_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

המצב הארגוני והתרבותי בהסתדרות

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

(הרצאה במועצת ההסתדרות)

א.

בהתחלת 1931 הגיע מספר חברי ההסתדרות ל-30.060 איש.  18.781 חבר בערים, לרבות נהרים, ים-המלח ועתלית, 7.783 חבר במושבות, 3.496 במשקים.  מספרים אלה כוללים 6.787 "נשי עובדים" ו-1530 נוער עובד.  במשך 1930 נוספו להסתדרות על ידי העלייה ועל ידי אירגוני פועלים שעמדו מקודם מחוץ להסתדרות – 4682 חבר.

מחוץ להסתדרות עדיין עומדים אלפי פועלים, שמספרם בדיוק אינו ידוע.  בת"א בערך 1800-1400, בחיפה 300-250, בירושלים כ- 2000-1500, בפתח-תקווה כ-400, בחדרה כ-150, ומספרים יותר קטנים במושבות המעורבות האחרות.  במשקי הפועלים וברוב המושבות של עבודה עברית מלאה – 100 אחוזים מאורגנים בהסתדרות.

את הפועלים והעובדים שמחוץ להסתדרות יש לחלק לשנים: 1) העומדים בתוך מסגרת אירגונית אחרת (הפועל המזרחי, התאחדות התימנים, הסתדרות המורים, הרופאים וכדומה), 2) הנמצאים מחוץ לכל מסגרת אירגונית.

הסיבות אשר מנעו עד עכשיו בעד ההסתדרות מהקיף את כל הפועלים והעובדים בארץ הן שונות.  יש פועלים ועובדים שאינם נכנסים להסתדרות מסיבות אידיאולוגיות-פוליטיות, כגון הפועלים הריוויזיוניסטים וחברי ה"ברית", מסיבות דתיות-פוליטיות, כגון הפועל המזרחי, מסיבות מקצועיות-חברתיות, כגון מורים, רופאים, עורכי-דין ושאר המקצועות ה"חפשיים".  הצד השווה שבין כל אלה שהם מקיימים אירגונים עצמיים משלהם.  ישנו סוג שני של פועלים העומדים מחוץ לכל אירגון.  חלק מתוך סיבות כלכליות – הפועלים המפוזרים בבתי-מלאכה קטנים שמצבם רעוע וירוד – בעיקר בני היישוב הישן, (אך יש כאלה גם בתל-אביב), והפועלים שאין להם מקום-עבודה קבוע ומסויים – כגון תופרות, צבּעים, העוברים בעבודתם מבית לבית, והרוב הגדול של העובדות בשירוּת בית – כאלפיים פועלת.  הסיבה העיקרית לחוסר האירגון היא חוסר הכרה ותרבות, בעיקר בקרב פועלי העדות המזרחיות, וגם לא מעטים מבני העדה האשכנזית – ביחוד בקרב יוצאי המעמד הבינוני אשר אחזו בעבודה מתוך הכרח כלכלי, אבל רואים בעבודה רק פרנסה זמנית עד שיצליחו להסתדר באופן אחר.

פרק בפני עצמו מהווה הפועל התימני.  אם כי רגילים למנותו בתוך העדות המזרחיות, הרי באמת הוא עולה על שאר הפועלים המזרחיים במדרגת השכלתו והכרתו החברתית, ואינו נופל בהרבה מהפועל האשכנזי.

מקצתו הוא מאורגן בתוך ההסתדרות, אולם ברובו הוא נמנה באופן פורמלי להתאחדות התימנים, שקיומה הממשי והפעיל מפוקפק מאוד.

הסיבה העיקרית להתרחקותו של הפועל התימני מההסתדרות מונחת בהרגשה שיש לרוב התימנים בארץ, שהם מהווים ביישוב שבט מקופח – ולא בלי יסוד.  העדה התימנית, המורכבת ברובה הגדול מעובדים, טרם מצאה בארץ, לא רק ביישוב הבעל-ביתי ובמוסדות הכלליים, אלא גם בציבור הפועלים המאורגן, את היחס וההבנה של בני עם אחד ובני מעמד אחד, והרגשת הפליה, מקפחת ומעליבה מפריעה לעובד התימני למצוא את מקומו המתאים בתוך חברת-העובדים שלנו.

הסתדרותנו עומדת איפוא מצד אחד לפני תפקיד לא קל של אירגון פועלים מפגרים, חסרי-הכרה, נחשלים במובן הכלכלי והחברתי, ומצד שני – לפני שאלה חמורה של יחסים את אירגוני פועלים ועובדים העומדים מחוץ למסגרת-המעמדות הכללית.  אבל גם בפנים, גם בקרב רבבות החברים והחברות המאורגנים בהסתדרות – שהם רוב בניין ורוב מניין של המעמד העובד בארץ – אין האירגון שלם ומתוקן.

אני אתעלם בסקירתי במתכוון מהכיבושים החשובים של ההסתדרות בשנים האחרונות על שדה האירגון והתרבות ושכלול הפעולה במוסדותינו – הרוצה לדעתם ימצא אותם בדו"ח המפורט והמלא אשר הוגש למועצה זו – כי על מועצה זו הוטל לעמוד דווקא על הליקויים והפרצות.  תכלית מועצה זו היא – חיפוש דרך לבדק-הבית שלנו.  ומשום כך אדגיש רק את הצד החלש והלקוי שבהסתדרותנו.

יש בהסתדרות "חברוּת אפלטונית".  לסוג זה שייכים למשל אותם חברי הסתדרות המורים, שהם חברים גם להסתדרותנו.  העניינים המקצועיים והכלכליים של חברים אלה מסתדרים באירגון פרופסיונלי מחוץ למסגרת ההסתדרות.  חברוּתם בהסתדרותנו אינה אלא הבעת סולידריות רעיונית עם ציבור הפועלים, מעין חברוּת במפלגה.  לסוג זה שייכים גם רופאים, עורכי-דין, אדריכלים ודומיהם.  הזיקה של חברים אלה להסתדרות היא רופפת ומחוסרת כל אחיזה ממשית.  במקרים ידועים אין חברים אלה נמנעים אפילו מפעולות ומצעדים, העומדים בסתירה בולטת לעמדת הפועלים וההסתדרות.

דוגמה שניה של חברות אפלטונית – מה שקוראים בתוכנו בשם "נשי עובדים".  ציבור גדול של חברות, למעלה מששת אלפים עובדות, לא בשכר ולא אצל נותן עבודה, אלא עובדות במשק ביתן ובחינוך ילדיהן, וההסתדרות עוד לא יצרה עד עכשיו כל מכשיר אירגוני בשביל סוג חברות אלה שיעזור להן וידריך אותן בעבודתן הקשה ורבת-האחריות.  זיקתן ההסתדרותית של חברות אלו תלויה על בלימה.

אך ישנה הופעה קשה יותר בהסתדרות, והיא – של חברוּת פיקטיבית.  לכאורה, היא מקיפה את כל ענייני הפועל, אבל רק להלכה.  דוגמה בולטת – פועלי בניין בירושלים ובחיפה.  פועלי הבניין היו יחד עם הפועלים החקלאים מייסדי ההסתדרות הכללית, ועוד לפני 8-6 שנים שימשו נקודת-המוקד של התנועה בעיר והניחו יסוד לרבים ממפעלינו.  עם ירידת המקצוע הזה בכללו, עם הפסקת הפעולה של מכשירנו הקבלני בבנין וסלילה, עם משבר הבנין וחוסר-העבודה שעשה שמות במשך שנים אחדות בקרב פועלי המקצוע – נתגלתה ירידה מבהילה באירגון פועלי הבנין בשתי הערים הנזכרות, וביחוד בירושלים, ואם כי עובדי המקצוע נשארו חברים בהסתדרות – הרי חברוּתם של רבים, דווקא מהמקצועיים והמאורגנים ב"קבוצות" קבלניות – אינה אלא חברוּת פיקטיבית, ובכל עניני העבודה, ביחסים עם המעבידים, ביחסים עם חברים בעבודה, עם מוסדות ההסתדרות, נרמסים עיקרונות ההסתדרות ביודעים ובזדון: "קבוצות" הבנין מתחרות זו בזו, מורידות שכר העבודה, מנצלות פועלים שכירים, מקבלות פועלים לא על ידי הלשכה, עובדות ומעבידות למעלה משמונה שעות ביום וכו'.

הופעות בודדות כאלה יש גם במושבות, בקרב קבלני בנין מתוך חברי ההסתדרות.

ההסתדרות אינה יכולה להשלים את חברוּת אפלטונית ופיקטיבית.

סוג ה"אוהדים" – הקשורים להסתדרות לא מתוך ענייניהם המקצועיים אלא מתוך שיתוף-רעיון והכרה בלבד – מספרם אינו גדול בערך, אולם נודעת להם חשיבות מבחינת האיכות.  אי-אפשר לזלזל מצדנו ברצונם של כמה מבעלי המקצועות החפשיים להיות קשורים דווקא באירגון הכללי של מעמד הפועלים, אבל לא תיתכן בהסתדרות חברוּת אידיאולוגית בלבד.  חברות זו עלולה להפוך את כל אפייה של הסתדרותנו.  אין אנו מעוניינים להכריח את החברים האלה לעזוב את אירגוניהם הפרופסיונליים שמחוץ להסתדרות.  אבל לא תיתכן בהסתדרותנו חברוּת הפטורה מכל זיקת-משמעת בעניינים מקצועיים, ונצטרך למצוא דרך של אירגון חטיבות הסתדרותיות של בעלי אומנויות חפשיות על יסודות פדרטיביים, שיפתרו במידה ידועה את שאלת שתי הסמכויות החלות על חברים כאלה.

רצינות יתירה נודעת לשאלת חברותן של "נשי העובדים".  הללו מונות 7-6 אלפים, והשפעתן בחיי ציבור העובדים בתוקף תפקידן המכריע במשפחה היא עצומה.  אמנם אין הסתדרויות מקצועיות בעולם נוהגות לכלול גם את אשת העובד, בכל זאת אין אנו צריכים לשנות מהמסורת שלנו.  אולם יש להכניס תוכן חי וממשי לחברוּת זו של נשי העובדים.  עבודת-הבית של האשה במשפחת הפועל היא קשה וחיונית כאחת.  עד עכשיו היתה זו העבודה היחידה כמעט אשר לא קיבלה כל עזרה מאורגנת והדרכה תרבותית מצד ההסתדרות.  רק בחיפה נעשה נסיון חשוב של אירגון החברות למטרה זו, ועלינו להרחיב את האירגון הזה ולהכניס בו תוכן חברתי ותרבותי, לחינוך הילדים, לשיתוף בעזרה סוציאלית, לשיפור ההווי של משפחת העובד ולהרמת ערכה ורמתה הרוחנית של אשת העובד.  האשה העובדת הרחוקה מציבור הפועלים ומשאלות חייו – עלולה גם להרחיק את בעלה מהתנועה.  אשה כזו אינה מסוגלת לתת לילדיה את החינוך המתאים וגם חייה היא דלים ועלובים.  אחוז בעלי המשפחה במחננו הולך וגדול, ואסור לנו להחמיץ את פתרון השאלה פן נאחר המועד.  מועצת הפועלות יחד עם האורגנים הכלליים של ההסתדרות נתבעים כאן לאינציאטיבה אירגונית ותרבותית, אשר תהפוך את אשת החבר לחברה אקטיבית, ערה ובת-הכרה גם במשפחתה היא וגם במשפחת העובדים כולה.

יותר חמור הוא דבר החברוּת הפיקטיבית.  במצב הפרוע של פועלי הבנין צפונה סכנה לעצם קיום המקצוע.  כאן אין לרפא בהסברה.  פחות מכל שאר סוגי הפועלים זקוק ציבור זה להסברה.  בשרשיו החלוציים, ברמת השכלתו ובקשריו המסורתיים את התנועה הוא עולה בלי ספק על רוב הציבור שבענפי עבודה אחרים.  הן דווקא האופים ועובדי הבשר בתל-אביב זכו להקים את האירגון הכי משוכלל ומלא מבחינה מקצועית.

סיבות שונות גרמו למצב הפרוע בבנין בירושלים.  התחרות העבודה הזולה, לא רק של ערבים כי אם גם של בני העדות המזרחיות, ירידת מחיר האבן והתנוונות מקצוע החציבה והסיתות הכרוכה בעקבותיה, הפסקת הבנייה הלאומית ושיתוק סולל-בונה, פיזור השוק וכדומה – אולם אין אנו יכולים להתנחם במפריעים האובייקטיביים.  למען תוכל ההסתדרות להשתלט על הגורמים החיצוניים היא צריכה קודם להשתלט על חבריה היא.  יש כוח לציבור הפועלים המאורגן לכוף את רצונו על אותם החלקים העושים מעשים לרעת הציבור ולרעת עצמם, המסכנים את עמדת הפועל העברי בבנין והורסים את כל כיבושיו במקצוע חשוב זה.  סיבת החולשה והמצב הפרוע באירגון פועלי הבנין בירושלים וחיפה היא לא בחוסר-כוח אלא בחוסר הרגשת-כוח ובחוסר שלטון מוסדות ההסתדרות.  למען עקור את הנגע, יש הכרח במלחמה.  ההסתדרות צריכה לגייס עשרות ומאות חברים, אשר בכוחם המאורגן ישליטו משמעת האגודה וימנעו עבודה למעלה משמונה שעות, ניצול חברים, התחרות והורדת שכר העבודה – ואל תהיה הסתדרות הבנין לשימצה בערים אלה.

אחת מסיבותיה של החולשה האירגונית בעיר היא ההתפצלות המקצועית המפוררת את אירגונינו בחטיבות קטנות ומעוטות חברים.  לפנים היו לנו בעיקר שני גושי פועלים גדולים: בחקלאות ובבנין, אבל משנה לשנה הולכת ורבה הדיפרנציאציה האומנותית, הפועלים חודרים למקצועות שונים המפרנסים כל אחד רק עשרות או לכל היותר מאות אחדות של פועלים – ולהתפצלות זו יש מסקנות אירגוניות-חברתיות.  במקצועות הקטנים חסרים לעתים תכופות כוחות מדריכים וערים המסוגלים לעמוד בראש האירגון ולהדריכו.  בהרבה מקומות-עבודה יש קושי במציאת חברים מוכשרים הרוצים להכנס לוועד הפועלים.

 

ב.

מעורר דאגה וקשה מצב ההסתדרות במושבה.  שאלת פועלי המושבה טעונה בירור במסיבה הסתדרותית כללית, כי יש כאן שאלות שלא תיפתרנה, אלא בעזרת כל ההסתדרות ובשורה הראשונה  – בעזרת חברינו הוותיקים, בעלי-הנסיון שבמשקים.  אפשר להגיד שחוסר השתתפותם של החברים בעלי הרמה התרבותית הגבוהה ועשירי הנסיון הארץ-ישראלי שבתוך משקי שני העמקים, הירדן והיזרעאל, במפעל הכיבוש הגדול של חדירת שמונת אלפים פועלים מהעלייות שלאחר המלחמה לתוך המושבה – היא אחת הסיבות העיקריות לקשיים, לליקויים ולכשלונות שבהם נתקלה פעולתנו ההסתדרותית במושבה.  הפועל במושבה הוצג בפני לחץ ההתקפות של העבודה הזולה, בפני הקשחת לבו והתנכרותו של הפרדסן והאיכר הוותיק האמוּן על יחסי עבדות לשכירו, בפני ניגודים מעמדיים חריפים שאין דומיהם בעיר.  ההסתגלות לחיי הכפר ולעבודה החקלאית דרשה ממנו מאמצים גדולים יותר משל הפועל העירוני.  על מכשולים אובייקטיביים אלה, שלא היה בידינו לשנותם, נוסף קושי פנימי – המעיק באופן מיוחד על הפועל במושבה: הרגשת בדידות ותלישות, הווי דל ונקלה, העדר מסיבה תרבותית וחוסר עזרה מדריכה ומכוונת מצד חברים מנוסים ובעלי יכולת אירגונית ומשקית,  הפועל בעיר, ששכר עבודתו בהרבה מקצועות וענפי עבודה אינו עולה על זה של הפועל במושבה, ובמקומות-עבודה לא מועטים גם נופל ממנו, יש לו לכל הפחות סיפוק חברתי ורוחני בהווי האינטנסיבי והעשיר יותר של העיר רבת-האוכלוסין, המרכזת בתוכה את הכוחות הציבוריים והתרבותיים של ציבור הפועלים והיישוב כולו.  בעיר אין הניגודים המעמדיים חריפים ומנקרים את העין במידה כזו.  הקרע בין "שתי האומות" – אומת השבֵעים ואומת הרעבים – אינו כל כך עמוק וכולל.  מציאות שכבת פועלים חשובה העובדת בחרושת ובמקומות עבודה קבועים – מטשטשת ומפיגה את הרושם המדכא של ענפי העבודה הירודים.  בעיר יש אספות, קונצרטים, הרצאות, בתי ראינוע וקולנוע, מסיבות ופגישות המנעימים או מעסיקים את שעת הפנאי – וכל זה אינו במושבה; נוסף על המצב החמרי הדחוק, על שכר-העבודה הבלתי-מספיק, על חוסר-העבודה העונתי, על תנאי-הדירה הירודים, על גזילת זכויות-אזרח, על חוסר סיכוי להתבסס ולהתערות, על התנכרות והתנקשות המעביד – רובצת על הפועל במושבה הרגשת יתמות, בדידות ועזובה.

יש במושבה נקודות אורה לא מעטות.  למרות כל הקשיים והמפריעים החיצוניים נתרבה מספר פועלי המושבה, נקלטו בעבודה והתמחו בה, הכו שרשים במקום, הרחיבו וביצרו את אירגונם, יצרו התחלות מבטיחות של מוסדות עזר הדדי, הרימו את שכר-העבודה והדפו אחור את ההתקפות שנערכו פה ושם נגד העבודה המאורגנת וגם נגד העבודה העברית גופה.  הגדול והחשוב שבכיבושינו במושבה בשנים האחרונות, הוא אולי המפעל הקיבוצי.  למעלה מהחלק הרביעי של פועלי המושבה – 1999 איש ואשה לפי המפקד האחרון, מאורגנים בקיבוצים ובקבוצות, מיסודם של הקיבוץ המאוחד, "השומר הצעיר", ו"גורדוניה" וקבוצות בודדות, כגון קבוצת שילר ברחובות, שחריה בגליל, קבוצה ל"ג בכפר-סבא ועוד.  קיבוצים אלה משמשים מרכז עיקרי לקליטת העלייה במושבה.  כמעט שאין לתאר כניסת העלייה ה"רביעית" וה"חמישית" לארץ ולמושבה בלי המכשיר של הקיבוץ המאוחד, "השומר הצעיר" ו"גורדוניה".  מלבד היותם מקלטי העלייה הראשיים במושבה, הרי קיבוצים אלה משמשים גורם חשוב בכיבוש עבודה, נקודת אחיזה יחידה כמעט לפועלת, מכשיר ליצירת משקי עובדים, כוח מחנך של העלייה הצעירה, ודוגמה מופתית ומושלמת לעזרה הדדית ואחריות משותפת בקרב חברים וחברות.  מי שרוצה לראות ביטוי חי וער והגשמה יום-יומית במגמותיה וייעודיה של תנועתנו – ילך לפלוגות הקיבוץ המאוחד במושבה, אשר סללו במידה ידועה את הדרך לשאר הקיבוצים במושבה.

במה מתבאר סוד כוחו וערכו של המפעל הקיבוצי?  לא רק בצורת חייו הקבוצתיים, אם כי צורה זו בלי ספק הוא גורם יסודי ביכולת הקליטה, הכיבוש ויצירה של הקיבוץ.  החידוש הרב שיש בקיבוץ במושבה – זהו שילוב הדורות ומחזורי העלייה וגיוס העזרה של חברים מנוסים וותיקים מתוך המשקים, אשר באו לעזרת העלייה הצעירה במושבה וליווּ אותם בכל מאמציהם ונסיונותיהם הקשים והפורים.  הקשר האמיץ אשר נתגלה ונתממש בקיבוץ בין חבר המשק הקבוצתי בעמק, עשיר הנסיון ההסתדרותי והארץ-ישראלי, ובין העולה הצעיר אשר רק ירד מהספינה – יותר מזה: עם החלוץ המתחנך ומתכשר בקיבוצי ההכשרה בגולה – קשר זה הוא-הוא ששימש סעד ומשען וכוח מפרה לפלוגות במושבה בכיבושיהן ובמפעליהן המקצועיים, המשקיים והתרבותיים; ומכלל הן אתה שומע לאו.  חוסר העזרה של חברים וותיקים מבני העלייה השניה והשלישית למפעל הכיבושי הגדול והקשה של הפועל במושבה, שאינו מאורגן בקיבוץ – הוא-הוא שנתן את אותותיו במועקה הרוחנית והחברתית של המוני הפועלים ה"בודדים".  החלוץ שבא לארץ בשנים האחרונות והתייצב על אף כל המכשולים בחזית העבודה הכי קשה של הפועל בארץ – נעזב ברובו לנפשו ולא מצא לעצמו מלווים נאמנים ובעלי נסיון, כאשר זכו להם חברי הקיבוצים.  מוסדות ההסתדרות וּוותיקי התנועה לא מצאו עדיין את הדרך לשיתוף ולעזרת חברים מחוץ למסגרת הקבוצית – ומכאן המועקה הנפשית הגדולה הרובצת על הפועל במושבה.

לפני שבועות אחדים נזדמנתי לכינוס פועלי הגליל – וכבר מזמן רב לא הרגשתי בצער יתמוּת ובדידות של ציבור – כבפגישה זו.  נתאספו בכנרת באי-כוח 250 פועלים העובדים במושבות הגליל התחתון והעליון.  זהו כיבוש חדש וחשוב של הזמן האחרון.  מושבות הגליל שבמשך שנים לא ראו בתוכן פועל עברי – נהפכו בשנתיים האחרונות למקומות עבודה עברית טהורה.  מלבד מושבה אחת או שתיים, שעדיין העבודה הזולה שלטת בהן.  פועלים אלה הם ברובם מבני העלייה הצעירה, והם עובדים בתנאים קשים – בשכר של לירה וחצי לחודש עם אוכל.  סובלים מחוסר עבודה עונתי, שכרם אינו משתלם בזמן, לא רק מרוע לב האיכר, כי אם מפני מצבו הדחוק.  לא תמיד מספיק היבול לתשלום שכר העובד, וספק הוא אם יש בכלל קיום למשק זה בעבודה שכירה.  בתנאים קשים אלה עובד קומץ פועלים לא גדול, מורחקים ממרכזי הישוב והתנועה, מבודדים, עזובים לנפשם, בתוך מסיבה ענייה ודלה גם בחומר וגם ברוח.  היש להתפלא על צרוּת האופק והתפיסות הפרובינציאליות וההבנה הנאיבית המתגלות בציבור זה?  – והרי כאן לפנינו חומר אנושי יקר, נאמן וחלוצי, העלול להתנוון בדלות ובבדידות הרוחנית והתרבותית המקיפה אותו.  ועל יד ציבור זה, במרחק לא גדול, נמצאים משקי קבוצות המרכזים בתוכם חברים וותיקים, יוצרי הערכים הגדולים של תנועתנו, בעלי רכוש חברתי ותרבותי רב, בעלי נסיון משקי והסתדרותי עצום – ואין לפועל הבודד במושבה כל נקודת מגע ושיתוף אתם, ואין לו האפשרות ליהנות מהרכוש החברתי-התרבותי הכביר אשר נצטבר בקרב חבריו במשקים.  וכך חיים זה בצד זה חברים להסתדרות ושותפים למשאת נפש וגורל חיים, אשר למרות קורבת המקום והרעיון קיים ביניהם מרחק עצום בהווי, בהבנת החיים, בתפיסת המציאות, ביכולת חברתית ומשקית, בכשרון המעשה הציבורי – וכמעט לא יאמן שאלה ואלה הם בני מעמד אחד והסתדרות אחת, אשר תעודת חיים משותפת ריתקה אותם יחד במסגרת כללית.

מושג נאמן על מצב-הרוח השורר בקרב חלק גדול מפועלי המושבות יש לקבל מדברי החברים עצמם וטענותיהם, כפי שרשמתי לי במשך הביקורים והשיחות שהיו לי את חברים מה"מוסדות" ומ"השורה" במושבות יהודה, שומרון והגליל – במשך החדשים האחרונים.

חבר של העלייה השלישית במושבה גדולה קובל: "העולה הצעיר בבואו הנה נבוך.  יחס הפועל הוותיק מתמיה ומצער אותו.  אינו מוצא אטמוספירה חלוצית.  הוא רואה עצמו מוזנח ועזוב.  הוא סובל מחוסר בית שאפשר להיכנס בו ולשוחח שיחת רעים.  בהימצאו שנה או שנתיים בארץ – הוא מתגבר על מבוכתו.  אולם אז מתעוררים אצלו חששות וספיקות בנוגע לעתידו ולאפשרות התיישבותו.  אין מסיבות תרבותיות.  הפועל הקבוע מסתגל לבעליו ומתקרב לטיפוס של משגיח.  השפעת הבעל-ביתיות מתגברת בו.  אולם תחת האפר המרובה שמורה הגחלת.  בשעת בחירות לקונגרס, לאספת הנבחרים ולוועידות היא מתגלה.

הציונות בקרב הציבור לא נתרופפה – אם כי ההתלהבות פחתה.  יש מעטים שנואשו, אך הרוב רוצה להישאר בארץ.  נכנסים לאירגונים להתיישבות.  אם ההתיישבות לא תצא לפועל – יהיה משבר חמרי קשה.  מתרופפת הכרת החשיבות של חלוציות עצמית.  הפועל שמח על כיבוש ציוני, מצטער על כשלון – אך אינו רואה עצמו כגורם בכשלון ובכיבושים.  בשעת התקפה על ההסתדרות מבחוץ – יתלכדו הפועלים סביבה.  מבפנים – הוא מעריך את ההסתדרות על פי התועלת הפרטית.  בענין הנוגע לנפשו אינו רוצה לוותר להסתדרות".

חבר צעיר מטובי עסקני "החלוץ" בחו"ל וחבר באחד הקיבוצים במושבה מתאונן: "אותי חינכו בחו"ל לראות את ערך הפועל לא בבחירות ובתשלום מס – אלא בהגשמה עצמית.  בארץ ראיתי שאין הדבר כך.  הפועל בארץ ירד למדרגת הפועל בחו"ל.  אין זיקה חלוצית להסתדרות.  אין ענייניו הפרטיים שלובים בעניני הכלל.  הפועל מסדר את ענייניו לא מתוך התחשבות את התנועה. בסביבה זו אין הנוער במושבה מוצא כוח מושך בתנועת הפועלים והוא נוהה אחרי גבורי הפראזה של המדינה, שבה הוא חולם להיות שר פלך".

במושבה שומרונית קובלים החברים על העדר חיים תרבותיים: "מה עושים בשבת ובשעת הפנאי?  משחקים בדומינו, מסתובבים ברחוב ללא מטרה, לפעמים קוראים ספר.  מתעניינים בהרצאות, מרבים לבוא להקראת עתון בעל פה, – אבל ההרצאות מעטות, אין כוחות מקומיים, ומת"א באים רק לעתים רחוקות.  הציבור שקוע בדאגה להשתרשות בעבודה, לרכישת מגרש של דונם או חצי דונם.  רוצים לבנות בית.

מהו האידיאל של הפועל במושבה?  התיישבות.  התיישבות האלף שאינה מתקיימת מרופפת את האמונה בעתיד ומכניסה מרירות.  חלק מהחברים רוצה להסתדר בתור פועלים קבועים, במקומות עבודה טובים ולרכוש מגרש קטן ולהקים עליו בית.  "ציבור הפועלים המקומיים, מסיח חבר שני, הוא פרובינציאלי, גבהו האיטלקטואלי אינו למעלה מבינוני.  היקף ראייתם צר, שקועים בקטנות.  בקיבוצים יש יכולת תרבותית – אבל אלה מתרחקים מציבור הבודדים.

מצב הבודד מבהיל בבדידותו וקשיו החמרי.  החבר בקיבוץ, אם כי מצבו החמרי אולי יותר קשה, יש לו קומפנסציה חברתית ורוחנית בחיים הקבוצתיים.  חיי הבודד אפורים וחסרי עניין ותוכן, בלי כל קישוט ורעיון מחייה.  בלי מסיבה תרבותית הוא הולך ומיטמטם במובן הציבורי.  הוא מבקש תכלית.  בקשת התכלית כשהיא לעצמה חיובית, אבל מבלי היותה נתונה במסגרת ציבורית – יש בה סכנה מוסרית וחברתית.  כל מוסד הסתדרותי נמדד במידת התועלת שהפרט מסוגל להפיק ממנה.

אין דבק.

יש לדאוג לחינוך הבודדים.  חושבים שפעולה חינוכית צריכים לעשות רק בחו"ל, כשהחבר מתכונן לעלות.  זוהי טעות.  צריכים לשלוח משלחת גם לפועלי א"י.  אין לציבורנו במושבה אפשרות להתחנך.  אין יודעים מה נעשה בתוך העם היהודי, בעולם הגדול.  אנשים מרכזיים אינם נפגשים את הציבור.  ההרצאות הן מקריות.  לא מחנכים אנשים צעירים למלא תפקידים מרכזיים".

באחת ממושבות הדרום מציין חבר: "אין ירידה בציבור.  הפועל כובש ורוכש עמדה אחרי עמדה בעבודה ומתאחז במושבה – אבל אין עזרה שיטתית מצד ההסתדרות.  הבודדים מרגישים עצמם כבנים חורגים בהסתדרות.  אמנם הקיבוץ הוא מכשיר חשוב לקליטת העלייה – אבל גם אנו הבודדים רוצים לחיות חיי עבודה וצדק.  וכשאחד מאתנו פונה לבנק הפועלים – אינו נענה.  אין היחיד מרגיש שיש לו משקל, בדברים על ירידה ועלייה אין משום מיצוי דמות הציבור.  זה כמה שנים מתריעים מזמן לזמן על ירידה – והציבור מתקדם משנה לשנה.  אבל יש פרובלימה של הפרט בתנועתנו.  פרוֹבלימה זו ישנה בכל תנועה.  הפרט קיים גם לעצמו.  הדאגה לקיום המשפחה היא אחת השאלות היסודיות אשר בגללה אין הפועל יכול להיפנות לפרובלימות כלליות.

חלק מהציבור עייף – עייף משאיפות גדולות, מרעיונות גדולים, הוא קשר את חייו – עם חיי התנועה.  התנועה תתגבר על קשייה – אולם הפרט הוא חסר עצות.  כשהפרט מתייחד את שאלותיו הוא רואה לפעמים ניגוד בין מצבו ובין תביעות התנועה.  יש לאדם גם רשות היחיד.  ומחנכי הציבור צריכים לדעת זאת".

אחד החברים סיכם את המצב במושבתו, וסיכום זה נכון בכלל לגבי שאר המושבות.  "מצב הפועל במושבה רע – אבל יש רצון להכות שורש.  אין ההסתדרות מספיקה ללוות את הציבור בכל צעדיו.  המוסדות שקועים בעניינים פוליטיים ויישוביים – ואין לגנות אותם על כך – אבל יש לדאוג שהפועל לא יישקע ביוון המציאות הדלה.  יש סכנה אם הפועל ייעזב לנפשו.  ההסתדרות והמפלגה צריכות להכניס תוכן חברתי לחייו ולהאיר את המצב ופעולתן באור החזון, שלשם הגשמתו בא לארץ.  לפועל יש כשרון הסתגלות יותר מדי למציאות הבעל-ביתית.  הבעל-בתיות מכה שרשים בתוכנו.  אנחנו נתלשים מהכלל, ממאוויי הדור, נשקפת סכנה לצלם אלוהים שבנו.  גם אנשים בעלי מטען מוסרי ותרבותי רב מחו"ל אינם מסוגלים לעמוד בנסיון – כשאין סביבם הרגשת הכלל וטיפולו.  אין דאגה רצינית בהסתדרות לחיי הפועל ל"קטנות" של חיי העובד – והן מ"קטנות" אלה מורכבים בעיקר חיי הפועל".

ההסתדרות לא האזינה עד עכשיו במידה מספיקה לתביעות אילמות אלה של ציבור פועלים גדול אשר הועמד בחזית הכי קשה וחשובה של עבודתנו בארץ – ודבר זה דורש תיקונו.  הנתבעים אינם רק המוסדות העליונים של ההסתדרות – אלא כל חבריה, בעלי היכולת באשר הם.

 

ג.

בכלל אפשר לקבוע שהפרובלימה האירגונית בהסתדרות, יותר משהיא סידורית הריהי תרבותית.  יש למעמד-הפועלים בארץ מערכת-אירגון וכלים סידוריים שאינם נופלים בטיבם ובכשרון פעולתם משל אירגוני הפועלים באיזו ארץ שהיא.  מעטות הארצות בעולם שהפועל החקלאי מאורגן בהן במידה כזו כאשר פה, ואף בארץ אחת אין ההסתדרות החקלאית תופסת עמדה כזו בתנועת הפועלים כאשר אצלנו.  גם האירגון של הפועל בעיר עולה בכמותו היחסית ובאיכותו המוחלטת על אירגוני הפועלים שברוב הארצות.  אך בארץ של עלייה, קיבוץ גלויות ומשק חקלאי ותעשיוני צעיר ורופף – למעלה משבעים וחמשה אחוזים של כל הפועלים הם מאורגנים בהסתדרות כללית אחת – הרי זה כיבוש גדול ויקר שאין דוגמתו בתנועת הפועלים בעולם.  בשנים האחרונות, למרות קשי המצב הפוליטי והכלכלי יש גם לציין התקדמות מרובה בכשרון-הפעולה ובהרחבת השטח של האירגון גם בעיר וגם בכפר.  וועדת הבקורת המרכזית בהרצאתה למועצה זו (בדו"ח של הועד הפועל עמוד 163) מציינת לשבח, כי "סדרי הפעולה במוסדות האירגוניים הולכים ומשתכללים".  אולם אין אנו יכולים למצוא סיפוק בכיבושים ושכלולים אלו.  צרכי תנועתנו מרובים מצרכי תנועת-פועלים אחרת, ציבור הפועלים שלנו אינו סטטי, אלא הולך וגדל בלי הרף, ואינו ניתן להתגבשות והתלכדות סופית ומסתיימת.  החזון אשר לשמו עלה ארצה והמשברים החמריים והנפשיים הכרוכים בהגשמתו תובעים ממנו מאמצים בלתי רגילים ומטילים עליו תפקידים כבדים מנשוא.  מסכת החיים החדשה שמתחיל בה הפועל-העולה מציגה לפניו קושיות ואבעיות אשר לא ידע ולא שיער – בכל אופן לא הבין ולא העריך – בטרם עלה לארץ.  מעטות התנועות שהפרובלימטיקה שלהן היא כה מורכבת ומסובכת כאשר בתנועתנו, ומכל שאלותינו המרובות מעטות הן אלה שיש להן תשובה מוכנה למפרע, ומציבורנו נדרשת רמה תרבותית יותר גבוהה מזו של תנועת-פועלים "נורמלית" וסטטית.  לא מספיק שתהא לנו הנהלה היודעת למצות את נסיונה ותורתה של תנועת הפועלים בעולם, לבחנם לאור המציאות והחזון המיוחדים לנו ולכוון על פיהם את דרכנו.  מן הצורך שהבנה זו תהא משותפת לכל הציבור – אחרת לא תיכון דרך משותפת.  מסגרת אירגונית כללית בלי תפיסה והבנה מאחדת את כל הציבור הנתון במסגרת זו – לא תתקיים לאורך ימים; ועלינו לבדוק את קנקננו האירגוני מצד תכנו ואפיו התרבותי.

אין ציבור הפועלים עכשיו מעור אחד, כאשר היה במידה רבה בימי העלייה השניה ובראשית העלייה השלישית.  מלבד העלייה החלוצית, המהווה עדיין רוב בניין ורוב מניין של חברי ההסתדרות, שואב ציבור הפועלים לתוכו שתי שכבות חדשות התופסות מקום ניכר בחיי העבודה ובהסתדרות, ובעתיד ודאי יגדל כוחם הכמותי: בני העדות המזרחיות.  אלה הם יוצאי פרס, כורדיסטן, סוריה, קוקז וארצות הבלקנים (מכלל זה יש להוציא את יוצאי תימן ובולגריה, שאינם נופלים בתרבותם וחלוציותם מיוצאי מזרח אירופה) – ועובדים מחוגי בעלי המלאכה ובני המעמד הבינוני מארצות מזרח אירופה שעלו לארץ בלי הכשרה חלוצית ובלי מחשבה תחילה על חיי עבודה, אלא שההכרח הכלכלי דחף אותם בארץ לשורות הפועלים.  נטעה אם נניח שציבור הפועלים בארץ עומד על רמה תרבותית וחברתית אחת.  מאות ואולי אלפים מחברי ההסתדרות, משני הסוגים שציינתי, עומדים במובן התרבותי על שפל המדרגה.  דברים הנראים לנו כמובנים מאליהם וכמושכלות ראשונים – הם לגביהם שפת-חרטומים.  עיקרי תנועתנו הם להם כספר חתום.  רבים מהם אינם יודעים קרוא וכתוב, רבים מהם עולמם הרוחני נמצא לגמרי מחוץ לציבור הפועלים ולחיי התנועה – סוג זה אפשר למצוא בקרב פועלות בבתי החרושת בתל-אביב.  ועדיין לא נתַנו לבנו לצרכים המיוחדים של ציבורים אלה.  הם חברים בהסתדרות – אבל חברותם היא סידורית בלבד.  אין הם שותפים בהכרה למאמצי הפועל בארץ, למלחמתו המעמדית, ליצירתו החברתית והמשקית, לחזונו ההיסטורי.

הפעולה המוצלחת שנעשתה – באיחור זמן – להוזלת "דבר" והגדלת הפצתו בקרב ציבור הפועלים מוכיחה, שההנחות והטענות השגורות בפה על ירידת הציבור והתנכרותו אינן מבוססות.  כל מי שמכיר את העניינים מקרוב יודע שאפשר להרחיב פעולה זו אם המאמץ ימשך לא רק לריבוי הקונים אלא גם לשכלול העתון, ביחוד אם העתון יצליח לשקף במידה יותר גדולה את חיי הפועל ולבטיו.  אולם יש אלפי פועלים – מבני העדות המזרחיות – שאינם יכולים ליהנות מ"דבר", כי אינם יודעים עדיין לקרוא עתון – ודוקא אלה עלולים להיות לטרף לשרלטנים ולאבנטוריסטים הפוליטיים השורצים במפלגה הריביזיוניסטית.  יש אלפי פועלים שאינם מסוגלים ליהנות מההרצאות הפומביות והכלליות שנערכות על ידי ההסתדרות – מפני שדעתם קצרה להבין את המדובר באספות אלו.  רק הד קלוש ומסולף מכל הנעשה בהסתדרות וביישוב מגיע לאזניהם.  במקום הרצאות על נושאים שאינם מובנים להם, יש לסדר בשבילם באופן מיוחד קריאות מסבירות על פי העתונות ממה שנעשה בארץ ובעולם, יש ללמד אותם קרוא וכתוב ויש לתת בלבם את העיקרים האלמנטריים ביותר של תנועתנו.

אולם נרמה את עצמנו אם נחשוב שבקרב ציבור הפועלים ממוצא חלוצי הענינים הם בסדר.  הנוער העממי שממנו יונק החלוץ הונמכה רמתו התרבותית בשנים האחרונות, וההכשרה שהוא מקבל בחלוץ ובהסתדרות הנוער אינה מספקת את צרכי תנועתנו בארץ.  לא בדקתי את מוסדות ההכשרה בגולה ואין לי רשות לשפוט על פעולת "החלוץ" – אולם נפגשתי עם עולים צעירים בארץ ומתוך השיחות והבירורים שהיו לי אתם הוברר לי שהכשרתם אשר קיבלו בגולה אינה הולמת את צרכינו בארץ,  נפגשתי עם חברים צעירים שיודעים את המלה האחרונה בתנועתנו – אבל אינם יודעים דבר מכל המלים שלפני האחרונה.  חסרים הם את הידיעות היסודיות והראשוניות של תנועתנו.  יש בקיאים בכל תגי ההסתדרות – מבלי שידעו את שרשיה.  שמעו הרבה על ההסתדרות של מעלה – אבל אינם יודעים את ההסתדרות של מטה.  ומחסרון ידיעה זו מתאכזבים ונבוכים בהתנגשות הראשונה את המציאות הפרוזאית שבארץ.

ולא רק החלוצים הצעירים.  חלק גדול מציבור הפועלים בארץ אין לו חינוך שרשי ומקיף בעניני ההסתדרות.  עמדתו ב"שאלות הגדולות" נקבעת יותר מתוך חוש בריא ואינטואיציה מאשר מתוך ידיעת הענין.  והידיעה לקויה ביחוד בשטח היום-יומי של התנועה.  הישגי ההסתדרות, התנאים הכלכליים והפוליטיים שבהם נתונה עבודתנו, יסודות האירגון המקצועי, מצב הפועל בארץ בהשוואה עם מצב הפועל בארצות השכנות ובארצות אירופה, הבסיס העיוני והמעשי של מפעלינו בארץ, הערכה ריאלית של כוח ההסתדרות ומידת יכלתה, היחסים הרצויים והאפשריים את נותני העבודה – כמה חברים בכפר ובעיר יש להם מושג ברור ומלא מכל אלה?  העמדה המשובשת של מועצת פועלי מגדיאל בדבר שאלת הסכם והלשכה המשותפת יש לבאר לא רק בחילוקי דעות אידיאולוגיים, כי אם בחוסר ידיעה מספיקה בתנאי העבודה במשק החקלאי בכלל ובחקלאות הארץ-ישראלית בפרט.

חלק גדול מציבורנו אינו מכיר את עברה של תנועתנו, אינו יודע את השתלשלות הרעיונות בתוכה, אינו מכיר את לבטיה והתאבקויותיה, ואינו יודע מפני זה להעריך את כיבושיה והישגיה.

אולם לא רק העבר – גם הנעשה והמתהווה עכשיו בתוכנו לא ידוע ברובו לצבור.  הפועל העירוני אין לו ציור נאמן – ולפעמים גם לא מושג קלוש – ממה שנעשה במושבה ובמשק.  חבר המשק אינו יודע מהמתחולל בעיר, והוא הדין הפועל במושבה.  אין חילופי אינפורמציה, אין פגישות בלתי אמצעיות בין הסוגים והחוגים השונים המהווים את ציבור הפועלים ונשקפת לנו הסכנה של קרע והתפוררות מבפנים.

ועוד סכנה חמורה אחת צפויה להסתדרות – סכנת הביורוקרטיזציה.  הסתדרות ענפה ומסועפת כהסתדרותנו, המקפת שליש מהיישוב ומרכזת את כל צרכי חבריה וענייניהם בשטח האירגון המקצועי, החינוך והתרבות, העזרה הרפואית, הקואופרציה המשקית, הביטוח והסיוע ההדדי, ההתיישבות והעלייה, מן ההכרח שיהיה לה אפרט גדול.  מתוך השוואה למוסדות המקבילים הקיימים מחוץ להסתדרות הוכח שהאפרט ההסתדרותי הוא קטן יותר וזול ויותר, אפקטיבי, ונאמנה עדות וועדת הבקורת המרכזית על התקדמות המוסדות: "בתיקון הסדרים האדמיניסטרטיביים, בחלוקה יותר רציונלית של התפקידים בין העובדים, בהנהלה יותר אחראית של ענייני הכספים, בדאגה לאיזון התקציבים, בתיקון משק המסים וכו'".  אולם הסתדרותנו אינה יכולה ליהפך לחברת-מניות וקיומה אינו יכול להיות תלוי רק באפרט של עובדים בשכר – ולו גם מסורים ונאמנים.

בלי פעולה מתנדבת, בלי עזרת חברים הנותנת רק באשר הם חברים, בלי התעוררות ציבורית, בלי אטמוספירה חלוצית, בלי הרגשת סולידריות של שותפים לגורל ומשאת-נפש, בלי מגע חי, בלתי אמצעי ומתמיד, לא רק בין הציבור ושליחיו, אלא גם בין חלקי הציבור השונים, בלי הנחלת ערכי ההסתדרות לכל חבריה, בלי מינימום משותף של נכסי הרוח המהווים את יסוד תנועתנו – לא תיכון ולא תקום התלכדות פנימית של הציבור, שרק בה יש הערובה הנאמנה לאירגון בן-קיימא וכשר-פעולה.

יש צורך במפקד תרבותי וגיוס האקטיב ההסתדרותי לפעולת-התנדבות.  עלינו לחקור ולבחון את ההווי והמצב התרבותי של ציבור הפועלים לחוגיו, עדותיו, מקצועותיו ומושבותיו – ולגייס צבא מתנדבים אשר ישא את דבר התנועה בכל רחבי ההסתדרות, יפיץ אור על שאלותינו המסובכות, יביא את דבר הפועל העירוני לכפר ודבר הפועל הכפרי לעיר, ינחיל לפועלי העדות המפגרות והנחשלות – את ראשית דעת התנועה ואלף-בית ההשכלה האנושית, יכניס את החברים והחברות, שבאו אלינו מעולם זר וממעמד אחר – לתוך עולם המחשבה, המלחמה והיצירה של הפועל הארצישראלי, ימשיך את החינוך של הנוער החלוצי בתוך המציאות הארצישראלית ומתוכה.  פעולה תרבותית זו לא תיעשה רק על ידי עובדים בשכר.  לא מפני שאנו נתונים במצוקה כספית אלא מפני שיכלתה התרבותית של ההסתדרות אינה מצטמצמת ואינה ניתנת לאשרנו להצטמצם בתחומים הצרים של המוסדות והמשרדים.  במושב ובקבוצה, בשדה ובבית-החרושת, בעיר ובכפר, בעבודה הגופנית ובעבודת הרוח בין וותיקי התנועה וצעיריה – נמצאים לעשרות ולמאות חברים הנושאים בלבם, בנשמתם וברוחם את אשר יצר, הגה, סבל וצבר למעלה מעשרים וחמש שנים ציבור הפועלים בארץ – האוצרות הבלומים האלה משל הכלל הם ולכלל הם צריכים לשוב.

 

כה תשרי תרצב [דבר 1937-9]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה