_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בחזית משולשת

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

הרצאה בכינוס הישובי, תל-אביב, 3 באבגוסט 1938

 

לא חיבוק ידים ולא מעשי יאוש

– – – אנחנו עומדים בחזית משולשת.  יש שאלות שנויות במחלוקת בתוכנו-אנו, בתוך הציבור היהודי.  יש שאלות שנויות במחלוקת – מחלוקת של דמים – בינינו לבין שכנונו הערבים, ויש דברים שהם שנויים במחלוקת פוליטית חמוּרה בינינו לבין האנגלים.  בלי הגזמה רבה אפשר לומר שמימי פולמוס בר-כוכבא לא עמדנו במערכה קשה כזו.  ואם-כי המהומות הללו, המלוּווֹת רצח ומעשי-זוועה איומים, נמשכים כבר למעלה משנתיים, אי-אפשר לומר שאנו רואים כבר את הקץ.  ואין פלא שבציבור יש מבוכה רבה, לפעמים רפיון-ידים, לפעמים אפילו יאוש.  והמבוכה והרפיון אולי מסוכנים לנו ולעתידנו יותר מהמהומות עצמן.  ויש קודם-כל להזהיר גם מחיבוק-ידים ושאננות וגם מהיסטריה וממעשי-יאוש וטירוף-דעת.  בימים היומים הללו, שאין יודע כמה ימָשכו, עלינו קודם-כל לראות את הדברים כמו שהם, עלינו להבין את המתרחש לא רק יום-יום ושעה-שעה, אלא את כל ההשתלשלות והנסיבות ההיסטוריות שבהן הדברים נעשים, ועלינו לגייס את מתוא התבונה ומתוא כוחנו המוסרי והפיסי למען עמוד בשער, למען הדוף את הסכנות ולמען הגיע לנצחון.

המאורעות – מטרתם פוליטית

אנחנו רואים מעשי רצח וזוועה כמעט יום-יום, ויש שאנו חושבים, שלפנינו סתם מעשי לסטים, פורעים ושודדים.  אין טעות מרה ומסוכנת מזו.  אנו עומדים לפני מעשי-טרור פוליטיים, שיש להם מטרה מדינית מסוימת, הנעשים לפי פרוגרמה מחושבת, ואשר מאחוריהם עומדת אהדת המונים.

עוד בטרם החלו המהומות, ב-19 לאפריל 1936, עמדנו במערכת פוליטית קשה, שקצה האחד היה נעוץ במחנה הערבי והקצה השני בממשלת-המנדט.  כמה חדשים לפני פרוץ המהומות שמענו ע"ד תכונה לשינויים פוליטיים:  שינויים במשטר הארץ, יצירת מועצה מחוקקת, שינויים לרע במשטר העליה, ותכניות להגבלת ההתישבות היהודית ע"י צמצום זכות היהודים לרכישת קרקע בארץ.  ובמחנה הערבי, שהיה אז מפורד בתוכו, אבל פחות או יותא היה מאוחד בהתנגדותו לעליה היהודית, למפעל הציוני ולקיום המנדט, – נוסחה אז פרוגרמה פוליטית בת שלושה סעיפים:  א) הפסקה גמורה של העליה היהודית, ב) איסור מוחלט של מכירת קרקע ליהודים, ג) הקמת ממשלה לאומית, כלומר: ביטול המנדט והקמת ממשלה ערבית.

לאחר 19 באפריל 1936 נוספה לנו מערכת-דמים, ההולכת ונמשכת עד היום הזה.

לא המעטת-דמות ולא הגזמה בערך האויב

ויש לעמוד תחילה על מערכת-הדמים הזאת.  אַל נמעיט את דמות האויב, אַל נזלזל בכוחו, אַל נגזים בערכו ואל נאציל עליו אידיאליזציה יתירה על-פי דוגמאות שאולות מארצות אחרות ומתקופות אחרות.  אין אנחנו עומדים בפני התקוממות לאומית, בפני מהפכה של העם הערבי.  לא העם הערבי כולו או רובו עומד במערכת-הדמים הזאת.  לעם הערבי אין לא הרצון, לא הכשרון ולא הכוח להתקומם.  אבל אין גם אנחנו עומדים רק בפני כנופיות בודדות ובלתי-חשובות של לסטים ורוצחים.  לפנינו מלחמה לחיים ולמוות של מיעוט קטן בעם הערבי, אשר איננו בוחל בשום אמצעים ואשר איננו נרתע מכל מעשה שפל ואיום ביותר לשם מטרה פוליטית מסוימת.  המשתתפים בפועל במעשים אלה הם חלק קטן של העם הערבי;  אולם לא בכוחם בלבד הם עושים את אשר הם עושים.  במעשי-הדמים משתתפים מעטים, אבל במניעים המפעילים אותם ובמטרה, אשר לשמה הם מכוונים את המעשים האלה, משותף חלק לא-קטן של העם הערבי.  הכנופיות אין מרובות, אבל התמיכה שהכנופיות הללו מקבלות – גם תמיכה בכסף, גם תמיכה בנשק, גם תמיכה בהחבּאה ובחיפוי, ובעיקר תמיכה פוליטית, באה מתוך חלקים גדולים של העם הערבי אשר בארץ, ולא רק של העם הערבי אשר בארץ.  את כוחו של הטירור ומשקלו הפוליטי אין למדוד רק במשקל הפוליטי של ערבי ארץ-ישראל.  בעינינו מהוה ארץ זו במשך אלפי שנה חטיבה מיוחדת, ואין בינה לבין ערב או עיראק או סוריה יותר מאשר בינה לבין קפריסין או ארץ זרה אחרת.  לא כן הדבר בעיני הערבים.  בעיניהם זוהי סוריה הדרומית.  הערבי הסורי רואה את עצמו נפרד מארץ זו, לא בנפשו, לא בלבו, אלא ע"י כוח זר;  הדור הקשיש בקרב הערבים עודנו זוכר, שארץ-ישראל היתה מחוברת עם כל הארצות מהסביבה.  ואלה מאתנו, שהיו כאן לפני המלחמה, זוכרים את הקשר הזה, והשאיפות הלאומיות והפוליטיות של ערבי ארץ-ישראל הן במידה רבה השאיפות הלאומיות והפוליטיות של תושבי סוריה, עיראק וארצות ערביות אחרות.  ואין זה סוד, שבתקופה הראשונה ינק הטירור בעיקרו מכוחות-חוץ, מסוריה ומעיראק.  גם אנשי הכנופיות, גם הנשק, גם המפקדים, גם האמצעים הכספיים, חוץ מהאמצעים שבאו ממדינות ידועות באירופה, באו מהארצות הערביות השכנות.  בתקופה השניה, שבה אנו עומ'ים, הטירור הוא בעיקרו מלאכתם של בני-הארץ, אבל גם עכשיו הוא יונק הרבה לא רק מהסימפּטיה, אלא גם מהעזרה הממשית, מהמצאת נשק וכסף, מהארצות השכנות.  ואין למדוד את כוח הטירור אך ורק במספר האנשים המשתתפים בו בפועל.

בשלושה דברים...

מראשית פרוץ המאורעות ועד היום ראינו את דרכנו במערכה האיומה הזאת בשלושה דברים:

א. בהימנעות מכל פעולה נפסדת, העלולה להגביר את הטירור הערבי ולהגדיל את מחנה הטירוריסטים;

ב. בהקמת כוח מזוין יהודי, שיגן על הישוב וילחם בטירור ובטירוריסטים עד השמדתם הגמורה;

ג. ברכישת עזרת הצבא והעם האנגלי להגנת עמדתנו וביצוע שאיפותינו בארץ.

אמצעים שונים למטרה שונה

הדבר הראשון בעצם הוא רק דבר שלילי, מניעה מדברים, העלולים להגביר את הטירור הערבי.  פירוש הדבר, מניה מהליכה בדרכי הטירוריסטים הערבם, מניעה ממלחמה מערבי אך ורק באשר הוא ערבי, מניעה ממעשי-נקם – לא מניעה ממלחמה בטירוריסטים, אלא ממעשי-נקם, שיפגעו בערבי שאין לו למעשה כל יד במלאכת הטירור.  בענין זה יש חילוקי-דעות עמוקים בתוך הישוב, ואולי לא רק בתוך הישוב.  נשאלת השאלה:  כיצד עלינו להתנהג כלפי הטירור הערבי?

אין אנו יכולים לדעת ואין זה תפקידנו לברר, מי עשה מעשה-נקם פלוני ואלמוני.  לא חשוב כלל מי הוא העושה – לא החוטא, אלא עם ישראל כולו יהיה הנענש.  הכלל נושא באחריות.  ויש הלך-רוח מיואש ברחוב היהודי, הלך-רוח, שהוא פרי צער ואכזבה, קוצר-רוח ומרירות ממעשי-הטירור הבלתי-פוסקים של הערבים, שאין הממשלה בארץ שׂמה להם קץ.  ויש בתוכנו הושבים:  טוב שמישהו משלם לערבים כגמולם.  ונדרשת מאתנו תשובה ברורה וגלויה.

זוהי בשוּרה הראשונה שאלה מוסרית:  אסור לשפוך דם נקיים.  אולם לצערי אנו חיים עכשיו בעולם, שאינו מתנהג לפי סיווּי המוסר.  בדברי-מוסר בלבד לא נוכל לעמוד בפני הלך-רוח של נקמת-דם.  ואם נסביר, שעל-פי התורה אסור לרצוח – לא ישמעו לנו.  אפילו יהודים אדוקים לא ישמעו לנו.  כנגד "לא תרצח" אפשר למצוא פסוק אחר המלמד היתר.  ועלינו לבחון את השאלה מבחינה פוליטית, מבחינת התועלת.

הטירור מביא ברכה לערבים.  הטירור עלול להחריב את הישוב ולערער את הציונות.  הרוצים ללכת בדרכי הערבים ולחקות את מעשיהם אינם רואים את ההבדל היסודי בינינו ובין הערבים.  המטרה שלנו והמטרה של הערבים סותרות שו את זו והאמצעים העלולים לשמש את המטרה הערבית – נהפכים לנו לרועץ.

הטירור הערבי ושכרו לערבים

הטירור כבר הביא תועלת לערבים – המדובר על תועלת פוליטית, כי מבחינה כלכלית הורס הטירור את הערבים הרבה יותר מאשר את היהודים:  המצב הפרוע בארץ צמצם את העליה עוד קודם שבאו ההגבלות החוקיות.  ככל שיגדל הטירור – כן עלול מפעל הבנין להשתתק ויכולת-הקליטה של הארץ להצטמצם.  בעלי-הון מפחדים במצב כזה להשקיע כספים בארץ, להקים מפעלים חדשים.  כל זה הוא "ריוח" פוליטי לערבים.

הטירור מביא את הממשלה לידי ויתורים פוליטיים. זוהי דרך הממשלות.  לפי-שעה עוד לא נכנעה הממשלה לגמרי לטירור – אבל רק עיוור אינו רואה, שמזמן לזמן היא עושה ויתורים:  משלוח הועדה המלכותית היה ויתור לטירור.  אנו לא דרשנו ועדה זו.  קיצוץ העליה היה ויתור שני.  הכרזה על המנדט שאינו גר-הגשמה היה ויתור שלישי. וטעות היא לחשוב, ששורת הויתורים נסתיימה.  יאמרו: זוהי ממשלה רשעה.  אבל בבקשה, תראוני ממשלות יותר טובות: שמא ממשלת היטלר, או ממשלת פולין, רומניה?  לחץ הטירור הערבי כמעט אי-אפשר שלא ישפיע על ממשלה אנגלית.  אנגליה מוותרת לטירוריסטים גם בענינים הנוגעים לה;  והראיה – אירלנד, הודו, מצרים.  ואם הדבר נוגע ליהודים – על אחת כמה וכמה.

הטירור מלכּד את השורות הערביות.  כולנו יודעים, כמה מפולגים ומפורדים הם הערבים.  אולם הטירור מטיל אימה, וכוחו של המופתי הולך הלוך וגדול.  ומעשי-הנקמה שנעשו בשבועות אלה, לפי הידיעות שיש לנו ממקורות ערבים, ליכדו את המחנה הערבי כאשר לא עשה זאת שום דבר אחר.

הטירור מעורר בעולם הערבי והמוסלמי סימפּטיה לערבי הארץ.

כמה עמים ערבים לא ידעו כמעט על מציאותה של ארץ-ישראל תלפיות לערבים.  גם באירופה

מתעוררת סימפּטיה לערבים.  כשאנשים יוצאים להורג – והטירוריסטים אינם רק הורגים, הם גם נהרגים – סימן שהדבר נוגע בנפשם.  בל נשכח, שמיום שפרצו המאורעות נהרגו ערבים לכל הפחות פי-עשרה משנהרגו יהודים.  ויש הגיון פוליטי בטירור הערבי.  גם בספרי הערבים כתוב "לא תרצח", אבל אין הם משגיחים בספרי-המוסר שלהם, ולמעשיהם יש לכל הפחות "הצדקה, פוליטית, תועלתית.

עוד דבר.  הטירור נעשה אצלם מטעם התנועה הלאומית, מתוך משמעת ובהשגחת המנהיגות. 

טירור יהודי – רק נזק בצדו

היפוכם של כל אלה בטירור היהודי.  מה עלול הטירור היהודי לתת לנו?

טירור יהודי לא יפחיד את הכנופיות ומנהיגיהן.  מה איכפת לו למופתי, שברחביה נרצח ילד ערבי, או שבתל-אביב יהרג פלח מסכן?  כל מעשה-נקם מצדנו עלול רק לגרור אחריו קרבנות חדשים, ומארעות חיפה וירושלים יוכיחו.

זוהי תמימות להניח, שהערבים יבּהלו ממעשי-נקם ויניחו את נשקם מידם אם יפלו עשרות או מאות ערבים.  מה איכפת למופתי, אם ייהרגו אלף או עשרת אלפים ערבים?  האם אנו נפחדים כשיהודים נהרגים יום-יום?  ויהודים נהרגים לא מהיום, אלא מזמן שהחלה ההתישבות החדשה, זה כששים שנה.  אנו נתקפים מזמן לזמן – הנפחדנו?  הנפחדו אנשי חדרה, סג'רה, תל-חי?  הערבים נלחמים על ארץ זו שתישאר ערבית.  כלום יפחדו הטירוריסטים כשאֵילו ערבים ייהרגו מהמארב ע"י יהודים?  כלום המופתי אינו מתפלל בלבו, שיקרו מעשים כאלה?  הנבהלו אנשי הכנופיות מעשרות  ומאות הרוגי-הצבא?  הנפפחדו מתליות?  ומניין התמימות הזאת, שרצח פלח מסכן ממארב יהודי יפחיד את מנהיגי הכנופיות?  הכנופיות הערביות אינן מבחינות בין יהודי ליהודי.  הם רוצחים כל יהודי הבא לידם.  הנעשה גם אנחנו כמוהם?

זאת אומרת:  הנהרוג ערבים נקיים, מכל הבא ליד?  המדברים נגד "הבלגה" מתכוונים לא להגנה עצמית, לא למלחמה מאורגנת בכנופיות, אלא למעשי-נקמה בערבים מקריים.  ובלי לעורר את השאלה המוסרית, יש לשאול:  מה זה יתן לנו?

ברור, שע"י כך לא נגדיל את העליה.  אם למעשים אלה תהיה איזו השפעה שהיא על העליה – הרי זו רק לצמצומה או להפסקתה הגמורה.

כשטועים אצלנו, מדוע אין הממשלה שׂמה קץ לטירור, שוכחים, שנקל היה לממשלה להפסיק את הטירור.  היא יכלה לעשות זאת בלי צבא ובלי שפיכת-דמים: פשוט, ע"י הפסקת העליה היהודית.

משום מה שוכחים אצלנו, שהטירור הערבי אינו בא לשם טירור, אלא זהו אחד מאמצעי-המלחמה נגד העליה היהודית.  והטירור נמשך מפני שהעליה לא נפסקה הפעם, על אף הכל.  אחרי מאורעות 1921 נפסקה העליה, אחרי מאורעות 1929 נפסקה העליה:  המאורעות האחרונים נמשכים זה שנתיים וחצי – והעליה לא נפסקה.  ואם לא השיגו הערבים את הפסקת העליה ע"י טירור ערבי, הם עלולים להשיג זאת ע"י טירור יהודי.

הטירור משמש כוח מלכּד במחנה הערבי.  הטירור בתוכנו מוכרח להביא פירוד מסוכן ומחריב במחנה.  יש יהודים אשר לא שכחו את ה"לא תרצח", ולא ישאו בשום אופן, בשום אמתלה "פטריוטית" כוזבת באחריות על מעשי-רצח.  גם הכנופיות הערביות יש להן נימוקים "פטריוטיים", אינן רוצחות לשם הנאה בלבד.  ואף-על-פי-כן אנו קוראים לאנשיהן בשם רוצחים, ואנו דורשים מהממשלה להילחם בהם ביד רמה ובזרוע נטויה, בלא רחמים ובלא פשרה.  ולא כולנו נשלים עם מוסר הוֹטינטוֹטי.  מה שאסור לערבים אסור ליהודים;  אם אנו דורשים מהממשלה לבער טירור ערבי, אנו חייבים לדרוש ממנה גם ביעור טירור יהודי.  ואם אין לתללות יהודי בלי עדים ובלי התראה קודמת – לפי הלכות סנהדרין, – אין לתלות גם ערבי בניגוד להלכה זו.  ועד עכשיו לא שמענו כל מחאה נגד תליית ערבים מצד בעלי-ההלכה שלנו.  בישוב היהודי יש מצפּון אנושי.  וישוב זה לא ישלים בשום אופן על חיפוי על רוצחים, אפילו אם הם יהודים, ולא ילמד זכות עליהם.  והטירור היהודי עליל להביא לידי הרס פנימי, כאשר לא היה כמוהו.  רבים מאתנו לא יגררו אחרי פרובוקציות, ושם צעקות"פטריוטיות", כביכול, לא יפחידו אותם.  "לא תרצח", לדעתנו, חל על יהודי וערבי במידה שוה.  רוצח הוא רוצח – הרי גם יהודי ההורג ערבי חף-מפשע מתוך נימוק "פטריוטי" הוא רוצח.

עכשיו כשאנו קוראים יום-יום על אסונות חדשים, אנו יודעים, לכל-הפחות, שאנו יכולים לעמוד בראש מוּרם כלפי העולם ולהמשיך את מפעלנו במצפון נקי.  על סיפוק זה לא נוותר.  ובשום אופן לא נוכל להזדהות עם שופכי דם-נקיים בשם "מלכות ישראל".  טירור יהודי זוהי נעיצת חרב בישוב היהודי.

ואל נשכח עוד דבר אחד:  למעששה טירור יש עוד תוצאה מוכרחת – הוא מתחיל בחוץ ומסיים בפנים.  טירור יהודי נגד ערבי יביא בקרוב לטירור יהודי נגד יהודי.  גם הכנופיות הערביות אינן מסתפקות רק ב"שונא החיצוני".  נרצחו ערבים ע"י ערבים אולי יותר משנרצחו יהודים.  וכשיתחיל יהודי לרצוח מנימוקים "פטריוטיים" לא יסתפק אף הוא בשונא החיצוני.  מטירור יהודי נגד ערבים רק פסע אחד לטירור יהודי נגד יהודים.

לא הרי היהודים כהרי הערבים

הקו אשר נקטנו בו ועליהו להמשיך בו, אין המלה "הבלגה" הולמת אותו.  אין אנו מבליגים כלל – אלא עומדים על נפשנו בכוח, בנשק.  אנו משתתפים בביעור הרוצחים.  אנו תוקפים את הכנופיות, אנו רודפים אחריהן.  אבל אנו מתנגדים לרצח אנשים נקיים, אנו שוללים מעשי-נקם בערבים חפים-מפשע.

קו זה אינו תלוי בשום תנאי, התנהגותנו אנו אינה תלויה בהתנהגות הממשלה.  לא למען עשות טובה לממשלה התרחקנו ממעשי-נקם.  עשינו זאת מטעמים מוסריים, מטעמים פוליטיים, מתוך שיקול תועלתנו ומעמדנו.

שעת החירום עוד לא עברה.  מי יודע אם אין אנו עומדים עדיין בהתחלה.  מלחמת הערבים בנו לא תיגמר כל-כך מהר.  להם אין מה לאבד במלחמה זו.  הם יכולים רק להרויח.  הם אינם זקוקים לאנגלים, אין הם צריכים לרכוש קרקע ולהביא הנה ערבים מחו"ל.  הכל בידם, מלבד השלטון – והם נלחמים על השלטון.  לנו יש מה להפסיד.  אנו יכולים להפסיד את עולמנו הפנימי, את סיכויינו לעתיד, את מעמדנו כלפי האנגלים, את אפשרויות ההבנה עם הערבים.  לנו דרושה עליה, ולשם העליה דרושה לנו עזרת האנגלים.

האם אפשר להשיג עליה ע"י הטלת אימה על האנגלים?

דוגמא אחרת:  הקרובים לעניני קרקע יודעים, שמאחרי המלחמה לא היו כל-כך הרבה הזדמנויות לרכישת קרקע כבשעה זו.  הארץ נידלדלה.  לא רק הישוב היהודי נפגה מהמהומות.  הישוב הערבי נפגע פי-כמה.  העוני גדל לא רק בין ההמונים.  גם עשירים ובעלי-אחוזות נתרוששו והם מבקשים למכור את עודף אדמתם.  אבל אף פעם לא היה קשה לגאול קרקע כבשעה זו.  כי יש טרור נגד מוכרי הקרקעות.  הטירור הערבי מונע מכירת קרקע.  הערבי הרוצה למכור אדמה יודע, שחייו בסכנה.  האפשר לרכוש קרקע ע"י טרור? למנוע בטירור אפשר – לרכוש בטירור הוא מן הנמנע.  אפשר גם למנוע עליה ע"י טירור, אך אי-אפשר לעשות עליה בכוח טירור.  הלהוטים אחרי גזירות-שוא אינם רואים, שיש אַנלוֹגיות נפסדות, נפסדות לא רק במובן מוּסרי, אלא גם במובן מעשי.  יש אומרים:  הערבים רוצחים יהודים ואנגלים ואף-על-פי-כן עושה הממשלה להם ויתורים.  מדוע לא נעשה כמוהם?  השואלים שוכחים שאין ממשלה אוילית שתעלה לארץ אנשים המטילים עליה פחדשם.  הערבים אינם זקוקים לחוקים ולמשטר אדמיניסטרטיבי, המאפשרים העברת קרקעות.  הקרקע הוא בידיהם.  רק אנו זקוקים למשטר כזה.

הערבים אינם דואגים לכך, איך יתיחסו אליהם האנגלים, משום שהם רוצים – וזוהי המטרה העיקרית שלהם – להיפטר מהאנגלים, להניס אותם, לגרש אותם מן הארץ, להרוס את שלטונם בה.  מה איכפת להם, מה שהאנגלים יחשבו עליהם?  ליהודים לא אחת היא, איך יתיחס העם האנגלי ואיך תתיחס הממשלה האנגלית ליהודים.  אילו העם היהודי לא היה יושב בפולין ובאוֹסטריה ובגליציה ובאמריקה, אילו היה העם היהודי מרוכז בארץ, אולי לא היה איכפת גם לו, מה יחשבו עליו האנגלים;  אבל כשיש כאן רק קומץ של יהודים, והעם היהודי, שאת מלחמתו אנו לוחמים, יושב בפולין ובגרמניה וברומניה ובאמריקה, והערבים אשר בארץ נלחמים בעלייתו בפצצות, – הרי לא אחת היא לו, לעם היהודי, מה תחשוב אנגליה עליו ועל התנהגותו זאת.  משום כך לא נוכל ללכת בדרך הערבים.  גם ברגעים המרים ביותר, בשעה שכל אחד מאתנו היה מורתח ומזועזע עד היסוד, אמרנו:  מעשים אלה לא נעשה, כי בנפשנו הם.

כוח מגן עברי רשמי

אבל לא יכולנו להסתפק ב"לא תעשה" ואמרנו:  האמצעי האקטיבי הראשון למלחמה בטירור זהו הקמת כוח יהודי מזוין, אשר לא רק יגן על נפשו ועל נפש הישוב, אלא ילחם מלחמת-תנופה, מלחמת-השמד בטירוריסטים הערבים.  וזה היה לא קל, כי לא יכולנו להקים כוח יהודי מזוין, אשר יהיה לו תוקףפ לא רק להגן, אלא גם להלחחם בטירוריסטים – בלי עזרת הממשלה האנגלית.  אבל למלחמה והגנה בהיקף כזה, כפי שעמדנו לפניו במשך שתי שנים אלה, הכרחי כוח מזוין ליגלי, אשר יוכל לשאת את נשקו ברמה, אש ריוכל לצאת ולעמוד בשער, לא רק בהיחבא, אלא גם לעיני השוטר והחייל האנגלי, ואשר יוכל לרדוף אחרי התוקף ואשר יוכל להילחם בו מלחמת-תנופה.  ולשם כך נחוץ נשק ליגלי, לשם כך נחוץ צבא ליגלי.  וזה היה נגד המסורת של האנגלים בכלל ונגד המסורת של האנגלם בארץ הזאת בפרט.  בודאי זוכרים רבים מכם את 1929, אז זיינו האנגלים את כל הפקידים האנגלים – "קרוֹמיע יברייאֵב" (חוץ מיהודים).  ואז היו פקידים יהודים בשלבים הגבוהים ביותר של השלטון בארץ.  היה שם יהודי בריטי יועץ משפטי[1], ולקחו ממנו את הרובה.  היה עוד יהודי בריטי, בנו של הנציב הראשון בארץ[2], גם ממנו לקחו את הרובה באשר הוא יהודי.  לאחר התחלת המהומות ב-1936 נפגשתי בלונדון עם אחד מטובי האנגלים, שהוא אחת הדמויות האצילות ביותר בחיים הפוליטיים באנגליה ואחד הידידים הטובים ביותר שלנו.  דברתי אתו על הצורך לזיין את היהודים בארץ.  הוא אמר:  דבר זה לא יתכן במצב כזה, שהארץ בוערת באש, כשיש התקפות, מלחמה גזעית;  לא יתכן שאנחנו נזיין חלק אחד של התשובים נגד החלק השני.  וזאת אמר לא צר ואויב;  זאת אמר אחד הידידים המובהקים, שיש לנו באנגליה.  כי זו המסורת האנגלית, והיה צריך לשבור אותה, אם כי לא קל לשבור מסורת אצל אנגלים, ביחוד כשזהו לצורך אחרים ולא לצורך עצמם.  עדיין לא השגנו את כל מבוקשנו בשטח זה, אבל כבשנו כיבוש, אשר לא היה לנו מאחרי תבוסת בר-כוכבא בארץ.  בפעם הראשונה אחרי 1800 שנה הוקם בארץ-ישראל כוח-הגנה יהודי ותפקידו הוא להגן על הישוב היהודי.  ואני לא שכחתי יצירה צבאית חשובה, שהיתה לי הזכות להשתתף בה, את הגדוד העברי.  אבל הגדוד היהודי בימי המלחמה, אפילו שני גדודי-המתנדבים, זה שבא מאמריקה וזה שהוקם הארץ, לא היה צבא יהודי;  זאת היתה יחידה יהודית בצבא האנגלי, ולא ניתנה לה האפשרות להגן על הישוב.  כשפרצו המאורעות בירושלים בשנת 1920, הייתי עוד לבוש מדי-צבא של הגדוד היהודי, ולא יכולנו, לא אני ולא חברי, ללכת להגן על ירושלים, כי אנחנו היינו חיילים בצבא האנגלי ולא היה עניננו להגן על היהודים.   וכעבור שנה, כאשר פרצו הפרעות ביפו ב-1921, ונשארה רק שארית של הגדוד, ואנשיו הלכו לתל-אביב, פירקו את שארית הגדוד, ואת המפקד היהודי[3] רצו להעמיד בפני בית-דין צבאי, אלא שעמדה לו הזכות שאיננו אנגלי כי אם אבסטרלי, ונתנו לו לנסוע מן הארץ.  רק בשנתיים אלו הוקם כוח יהודי למטרה יהודית.  בפעם הראשונה אחרי מפלת בר-כוכבא קם בארץ כוח-הגנה יהודי לא-מוסתר, לא נחבא אל הכלים, אלא גלוי, בגושפנקא דמלכותא.  כוח לא-מספיק, אבל כוחש אין לזלזל בערכו, ושהראה את יכלתו.

הישוב שלנו בארץ מחולק בעיקר לשני חלקים:  ישוב כפרי וישוב עירוני.  והחלק העומד במערכה זהו בעיקר הכפר היהודי, המקריב את הקרבנות היקרים ביותר, הנושא על גבו את כל כובד המערכה הזאת, המקיים את "באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח".  הישוב העירוני, ביחוד הישוב בתל-אביב, פחות או יותר שוכן לבטח.  ואם יש מקום, בו יש אי-הבנה ורפיון-ידים וטירוף-הדעת והלך-רוח מיואש שעלול לסכן את מעמדנו בארץ, הרי זה דוקא בעיר הבטוחה הזאת.  אולי משום שאינם יודעים את הנשה בכפר;  כאן קוראים רק בוקר-בוקר את הנדפס במסגרות השחורות, אבל אין יודעים את פרשת-הגבורה, לא רק של מלחמת-המגן, אלא גם של מלחמת-התנופה, שהכפר שלנו עומד בה זה שנתיים.

יש לנו חיל של 5.000 יהודים, המושבעים מטעם הרשות לשם הגנה על הישובים היהודים, יש לנוכ-4.500 רובים צבאיים, מלבד כ-1.000 "גרינרים", ומספר גדול מאוד של אקדוחים.  יש לנו כמה יחידות וכמה פורמציות להגנה ולתנופה.  יש לנו יחידה מיוחדת של משמר-הרכבות.  כל תחנות-הרכבות מלוד ועד חיפה מוגנות בכוח יהודי, כמובן תחת מפקדה אנגלית.  בתוך היחידה הזאת יש כשלוש מאות חייל יהודי.  יחידה מיוחדת שומרת על הגבול הצפוני ועל הגדר שנמתחה על הגבול הצפוני.  רק לפני כעשרה ימים הלכתי לראות את המעשה הזה.  לפני שלושה חדשים היו רבים בתוכנו, והיו עוד רבים יותר בקרב פקידי הממשלה, שלעגו לתכנית הזאת:  א. לא יתכן להקים גדר לאורך של 100 קילומטרים בערך בחלק-הארץ הפרוע ביותר, על גבול הלבנון, במקום שם פועלות הכנופיות;  ב. לא יתכן בזמן קצר לעשות את המלאכה הזאת;  ג. אם תּיעשה, יהיו העושים קציר לטירור, יפּלו קרבנות רבים;  ד. אם תיבּנה ותושלם הגדר, יהרסו אותה.  כלום יעמדו חוטי-ברזל בפני הטירוריסטים או בפני הכנופיות, אשר כל הכפרים מסביב מסייעים להם יומם ולילה?!

סתימת הפירצה בצפון

והנה הפלא הראשון.  לפני זמנה נגמרה המלאכה, בפחות משלושה חדשים, והמלאכה – מהצעד הראשון עד האחרון – עבודה עברית היא במאה אחוז:  ארגון עברי, זעה עברית, יזמה עברית, סידור עברי והגנה עברית.  כי נוסף על מחנה-העבודה של 800 איש הופקד מחנה של 300 שוטרים יהודים לשמור על הגודרים.  נתבדתה נבואה שניה, שנשלם מחיר יקר באנשים.  אמנם שילמנו.  נפלו שני חברים שלנו.  ואין שום תשלומים לקרבנות.  אבל הכוח היהודי של הגבול הזה הפיל 24 חללים מקרב הטירוריסטים.  וכשנסעתי לפני עשרה ימים לאורך הגבול הצפוני, מראש-אל-נקורה עד ראש פיה וטבריה, הרגשתי, שנכון הדבר מה שסיפרו לי האנשים העובדים והשומרים על הכביש הזה, שזהו המקום הבטוח ביותר בארץ;  שם היה שלטון העבודה והשמירה העברית.  וגם המעשה שהוקם הוא מעשה חשוב.  אם-כי כולכם קראתם על הריסת הגדר מיד לאחר שהוקם חלקו, אבל אם יקיימו את המשטר שיש שם עכשיו, לא קל יהיה להרוס ולעבור את הגדר הזאת.  היה נסיון לפוצץ את הגדר, והכנופיה נתקלה במוקשים והדבר הפיל אימה ופחד על המתנקשים.  ומהעֵבר הדרומי, מעֵבר שלנו, יש משמר.  ואם שני הדברים יתקיימו, הרי הוקמה מחיצה בטוחה על גבול ארצנו ולא קל יהיה לכנופיה להבקיע אותה, וחדלו הכנופיות לעבור בחלק ההוא של הארץ.  אין זאת אומרת, שלא יוכלו לעבור מהחלק המזרחי, מעבר-הירדן.  אבל הפירצה המסוכנת ההיא שעל גבול הצפון נסתמה ואין כנופיה עוברת שם.

מחיל מצב ליחידה ניידת

בתחילה ניתן לנו רק מה שקוראים בלשון צבאית חיל-מצב, קבוצת נוטרים יהודים, שהם חונים במושבה ושומרים במושבה;  אסור היה להם לצאת מגבולות המקום.  דרשנו חופש-פעולה.  אמרנו: לא יתכן, שאנחנו נשב במושבה ונחכה עעד שהטירוריסטים יבואו אלינו ואז נגרשם.  וגם כאן נתקלנו בקשיים, במסורת נקשה ובכל מיני חששות:  אם נרשה לכם לצאת מהמושבה, מהכפר שלכם, מי יודע, מה תעשו בנשק שלכם?  אולם עכשיו יש לנו גם יחידה צבאית נודדת, שאינה קשורה למקומה, אלא עוברת מכפר לכפר במחוזות היהודיים.  זוהי יחידה, שיש בה שני שותפים:  הממשלה מצד אחד – היא נותנת את הנשק, היא נותנת את הסמכות;  מן הצד השני הסוכנות היהודית – היא נותנת מכוניות משורינות, אמצעים להחזקת המכוניות.  יש לנו כרגע יחידה נודדת, לא-גדולה, ואנחנו עומדים במשא-ומתן להרחבה ניכרת של היחידה הזאת, ויש סיכויים לכך, אם-כי עד הרגע האחרון, עד שיהיה הדבר בידינו, לא אוכל לאמר, שהוא מובטח;  אבל יש סיכויים, שנשיג יחידה גדולה פי-כמה מהיחידה, שיש לנו עכשיו.  אם תשאלו את בני הכפר, יגידו לכם, מה ערך הכוח הזה.

"פלוגות הלילה"

אולם אמרנו:  גם זה לא מספיק, יש צורך להתקיף את הכנופיות הטירוריסטיות.  ואמנם הצבא האנגלי עושה זאת.  וכלינו להיות צודקים גם ביחס לאחרים.  לא רק קרבנות יהודים נפלו במערכה הנוראה הזאת, אלא גם קרבנות אנגלים, גם קרבנות ערבים.  יומם ולילה משוטטים גדודים אנגלים בדרכים משובשות בטירוריסטים, בכפרים השורצים רוצחים, ובסכנת-נפשות הם מנסים לבער את הרע.  ואמרנו, יש לשתף אותנו במלאכת-הביעור הזאת.  ושוב נתקלנו בקשיים ובמסורת.  אמרו:  לא, את זה תניחו לנו, זהו הדבר הקשה ביותר, המסוכן ביותר, וכפוי-הטובה ביותר.  למה לכם הדבר הזה, שעליכם יפול ענין השמדת טירוריסטים ערבים?  אמרנו: אמנם לא רק להגנתנו אתם עושים אלא גם להגנת הפרסטיג'ה הבריטית, אבל בעיקרו של דבר הרי זה להגנת הישוב העברי, להגנת זכויותינו – המערכה היא, איפוא, במידה רבה בגללנו ולא יתכן שרק חיילים אנגלים יפלו בה.  יש לנו גם הזכות וגם החובה להשתתף בה.  והשגנו דבר-מה, ויש לנו יחידה מיוחדת.  אנחנו קוראים לה בשם צנוע ופשוט "פלוגות-לילה":  פלוגות מיוחדות מעורבות של בחורים שלנו עם חיילים אנגלים בהנהגת קצינים בריטיים, יוצאות לילה-לילה לכפרים, שבהם מתאספות כנופיות, או להרים, שמשם באות הכנופיות, ואורבוֹת להן, אוסרוֹת עליהן מלחמה ועושוֹת בהן שמות.  רק לפני שלושה ימים קראתם בעתונים הודעה יבשה של המשטרה, שבבוקר היתה באום-עוג'רה תגרה בין השמטרה והצבא לבין כנופיה ונפלו 5 מהכנופיה ונפצעו אחדים.  מסופקני, אם יש איש מכם יודע, מה היא המשטרה הזאת ומה הוא הצבא הזה.  זוהי הפלוגה המיוחדת שלנו עם מספר קטן של אנשי-צבא בריטיים;  לאחר שקיבלו ידיעה על-דבר כנופיה ידועה, ארבו לה כל הלילה, הקיפו את הכפר, שבו התחבאה.  בארבע בבוקר יצאה הכנופיה לקראת הפלוגה שלנו והיתה מערכה קשה:  אנשינו הפילו 5 חללים מהכנופיה, לקחו 4 מאנשיה בשבי ופצעו 14.  מלבד זה נלקחו סוסים, רובים, כדורים, פצצה.  שלנו יצאו כולם שלמים.

המערכה לרכישת אהדת העם האנגלי למפעלנו

עוד לא הגענו למה שמגיע לנו, למה שנחוץ לנו.  אבל גם לוּ השגנו את כל מה שדרשנו בשטח זה, לא היינו יכולים, אנו לבדנו, לעמוד במערכה הזאת.  גם אז היינו צריכים לדבר השלישי שהזכרתי – לעזרת הצבא והעם האנגלי, כי אנחנו עומדים לא רק במערכת-דמים, אנחנו עומדים גם במערכה פוליטית, לא רק עם הכנופיות, אלא עם תנועה של עם ערבי בארץ ובסביבותיה, ואנו נתקבלים בתנודות, בניגודי-דעות ובהיסוסים רבים בתוך העם האנגלי ובמצב בין-לאומי חמוּר, שלא היה כמותו.  יחד עם הקמת כוח יהודי מזוין, אשר ילחם גם מלחמת-מגן וגם מלחמת-תנופה בטירור הערבי וישמיד את הטירוריסטים, בלי שנגאל את ידינו במעשי-נקמה ונכריז מלחמה על ערבים אך ורק באשר הם ערבים – יחד עם זה ראינו בחיזוק הידידות האנגלית והגברתה ענין עיקרי במערכה הפוליטית.  היה לנו תמיד קושי גדול במערכה הפוליטית בהסברת עניננו לאנגלים.  יש דעה נאיבית הנפוצה בתוכנו, כיון שביום בהיר אחד או ביום-גשם אחד – בנובמבר יש ודאי גשמים באנגליה – ניתנה הצהרה לעם היהודי ע"י מיניסטר אנגלי, הרי כבר הארץ בכיסנו ונאמנותו של העם האנגלי בטוחה, ואין לנו מה לעשות אלא לבוא ולאכול מפרי ההצהרה הזאת.  זוהי השקפה נאיבית מאוד.  אין הבטחה, אפילו חגיגית, ואפילו מאושרת על-ידי כמה מדינות, מגשימה את עצמה.  מזמן שניתנה הצהרת-בלפור כבר נקרעו לגזרים כמה אמנות וחוזים בין-לאומיים, כבר נתבטלו כמה התחייבויות בין-לאומיות ונשתכחו כמה הבטחות והצהרות.  כל אמנת-ורסייל נקרע לגזרים.  איפה הערבות לעצמאות אבסטריה? איפה הדימיליטריזציה של אזור-הריין?  אפה הגבלת הצבא של גרמניה?  איפה ההגבללות למצרי הדרדנלים של תורכיה? כל זה בטל ומבוטל, וכל מי שעמד במערכה הפוליטית של הציונות יודע, שאת הצהרת-בלפור היינו צריכים לכבוש כל בוקר מחדש.  את עזרת העם האנגלי למפעלנו בארץ, אשר איננו מפעל בר-ביצוע ביום אחד, אלא פרוצס היסטורי ממושך – את העזרה הזאת אנו צריכים לרכוש יום-יום מחדש.  לא רק במצרים, גם באנגליה יש "ויקם מלך חדש";  מיניבטר הולך ומיניסטר בא, והוא אינו יודע את יוסף, ורוצה לשכוח את ההבטחות של קודמיו.  זאת עושים לא רק לעם חלש ומחוס-אונים כמו היהודים.  הנה התחייבו, למשל לשלם לאמריקה את הכסף, שקיבלו ממנה בימי המלחמה.  ביום בהיר אחד אמרו:  לא, אין אנחנו יכולים לשלם.  ויום-יום מוכרחים להילחם מחדש על ההתחייבויות של אנגלי, על עזרתה של אנגליה, ולהסביר לה, מה הן שאיפותינו בארץ, מה היא זכותנו בארץ, מה אופי מפעלנו, מדוע יש לתמוך בנו, מדוע אנו ראויים לתמיכה.  ודבר זה לא היה קל.  כי לא די להסביר את זה למיניסטר.  אנגליה היא ארץ דימוקרטית.  שם המיניסטרים תלויים בפרלמנט, והפרלמנט תלוי בעם, והעם הוא עם חפשי, הוא קובע מזמן לזמן את דרכו, פעם הוא קובע כך ופעם אחרת.  והשופט האחרון והשליט האחרון זהו העם האנגלי, דעת-הקהל האנגלית.

עמדנו תמיד בפני הקושי, איך נגיע לעם הזה, איך נסביר לו את שאיפתנו, את זכותנו, את מפעלנו.  יכולים להיפגש עם מיניסטרים, עם מספר ידוע של צירים בפרלמנט, עם מספר עתונאים.  איך ניפגש עם העם האנגלי הגדול?  איך ניפגש עם ההמונים האלה, כי הרי הם קובעים את הדברים בחשבון האחרון.  והנה הגיעו לארץ אלפי אנגלים, בפעם הראשונה לאחר גמר המלחמה, אמנם אנגלים לבושים מדי-צבא, אבל האנשים האלה, קודם שלבשו מדי-צבא, עבדו בבתי-חרושת ובשדות ובמשרדים ובעתונות, וזהוּ העם האנגלי.  והקצינים האנגלים – זוהי האינטליגנציה האנגלית.  והנה באו אלפי אנגלים כאלה ופוצו בארץ ברגע שהסכסוך הערבי-יהודי עמד על חודו, כשהפרובלימה הארצישראלית נגולה מחדש בכל חריפותה, כשהמבוכה באנגליה גדלה, כשכל אנגלי שאל את נפשו:  עם מי הצדק?  מלד אחד עַם האומר "אני יושב בארץ לא מהיום ולא מאתמול, אלא 1.400 שנה, אבותי ואבות אבותי מתו בארץ הזאת, תנו לנו לחיות כרצוננו, תנו לנו משטר דימוקרטי, תנו לנו משטר-נציגים כמו שיש אצלכם.  למה תשלטו עלינו מרחוק? אתם זרים".  כל אלה דברים המובנים לכל אנגלי מפני פשטותם, מפני אלמנטריותם.  מצד שני עומד העם היהודי עם שלשלת יוחסין של 3.500 שנה, עם שטר-יוחסין גדול ומכובד מאוד, עם התנ"ך, ועם הבטחה של ממשלת אנגליה ועם מפעל יוצר בארץ ועם מצוקה איומה בגולה, שלא היתה כדוגמתה, עם רדיפות, שהאנגלים בוחלים בהן, וטוען לזכותו לשוב לארצו, והאנגלים נבוכים ואינם יודעים מה לעשות.

ברגע זה באו אלפי אנגלים לחרף את נפשם, אמנם בעד כבוד המלך ובעד האימפריה, אבל הם יודעים, שלא היה צורך בהם, אילו היתה אנגליה עושה דבר קטן אחד:  אילו היתה מפסיקה את העליה היהודית.  הם לא היו צריכים אז לשוטט בהרי שכם, תל-כרם וג'נין, ולא היו צריכים ליהרג, ואל היו צריכים לעורר את שנאת העם הערבי ואת שנאת העולם המוסלמי אליהם ולא היו נותנים חרב בידי היטלר לומר:  "אנגליה זו, שמטיפה לנו מוסר, ראו, מה היא עושה בארץ-ישראל, ראו את התליות הללו".  הם היו יכולים למנוע את הכל על-ידי דבר אחד, כמוהו עשה נציב יהודי שהיה בארץ, הרברט סמואל, שהיה גם ציוני.  והם לא עשו את זאת, ובגלל זה נמשך הטירור.  והם רוצים לדעת, הכדאי הדבר?  מי הם היהודים האלה, שבגללם אנחנו צריכים ליהרג ושאותם אנחנו צריכים להעלות לארץ?  הראויים הם לכך?  הכדאים הם לכך?  הכדאי לנו כל הסבל הזה.

היה חשוב לנו מאוד, איך יראו אותנו האנגלים האלה בימי-נסיון אלה בשבילם – אם יראו אותנו בגבורתנו וביפינו או בנוולותנו ובכיעורנו.  ולאשרנו ראו אותנו ביפינוּ.  הם ראו שאנחנו במצור, ושתוקפים אותנו באופן ברוטלי ואכזרי ואנו עומדים בגבורתנו, אין אנו נרתעים ויודעים לעמוד בשער.  מה שאין יודעים בתל-אביב – זה יודע הצבא;  הוא ראה את גבורת הבחורים באפיקים, בחניתה, בטירת-צבי, בתל-עמל ובעין-חרוד.  הם לא חשבו מה שחושבים פה יושבי-קרנות:  אם לא נעשה מעשי-נקמה, פירוש הדבר, שנשב בחיבוק-ידים או שנברח כעכברים, כמו שמישהו בחוץ-לארץ הכריז על הישוב הזה.  הם ראו אותנו גם בעבודתנו וביצירתנו.  הם ראו, כי על אף הטירור, הסבל, ערעור כל יסודות חיינו, הרי הישוב הזה יוצר, בונה, ממשיך את חייו הפוֹרים מתוך אהבה ומסירות לארץ הזאת, מתוך גבורה פיסית ומוסרית גדולה.  ויותר מכל התעמולה שאנחנו עשינו בכתב, ויותר מכל הנאומים של הנציגים המחוננים שלנו, פעלה מראית-עין זו של אלפים ורבבות אנגלים בארץ.

תפארת עמידתנו קרעה הגזירה של נעילת שערים

לא פעם היתה חרב הפסקת העליה נטויה על ראשנו, והיה נדמה, כי הנה עוד מעט והיא תנחת על ראשנו והעליה תיפסק.  ואם לא נפסקה הפעם, הרי לא בגלל השקידה והעמידה שעל המשמר של הנציגות היהודית – בודאי לא תחשדו בי, שאני רוצה להפחית את ערך פעולתה;  היתה לי הזכות להשתתף בה גם פה וגם בלונדון – אבל אני אומר, לא רק בגלל העמידה הזאת של נציגינו בארץ ובלונדון, אלא בעיקר בגלל העמידה האמיצה, המפוארת והנבונה של הישוב בימי-המסה האלה.  כשאנחנו אמרנו להם:  תראו, איך הישוב מסור ונאמן לארץ, איך הוא מעורה בה, אף-על-פי שרק אתמול באו האנשים מגרמניה, מפולין, איך הם ממשיכים במצור האיום הזה תחת מטר יריות הטירוריסטים, איך הם עושים גם את עבודתם וגם את הגנתם ואיך הם שומרים על טהרתם.  זהו ישוב מעורה, נאור, יוצר ובעל אומץ מוסרי ומשמעת ממלכתית.  הוא נלחם בטירוריסטים, אבל ידו לא תהיה בערבי חף-מפשע, על אף כל הפרובוקצציה;  ולאחר כל הגבורה הפיסית והמוסרית הזאת, לאחר הסבל הזה של הישוב, כלום תבואו להעניש אותנו בעונש האכזרי ביותר ולהפסיק את העליה?!  היה לא יהיה כדבר הזה!  והם לא העֵזו!  לא העֵזו לעשות זאת, מפני תפארת-עמידתו של הישוב.

הדרכים שנקטו בהן אחדים בחדשים האחרונים – מבוכה, יאוש, ומרירות מובנים – אינן אלא עוזרות למופתי ולכנופיות ומבאישות את ריחנו.  היו לנו אבידות.  אמנם העליה שלנו קוצצה, ומי יודע עוד איזו סכנות אורבות לנו, אבל זכותנו הפּרינציפּיונית לעליה אושרה כאשר לא אושרה אף פעם.  אם לאחר שתי שנים אלה של אש ודם לא נפסקה העליה, לא תעֵז עוד שום ממשלה אנגלית להפסיקה.  אבל לא רק הזכות הפּרינציפּיונית אושרה.  במשך כ"ח חדשי-האימים האלה עלו לארץ 35.000 יהודים.  אין זה העם היהודי, אין זו גלות גרמניה, אין זו גלות פולין, אבל באלפיים שנות הגלות לא היינו כ"כ מפונקים.  המספר של 35.000 יהודים שבאו ארצה משך שנות זוועה אלוּ, עולה על מספר היהודים שעלה במאות שנות גלותנו, כמעט כמספר עולי-בבל בימי עזרא ונחמיה.  במשך כ"ח חדשים אלה עוכב הבנין שלנו, אבל לא נשבת.  נוצר נמל יהודי, הוקמו 26 נקודות חקלאיות יהודיות.  במשך שתי שנות הגאות הגדולה ביותר, בשנת 1934 – 1935, בימי הפריחה הגדולים ביותר שלנו בארץ, הוקמו רק 16 נקודות (9 בשנת 1934 ו-7 בשנת 1935).  בימי זוועה אלה הוקמו 26 נקודות.

והחשיבות היא לא רק בעצם הנקודות, בעצם הנמל, בעצם העליה – גם אלה חשובים לאין ערוך – החשיבות היא פוליטית:  הוכחנו לעולם וּבילוד לאותו חלק ממנו, אשר בתקופה הנוֹכחית מסרה ההשגחה ההיסטורית בידו את השלטון, הוכחנו מה לנו הארץ הזאת, עד כמה אנחנו קשורים לארץ הזאת, ועד כמה אין שום מפגע יכול לכלוא את מרצנו ולהשתיק את עבודתנו בארץ.  שום נאום, שום ספר, שום תעמולה לא העמיקו את חשיבות הרעיון הציוני בין האנגלים כמפעל היהודי בשנים הללו.  והשאלה עומדת עדיין לפנינו:  היראה אותנו העולם בגבורתנו הפיסית והמוסרית, בכוחנו הבונה – או יראנו בנוולותנו, כגרועים וכמקוללים שבעמים.

אנו זקוקים לעזרה מהחוץ

ואל נעשה לעצמנו שום אשליות.  אנחנו חיים בתקופה, שבה נתמעטו הידידים שלנו בעולם.  הציונות אמנם בנויה קודם-כל על רצונו ועל כוחו, על יכלתו ועל אמונתו של העם היהודי להיגאל, אבל אנו זקוקים גם לעזרה חיצונית, אין אנו עובדים בחלל ריק.  הארץ הזאת אינה ריקה, הארצות מסביבה אינן ריקות, ונלחמים בנו, נלחמים בנו בפצצות וברובים, ומאין תבוא העזרה?  מגרמניה של היטלר?  מרוסיה של סטאלין?  מאיטליה של מוסוליני?

אמריקה עשתה ג'סטה נהדרה באֵוויאֵן[4].  העם היהודי ודאי אסיר-תודה גם על כוונה טובה.  אבל הכוונה לא נצטרפה למעשה, ויצאנו מאֵוויאֵן בידים ריקות, ואמריקה נקטה בפוליטיקה עולמית בעמדה של התבודדות.  ענינים חיוהיים שלה נפגעים בסין, ואין היא רוצה להתערב.  היא רואה, מה שמתהווה בספרד, וכל הסימפּטיה שלה היא עם הריפוֹבליקנים, עם הדימוקרטיה הספרדית, כל הבוז והשנאה והאנטיפּטייה היא לפרנקו, אבל אין היא מתערבת.  היחשוב מישהו, שאמריקה זו תריב עם אנגליה בגללנו?  ברכה לועידה הציונית – כן, אבל ריב עם ממשלה זרה – לא!  תשאלו את חברינו באמריקה, הקרובים למלכות, ויספרו לכם.  אין זאת אומרת שאין אנחנו צריכים לדאוג לרכישת ידידים בכל ארץ בעולם.  אבל בשעה טרופה זו ששנאת-ישראל לוהטת כאשר לא להטה מימים, ומדינות גדולות ואדירות רוצות לא רק להשמיד את היהודים בארצם, אלא את יהדות העולם, והם שולחים שליחים ומסיתים לכל כנפות הארץ לזרוע את רעל השנאה ליהודים, ושליחי היטלר יושבים במצרים, עיראק, סוריה ובארץ ומפיצים את הרעל הנאצי בכסף גרמני ובמכשירי-תעמולה גרמניים – בשעה טרופה זו יש עוד עם אחד בעולם, שעזר לנו קצת;  והוא עם גדול;  אמנם לא עם של מלאכי השרת – עם אגואיסטי ככל העמים, כמונו – עם אשר יש לו אינטרסים בכל רחבי תבל ואינטרסים סותרים ומנוגדים זה לזה, ומשום כך הוא מהסס ומפקפק לא רק בענין שלנו.  משום כך היה מהסס ומפקפק ב-1914, כשעמדה גרמניה להכריז מלחמה על צרפת ידידתו;  והוא מהסס עכשיו בספרד, והוא מהסס בסין, מפני שכוחו הגדול מוגבל אף הוא, ויש לו כל מיני אינטרסים, וזה מביא לכל מיני שיקולים:  יתערב כאן – יזיק לום שם, יתערב שם – יזיק לו פה, והוא דואג ומתענין במה שאומר העם היהודי עליו, אבל הוא גם דואג ומתענין במה שאומר העם הערבי והעולם המוסלמי עליו.  אבל עם כל ליקוייו וחסרונותיו, עם כל היסוסיו, העם הזה היה היחיד בהיסטורה אשר הושיט את ידו לנו והכיר ראשונה בזכותנו למולדת.  ואם-כי לא נתן לנו כל מה שאנו קיוינו, לא קיים את הבטחותיו, כפי שפירשנו אותן אנחנו, הוא בעצמו מפרש אותן.  הוא מפרש מזמן לזמן, לפי צרכיו הוא, ואין בכוחנו לתת לו "פקודות".  פקודות אפשר לביים בועידה ריביזיוניסטית, אבל ביחסי-עמים אין נותנים פקודות.  גם מדינות קטנות וגדולות אֵינן יכולות לתת לאנגליה פקודות.  צ'כוסלובקיה חזקה מאתנו, והיא יושבת בארצה ומבוצרה בחוזה בין-לאומי והיא חברה בחבר-הלאומים, וגבולותיה נקבעו לפי החלטת שליחי אנגליה, ואותו מיניסטר שחתם על הצהרת-בלפור, חתם גם על גבולות צ'כוסלובקיה.  וצ'כוסלובקיה זו אינה יכולה לתת פקודות לאנגליה.  ומדינה יותר גדולה מצ'כוסלובקיה, צרפת, שאף היא עומדת בסכנה מפני אותו אויב, אינה יכולה לתת פקודות לאנגליה, אלא מתאמצת לרכוש את ידידות האנגלים כמו שהם, מפני שהם יודעים, שדבר אחד נבצר מהם:  הם לא יעשו את האנגלים ללא-אנגלים.  וגם עלינו לרכוש את ידידות האנגלים כמו שהם, ולא לחכות עד שיתחילו לחיות לפי השכל שלנו, לפי המובנים שלנו ולפי הפירושים שלנו;  עלינו לרכוש את האנגלים של היום, כי אנו זקוקים לעזרתם.  לא לעולמים.  אין איש יכול לדבר על "עולמים" – אך בימינו אלה עזרתם או אי-עזרתם של האנגלים עלולה להיות מכרעת.  זוהי המערכה הניצחת.  לא מערכת-הדמים של הערבים, אלא המערכה הפוליטית שבחזית האנגלית.  במערכה הפוליטית שבינינו ובין אנגליה לא חי 400.000 היהודים עומדים בסכנה, אלא תקוַת עם ישראל.  לא לעצצמנו, לא לבטחוננו אנו נלחמים, אלא על זכות העם היהודי ועל עתידו.  כלפי מערכה מכרעת זו אנו צריכים לכוון את מעשינו ואת צעדינו בארץ.

בגבורה, בתבונה ובטהרה

בשתי המערכות הללו נתבעים מאתנו שלושה דברים:  גבורה, תבונה, טהרה.  דרושה מאתנו גבורה פיסית ומוסרית להחזיק מעמד, להגן על חיינו, על כל העמדות שרכשנו, לבצר ולהרחיב אותן על אף כל התנאים הארורים.  דרושה מאתנו גבורה ליצור ולבנות, לעמוד על נפשנו, לעשות שמות בטירוריסטים.  אבל דרושה מאתנו גם תבונה בשעה מטורפת זו, בתוך סבך-דמים זה, בתוך חזית כפולה שאנו עומדים בה מול הערבים וגם מול האנגלים;  שומה עלינו למצוא דרך שתרבה לנו ידידים עוזרים ותמעיט, עד כמה שאפשר, את מספר אויבינו וצרינו.  ונדרשת מאתנו טהרה.  היטלר יכול בכוח האלמות להשתלט על אבסטריה, להשמיד את היהודים, לאיים על צרפת ועל צ'כוסלובקיה.  אנחנו עם קטן, מחוּסר צבא, מחוּסר מדינה, מחוסר כוח כפיה, אין אנחנו יכולים להטיל אימים על העולם.  כוחנו בנכס הגדול, שיש לעם היהודי – בנכס המוסרי, בטהרה המוסרית של חיינו, של בניננו, של שאיפתנו, של הליכותינו עם העולם, ובשלו-אלה – בגבורה, בתבונה, בטהרה – נעמוד עד הנצחון.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] נורמן בנטויץ'.

[2] אדוין סמואל.

[3] הקול' מרגולין. – המע'.

[4] לפי יזמת הנשיא רוזבלט, נתכנסה בעיר אֵוויאן, ב-1938, ויעדה בין-לאומית שהשתתפו בה ב"כ 33 מדינות, לשם חיפוש פתרונות לשאלת הפליטים.  נבחר "ועד בין-ממשלתי קבוע" שלא פעל כלום. – המע'.