_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שני מעמדות

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

תנועת הפועלים בארץ מונה קצת יותר מעשרים שנה.  הזקנים שבנו עלו לארץ לפני 24-23 שנה, אולם היישוב ה"בעל-בתי" קדם לנו בדור שלם.  עבודת היישוב החדש החלה לפני ארבעים וחמש שנים ואלה שקדמו לנו היו להם כל התנאים המוקדמים למען היות הכוח המאורגן, המדריך והיוצר ובעל ההשפעה המכרעת ביישוב ובתנועה.  הם היו בעצמם בעלי אמצעים וברשותם העמדו אמצעים לאומיים ופרטיים גדולים.  הם הלכו בדרך הסלולה והכבושה הרצויה לרוב הגדול של העם בגולה.  מאחוריהם עמדו כל חלקי התנועה בחו"ל.  חובבי ציון וחברי ההסתדרות הציונית היו בעצמם "בעלי-בתים".  מאחוריהם עמד הנסיון המדיני והציבורי והיכולת התרבותית והאירגונית של ה"בעלי-בתיות" היהודית בגולה.  הספרות העברית עד הקמת ספרות הפועלים בארץ היתה בעיקרה ספרות "בעל-בתית".  התנועה הציונית היתה כמעט כולה תנועה "בעל-בתית".  ל"בעל-בתיות" היהודית ברוסיה, גרמניה, אוסטריה היו כוחות מארגנים, פוליטיים, תרבותיים ומדעיים גדולים.  היו לה הסתדרויות ומפלגות רבות-השפעה ורבות-נסיון.  וה"בעל-בתיות" היהודית שבגולה נתנה במשך ארבעים שנה את עזרתה המוסרית, המדינית והכספית לבוני היישוב החדש.  וה"בעל-בית" היהודי בארץ-ישראל היה לכאורה צריך ויכול להיות הכוח היוצר והמכוון והמארגן בארץ.

תנאים הפוכים מאלה ליוו את צמיחת תנועת הפועלים העברים.  מאחורי הפועל העברי שעלה לארץ לא עמדה כמעט כל תנועה.  תנועת הפועלים היהודים בכלל היא צעירה לימים, ולפני דור – עוד טרם כבשה לעצמה את המקום שהיא תופסת עכשיו בחיי היהודים.  אולם גם התנועה שהיתה אז היתה ברובה מתנגדת ומתנכרת לא"י.  הכוח המכריע בתנועת הפועלים היהודית היה ה"בונד", ויחסו לא"י ידוע.  תנועת פוע"צ היתה אז רק בראשיתה, ועד הזמן האחרון לא היתה מסוגלה לחזק ולאמץ את הפועל היהודי בארץ.  הפועלים שעלו לארץ היו בודדים ונכרים גם בה, וגם בגולה: גם התנועה הציונית וגם תנועת הפועלים היו זרות ומתנכרות להם.  מאחורי הפועל לא עמד כל נסיון וכל אמצעי.  לא היה לו עבר ולא היו לו תומכים.  הוטל עליו ללכת בדרך לא סלולה, בדרך קשה מלאה חתחתים ומכשולים, מתוך חיפושים וגישושים.  הוטל עליו להלחם ולמרוד בכל הקיים והמקובל ולשנות את כל הערכים המוסמכים, ולקומם נגדו את כל שומרי הקיים ונאמני המסורת, ולעמוד בודד במערכה.

ובהעריכנו את המסיבה ההיסטורית ואת התנאים החברתיים שליוו את שני הכוחות המעמדיים האלה ביישוב היינו צריכים לבוא לידי מסקנה שבארץ-ישראל קיימת "בעל-בתיות" חזקה, מגובשת, מבוגרת, מאורגנת, משפעת, יוצרת, שולטת ומכוונת בחיים הציבוריים והתרבותיים של היישוב, ולעומתה עומדת תנועת פועלים צעירה, תנועת בוסר, רפה, נטולת כוח והשפעה וחסרת משקל בארץ.  ומה אנחנו רואים למעשה?

אחרי 45 שנה של עבודה יישובית אנו מוצאים בארץ-ישראל "בעל-בתיות" מפורדת, מפוררת, מדולדלת במובן החברתי התרבותי, רפת-אונים במובן הכלכלי והמדיני, בלי רצון ובלי דרך ובלי רעיון מקשר ומשתף.  די לראות איך הולכת הבעל-בתיות העברית בארץ לבחירות לאסיפת הנבחרים, לעיריית תל-אביב, איך היא משתתפת בקונגרס הציוני – למען העריך את כל קלישותה ואפסותה הציבורית.  ולא עמדו ליישוב ה"בעל-בתי" בארץ הכוחות התרבותיים והמדיניים החשובים, בעלי משקל ועבר ונסיון רב, שהקימה התנועה הציונית בגולה, וכל העסקנים הלאומיים והציוניים שעלו לארץ כאילו ניטל מהם כוחם ונסתלקה שכינתם בתוך הסביבה הצחיחה והעקרה של הבעל-בתיות היהודית כאן.

וכמה שונה היה גורלה של תנועת הפועלים, מי לא יכיר ויודה היום שהפועל העברי המאורגן הוא אבן-הפינה בבניין הארץ, המניע העיקרי בתקומת-העם, המשען הראשי של היישוב העברי, מקור כוחו ומעיין יצירתו?

ומהו פשר הניגוד הזה?  מדוע לא עמדו לבעל-הבית היהודי כל ידיעותיו וסגולותיו ועברו ונסיונו ועזרת מעמדו מהגולה להיות פה לכוח ציבורי, חברתי מאורגן ומשפיע ואיך התגבר הפועל היהודי על בדידותו, עברו הזר, חוסר אמצעיו וחוסר נסיונו ומאין שאב את כשרון התלכדותו, כשרון המעשה והכיבוש אשר העמידו בראש היישוב ובראש המפעל הציוני?

האם לא אחד היה הרעיון המניע ההיסטורי אשר העלה את שניהם הֵנה?  ובמה שוּנה פה גורלם?  מדוע התרופף והתפורר האחד בשעה שהשני התלכד והתגבר?  מדוע איבד הראשון מה שהיה לו, והשני כבש מה שחסר לו?

ה"בעל-בית" היהודי עלה לארץ באידיאה לאומית וברצון לאומי, ממש כפועל היהודי.  אולם הרצון הלאומי של בעל-הבית התנגש בארץ ברצונו המעמדי ובאינטרסיו המעמדיים.  בתוך מפעל ההגשמה הציונית נתגלה הניגוד בין האינטרס המעמדי של בעל-הבית ובין אמונתו הלאומית.  והתרוצצות פנימית זו בין היצר המעמדי ובין היצר הלאומי דנה את בעל-הבית היהודי בארץ-ישראל לחדלון-אונים במפעל-ההגשמה.  ניטלה האידיאה הלאומית מהמעמד הבעל-בתי בארץ, ואין שום מעמד מוכשר לעמוד בראש העם ולתפוס בידו את השלטון הפוליטי או אפילו רק את ההגמוניה הרוחנית כשאין הוא מופיע בתור המדריך הלאומי ואין הוא מקדם בפעולתו המעמדית את ענייני העם כולו.  בלי רעיון ממלכתי מבריח ובלי תעודה היסטורית לאומית אין מעמד מסוגל להתלכד ולהטיל את מרותו החברתית או הרוחנית על שאר המעמדות בעם.  המלחמה והדאגה להרמת שכר הדירה או להורדת שכר העבודה אינה מסוגלת עדיין להרים ציבור בעל-בתי למדרגה של מעמד פועל ומשפיע בעם.  המעמדות השליטים בעמים אחרים היו תמיד גם המעמדות המדריכים והמתקדמים בשעת עלייתם לגדולה.  הם היו לא רק מנצלים ועושקים אלא גם בוני מדינות ומקדמי המשק הממלכתי והתרבות הלאומית.  בתוך העמים המדוכאים היו הם הלוחמים בעד השיחרור הלאומי.  המעמד שלא היה מסוגל לכך לא הוכשר להיות מעמד שליט ומדריך.

אסונה ההיסטורי של הבעל-בתיות היהודית בארץ-ישראל הוא, שאין היא מוכשרה לעשות את מפעל ההגשמה הציונית למפעלה המעמדי, אין היא יכולה להיות השליח ההיסטורי של התקומה והתחייה הלאומית, כי ענייניהם המעמדיים והפרטיים אינם עולים בד בבד את צרכי הגשמת הציונות.  מלחמתם המעמדית של "בעלי-הבתים", בעיר ובכפר, מעבירה אותם על דעתם הציונית ומבגידה אותם בעניינינו הלאומיים.

נטול כל רעיון ממלכתי אשר ילכד את מעמדו ויטיל עליו שליחות לאומית, נדון הבעל-הבית הציוני בארץ לדילדול ולשיתוק ולחוסר-אונים לאומי.  התנועה הציונית "הכללית", כלומר, ה"בעל-בתית", אשר בגולה היתה והנה הכוח הציבורי הראשי בתוך העם היהודי, אשר הוציאה מתוכה מנהיגים ועסקנים לאומיים ממדרגה ראשונה ויצרה ערכים תרבותיים וחברתיים שנעשו לנחלת העם כולו – דלל כוחה ויבש מקורה על אדמת המולדת.  יחידים מקרב הבורגנים הציוניים פעלו ויצרו בארץ, אולם הבעל-בתיות הציונית בתור כלל, בתור מעמד, גילתה במשך ארבעים וחמש השנים של פעולתה בארץ את התפוררותה הציבורית, את אפסותה ועקרותה המדינית ואת דילדולה וכישלונה החברתי והלאומי.

ומה שניטל מה"בעל-בית" ניתן לפועל היהודי.

סוד גידולו והתלכדותו וכיבושיו של הפועל העברי היא ההתמזגות השלימה והגמורה של הכרתו המעמדית והלאומית הנובעת מתוך ההתמזגות השלימה של ענייניו וצרכיו הלאומיים והמעמדיים.  הרעיון המעמדי של הפועל העברי הנו הרעיון הממלכתי של הציונות המדינית.  הפועל רואה את מעמדו כגרעין של העם, כעם העברי בעתיד.  הוא רואה את כל קנייני האומה כירושתו ההיסטורית, והוא רואה את עצמו כאחראי על גורלם, ועליו החרדה והדאגה לעתידם, לפיתוחם ולהרחבתם.  הוא רואה את בניין הארץ ובניין המעמד העובד כרוכים זה בזה.  הכרתו המעמדית אינה ניזונה מאינטרסים אגואיסטיים צרים הזרים ומתנגדים לאינטרסים של כלל האומה, אלא מהאינטרס הקולקטיבי של מעמד אשר עבודתו היא עבודת האומה, וצרכיו הם צרכי הארץ.  את הניגודים המעמדיים העמוקים בינו ובין שאר המעמדות הוא רואה לא רק מתוך שפופרת האינטרסים הרגעיים שלו, אלא מתוך אספקלריה היסטורית של מעמד העתיד ליהפך לעם כולו; הוא מנהל את מלחמתו המעמדית מתוך הכרה שהוא מקדם במלחמה זו לא רק את ענייניו המעמדיים אלא את ענייני העם כולו.

הכרה מעמדית זו היתה הרוח החיה והמפרה בתנועת הפועלים בארץ.  בכוחה נתלקט אבק אנשים שנאספו הנה מכל הארצות, בלי עבר מאחד בעבודה, בלי נסיון יישובי ואירגוני, בלי שרשים בציבוריות הקיימת בגולה ובארץ, בלי לשון ותרבות משותפת – והיה לחטיבה מגובשת ומלוכדת אחת, יחידת-הרצון ורבת-הפעלים, אשר אין כמוהו ביישוב.

 

תל-אביב, יט טבת תרפז [קונטרס רפז

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה