_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לקראת מדינה

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

דברים באסיפת הנבחרים,  ירושלים, י"ח בתשרי תש"ח – 2.10.1947

 

ההתפתחות הפוליטית העמידה את ארצנו על פרשת דרכים היסטורית:  פרשת מעבר ממנדט לעצמאות.  ופרשה זו מטילה עלינו, נוסף על פעולתנו המתמדת בשטחי עליה, התישבות ומאבק, שלושה תפקידים בוערים, שמילואם יתנה מעכשיו את קיומנו ועתידנו:  בטחון, מדינה יהודית, שיתוף יהודי ערבי, ושלשתם בסדר החשיבות והדחיפות כפי שמניתי אותם:  א – בטחון, ב – מדינה, ג – שיתוף.

בתקופה זו יש לראות את בעית הבטחון כבעיה הראישת, החיונית ביותר בכל הבעיות הפנימיות והחיצוניות המעסיקות בשעה זו את הישוב והתנועה הציונית, באשר בה תלוי עכשיו לא רק שלום הישוב – אלא גורל הארץ ועתידנו הפוליטי.  איני מאלה המזלזלים בערך של מדינה יהודית, גם אם היא אינה משתרעת על כל אדמת ארץ-ישראל משני עברי הירדן, ואף על פי כן אני אומר:  בטחון קודם, כי בו תלוי גם גורל המדינה, יותר מאשר בכל דבר אחר.

הבטחון היה מהבעיות הרציניות ביותר של הישוב מאז היותו, ומראשית התישבותנו החדשה ידענו שבנידון זה עלינו לסמוך קודם כל ובעיקר על עצמנו.  אולם לאחר השינויים והתמורות שחלו בעולם, בארץ, במזרח הקרוב, במדיניות הבריטית והבינלאומית, אין הבטחון עוד, כאשר היה כל השנים, שאלת שלום הישוב לבד, אלא שאלת גורלה של הציונות.  היקף הבעיה, חריפותה, משמעותה, נשתנו תכלית שינוי.

המדיניות האנטי-ציונית של ממשלת המנדט זה כעשר שנים, השמדת יהודי אירופה בעזרתו ובהשתתפותו של המנהיג הרשמי של ערביי ארץ-ישראל, יסוד הליגה הערבית, שתוכן פעולתה ואחדותה הוא רק מלחמה בציונות, "המלחמה המכוערת של ממשלת בווין ביהודים", המשבר בנגליה ותוצאותיו המדיניות והצבאיות, קיום צבאות ערבים בארצות השכנות, אפילו בארץ נמצא עכשיו צבא של מדינה זרה מבחינה פורמלית:  הלגיון הערבי, כשאין כל יחידה צבאית יהודית קיימת – כל אלא וכמה גורמים אחרים, שאין מן הצורך לעמוד עליהם כאן, משווים לבעית הבטחון עכשיו משמעות פוליטית ורצינית חמוּרה שלא היתה לה אף פעם.

יש לנו היכולת לעמוד בפני כל תוקפנות אפרית העלולה לבוא מתוך ארץ זו, או גם מהארצות השכנות, אבל יכולת זו קיימת יותר בכוח מאשר בפועל, והדבר הדחוף והחמוּר שאנו נתבעים לו הוא להוציא יכולת זו מן הכוח אל הפועל, וזאת נוכל לעשות רק על ידי גיוס מלא של המשק, הכלכלה, כוח האדם, כושר הארגון, ניצול המדע והתכניקה, ההתנדבות הציבורית, בזמן הקצר ביותר ובתנופה הגדולה ביותר, גם בארץ וגם בגולה.  נדרש מאמץ כולל לא מחטיבה אחת או גוף אחד בישוב – אלא מכל חלקי הישוב ללא יוצא מן הכלל, מכל משקי ההתישבות העבודת – מושב, קבוצה, קבוץ;  מכל המושבות הצעירות והישנות, מהתאחדות האכרים;  מכל פועלי בתי החרושת ובעליהם, מכל קבלנו הבנין ועובדיהם, מכל משרד ובנק ופקידיו, מכל ועד מושבה, מועצה מקומית, מכל ארגון נוער, מכל הסתדרות פועלים, מכל קואופרטיב וחברה, מכל תא ציבורי ומכל יחיד ויחידה בישוב.  והוא הדין מהתנועה הציונית, לכל חלקיה, ומכל ציוני וציוני באשר הוא. 

אסיפת הנבחרים חייבת לקבוע משטר-בטחון בארץ, משטר שיתאים את כל חיינו המשקיים, הציבוריים והחינוכיים לצרכים הדחופים של הבטחון.

אנו עומדים בפני אפשרות חדשה.  איש אינו יודע אם קרובה מאוד או לא כל כך קרובה, אבל זוהי אפשרות ריאלית של חלל מדיני, של וואקואום פוליטי.  והטבע הפוליטי, עוד יותר מטבע אחר – אינו סובל ריקנות.  אם חלל זה לא יתמלא על ידינו, הרי הוא מוכרח להתמלא על ידי אחרים, ועלינו סו"ס להגמל מאשליות השוא שאחרים יעשו שליחותנו אנו, כאשר הבטיחה לעשות זאת אנגליה לפני 27 שנים.  ויכוחים רבים שהסעירו את תנועתנו בעשר השנים האחרונות בענין זה, "כן מנדט – לא מנדט" – נעשו מחוסרי תוכן.  אמנם מי שהיו לו עינים בראשו, ראה עוד לפני עשר שנים התערערות המנדט – המנדט במשמעותו הפוליטית המיוחדת שניתנה לו בארץ, כלומר:  שלטון בשליחות העמים למען הקל על עליה והתישבות יהודית, – כל עוד היהודים אינם יכולים לעמוד ברשותם הם במולדתם ולעשות את מלאכת השלטון בכוח הרוב שלהם.  היו עוורים שרצו, מתוך כוונות ציוניות טובות בלי ספק, להתנכר לעובדה זו, – אם כי ממשלת-המנדט הכריזה על כך לפני 10שנים במלים ברורות, וּועדת המנדטים – אורגן של פיקוח בינלאומי מוכשר מאין כמוהו ונאמן לתפקידו – הכירה בעובדה זו והורתה הלכה שמנדט אינו בר-ביצוע ואחר שהמדטור סבור כך.  אולם היו ציונים טובים ונאמנים, אשר התעקשו ולא רצו לראות שהמנדט למעשה אינו קיים עוד – המנדט במובנו הציוני המיוחד.  השלטון הזר נשאר, אבל השליחות הבינלאומית להקלת העליה וההתישבות היהודית פסקה;  ורבים היו סבורים שעל ידי גערה ונזיפה יכריחו את השליח הזר למלא את שליחותנו.  והיו גערות ונזיפות, לא רק מאתנו – היו גערות ונזיפות ממפלגת העבודה גופה.  היתה בקורת פסלנית מועדת המנדטים, מועדת המחקר האנגלית-אמריקאנית;  וכל אלה לא הועילו – ועכשיו בא פסק-הדין הנחרץ גם מועדת או"מ וגם מממשלת-המנדט:  חיסול המנדט.  זהו המכנה הכללי המאחד את הרוב והמיעוט בועדת האומות המאוחדות, וגם את ממשלת המנדט – למרות חילוקי הדעות שבין הרוב והמיעוט, ולמרות הניגודים שבין הועדה כולה ובין הממשלה הבריטית.  אם כי איש אינו יודע מה תהיה עמדתה של אספת האו"מ, אם כי אין לדעת עדיין, אם יקבלו את דעת הרוב או את דעת המיעוט, או יחליטו שלא כדעת הרוב ולא כדעת המיעוט ואם יחליטו בכלל.  דבר אחד ברור:  נגזר דינו של המנדט, ולא המנדט האנגלי – אלא עקרון המנדט.  אין כל סיכוי והצעה שהמנדט הבריטי יוחלף במנדט של אומה אחרת או של גוף בינלאומי, – מנדט במובן של מנדט ציוני, שיהא מושתת על אותם העקרונות והמגמות שהונחו כיסוד המנדט הבריטי משנות 1920–1922.

ועלינו להסיק – אם נרצה ואם לא נרצה – מסקנה ברורה:  אם למען המשך העליה וההתישבות היהודית דרוש שלטון בארץ, ואין עליה והתישבות בחלל ריק – לא תיעשה מלאכת שלטון זו ע"י אחרים, – לא ע"י האנגלים ולא ע"י עם אחר ועמים אחרים:  או שהמלאכה תיעשה על ידינו, או שלא תיעשה.

זו המשמעות – הטובה או הרעה, של ההתפתחות המדינית החדשה, והיא חורגת ממסגרת רצוננו והשפעתנו, באשר זו היא התפתחות חיצונית, התפתחות הענינים בעולם, במזרח הקרוב, באנגליה וביחסים בין-לאומיים, שעליה אין לנו כל שליטה.

עמדתי בקיצור על המכנה המשותף של שלוש התעודות הקובעות במידה רבה את מצבה המדיני של הארץ – הצעות הרוב והמיעוט של ועדת האו"מ המיוחדת, והצהרת בא-כוחה של הממשלה הבריטיצ באספת האו"מ לפני ימים אחדים.

אולם למען ראות המצב בו אנו עומדים – יש לעמוד גם על המיוחד שבכל אחת מהתעודות הללו, העומדות בימים אלה לדיון לפני הפורום הבינלאומי העליון – אסיפת האומות המאוחדות בניו-יורק.

אתחיל בנאומו של קריץ'-ג'ונס, מיניסטר המושבות, שמשום מה נשלח הפעם במקומו של מיניסטר-החוץ, בווין, אשר הוא, כידוע, עיצב יותר מאשר מי שהוא בממשלה האנגלית את המדיניות הבריטית בארץ-ישראל בשנתיים אלו, לאסיפת האו"מ.

לא אנסה לתת כל הערכה מסורית לעמדה שקבעה ממשלת הפועלים הפעם – באיזו מידה היא מתאימה להצהרת בלפור ולהתחייבויות הבינלאומיות של אנגליה ולהבטחות המפורשות והנשנות מועידה לועידה של מפלגתג העבודה וחברי הממשלה – ואף לא להגינות בינלאומית אלימנטרית.  אנו חייבים בשעה זו בהערכה מדינית – בקביעת העובדות, הבהרת משמעותן ובירור המסקנות הנובעות מהן לגבי התנהגותנו אנו.

מיניסטר-המושבות הבריטי הודיע שממשלתו מבחינה בין קבלת המלצות האו"מ במובן של אי-הפרעה לביצוען ע"י אחרים ובין קבלת האחריות לביצוען על ידי אדמיניסטרציה בריטית וצבא בריטי.

מבחינה ראשונה – ביצוע החלטות האו"מ ע,י אחרים – הצהיר קריץ'-ג'ונס שקשה לתאר מצב שבו תרצה ממשלתו למנוע סידור, איזה סידור שהוא, שהאו"מ ימליץ עליו;  "אולם השאלה הקובעת היא הביצוע", ובנקודה זו הצדק אתו:  שאלת הביצוע היא יסודית, ומשום כך בעיקר אני עומד הפעם על נאומו של קריץ'-ג'ונס.

ואשר לביצוע – הודיע קריץ'-ג'ונס ברורות ונמרצות:  הממשלה הבריטית לא תקח על עצמה למעשה לבצע שום החלטה של האו"מ, באשר ממשלתו מוכנה לקבל אחריות אך ורק לביצוע סידור מוסכם ע"י יהודים וערבים, כלומר סידור שאינו במציאות, ולא יתכן בשעה זו, ושאילו היה אפשרי – לא היה שום צורך במבצע זר.

קריץ'-ג'ונס הודיע ברורות, כדי לא להניח שום ספק בדבר:  מ. ה. מ. לא תבצע שום סידור שאינו מתקבל על דעת היהודים והערבים, ויהיה דרוש במקרה זה לדאוג לסמכות אלטרנטיבית לביצוע.  כאן מתבקשת מאליה הקושיה:  מדוע הם מבצעים עכשיו מדיניות בניגוד לעם היהודי, בניגוד למנדט, נגד הבטחותיהם שלהם, מדיניות שהם גינו אותה לא פחות מאתנו, והם מבצעים מדיניות זו דוקא בכוח, באלמות, – בכל אמצעי האלמות ביבשה, בים ובאויר?  לעתים קרובות באכזריות, לעתים בחוסר כל הרגשה אנושית, כמו הריגת פליטים מהמועטים ששרדו, וגירוש יהודים לארץ עקובת דם, לגרמניה, והם מבצעים מדיניות שנפסלה ע"י כל הסמכויות הבינלאומיות – ועדת המנדטים, ועדה אנגלית-אמריקנית, ועדת או"מ, פה אחד, ועודם מוסיפים לבצע אותה, – ודוקא סידור שיקבל הגושפנקא העליונה והבינלאומית של האומות המאוחדות – אין הם נכונים לבצע לאחר שהם בעצמם הפנו את השאלה לאו"מ?  קושיות אלה ודומיהן – קושיות מסוריות והגיוניות – אפשר להקשות בנקל על כמה וכמה מדברי הנאום,  אולם אין זה תפקידי בשעה זו לבחון את עמדת הממשלה האנגלית מבחינה מוסרית, אלא לראותה כמו שהיא ולהסיק מתורה המסקנות המוכרחות.

קריץ'-ג'ונס הצהיר שאין הממשלה הבריטית לבדה מוכנה להטיל על הארץ שום סידור בארץ שהאו"מ ימתיץ עליו, ואפילו לא תשתתף עם מדינות אחרות בהטלת סידור שאינו מוסכם ע"י הערבים והיהודים, אלא אם לפי דעתם הסידור יהיה צודק – וגם אז יבחנו מהו הכוח הדרוש לביצועו.

ומיניסטר המושבות הוסיף: "למען שלא תתעורר כל אי הבנה בדבר עמדת אנגליה ומדיניותה, הריני מצוּוה ממ. ה. מ.  להכריז בכל הגיגיות, שהיא החליטה במקרה של היעדר סידור – להיכון לקראת סילוק מהיר של הצבא הבריטי והאדמינסטרציה הבריטית מארץ-ישראל".

יחד עם הודעה שהממשלה הבריטית מקבלת מסקנות הועדה על חיסול הנדט הבריטי, הודיע קריץ'-ג'ונס שממשלתו מקבלת גם את ההמלצה השניה – על דבר עצמאות בארץ-ישראל.  גם הועדה וגם הממשלה האנגלית השתמשו בנוסח של עצמאות בארץ-ישראל, ולא עצמאות לארץ-ישראל – ולא במקרה.  קריץ'-ג'ונס היה זהיא ונקט בנוסח המדויק של הועדה:  עצמאות "ב"ארץ ולא "ל"ארץ, וכנראה לא במקרה, כי בסוף דבריו הגיד במפורש, שהאו"מ עומד בפני בעיה של "עצמאות שני העמים בארץ".

העתונות הערבית וחלק גדול של העתונות העולמית מפקפקים בכנות הממשלה הבריטית ומטילים ספק בנכונותה לצאת את הארץ בקרוב.  ואיש לא יתפלא על פקפוקים אלה – לאחר כל תהפוכותיה וכרכוריה של ממשלה זו.  אולם המצב הכלכלי באנגליה עלול להחמיר ולהכריח הפעם את ממשלת הפועלים לעמוד בדיבורה, ואין זה מן הנמנע שיציאת הבריטים תבוא אולי לפני הזמן שקבעה הועדה – והמדיניות הציונית תתחייב בנפשה אם לא תדאג מעכשיו לשעה זו כשתבוא.

ועוד מלים אחדות על המלצות הועדה – בבמלצות המשותפות, והמלצות הרוב והמיעוט.

הועדה, כידוע, קבלה אחת-עשרה המלצות כלליות פה-אחד.  לרגל הענין אשר לפנינו אעמוד רק על ארבע המלצות הראשונות, כי התגשמותן – והממשלה האנגלית הודיעה כי היא מקבלת המלצות אלו, – מחייבת אותנו בצעדים חדשים – בצעדים לא קלים ופשטים, שהיינו פטורים מהם כל עוד היינו סבורים שמלאכת השלטון בארץ תישה ע"י אחרים לטובתנו.

ארבע המסקנות הן:

א. סיום המנדט בתאריך המוקדם ביותר באופן מעשי;

ב. עצמאות תנתן בארץ-ישראל בתאריך המוקדם ביותר מבחינה מעשית.  והועדה מוסיפה נימוקיה: "העם הערבי והעם היהודי, לאחר אפוטרופסות של יותר מ-25 שנה תחת המנדט, רוצים שניהם באמצעי יעיל לתת ביטוי לשאיפתם הלאומית, ואין להניח שאיזה סידור שהוא, אשר לא יביא אתו עצמאות בתאריך מוקדם, יתקבל ברצון הקטן ביותר בין על ידי הערבים ובין על ידי היהודים".

ג. תיקבע תקופת מעבר קודמת למתן עצמאות בארץ, קצרה ככל האפשר, במידת הצורך של ביצוע ההכנות והתנאים הדרושים לעצמאות.

ד. ההשלטון בתקופת המעבר יהיה אחראי לאו"מ.  והועדה – ושוב, הועדה כולה – מוסיפה:  בשים לב לעובדה שמציאת סידור שיתקבל בשלמות גם על דעת יהודים וגם על דעת ערבים – היא בהחלט בלתי אפשרית, הרי יש בכפיית הסידור עליהם מן התנאי היסודי לכל הצעה שתומלץ, ולכן דרושה חוליה מקשרת עם האו"מ בתקופת המעבר.

אף איש מהועדה, ובועדה היו ידידי אנגליה ומתנגדיה, לא הציע – ואין להניח שמישהו באסיפת האו"מ יציע, שבמקום המנדט הבריטי יבוא מנדט בינלאומי או מנדט של מדינה אחרת, ועובדה זו יש לקחת בחשבון, בין אם היא רצויה ובין שאינה רצויה.  אחרי תקופת מעבר קצרה, לא יותר משלוש שנים לפי דעת הועדה, יגיע תורה של העצמאות בארץ.  קריץ'-ד'ונס הודיע בשם ממשלתו, שהם יתכוננו להוצאה מהירה של הצבא והפקידות, ובמקרה של סידור בלתי מוסכם הם מציעים שהביצוע יוטל על מישהו אחר, פירוש הדבר ששלטונם יסולק מיד, אם מישהו יקבל על עצמו לבצע את הסידור.

בפני האו"מ עומדות כידוע שתי הצעות של סידור, הצעת הרוב:  הקמת שתי מדינות, והצעת המיעוט על הקמת מדינה פידיראלית, או כפי שאומרים בז'רגון הציוני:  מדינה דו-לאומית.

אתחיל בהצעת המיעוט:  בהצעת המיעוט יש להבחין בין מליצות תיאוריטיות על הבטחת שוויון שני העמים והקשר ההיסטורי שיש ליהודים ולערבים לארץ, – למולדת המשותפת;  אולם הספרות הנמלצת אינה מחייבת מסקנות מעשיות.  הסידור שהמיעוט הציע בנוי למעשה על שלילת הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארצו, ובמקום שוויון בין שני העמים – הוא משליט בכל את הרבו הערבי, אפילו בעליה, ומקים בפועל מדינה ערבית מקושטת בנוצות רמיה של מדינה דו-לאומית.

במדינה הפדראלית יש מחוז יהודי שנקרא "מדינה יהודית".  אני לא יכול לדבר על שטחה.  לצערי לא ראיתי את המפה שצריכה להיות רצופה להצעה זו.  נדמה לי שהשטח הוא בערך השטח שהציע מוריסון לפרובינציה היהודית, אבל אינני ערב לכך.

במדינה הפדראלית יהיו שני בתים:  בית אחד נבחר באופן יחסי, כלומר ששולט בו הרבו הערבי, ובית שני בנוי מנציגות שווה, חציה ערבית וחציה יהודית.  כל חוק צריך אמנם לקבל רוב בכל אחד משני הבתים האלה, אבל כשאין רוב – מכריעה בשאלה ועדת בוררים של שלושה ערבים ושני יהודים, והכרעה זו נעשית לחוק.  ראש המדינה נבחר על ידי הרב הערבע בשני הבתים, כשהם יושבים יחד.

לא הסתפקו גם בזה;  הקימו בית משפט עליון בעל סמכויות רחבות יותר.  בית המשפט מפרש את החוקה, ולנו יש נסיון מה כוחו של פירוש.  הוא קובע אם חוק פדרראלי או חוק של אחד המחוזות, היהודי או הערבי – מתאים לחוקת המדינה, והוא מכריע בכל סכסוך וניגוד שבין חוק פדראלי ובין חוק מחוזי.  כל פסק של בית זה הוא סופי, אין עליו שום ערעור.  בית משפט זה יורכב על פי החוקה מרוב ערבי מובטח באופן קונסטיטוציוני, לכל הפחות ארבעה ערבים נגד שלושה יהודים.  הרוב הערבי יוכל איפוא לפרש כרצונו וללא ערעור את החוקה של המדינה, והוא יפסוק אם החוק של המחוז היהודי הולם את החוקה ומתאים לחוקים הפדראליים או לא.  בידי השלטון הפדראלי, המושתת על רוב ערבי, יש כל הסמכות בעניני הגנה לאומית, יחסי חוץ, מטבע, מסים פדראליים, דרכי מים, טרנספורט, תחבורה – וגם עליה.  הרוב הערבי יוכל איפוא לאסור כל עליה יהודית.

רק לשלוש שנות מעבר מובטחת עליה היודית, ואף היא מוגבלת בחמש הגבלות:  1) עליה מותרת רק למחוז היהודי;  2) לא יותר מכפי יכולת הקליטה הכלכלית של המחוז, אבל לאו דוקא במלוא יכולת הקליטה;  3) מתוך שימת לב לזכויות התושבים במחוז היהודי;  4) מתוך התחשבות עם הריבוי הטבעי הצפוי במחוז זה;  5) לפי קביעה של ועדת תשעה: שלושה יהודים, שלושה ערבים, שלושת נציגי האו"מ.

אחריות לעולים במשך שלוש שנים אלו חלה על הישוב היהודי המקומי.  הסוכנות היהודית נעלמת עוד בתקופת המעבר.  לאחר שלוש שנים נמסר גורל העליה לשלטון פדראלי, שמובטח לו רוב ערבי.  והערבים הצהירו עכשיו:  אף יהודי אחד לא יעלה עוד.

אני לא אתעכב על הצעות הרוב, כי יש להניח שהן ידועות לציבורנו.  אני רוצה לעמוד רק על תקופת המעבר, הנוגעת לענין שלנו.  במשך שנתיים צריכים לעלות 150.000 יהודים.  הגבלות הקרקע צריכות מיד להתבטל בשטח היהודי.  לפי הצעת הועדה יש בשטח היהודי למעלה מ-16 מיליון דונאם, מזה יותר מ-12 מיליון בנגב.  בתקופת המעבר לא יורשה ליהודים להתישב בשטח הערבי ולא יורשה לערבים להתישב בשטח היהודי.  אם תקופת המעבר תימשך יותר משנתיים, תינתן עליה לפני הקמת העצמאות של המדינה היהודית במיכסת 60.000 לשנה.

במשך השנתיים תקרא אסיפה מכוננת, שתעבד חוקת המדינה, ותבחר ממשלה זמנית שתחתום על הבריתות, האמנות וההצהרות המתנות את עצמאות המדינה.

בועד הפועל הציוני ובהזדמנויות אחרות מעדו כבר על היתרונות והמגרעות, החיובים והשלילות שבהצעות הרוב, ולא אעסוק בזה עכשיו.  אין גם בידי להגיד ברגע זה מהו גורל ההצעה באסיפת האו"מ, ומה תהיה עמדת המעצמות הגדולות.  יש איפוא בשעה זו שתי תעלומות:  היקבלו הצעות הרוב כמו שהן או בתיקונים ושינויים ידועים?  ואם יקבלו – מי יבצע אותן וכיצד?

על השאלה הראשונה אין בידינו לענות, זה לא תלוי בנו מה תהיה עמדת אמריקה, ברית המועצות, צרפת ואחרות.  במידה ידועה יש לנו השפעה מסוימת בכל אחת מהארצות האלו, אך אין זו השפעה מכרעת, הרבה לא יהיה תלוי בנו.  לא אנו הקובעים.

לעומת זאת אנו יכולים ונתבעים עכשיו לתת תשובה על השאלה השניה – על שאלת המבצע, שנעשתה כל כך חריפה לאחר ההצהרה של אנגליה.  קודם כל – אם כי אני לא יכול לערוב שיעמדו בדיבורם בענין זה – חשוב לציין שהממשלה האנגלית התחייבה לפני האו"מ, שלא תפריע לשום סידור שהאומות המאוחדות יחליטו עליו;  ולאו"מ יש בכל אופן בקביעת הסידור, מצד אנגליה חופש גמור.  יש רק הודעה שהאומות המאוחדות לא יסמכו שהאנגלים יקבלו עליהם את הביצוע.

הסטאטוס קוו אינו יכול להישא, הוא נפסל על ידי הועדה, הוא נפסל גם על ידי בעל הסטאטוס קוו;  הוא אמר שמנדט נסתיים ואנו מסתלקים, אנו יוצאים.  אנו לא יודעים מתי תהיה היציאה הפיסית.  מדברים על שלו שנים, אני לא ערב לא על שלוש שנים ולא על שלושה חדשים או על שלושים שנה.  ראינו כבר כיבוּשים פרוביזוריים שנמשכו 60 שנה, במצרים למשל.  אבל לעומת זאת אין להיות יותר מדי בוטח או פסימי – זה תלוי בכל אחד איך הוא רואה את חיסול המנדט הבריטי– שלא יצאו בקרוב.  אבל כאן לא העיקר מתי תהיה היציאה הפיסית, אלא בשינוי המשטר.

יש שני דברים שאנו מעונינים בהם באופן הכי חיויני:  א) אנו מעונינים שתחת איזה אמתלא שהיא לא תמשיך אנגליה לבצע את המדיניות של הספר הלבן.  אנו מעונינים בעליה גדולה.  לפי הצעת הרוב מתחילה תקופת המעבר מהאחד בספטמבר 1947, בתקופה זו יעלו 6250 לחודש.  יש לנו חשבון היסטורי עם אנגליה על קיפוח רבבות עולים מאז הספר הלבן.  נניח דבר זה להיסטוריה, אבל יש היסטוריה חדשה שמתחילה עכשיו, בחודש זה, בשנה זו, בשנה הבאה:  גורל העליה מעכשיו.  לא נוכל להשלים עם כך שגם אחרי אסיפת האו"מ תבוצע מדיניות הספר הלבן, שאין לה שום סמכות בינלאומית, שאין לה שום יסוד חוקי, מוסרי שהיא פוגעת קשה בעם היהודי ובעתידו.

ויש דבר שני אנו מעונינים בו, – שלא יווצר חלל ריק ותוהו בבוהו בארץ, מצב של ליתדין ולית דַיין.

שני הדברים האלה מחייבים אותנו למסקנה אחת, למסקנה בהירה.  לא רק אנו אלא גם האו"מ יעמוד בפני בעיה זו, בעית הביצוע.  יתכן שכל תכליתה של ההצהרה הזאת של קריץ'-ג'ונס היתה להכניס במבוכה את האו"מ ולהכביד על ההחלטה.  ולכן עלינו להגיד לאומות המאוחדות את תשובתנו אנו.  היות ואנגליה הכריזה שהיא לא תבצע שום סידור של האומות-המאוחדות, אבל היא גם לא תתנגד ולא תפריע לשום סידור והחלטה של האו"מ, בתנאי שתשוחרר מהביצוע, והסידור לא ייעשה על אחריותה ולא בכוחותיה – עלינו להודיע לעולם, לאומות המאוחדות, שאנו נהיה המבצעים, אנו בעצמנו.  שאנו רוצים, מוכנים ומוכשרים לפעול כממשלה מיד, מראשית תקופת המעבר, במקום הממשלה הבריטית המסתלקת מהארץ.

"אנו" – פירושו של דבר שנים:  נציגי העם היהודי ונציגי הישוב, כי לא יוכל לעשות זאת רק אחד.  אמנם נצידי העם היהודי כוללים גם את הישוב, אבל השאלה הזאת נוגעת באופן מעשי בחיי כל אחד ואחד מאתנו פה, והישוב יהיה מוכרח בענין זה להיות חלוץ, כמו שהיה עד עכשיו חלוץ בבנין הארץ, בהגשמת הציונות.  אבל לא יוכל לעשות זאת רק הישוב, כי אין זה רק ענינם של 650.000 יהודי ארץ-ישראל בלבד.  רק מיעוט הועדה רואה את הפרובלימה במסגרת של יהודי ארץ-ישראל, הרוב של הועדה רואה – ואנו מאמינים שכך רואה גם דעת הקהל בעולם – את ענין ארץ-ישראל לא כפרובלימה של היהודים בארץ, אלא כפרובלימה של העם היהודי.

לגבי השיקולים של הרוב בועדת האו"מ מילאו שתי עובדות יסודיות תפקיד מכריע.  העובדה שהם מצאו בארץ הזאת לא אחד הישובים היהודיים בעולם, אלא מצאו כאן, ורק כאן, גרעין של אומה יהודית, התחלה של מדינה יהודית.

הם מצאו עובדה שניה.  יש בדין והחשבון הגדול שהוציאה הועדה חצי עמוד שהיינו צריכים להפיץ אותו בשבעים לשון – יותר נכון במאות הלשונות שבעולם – דיאלוג עם פליט אחד באחד המחנות.  הפליט מספר מה קרה לו, מדוע הוא רוצה דוקא בארץ-ישראל ולא בשום מקום אחר בעולם.  חברי הועדה ראו את העובדה שהעליה לארץ הזאת היא לא פּרי פרופוגנדה ציונית, אלא הכרח מציאותי, התפרצות איתנית, שאפילו המוות לא יעמוד נגדה.  הם ראו זאת בעיניהם בארץ, הם ראו את אניות המעפילים המגורשים וההרוגים, והם פגשו את המעפילים במחנות.

אלו היו שתי העובדות העיקריות.  אבל היתה פה עוד עובדה אחת – שיש התחייבות בינלאומית לעם היהודי, ויש עוד איזה זיק של מצפון בעולם.  והבינו אנשי הרוב, שהתחייבות בינלאומית – אפילו כשהיא ניתנת לעם היהודי, לעם מחוסר הישע, מחוסר הממשלה, מחוסר מדינה ומולדת – יש לשמור עליה, אם לא במאה אחוז, הרי לכל הפחות באיזו מידה שהיא.  גם זה היה נימוק, ותמצאו נימוק זה אם תקקראו בעיון את הראפורט.

ולכן זהו לא רק ענינם של יהודי ארץ-ישראל.  ההבטחות ניתנו לעם היהודי.  וההתפרצות לארץ היא של העם היהודי.  זה לא רק רצון לעצמאות של יהודי ארץ-ישראל.  ולכן חשוב שגם נציגי העם כולו וגם נציגי הישוב בארץ יגידו ברורות לאו"מ ולעולם:  היות ואחרי הודעת קריץ'-ג'ונס כבר נוצר חלל תיאורטי, יורידי  ומוסרי – אנו ממלאים אותו.  תקום מיד ממשלה יהודית זמנית בארץ, אשר תחת פיקוחו וסיועו של האו"מ תוציא לפועל את מדיניות הביניים.  קודם כל מדיניות ביניים של עליה יותר גדולה ושל ביטול הספר הלבן.  ואם יהיה גם סידור סופי שיתקבל על דעתנו – גם הגשמת הסידור הסופי, אין שום הכרח שיווצר חלל ושתמשך המדיניות הנוכחית, או שיהיה תובו ובוהו.

פירוש הדבר שאחרי החלטת או"מ, העם היהודי לא ישלים בשום פנים אף יום אחד עם המדיניות הקיימת.  אבל הוא לא יסתפק במחאות וצעקות, והוא מוכן לקחת על עצמו את האחריות.  וזו אחריות כבדה, עוד אל נתנסינו בה.  זה יותר מ-1800 שנה לא נתנסינו באחריות ממלכתית.  והאחריות הזאת תהיה כבדה יותר מאשר של איזו ממשלה שהיא בעולם.  יכ יש עוד פרטנדנט שגם הוא פה והוא מוקף מיליונים של בני דתו ובני לשונו.  אבל אם אנו באמת ובתמים איננו יכולים להשלים עם המשכת המדיניות של סגירת שערים והפליה גזעית בקרקע – אנו חייבים לקחת על עצמנו, להיות נכונים לקחת על עצמנו, אחריות זו.  אולי לא היינו מוכנים לכך, אולי לא נתבגרנו דיינו, אולם אין ברירה, מהלך הענינים לא מחכה לנו.  הועמדנו בפני בעיה ועלינו לפתור אותה.  אפשר לפתור אותה רק באחריות עצמנו ובכוח עצמנו, כמובן תחת פיקוח ובסיוע של האומות המאוחדות, אבל בשמנו אנו, באחריותנו אנו, ובכוחותינו אנו.

ועוד דבר:  אם כבר הגיעה שעת הפרידה בינינו ובין אנגליה, והיא הגיעה, היינו רותים שתהיה פרידה של כבוד.  אנחנו יודעים, יש לא רק אנגליה של בווין, היתה אנגליה של בלפור, היתה אנגליה של וודג'ווד, היתה אנגליה של וינגייט.  אין אנו מצפים לשם עזרה מאנגליה זו של בווין, אנחנו רק רוצים שיעמדו בדיבורם ולא יפריעו לנו, כאשר התחייבו עכשיו לפני האומות המאוחדות, שלא יפריעו לשום סידור אם זה ייעשה על ידי אחרים.  אנחנו נהיה ה"אחרים";  אנחנו מוכנים לבצע את הסידור אשר ייקבע.

אנחנו רוצים שהפרידה בינינו ובין אנגליה תהיה פרידת כבוד;  לא כפי שזה היה במדך עשׂר השנים, ביחוד בשנתיים האחרונות.  אנחנו לא שחררנו, ואין אנחנו משחררים את אנגליה מהתחייבויותיה כלפינו, אנחנו לא שחררנו ואין אנחשנו משחררים את מפלגת העבודה בריטית מהבטחותיה כלפינו, אבל לא נבוא אליהם בתביעה עכשיו, שהם יבצעו מדיניות חדשה, אשר אינם יכולים ואינם רוצים לבצעה.  – אינם רוצים והולכים – בבקשה, לכו לשלום;  אנחנו נבצע המדיניות החדשה, ורק אל תפריעו לנו.

את הפיקוח של האומות המאוחדות נקבל;  ואת הסיוע של האו"מ נדרוש – יש לנו זכות לכך.

זה הוא הדבר החדש שנדרש מאתנו בתוקף ההשתלשלות הפוליטית החדשה.  אנחנו מוכרחים, אנחנו נכונים לקחת על עצמנו את האחריות לעצמאות ממלכתית מיד, להקים מיד ממשלה.

אולם יש עוד דבר אחת שהמצב החדש דורש מאתנו.  אנחנו עומדים לא רק בפני האומות המאוחדות, אנחנו עומדים גם בפני עולם ערבי;  כאן נדרש מאתנו קודם כל מאמץ:  בטחון בהיקף חדש, בתנופה חדשה ובאמצעים חדשים – ולא כאשר עשינו זאת כל 70 השנים האחרונות;  אבל תשובה זו בלבדה, שהיא הכרחית והיא בחיינו, היא לבדה אינה מספיקה, גם אם נצליח, ואני מאמין שיש ביכלתנו להצליח לקיים את הבטחון במידה מלאה – אין זה בלב מספיק.

פרק אנגליה היה פרק חשוב, אבל זה היה פרק זמני;  מתחילתו, מעיקרו היה זה זמני.  המנדט היה דבר זמני, ההתחייבות היתה לזמן מסוים.  הקואופרציה היתה זמנית, אולי נקוה שהריב גם הוא יהיה רק זמני, אבל יחסינו עם הערבים אינם אפיזודה זמנית.

זו היא מולדתנו, אנחנו שבים אליה לא כעוברי אורח;  אבל מולדת זו שלנו תקועה בחלק העולם המוקף כולו עמים דוברי ערבית, וברובם הגדול בני הדת המוסלמית שבאה מערב.  ושומה עלינו עכשיו ביתר שאת, יותר מאשר קודם, שפנינו יהיו לא רק לשלום בינינו ובין הערבים, אלא שליתוף פעולה וקואופרציה וברית עם הערבים;  מובן מאליו – לשיתוף בין שווים.

כשאנו שומעים את נאומי באי-כוח הערבים מהארץ ומהארצות השכנות באסיפת האומות המאוחדות ובמקומות אחרים – הרי השיתוף היהודי-ערבי יצלצל כדבר שלא מן העולם הזה;  הם אינם רוצים לשמוע על שיתוף, אינם מוכנים אפילו לשבת אתנו יחד, הם מוכנים לנהוג בנו כמו שנוהגים ביהודי בגדד, קהירו ודמשק.

זו היא העמדה המוצהרת עכשיו של כולם, של נציגי ערביי ארץ-ישראל ונציגי המדינות הערביות.  אל נזלזל בעמדה מוצהרת זאת.  העמדה מבטאה את המדיניות הרשמית של העולם הרי בשעה זו, ולימין עמדה זו עומדים כוחות לא קטנים, גם בתוך העולם הערבי וגם מחוצה לו, אבל אל נפריז בערכה הממשי ואל ניבהל.

עלינו היהודים, וביחוד עלינו הציונים, אסורים שני דברים: אופטימיות קלה ופסימיות עקרה.  יש עובדות יסוד היסטוריות העומדות לימיננו.  הן לא ישתנו ואינן משתנות בשום קוניונקטורה.  עובדת היסוד של המצוקה היהודית, עובדת היסוד של שממת הארץ, עובדת היסוד של קשרנו העמוק לארץ זו, עובדת היסוד של יכלתנו היוצרת – אלה הביאו אותנו עד הלוֹם, גם כאשר גורמים אחרים עזרו לנו וגם כאשר הפריעו לנו.

אך יש גם עבודות יסוד בעולם הערבי.  יש דברים חולפים ויש עובדות יסוד, ואם נתבונן לעובדות היסוד בעולם הערבי, לא נבוא לידי יאוש באפשרות של שיתוף.  אם כי הצהרות נציגי הערבים עלולות לייאש אותנו, באשר אינם רוצים לשמוע על שום שיתוף פעולה וקואופרציה בינינו ובין הערבים כשווים, כשני עמים סוברניים.

עובדות-היסוד הן הצרכים ההיסטוריים של עמי ערב וארצות ערב.  לא תמיד באים צרכי העם לידי ביטוי, לא תמיד דואגים אלה המדברים בשם העם הערבי לצרכי העם, אבל אי אפשר לדכא צרכי עמים לאורך ימים, הם מתבשלים ומגיעים לידי ביטוי ולידי יכולת של סיפוק.

ההיסטוריה אולי התאכזרה לנו והכבידה עלינו, והמציאה תנאים קשים לחזירתנו למולדת, אבל היא גם יצרה תנאים כלאה, שבחשבון הסופי לא רק יאפשרו, אלא יחייבו משני הצדדים שיתוף פעולה, באשר שני העמים האלה – הערבים והיהודים – זקוקים זה לזה ומשלימים זה את זה.

אני רק אתן דוגמה קצרה משתי הארצות הגדולות ביותרשבארצות השכנות, מצרים ועיראק.  מצרים היא ארץ הכי גדולה בעולם הערבי ובליגה הערבית.  יש שם 80% פלחים, אשר ההכנסה הממוצעת החדשית שלהם היא לירה אחת, כ-90% מהם נגועי מחלות, 95% אנאלפאביתים.  לא יתכן שלאורך ימים יפרנסו את העם הזה רק בהסתה נגד היהודים.

והארץ השניה – עיראק, ארץ גדולה פי שלושה מאנגליה, שטחה 450.000 קל"מ מרובעים, רק 67,000 קל"מ מעובדים, 85% של התושבים – אחרי 25 שנה של עצמאות – הם אנאלפאביתים, כמחצית התושבים נגועי מחלות, על כל 08,500  נפש יש רופא אחד. וזו היתה אחת הארצות הכי עשירות בעולם, ארץ של שני נהרות, משום זה היא נקראת ארם נהריים, ועוד אילו נהרות!  גם עם זה אי אפשר לפרנס לעולם ועד בהסתה נגד יהודים.

לא אדבר על המצב בעבר הירדן, העצמאית כביכול, על דלותה ועזובתה, רבים מאתנו טיילו בה וראו זאת בעיניהם.

וזו היא עובדת-יסוד היסטורית שמפעלנו בארץ, החברה שאנו בונים, המשק שלנו, המדע שלנו, התרבות שלנו, האנושיות שלנו, המשטר הכלכלי והסוציאלי שלנו – כל אלה מוכרחים להיפך למאור לכל הארצות השכנות, ותושבי הארצות השכנות ילמדו מאתנו והם ישתפו פעולה אתנו, – אחרת יצטרכו לשתף פעולה עם משעבדים תקיפים וזרים.

וגם לנו יש מה לקבל מהם.  ההיסטוריה אָצלה לנו דברים החסרים להם, והיא נתנה להם מה שאין לנו.  הם ברוכים בטריטוריות גדולות, שיספיקו גם להם ולבני בניהם, גם אם הריבוי הטבעי יהיה יותר גדול מאשר הוא עכשיו.  אין עיננו צרה בטריטוריות שלהם, אנחנו לא נלך שמה, אנחנו נתנגד לפיזור בארצות ערב לא פחות מאשר אנחנו מתנגדים לפיזור בארצות אירופה;  אנחנו רוצים להתרכז בארצנו, אבל למען פיתוח מאכסימאלי של ארצנו ופריחת הארצות השכנות, דרושים יחסי גומלין – קשרים כלכליים, פוליטיים ותרבותיים בין יהודים וערבים.  הם יש להם מה לתת לנו, לנו יש מה לתת להם – וההכרח יעשה את שלו, ולא ניבהל יותר מדי ממה שאומרים עכשיו המנהיגים.  אין הם מבטאים את האינטרס ההיסטורי של עמי ערב.

ברור לנו שלא נוותר על שלושה דברים ויהי מה.  לא נוותר על הזכות לעלילה, לא נוותר על הזכות לבנין נשמות המולדת ולא נוותר על זכות עצמאותנו הממלכתית.  אם יתנגדו לנו, אם יילחמו בנו – נעמוד בשער.  מצדנו נעשה כל המאמצים לשמור על השלום, יתר על כך – נעשה כל המאמצים להביר שיתוף-פעולה לטובת שנינו.  ובשעה זו צריכה לצאת דוקא מפה, מירושלים, מלב הישוב, קריאה לעמי ערב לשתף פעולה עם העם היהודי ועם המדינה היהודית אשר תוקם, – והמסינה תקום, כי זו היא גזירה היסטורית, – ולעבוד שכם אחד לטובת שנינו.

אסיפת הנבחרים צריכה להחליט עכשיו על שלושה דברים:  על משטר של בטחון, שחל על כל יהודי ויהודיה בארץ;  היא צריכה להודיע לאסיפת האומות המאוחדות, שאחרי ההכרזה של הממשלה המנדטורית שהם לא יבצעו שום סידור של האומות המאוחדות, אבל לא יתנגדו לשום שינוי שיבוצע על ידי אחרים – מן ההכרח, שמיד אחרי ההחלטה על הקמת מדינה יהודית, תוקם ממשלה זמנית יהודית בארץ, אשר תחת הפיקוח ובסיוע של האומות המאוחדות תקח בידה מידי ממשלת המנדט את השלטון, ותתחיל לבצע מיד עליה אחרת והתישבות אחרת.  ולבסוף – לקרוא לערבים בארץ ובארצות השכנות שידנו מושטת לשלום ולפעולה משותפת לטובת הרווחה, הקידמה והשלום של ארצנו וארצות ערב ושל העם היהודי ועמי ערב כשווי-זכויות בתוך משפּחת העמים החפשיים בעולם.

החלטות אסיפת הנבחרים הרביעית

(ירושלים, י"ח בתשרי תש"ח – 2.10.1941)

 

לעצרת האומות המאוחדות:

א) אסיפת הנבחרים שולחת מירושלים את ברכתה לעצרת האו"מ, שתצליח לחזק את השלום בעולם ותאחד את כל עמי תבל במשפחה אחת, על יסוד שוויון וצדק, אחווה ועזרה הדדית, ללא הבדל בין גדול ובן קטן – ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.

ב) בעקבות הצהרת ממשלת המאנדאט, שהיא לא תקח על עצמה לבצע שום סדור שיוחלט עליו באספת האו"מ, ביחס לגורל ארץ-ישראל, שאינו מוסכם על ידי היהודים והערבים ושהיא לא תפריע לשום סידור שיוחלט ע"י האו"מ – אם יבוצע על ידי אחרים – פונה אספת הנבחרים לאספת האו"מ, שמיד עם החלטת האו"מ על הקמת מדינה יהודית, תקום – לבצועה של ההחלטה הזאת – הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תקבל מממשלת המנדט את השלטון, בתנאים שיקבעו על ידי ארגון האו"מ ובסיועו ובפיקוחו.

אל העם הערבי:

א)  אספת הנבחרים מכריזה, כי הישוב ימסור גם להבא את נפשו על זכות העליה היהודית, על הזכות לבנות נשמות הארץ ועל זכות העצמאות היהוּדית למולדתו ההיסטורית, שהוכרה גם במשפט העמים – מתוך שאיפה נאמנה ומתמדת ליחסי שלום ועזרה הדדית עם שעניו הערבים, והוא מביע את תקוותו שהמוני העם היהודיים והערביים לא יגררו אחרי שום נרגנות וחרחור ריב לאומי ויוסיפו לקיים את השלום בארץ.

ב)  אסיפת הנבחרים פונה בקריאה לעם הערבי לקיים את העמדה של מנהיגיהם בגמר המלחמה העולמית הראשונה – אשר הכירו, יחד עם כל עמי תבל התרבותיים, בזכות ההיסטורית של העם היהודי – לשוב ולכוננן את קוממיותו הלאומית במולדתו והבינו את הברכה הרבה בצפונה בשיתוף פעולה יהודי-ערבי לטובת שני העמים.

ג)  העם היהודי מושיט לעם הערבי יד אחים נאמנה וקורא אותו, לעבוד שכם-אחד, כבני ברית שווי זכויות ובני חורין לטובת הקידמה, השלום והרווחה של ארצותיהם – בתוך מסגרת האומות המאוחדות.

נשקוד על בטחוננו:

 אסיפת הנבחרים מטילה על הנהלת הועד הלאומי, יחד עם הנהלת הסוכנות היהודית, הרשויות המקומיות והארגונים הכלכליים והפוליטיים של הישוב – לקבוע משטר של משמעת והתנדבות לאומית – ברכוש ובנפש – למען קיים בשעת מבחן זו את בטחון הישוב.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה