתו הציונית, את קשרו הפנימי לתנועה, את זיקתו לארץ.  זוהי בחינת נושאו.  הספקת עבודה למחוסריה, רכישת קרקע למתיישבים היא גם תביעה אורגנית של התנועה כולה, אולם יכלתה או אי יכלתה לפתור ברגע זה את שאלת העבודה של מספר מחוסרי עבודה, לרכוש שטח מסויים בשביל אירגון מתיישבים – אינה קובעת את גורלה.  בסידור כל מחוסרי העבודה שבארץ בעבודה אין תעודתה נדלית.  ברכישת כמה שטחי קרקע לכל הקנדידטים העומדים להתיישב בארץ – אין פעולתה מסתיימת.  פעולות אלו אינן אלא חלק לא גדול מתפקידה.  לגבי אירגון המתיישבים האדמה הדרושה לו היא המטרה, ולגבי התנועה מיישבת – המתיישב והאדמה להתיישבותו אינם אלא אמצעי למטרה.  זוהי בחינת נשוא.  מבחינת המטרה הסופית, מבחינת הרעיון – הפועל אינו אלא אמצעי, מבחינת נושא הרעיון הפועל הוא מטרה לעצמו.  האיש החי אינו יכול לראות עצמו רק כאמצעי לדבר מה אחר, ויהי הדבר ההוא גדול ונשגב מבחינה היסטורית.  הוא קודם כל מטרה לעצמו.  ולא רק האיש החי, כל תא אירגוני, כל מוסד משקי, כל מפעל תרבותי, המשמש מכשיר לתנועה במערכת פעולותיה ותפקידיה, חייב לראות עצמו כמטרה ובלי ראייה זו לא ימלא את תפקידו כראוי.  כל משק המוקם בארץ הוא רק לבנה אחת בבנין הארץ.  אולם המשק אינו יכול להתקיים רק מתוך החשבון הכללי של בנין הארץ.  על המשק שומה להיות חי נושא עצמו,  הוא חייב לחיות ולהתקיים בכוחותיו הפנימיים בתחומי אפשרויותיו המוגבלות, בהתאם לחוקים הטבועים במהותו המיוחדת.  הוא מחוייב להיכנע לחוקי הטבע והכלכלה כאילו לא היתה כלל שאלת התיישבות לאומית, כאילו לא היתה קיימת כלל תנועת פועלים ושאיפה ציונית בעולם.  כל מפעל אשר הוקם במחשבה תחילה לשמש את צרכי התנועה – משהוקם הריהו כפוף למָרות של חוק קיומו, ונשמע לצו של טבעו הפנימי.  "המשביר" מוכרח להתנהל על יסודות מסחריים, "יכין" – על פי חוקי הקבלנות, המשקיות החקלאית והטכניקה האדמיניסטרטיבית החלים על מפעל שכזה גם בארץ שאין בה כל שאלה של קליטת עולים והתחרות עבודה זולה.  המוסד והמשק אינם צריכים לפרוק מעל עצמם את עול התנועה, אינם רשאים להתנכר למטרה הכללית, אבל אינם יכולים  ואינם מוכשרים להעמיס על עצמם את כל עול התנועה, כי אין הם המכשיר להגשמת המטרה כולה.  התכונות האורגניות, היכולת המצומצמת, הצרכים החיוניים, הגורמים הסובייקטיביים של כל מפעל, מגבילים ומצמצמים אותו מתוכו, מבפנים.  מבלי שהמוסד יראה עצמו כמטרה לעצמה, ומבלי שיפעל בהתאם לחוקי הווייתו וגורמיו הפנימיים, הסובייקטיביים, – לא יצליח להתקיים ולא יסכון גם למלא את שליחותו לתנועה.  הנחה זו חלה גם על ההסתדרות כולה, שאינה אלא המסגרת הכללית של מפעל המתגשם בחלקו כשהוא מטרה לעצמו.

 

ט-כג שבט תרץ [הפה"צ 5,3]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה