_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עם מינויה של הועדה המלכותית

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

ירושלים, 13 באוקטובר 1936

 

וזוהי משמעותן הפוליטית של המהומות:  הוצגה מחדש שאלת א"י לפני הממשלה האנגלית, דעת-הקהל האנגלית, העם האנגלי.  השאלה שכאילו נפתרה בשנים בנובמבר 1917 – נגולה מחדש, ובכל היקפה.

בימים כתיקונם יש לנו ענין עם האדמיניסטרציה הארצישראלית, עם משרד-המושבות, עם הממשלה המרכזית.  הפעם יש לנו ענין עם דעת הקהל האנגלית.  דעת-קהל זו מתענינת עכשיו בשאלת א"י כאשר לא התענינה אף פעם לאחר מלחמת העולם.  ודעת-הקהל היא המלה האחרונה בחיים הפוליטיים של ארץ דמוקרטית זו.  מראשית המאורעות ראינו בדעת-קהל זו את החזית העיקרית שלנו – ולפי כך כיוונו את כל המדיניות שלנו.  וחשיבותה וסכנתה של הועדה המלכותית, העומדת לבוא בקרוב, היא בהד העצום שיהיה למסקנותיה בתוך דעת-הקהל האנגלית.  לא מרובים האנגלים אשר יקראו את הדינים והחשבונות אשר יוגשו לועדה.  גם העתונים הגדולים לא ירבו לכתוב על הדיונים והבירורים שיעשו בארץ, אולם כולם או רובם יקראו את המסקנות – ואת מאמרי העתונות אשר יכתבו על מסקנות אלו.  בקרב האנגלים מועטים אלה שיש להם עמדה ברורה ופסוקה בשאלת א"י.  יחידי-סגולה אלה לא יושפעוּ מהועדה המלכותית.  אולם הרוב הגדול של האנגלים יודעים מעט מאוד על א"י ועל העם העברי, ואין להם אפשרות ואין להם רצון להתעמק בשאלה זו – אחת השאלות המסובכות ביותר – ודעת הועדה תהיה במידה רבה מכרעת בשבילם.

לפי ההוראות שניתנו לה חייבת הועדה לבדוק את הקובלנות הערביות והיהודיות, והסיבות שגרמו למאורעות.  ואין ספק שלפניה יופיעו כל הטענות והשאלות הקשורות בהיסטוריה של הארץ, בגורלה המדיני, בהנהלתה, במשקה, ביחסיה הפנימיים, בהבטחות של שנת-המלחמה ולאחריה, וכדומה.  בכל השאלות הללו יהיה ויכוח משולש:  לערבים תהיה עמדה אחת, ליהודים עמדה שניה ולממשלת א"י עמדה שלישית.  אולם במרכז הדיון והבירור תעמוד שאלה אחת יסודית:  שאלת העליה.  ושאלת העליה אינה שאלת הפסקת העליה.  אם-כי הערבים מעמידים פנים כאילו הם דורשים הפסקה גמורה ומוחלטת של העליה – אין אף ערבי אחד נבון פחות או יותר, שלא ידע שאין דרישה זו מעשית ורצינית.  לא יעלה על דעתה של שום ועדה אנגלית ושל שום ממשלה אנגלית להפסיק את העליה (המדובר הוא לא בהפסקה זמנית).  השאלה המרכזית שתעמוד לדיון היא היקף העליה, מידות-העליה.  זוהי שאלת השאלות.  ובלשון הנוסחאות, תוכן השאלה הוא:  אם תימשך העליה בהתאם לעיקרון של יכולת-הקליטה הכלכלית, כלומר – במלוא מידת-הקליטה הכלכלית, כאשר היה להלכה עד עכשיו, או תחומי העליה יצומצמו ויקָבעו באופן מלאכותי מתוך חשבונות פוליטיים.

שאלה זו לא היתה כמעט קיימת לפני שנים אחדות.  עקרון יכולת-הקליטה הכלכלית שהוכרז ב"ספר הלבן" של שנת 1922 היה נראה אז כעיקרון מגביל ומצמצם את זכות העליה היהודית.  השינוי הגדול, שגילה את משמעותו רבת-התוכן של עיקרון זה, חל לפני שלוש שנים.  שנת 1933 היתה שנת-מפנה בתולדות הארץ ובתולדות הציונות.  משנה זו ואילך התבלט יותר ויותר שארץ זו מסוגלת לקלוט המונים גדולים, ושיכולת-הקליטה של הארץ מותנית לא רק מהסגולות הפיסיות והגיאוגרפיות של הארץ, שהן במהותן תכונות סטטיות, אלא קודם-כל מכוח הדחיפה והיצירה של העם העברי, שהוא כוח דינמי גדל ומתרחב.  המצוקה האיומה הדוחפת את המוני ישראל לארץ, כשרונות ההסתגלות והיצירה הצפונים בעם, האמצעים החמריים, האיניציאטיבה הארגונית ומאמצי העבודה המושקעים ע"י העולים בארץ – כל אלה פורצים ומרחיבים את כשרון הקליטה.

והשאלה אשר תעמוד לפני הועדה היא זו: האם להניח גם להבא לעליה במידת-יכלתה של הארץ, זאת אומרת, עליה גדלה ומתרחבת – או לבלום את זרם העליה באמצעים מלאכותיים מפחד "פן ירבו".

לפני שש שנים בועדת שאו[1], טענו הערבים טענת-נישול: היהודים מנשלים את הפלחים מעל אדמתם.  טענה זו נתבדתה.  חקירה מדוקדקת שנעשתה על-ידי פרנטש[2] ושופטים אנגלים גילתה, שטענת הנישול אינה אלא עלילה.  מאז נכנסו לארץ כמאתיים אלף יהודים, נרכשו למעלה ממאתיים אלף דונם, ומצב הפלחים לא זה בלבד שלא נתרופף ולא הורע, אלא נתבצר ונשתבח, ובמרכזי-ההתישבות היהודים לא היו הפלחים הערבים מושרשים באדמתם ובמשקם כאשר הם עכשיו.  הטענה הכלכלית של הערבים הופרכה בעובדות בלתי-מפוקפקות.

הטענה העיקרית של הערבים הפעם תהיה מדינית.  אין ספק שבמאורעות אלה לא מילא המניע הכלכלי כל תפקיד.  לכל הפחות עד עכשיו לא נמצא אף מנהיג ערבי אחד שיטען כי סבל כלכלי הביא לידי "התקוממות" ההמונים.  יש להניח, שהמנהיגים הערבים לא ימנעו את עצמם גם הפעם מהשלכת שיקוצים על המפעל הציוני וינסו לחדש את הטענות שהישוב היהודי נבנה על חורבנו של הישוב הערבי.  אולם ברור, שבמרכז טענותיהם תעמוד הפעם טענה חדשה – טענת נישול-המולדת.  העליה היהודית כפי שהיא מתרחבת בשנים האחרונות עלולה להביא בקרוב לידי רוב יהודי, זאת אומרת – לשלטון יהודי, למדינה יהודית.  ובני-הארץ הערבים שארץ זו היתה מולדתם זה אלף ושלוש מאות שנה – יאבדו את מולדתם, ויהפכו בארצם לנתינים כפופים לשלטון יהודי.

בשאלת העליה עמדתנו לפי המנדט והפירושים הרשמיים שניתנו לו על-ידי הממשלה האנגלית באישור חבר-הלאומים היא מבוצרת למדי.  התישבותנו בארץ אינה נעשית על חשבון הערבים.  כל העליה היהודית נקלטת במשק שאנו יוצרים מחדש.  ביצירת אפשרויות-קיום חדשות בעיר ובכפר, ביבשה ובים, בחקלאות ובחרושת – אנו מרבים עושר הארץ ומעלים את רמת-החיים של כל תושביה.  כל הגבלה מלאכותית של העליה היהודית גוזרת קפאון על הארץ – או מחייבת עליה לא יהודית.  צמצום העליה למטה מיכולת-הקליטה פירושו למנוע הכנסת הידים העובדות הדרושות בארץ.  דבר זה יתכן אך ורק באחת משתי הדרכים:  או שהממשלה תעכב בשרירות-לב את פיתוח המשק, לבל יזָקק לידים נוספות, או שבמקום היהודים האסורים בעליה – יעלו לארץ לא-יהודים.

קשה לשער סתירה יותר משוועת לכל כוונת המנדט והתחייבויותיו המפורשות ממדיניות נלוזה כזו, שתבלום את פיתוח הארץ או תכניס לארץ במקום יהודים – מהגרים בלתי-יהודים.

מכל ההתקפות הצפויות לנו בועדה המלכותית, ההתקפה על העליה, כלומר – על עליה במלוא מידת יכולת-הקליטה של הארץ – היא המסוכנת ביותר.  הועדה המלכותית אינה הפוסקת האחרונה.  מסקנותיה לא תהיינה אלא הצעות ועצות אשר תוגשנה לממשלה הלונדונית.  ממשלה זו אינה חפשית לגמרי לעשות ככל העולה על רוחה, ואינה מחויבת למפרע לקבל את מסקנות הועדה.  הממשלה קשורה בשני דברים:  א) בהתחייבויות בין-לאומיות הכרוכות במנדט;  ב) בעמדת דעת-הקהל האנגלית.  כל נסיון לצמצם את העליה היהודית נוסף על הצמצום הנעשה לפי עקרון יכולת-הקליטה הכלכלית היא סתירה גלויה ובולטת למנדט.  אולם המנדט, ככל תעודה משפטית ומדינית, נתון לפירושים, ולא אנו אלא ממשלת-המנדט היא היא המפרשת אותו.  ואם הממשלה תסלף את פירושו של המנדט, אין לנו לערער עליה אלא בפני דעת-הקהל האנגלית.

בעלת-המנדט אל ארץ-ישראל היא לאשרנו מדינה דמוקרטית, שיש בה דעת-קהל ערה, חפשית ונבונה, והממשלה תלויה בדעת-קהל זו אולי יותר מאשר בכל ארץ דמוקרטית אחרת.

ולא הועדה המלכותית, אף לא הממשלה המרכזית, אלא דעת-הקהל האנגלית, תהיה עכשיו הפוסק האחרון בשאלה הגדולה והיסודית העומדת במרכז הבעיה הארצישראלית – בשאלת היקף העליה.

ובאמצעות הועדה המלכותית עלינו להגיש עצומותינו לפני דעת-קהל זו.

אנו בוטחים בצדקת שאיפתנו, ביושר מפעלנו, בזכויותינו המוּכרות והמאושרות.  אבל לא בכל הארצות הצדק והיושר והזכויות הם עכשיו מטבּע עובר לסוחר.  רק השנה ראינו בחבש דוגמא איומה ומחרידה של נצחון האלמות על המשפט הבין-לאומי.  חבר-הלאומים שניסה להגן על נתקף חלש וצודק – נחל כשלון מחפיר.  התקיף והאלים בלע את טרפו – ואין מציל מידו.  ביחסי-העמים בעולם כאילו לית דין ולית דיין.  אמנם משטר האלמות והזדון לא ימָשך לעולמים.  כשם שאנו מאמינים בנצח ישראל אנו מאמינים גם בנצח האדם.  אבל האמונה ב"נצח" תסתלף ותתרוקן מתכנה אם תשמש גורם משתיק ומשׁאנן, אם במסוה הנצח נתעלם מהסכנות הצפויות לעם ברגע זה ונשלים עם שיתוק מפעלנו וחיבולו בשנים הקרובות.  חמש שנים הן כאפס מבחינת ה"נצח" – אולם לא כל השנים בהיסטוריה דומות זו לזו, ובחמש השנים הבאות אולי יוכרע גורל דורנו, אם לא גורלנו לדורות.

מצב היהדות בעולם, המאורעות הפוליטיים המתרחשים על גבולות ארצנו, החששות הכבדים הנעוצים בסבך הבין-לאומי, הסכנות המחרידות הכרוכות במלחמת-עולם חדשה – כל אלה מחייבים גידול מהיר של הישוב והחשת הקצב של בנין הארץ.  היקף העליה בשנים הקרובות היא שאלת-גורל.  ודעת-הקהל האנגלית, אשר לפניה תובא ההכרעה בשאלה זו, צריכה לדעת שהיא קובעת לא רק שאלה כמותית רגילה – אם מספר כזו או אחר של עולים יהודים יורשה להיכנס בשנים הקרובות לארץ, אלא את גורל העם היא קובעת.

לאשרנו יש לנו דבר עם עַם שלא הוציא עדיין משימושו את מטבעות היושר והצדק והמשפט הבין-לאומי.  האנגלים עצמם מתרחקים מאידיאליזציה עצמית, והבקורת החריפה ביותר על דו-פרצופיותה של הפוליטיקה האנגלית תמצאו בפובליציסטיקה האנגלית גופה.  ביחסיה עם העמים אין אנגליה מתעלמת מהאינטרס העצמי שלה, אבל מעטים העמים ומבינים לזהות את האינטרס הלאומי שלהם עם האינטרס העולמי, והמאמינים בתום-לב – במידה שאמונה זו מתישבת עם הצרכים החיוניים שלהם – במשפט הבין-לאומי וביושר האנושי, כאשר יודע לעשות זאת העם האנגלי.

ואין כעם האנגלי אשר ישמע יותר ויבין יותר את טענוֹת העם היהודי: טענת זכותנו ההיסטורית, זכות המולדת העברית האחת והיחידה בכדור הארץ ובהיסטוריה האנושית, הזכות שנקנתה לפני אלפי שנה ולא פסקה עד היום הזה, כי נחתמה לנצח בלב העם העברי ובערכי-התרבות הנצחיים אשר יצר במולדת זו; טענת מצוקתנו האיומה, המתגברת ללא נשוא, אין לה תיקון וישע אלא בקיבוץ-גלויות; טענת שממת הארץ ודלדולה אשר כילכלה בעבר מיליוני תושבים ובכוחה לכלכל מיליונים חדשים גם בעתיד – אם לעם היהודי תינתן האפשרות להפרות ולהפריח ארץ זו.

על טענות אלו מתבססת תביעתנו להמשכת העליה במלוא יכולת-הקליטה הכלכלית של הארץ, ללא כל סייג פוליטי וללא כל תחום מספרי.

בתביעת העליה אין אנו מתעלמים מקיומם של התושבים הבלתי-יהודיים ומזכויותיהם, ויש בידינו להוכיח לעם האנגלי שהעליה היהודית אינה פוגעת במעמדם הכלכלי של תושבי הארץ, ולא עוד אלא שהיא מסייעת להרמתו והשבחתו.  תולדות מפעלנו בארץ מעידות שהעליה היהודית היתה לברכה רבה לכל תושבי הארץ:  ההתבצרות הכלכלית וריבוי הישוב הבלתי-יהודי בכל מחוזות ההתישבות היהודית, בין בכפר ובין בעיר, הם עדים חיים לברכה זו.

הגדלת העליה היהודית הכרוכה בפיתוח נוסף ומתגבר של אוצרות הארץ ואפשרויותיה הכלכליות ביבשה ובים, בחקלאות ובחרושת – פירושה גם עליה כלכלית מתמדת של כל תושבי הארץ, כיהודים וכערבים.

אולם דעת הקהל האנגלית, המסוגלת להבין ולקבל את עמדתנו בשאלת העליה מבחינה כלכלית, תאמר:

אמנם הוכחתם שיש מקום בארץ להמוני מתישבים חדשים, ואין העליה היהודית פוגעת באינטרסים הכלכליים של תושבי הארץ הבלתי-יהודיים, להיפך, היא מביאה להם ברכה.  אבל זרם זה של העליה עלול להביא בזמן קרוב ליצירת רוב יהודי בארץ אשר ישתלט על הישוב הערבי ויוריד אותו למדרגה של מיעוט הכפוף לגמרי לרצון אחרים, וזהו מקור פחד הערבים, והסיבה העיקרית למלחמתם בכם.  היתכן הדבר שאנגליה תשתמש בכוחה הצבאי למען הנחית את מעמדם הפוליטי של הערבים ולמען עשות אותם כפופים לאחרים?

כשם שהתנועה הציונית לא התעלמה מהצד הכלכלי של השאלה הערבית, כך לא הסיחה דעתה מהצד הפוליטי של שאלה זו.  שאיפת התנועה הציונית היתה לעבוד יד ביד עם העם הערבי למען התקומה הלאומית של שני העמים השמיים קרובי הגזע ושכני הארץ.  והברית שנכרתה עם פייסל[3] – בא-כוח העם הערבי בועידת השלום – היא עדות נאמנה לשאיפה זו.  ואם ברית זו לא נתקיימה – אין זו אשמתה של התנועה הציונית.  והמוסדות העליונים של התנועה הציונית הצהירו לא-פעם בלשון ברורה, שאין זו משאיפת הציונות להשתרר על הערבים, אלא להעמיד את העם היהודי עצמו מבלי היותו כפוף לשלטון זר.

הקונגרס השבעה-עשר חזר והכריז על שאיפתו של העם היהודי להקים בארץ יחסי שלום והתקרבות בין היהודים ובין הערבים על יסוד העיקרון, שבלי שים לב לגודל הכמותי של כל אחד משני העמים האלה לא יהא אף אחד מהם שולט על חברו או כפוף לו.

עיקרון זה שהוכרז על-ידי הקונגרס הציוני שֹם לאַל את החששות המוּבעים ע"י הטובים שבקרב האנגלים, כי היות היהודים לרוב בארץ עלול להנחית את מעמדם הפוליטי של הערבים ולעשותם כפופים לאחרים.  כמו-כן מונע עיקרון זה העמדת היהודים במצב של מיעוט גם בשעה שמספרם קטן ממספרם של הבלתי-יהודים בארץ.

הכרזת הקונגרס השבעה-עשר על עקרון איי-ההשתלטות עושה לאַל את הטענה המדינית של הערבים על הרחבת העליה.

יתכן, שהערבים עצמם ידחו עכשיו עיקרון זה, והם ידרשו שלטון הרוב הקיים.  אבל דחיה זו מצדם תוכיח בעליל, שכל דבריהם על פחדם מפני השתלטות היהודים, אינה אלא אמתלה כוזבת, המכוּונת לכסות על רצונם-הם להשתלט על היהודים.

עקרון אי-ההשתלטות, מלבד היותו לעזר רב לנו במלחמתנו על עליה המונית לפי מלוא מידת יכולת-הקליטה הכלכלית של הארץ, יש בו יתרון פוליטי ביחסינו עם אנגליה, כי עיקרון זה מחייב הכרעת ממשלת-המנדט.  פריטט פוליטי על-פי טבעו והגיונו מצריך צד שלישי שיכריע בין שני הכוחות השקולים, וצד שלישי זה יכול להיות רק ממשלת המנדט.  לאנגלים יש אינטרסים חיוניים להישאר בארץ, וגם אנו מעונינים בהישארותם.  ובמידה שאנו נצליח להגביר את שותפות האינטרסים בין העם היהודי ובין אנגליה – נבצר את עמדתנו הפוליטית.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  נתמנתה על-ידי ממשלת אנגליה, לאחר מאורעות אבגוסט 1929 "לחקירת הגורמים הקרובים, אשר הסבו את ההתפרצות האחרונה בארץ-ישראל" – המע'.

[2]  מי שהיה מנהל הפיתוח החקלאי בארץ.  כתב דו"ח על שאלת הפיתוח החקלאי וההתישבות על הקרקע בארץ-ישראל, שנתפרסמו ביולי 1933. – המע'.

[3]  ב-1 במרץ 1919.  על החוזה חתמו וייצמן ופייסל – מלך חג'אז.  אחד מסעיפיו: "בקביעת החוקה של ארץ-ישראל יאחזו בכל האמצעים שיש בהם משום ערובה שלמה להגשמת ההצהרה של ממשלת בריטניה מיום שני בנובמבר 1917".  כן היה בו סעיף על עידוד עליה והתישבות יהודית צפופה.  – המע'.