_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מהרצל ועד היום

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

בכינוס הציוני ״יום הרצל״, ירושלים, י״ט בתמוז תש׳׳ד

 

לא יום זכרון ומספד הוא לנו היום הזה.  לא באנו הנה לבכות את הרצל המת ולהעלות על זכרוננו את אשר פעל במשך שמונה השנים הקצרות ורבות־העלילה למן פרסום מחברתו ״מדינת־היהודים״ בתחילת 1896 ועד יום מותו באמצע 1904 — שנים שעברו ללא שוב.  באנו הנה, כשפנינו מופנים ליום מחר, לעתיד, לבאות, להתיחד עם הרצל החי, הפועל בלבנו ובלב העם היהודי, המוסיף להדריך את מפעל התקומה שטרם נסתיים.  באנו להתיחד עם מחאתו הצורבת והגאה של הרצל נגד ההתעללות המתמדת בכל הדורות ובכל הארצות, ללא יוצא מן הכלל, בכבוד העם היהודי, בזכותו, בקיומו ובתקוותו, — באנו להתיחד עם אמונתו הלוהטת ביקר העם היהודי, ערכו הלאומי והמדיני, ביכלתו להתיצב על במת ההיסטוריה כעם שווה־זכויות וחובות, נטוע במולדת העצמאית ועומד ברשות עצמו.  באנו להתיחד עם רצונו לא־יחת ולא־ילאה שהעם היהודי יקח את גורלו בידיו הוא ויושיע את עצמו.  באנו להתיחד עם התביעה הפשוטה והגדולה שהרצל השמיע באזני כל העולם באמונה מלבבת ומרעננת — התביעה ההיסטורית של עם ישראל שהגיעה עכשיו שעתה — הקמת המדינה היהודית.

 

יחיד בגדלותו

מקיבוץ יהודי הונגריה בא אלינו הרצל.  קיבוץ יהודי זה, אולי האחרון בין הקיבוצים היהודים הגדולים באירופה, המפרפר בימים אלה על הגרדום הנאַצי ומובל יום־יום לטבח בקרונות מוות.  קיבוץ מופלא זה השוכן בארץ־סְפָר בין מזרח ומערב, בין ימי־הבינים והתקופה המודרנית, בין אדיקות קיצונית במסורת ובין יציאה להתבוללות גמורה, בתוך גיא־חזיון של התגוששות לאומית במשך דורות, דיכוי לאומי ושחרור לאומי; יהדות מופלאה זו שהוציאה מתוכה את ראשוני המעפילים והחלוצים — שטמפר, ראַבּ וחבריו, שעלו לארץ לפני כשבעים שנה על מנת להניח יחד עם בני ירושלים יסוד לכפר עברי ראשון במולדת המתחדשת בשם רב־משמעות — פתח־תקוה יהדות זו הוציאה מתוכה את שני המאורות הגדולים — הרצל ונורדוי.

אין זה הזוג הראשון שהופיע בתולדות השחרור היהודי.  ביציאה ראשונה של עם ישראל מעבדוּת לחרוּת, הופיע זוג ראשון, שני אחים: האחד, המחוקק, המורה, המנהיג; השני — הפה, השופר, המסביר.  אולם בהיסטוריה היהודית יעמוד משה יחידי ואין שני לו, ורק לו נתן העם היהודי את התואר הפשוט והנשגב: משה רבנו.  גם בהיסטוריה היהודית החדשה יעמוד הרצל לבדו בגדלותו החיה והמתמדת.

רק על ראשו זרחה מחדש שכינת־האומה, והוא זכה — בקסם אישיותו, בראיתו החודרת, בגאונו המדיני, בלבו הרגיש והאוהב, בחרדתו הקדושה והיוצרת, בעוז־רוחו המעפילה, בתפארת נפשו — להיות לנקודת־המוקד של אהבת העם, גאוותו, מאווייו הכמוסים והנאמנים, יצר גאולתו ותקומתו.

משום כך נעשה הרצל מיד עם הופעתו, בעודו חי, לאגדה עטורת־חסד ותפארת, ואחר מותו הוסיף לחיות ככוח מפרה ומדריך.

 

אלה שקדמו לו

והמופלא שבדבר — הרצל כמעט לא חידש כלום בתורת הציונות, לא בראית הבעיה היהודית ופתרונה, בעיית העם היהודי ללא סיכוי ומוצא בגלות, ולא בראית־הצורך בריכוז טריטוריאלי ושיבה למולדת.  כמעט בכל ההנחות הציוניות העיוניות — מלבד דרכי הפעולה — קדמו להרצל רבים וגדולים: רבי יהודה אלקלעי — היורש המודרני של דון יוסף נשיא (מת 1566) ור׳ חיים אבולעפיה (1742) — החולמים הציונים ביהדות הספרדית (אלקלעי זה, שהיה מכרו של אביו־זקנו של הרצל, היה מושפע לא רק מהמשיחיות היהודית אלא גם מתנועות השחרור של עמי הבלקאן); רבי צבי־הירש קלישר ור׳ חיים לוריה (מצאצאי האר״י) מרבני היהדות האשכנזית; שני יהודים בריטיים: סיר משה מונטיפיורי ובנימין ד׳יזראעלי — הראשון שהקים את הנקודה החקלאית הראשונה בארץ (1856) — ״פרדס מונטיפיורי״, והשני שכתב את הרומן הציוני הראשון (1842) ״טנקרד״; היהודי האמריקאי מרדכי עמנואל נח שאמר להקים מדינה יהודית באמריקה הצפונית בשם אַררט; משה הס, הסוציאליסט היהודי, חברו של מארכס, ששאף למדינה יהודית בארץ־ישראל על פי תורת משה, כלומר, על פי הסוציאליזם; לאַסאַל הצעיר שחלם להתיצב בראש העם היהודי ולכבוש את ארץ־ישראל; פרץ סמולנסקין ודוד גורדון וכן רבים ושלמים — ועל כולם ליאון פינסקר, שמחברתו ״אבטואָמנציפּציה״ נשארה עד היום הזה היצירה הקלאַסית הראשונה במעלה בכל הספרות היהודית, אשר בראית הפרובלימה היהודית, בניתוח המעמיק והחריף של חיי העם ומצבו בגלות, בעוז הביטוי, הנמרץ והממַצה, אין דומה לה בכל אשר נכתב לפניו ולאחריו.

מה ידמה לתיאור קצר זה של עם ישראל בעמים שניתן בידי פינסקר: ״בעיני החיים חשוב כמת; בעיני האזרחים — כגר; בעיני התושבים — נע ונד; בעיני העשירים — קבצן; בעיני העניים — עשיר מנצל; בעיני הפטריוט — חסר מולדת; ובעיני הכל — מתחרה שונא״.  ולעגו המר והחריף לעצמנו: ״מולדתנו — ארץ נכר; אחדותנו — פיזור; אגודתנו — איבת הכל ;נשקנו — הכנעה ;מגננו — בריחה ;מקוריותנו — הסתגלות ;עתידנו — יום מחרת ;חיים בזויים אלה יחיה עם אשר לפנים חשמונאים יצאו ממנו״.

שנים אחדות לאחר פרסום החוברת ״מדינת היהודים״, העיר לו אחד מידידיו של הרצל, כמדומני דוד וולפסון, על מחברתו של פינסקר ויעץ לו לקרוא אותה.  לאחר שהרצל קרא את ״אבטואָמנציפּציה״ אמר, שאילו היה יודע עליה מקודם — לא היה כותב את ״מדינת היהודים״.

ההיסטוריה היהודית אסירת תודה למקרה שהרצל לא ידע על הקונטרס ״אבטואמנציפציה״ — ושלא נמנע מכתיבת ״מדינת היהודים״, אם כי לדברי עצמו לא חידש בה כלום, כי הרצל גילה בכתבו את ״מדינת היהודים״ משהו יותר מרעיון חדש — הרצל גילה את עצמו, את החוזה, המנהיג, האדריכל והמצביא המדיני הגדול, שלא קם בישראל כמותו מאז נפילת בר־כוכבא.

 

יצר את המדיניות העברית

הרעיון שהביא את הרצל חזרה לעמו — לא היה חדש. ימיו כימי עם ישראל, אבל הרצל ידע לצקת ברעיון הישן כוח ותנופה חדשה — כי הרצל ידע את סוד העשיה ההיסטורית, שלא ידע אף אחד מקודמיו; הוא ידע סוד הביצוע המדיני, ואת הסוד הזה מצא בתוך עצמו ובתוך העם היהודי גופו: הוא הפך את העם היהודי בפעם הראשונה מאז לכת העם בגולה לכוח וגורם מדיני, לכוח יוצר ולוחם.  הרצל יצר את המדיניות העברית, וחישל את הכלים והמכשירים הדרושים לעם במלחמת שחרורו ותקומתו: את הבימה העולמית, את מסגרת ארגונו הלאומי, נציגותו הפוליטית, מכשיריו הפיננסיים־הממלכתיים.

במשך מאות בשנים היה העם היהודי בעולם כולו רק אוביקט ומשחק בידי כוחות מדיניים זרים — לשבט או לחסד.  הרצל הפך אבק אדם הנישא על ידי רוח מצויה ובלתי־מצויה — לעם ולגורם על במת המדיניות הבינלאומית. הוא נתן לעמו לא רק מטרה מדינית — אלא גם אמצעים למימושה, ובראש וראשונה את ההכרה שהעם היהודי, למרות פיזוריו ותלישותו — הוא כוח, אם רק ידע להשתמש ולנצל את כוחו למען גאולת עצמו.

 

שתי תפיסות

ביחס היהודים לעמים שבתוכם הם שוכנים היו רווחות בימי הרצל שתי תפיסות מנוגדות ונפסדות כאחת: תפיסה אחת של הגיטו, שתהום מוחלטת ונצחית, ללא מעבר וללא גשר, רובצת בין העם היהודי ובין הגויים האחרים, ועד ביאת הגואל הוטל על היהודים לעמוד בחוסר־אונם, אזלת ידם ותלותם בחסדי זרים.

התפיסה המנוגדת היתה זו של המתבוללים, אשר בסביבתם גדל ונתחנך הרצל — שהיהודים אינם כלל עם ככל העמים, ורק מחיצה טפלה וחולפת של שרירי אמונות ודעות קדומות מפרידה בין היהודים ובין שכניהם, ואם רק ידעו היהודים להידמות לשכניהם בלשונם, במלבושם, בהליכותיהם, בחינוכם, בשיחם ובשיגם — יחלוף ההבדל, ותחדל ההוויה היהודית המיוחדת.

עם שובו של הרצל לעם היהודי — מתוך הסתכלות חדה שהחלה עוד בימי נעוריו ומתוך רגש הכבוד האנושי שנפגע בו למראה יחס ההתעללות ביהודים — הסתלק לחלוטין ולנצח מהתפיסה המתבוללת, אם כי לא הכיר עדיין את התוכן הפנימי, החיובי המחזיק את היהודים כעם, — כי עד הקונגרס הציוני לא הכיר הרצל עדיין את יהודי מזרח־אירופה, שאינם זקוקים כלל לאנטישמיות למען שיהיו יהודים, כשם שלא זקוק הצרפתי או האנגלי לשנאת מישהו למען יהיה צרפתי או אנגלי, — אולם הוא לא קיבל גם את תפיסת הגיטו על התהום המוחלטת שבין העם היהודי, כעם חסר אונים, ובין העמים שבידם התוקף והעוז.

 

עם ככל העמים

הרצל הכיר — ואולי הוא היה ראשון בתולדות גלות ישראל — שיתכנו יחסי גומלין בין העם היהודי ובין העמים האחרים, אם רק העם היהודי ירצה להתארגן כעם ולפעול כעם, ושגם לעם היהודי יש מה להציע, כעם, לעמים האחרים אשר יבואו לעזרתו ולפגוע בעמים אשר יפגעו בו, ועל יסוד הנחה זו בנה את פעולתו ויחסיו המדיניים בתורכיה, באנגליה, בשנות פעולתו המעטות והעשירות.

הרצל הגיע למסקנה מהפכנית, שעכשיו היא נראית לנו כטבעית ומובנת מאליה, שהעם היהודי הוא עם ככל העמים — אם כי מצבו שונה לרעה ממצבו של כל עם.  הוא אמר: ״אין עם יכול להיוושע אלא על ידי עצמו״ וכי ״שאלת היהודים יכולה להיפתר רק על ידי היהודים״, כפי שציין לא פעם ב״מדינת היהודים״ ובנאומיו בקונגרסים.  ודוקא משום שהכיר כי הבעיה היהודית היא בעיה בינלאומית, והקמת המדינה היהודית היא צורך בינ­לאומי — הכיר ולימד שרק בכוחו ופעולתו של העם היהודי עצמו, על ידי גיוס מלא של משקלו ויכלתו הכספית, הפוליטית והחלוצית, יביא את העמים האחרים המעונינים להיזקק לו ולסייע לו לתקומתו ולבנין מדינתו.

על שני דברים בנה הרצל את אמונתו בהגשמת הציונות: על צרת־ישראל ועל כוח האידיאל הציוני.

ככל המשחררים והמהפכנים הגדולים בהיסטוריה האנושית, ידע הרצל את הסוד העמוק והפשוט, שסבל ומצוקת המונים אינם מוכרחים להיות דוקא ואך ורק מקור של השפלה, ירידה, רפיון, חולשה והתנוונות, אלא עלולים גם ליהפך למקור של כוח ועוז, התגלות וגבורה, אם יצורף אליהם רעיון גואל ומשחרר — אם ימרידו את הסובלים במנת חלקם העלובה ויסוריהם יוצקו בדפוסי־מלחמה ויצירה.

 

אינטואיציה גאונית

כשהרצל טבע את המכשיר הראשון של הציונות המדינית — הקונגרס היהודי העולמי — לא ידע עדיין את ההווי היהודי בארצות מזרח־ אירופה ומערב־אסיה הספוגים מסורת, חינוך ותוכן יהודי חיובי.  הוא גם לא ידע עדיין את הקשר הפנימי, העמוק, בל־ינתק, בין האומה ובין מולדתה העתיקה ולא הכיר עדיין את אוצרות היצירה הגנוזים ברחבי העם ובנוער, שנתגלו במרכזי היהדות הגדולים, ביצירת ספרות עברית וישראלית, בבנין חיים חדשים בארץ. אולם, מה שחסרה ידיעתו ביהדות, מילאה האינטואיציה הגאונית שלו בהבנת הטבע האנושי — והיהודים הם סוף־סוף חלק מהאנושות העולמית — והוא ידע מה מוכשרים לעשות יהודים סובלים בהינתן להם אידיאל לאומי משחרר וגואל.

 

כוחות מניעים: אידיאל וסבל המונים

כשהרצל הופיע לפני 42 שנה — 7 ביולי 1902 — בפני ״הועדה המלכותית לעניני הגירת הזרים״ בלונדון, כראש ההסתדרות הציונית, ונשאל על ידי חבריה על הנסיון ההתישבותי של הברון הירש באַרגנטינה — אם נסתיים בכשלון ומדוע, ענה:

״הוא נסתיים בכשלון מסיבה זו: כשאדם שואף להתישבות נחוץ שיהיה לו דגל ורעיון. אינכם יכולים להגשים את הדברים האלה במימון בלבד. ומכיון שלא היה להם לא דגל ולא רעיון — לא היו יכולים להצליח. בכסף אינכם יכולים לחולל תנועה כללית של המונים גדולים. אתם מוכרחים לנטוע אמונה בעתידם ואז אתם יכולים לעורר בהם גם התמסרות לעבודה המפרכת ביותר בעולם״.

וכשם שהרצל הבין את הכוח המניע ברעיון ובאידיאל הפועם בלב המונים — כך הבין את הכוח המניע של סבל המונים. הוא ידע שהסבל מכשיר אנשים להתגבר על מכשולים שבתנאים נורמליים אין להתגבר עליהם, ושמתוך מצוקה מסוגלים אנשים לבצע דברים שאנשים לא־סובלים אינם מסוגלים לבצע.

כשניהל בשנת 3־1902 מו״מ עם ממשלתו של בלפור על דבר תכנית אל־עריש וסיני, והעירו לו במיניסטריון החיצון הבריטי על התנאים הקשים והמכשולים שבהתישבות זו, כתב מכתב שהגיש ללורד לנדסון — מיניסטר החוץ בקבינט של בלפור, ש״אם גם דעת המומחים לא תהא נוחה ביותר—הרי יכולה צרת היהודים לשמש כוח כזה שתאפשר התישבות גם בתנאים כאלה שלגבי התישבות נורמלית היו בלתי רצויים״.

תולדות התישבותנו בארץ — גם בכפר וגם בעיר, גם ביבשה וגם בים — אימתו לא פעם את ההנחה הזאת, הפשוטה והגאונית של הרצל. כמה אכספרטיזות של ״מומחים״ ו״אנשי מעשה״ על אי־אפשרות של התישבות בהרים, על חוסר מים, על אי־הצלחת ענף חרושת זה או אחר, על חוסר כשרוננו להיות פועלים, חקלאים, ימאים, נתבדו והוכזבו — והתישבותנו בארץ הצליחה במקומות, בתנאים ובנסיבות ״שלגבי התישבות נורמלית (כלומר של עם נורמלי) היו בלתי רצויים״.

צרת היהודים וכוחו היוצר של האידיאל הכזיבו אפילו הנחה פוליטית של הרצל עצמו, שעליה עמד בראשית פעולתו בכל תוקף, והנכונה כשהיא לעצמה בדרך כלל ובתנאים נורמליים — שיצירת תנאים פוליטיים נוחים קודמת לכל פעולה התישבותית.

הנחה זו שנכונותה הוכחה גם בתולדות התישבותנו, הופרכה על ידי הנחה יותר נכונה ויותר עמוקה — אף היא של הרצל — כי מה שיעשה הכרח־הברזל של סבל ואידיאל, לא יעשה ההגיון המדיני.  ותלמידי הרצל, שהמשיכו אחרי מותו את מפעל חייו בארץ — אנשי העליה השניה ואלה שבאו אחריהם — שילבו בתוך הציונות המדינית שירשו מהרצל, גם את הצו של יצירה בלתי פוסקת.  בנין, עליה והתישבות בכל התנאים — מתוך אמונתם ההרצליסטית שצרת היהודים וכוח האידיאל מסוגלים לאפשר התישבות גם בתנאים שלגבי התישבות נורמלית וגדולה ״היו בלתי רצויים״.

 

אילו חי עוד 13 שנה

כשהרצל מת בעודו באבו, כשנשבר הלב הרגיש והאוהב, שדפק יחד עם סבלו ותקוותו של כל העם היהודי, מבלי שראה בחייו פרי חזונו ועמלו — חשב אולי מחשבת יאוש שכל מאמציו נכשלו, וחזונותיו על נציגות עם ישראל, מוּכּרת במשפט בינלאומי, ועל הכרה בינלאומית של זכות עמו לשוב למולדתו ולחיות בה חיי קוממיות — מה שקרא באחד הקונגרסים בשם צ׳רטר — היו לשוא ולתוהו. אילו חי הרצל עוד 13 שנה — והיה מגיע אז רק לשנת ה־57 בחייו — היה רואה שחזונו המדיני קם ויהי: הוכרה זכות עמנו במשפט בינלאומי, ובדיוק 19 שנה אחרי פגישתו עם הקיסר הגרמני בירושלים — שחל בשנים לנובמבר 1898 — ניתן הצ׳אַרטר הנכסף לעם ישראל, הפעם לא על ידי קיסרות גרמנית שנפלה — אלא על ידי המעצמה העולמית הגדולה שהרצל תלה בה מראשית ימיו את תקוותיו המדיניות — על ידי אנגליה, והצ׳אַרטר נקרא בשם ״הצהרת בלפור״, ונציגות העם היהודי, שהרצל הקים ראשונה בעבודת ממשית, — זכתה להכרה משפטית בינלאומית בדמות הסוכנות היהודית לארץ־ישראל.

 

ואילו האריך ימים עד הלום

אך אילו הרצל היה מאריך ימים והיה מגיע עד ימינו אלה — וכמה מבני גילו עודם חיים אתנו כיום הזה ואנו מקוים שיאריכו ימים — היה רואה שגם צ׳ארטר כתוב וחתום על ידי ממשלה אדירה ומאושרת בגושפנקא של חבר הלאומים אינה עדיין גשר של ברזל. כי תיתכן גם התכחשות להתחייבויות ברורות ומפורשות, ותיתכן גם הפרה של ערובות משפטיות ממלכתיות, וגם הבטחות מסוג ״אֶפאֶנטליך ראֶכטליך״ ואפילו ״פאֶלקר ראֶכטליך״ עלולות ליהפך למשענת קנה רצוץ בהשתנות הנסיבות והתנאים, ויש ליצור גם דברים ולא רק תנאים — אם כי יצירת הדברים יש שהיא קשה מיצירת התנאים ודרושים מאמץ ורצון ועקשנות והתמדה בלי סוף, בלי ליאות ובלי רתיעה.

ואילו היה חי אתנו היה רואה עוד דבר — שאפילו החזות הקשה, השחורה משחור, אשר חזה לפני 48 שנים על מצב ישראל בגולה — היא מרנינה וּורודה לעומת מציאות־האימים, שגם דמיון השטן לא יכול היה לתאר בזמן שהרצל היה חי.

״מה יהא איפוא בסופם של היהודים?״ — שאל הרצל לפני כחמישים שנה ״להרוג את כולם אי־אפשר והתופעות הממאירות של הלחץ הולכות ומתרבות — הרדיפות וההתעללויות ביהודים מתרחשות בכל שבוע ושבוע״.

אז עוד האמין ש״להרוג את כולם אי־אפשר״ — ההיה אומר זאת גם היום?

 

רוחו מרחפת עלינו

הרצל בן־התמותה אינו אתנו.  עצמותיו טמונות בבית העלמין הרחוק באחת מהבירות המנואצות של תלייני העם העברי, אולם הרצל — בן־אלמוות אתנו הוא.  רוחו של הרצל — הרוח של העם היהודי הגאה, המאמין, המורד, המתאבק, המקוה, שאינו יודע פחד ויאוש, רתיעה וכניעה, רוח זו מרחפת בתוכנו, מרחפת על הרי הארץ ועמקיה, כפריה ועריה העברים, שהופרחו והופרו ונבנו בזיעת בונינו־חלוצינו ובדם מגיניהם־שומריהם, פועם בלב הנוער שלנו, בלב בחורינו ובחורותינו, הלוחמים בצבא בעלי־הברית או עומדים על המשמר בארץ וסביבותיה, הרוח אשר המריד את לוחמי הגיטו בואַרשה, בנדין, וילנה, ביאליסטוק, צ׳נסטוכוב, ללא תקוות־נצחון והצלה מלבד קידוש שם עם ישראל הלוחם.

 

לא יום אבל והספד הוא יום מלאות ארבעים שנה לפטירת הרצל.  אנו גאים על גדול בניו של עם ישראל בגולה שרוחו חיה ותחיה לעולם בתוכנו, אשר לימד את עמנו לא לכוף את קומתו ולא לבקש רחמים, לסמוך על עצמו ולדבר משפטים בשער.

 

״כוחנו אתנו לברוא לנו מדינה למופת׳׳

עוד לפני 48 שנים הכריז הרצל בבטחון של חוזה־גאון: ״כוחנו אתנו לברוא לנו מדינה למופת״.  אז נמצאו רבים, חסרי אמונה ואנשי מעשה מרומים, שפקפקו ולגלגו לבטחון זה.

מאז הקימונו מפעל התישבותי שגם עם גדול ועשיר ותקיף היה מתגאה בו.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ניסו שלוש אימפריות גדולות — אנגליה באבסטרליה, יפאן במנצ׳וקו, איטליה בלוב— לעשות מפעלי התישבות שיקלטו את עודף האוכלוסין מארצותיהן, ואם גם לרשותן עמדו תוקף ממלכתי אימפריאלי, אוצרות כסף כבירים וארצות רחבות ועשירות, לא הצליחו לא בכמות ולא באיכות מה שהצלחנו אנחנו לעשות באמצעינו הדלים ובחוסר כל כוח ממלכתי.

ומפה, מעל הר הצופים, שבעיר העולמית היהודית, נקרא לכל בני ישראל בתפוצות — בגיטאות ובארצות החופש, כביכול, לכל אסירי ציון שבעולם, את בשורת התקוה שהכריז הרצל לפני 48 שנה, ושאנו מאמינים שמתקרבת עכשיו שעת מילואה: ״היהודים הרוצים בכך ישיגו את מטרתם, והם יהיו ראויים לכך״.

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה