_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

התקפת "רודפי השלום"

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

בועד הפועל הציוני — לונדון, 10.3.38

 

— — — בחדשים האחרונים נערכה התקפה ממין חדש על ההנהלה: התקפה של "רודפי-שלום". מאשימים אותנו בהזנחת החזית הערבית.

אין שום הנהלה יכולה להתפאר, שעשתה באיזה מקצוע שהוא די הצורך הציוני. לא בהתישבות ולא בגאולת קרקע, לא בעליה ולא בהנחלת הלשון לעם סיפּקנו את הצורך הגדול. ההנהלה לא עשתה גם די-הצורך בשטח היחסים שבינינו ובין הערבים. הפעולה נעשית לפי היכולת. וכשם שבכל ענפי הפעולה הציונית נעשו המאמצים לפי היכולת ובמלוא היכולת — המצומצמת והזעומה לדאבוננו — כך הדבר גם בשטח הפעולה הערבית. הנסיונות והיגיעות לבוא במגע עם הערבים בא"י ובארצות השכנות לא פסקו אף פעם, לא בימים הטובים ולא בימים הרעים, לא בימי הגיאות והשקט, ולא בימי השפל והמהומות. היה מגע בעל-פה ובכתב, בשיחות ובמו"מ, בהסברה ובאינפורמציה, בחיפושי-דרך להסכם ולהבנה הדדית. על-ידי ההנהלה הוצאו חוברות וקונטרסים בערבית והופצו בכל ארצות-ערב, וניתנה האפשרות לאינטלגנציה הערבית לעמוד על מהות שאיפתו של העם היהודי ועל יחסנו לעם הערבי. אין עדיין לומר, שהושגו תוצאות חיוביות, אבל יש לזכור את האמרה העתיקה: "שלח לחמך על פני המים". באנו בדברים עם מנהיגים, סופרים ואנשי-מדינה ערבים. אף פעם לא הגיע הדבר לידי הסכם פוליטי. אך אין לחשוב, שהשיחות עלו בתוֹהו. יש עסקנים ערבים, המבינים אותנו יותר, המעריכים את מפעלנו ומבקשים קרבתנו — אם-כי אינם יודעים, כיצד להביא לידי ביטוי פומבי את יחסם, או אינם מעיזים עדיין לעשות זאת. הציונות אינה תפקיד בן-יום, הקרקע של יחסי שני העמים זרוע טרשים וסלעים ואבני-נגף, ויש צורך בסיקול ועיזוק, ויש צורך בחריש עמוק וממשוך, ואין לצפּות ליבול מהיר. עלינו להימנע מטעות כפולה. יש אומרים: אל תטפלו בערבים — הם לא יתנו ידם לנו, הם נלחמים בנו. הללו טועים בראית העתיד. אף אם הערבים אינם מוכנים עדיין להושיט לנו יד בשעה זו, אין אנו רשאים להתנכר לקיומם. ואם התנאים בשעה זו אינם כשרים להבנה הדדית — עלינו להכשיר את הקרקע ליום אחר.

ויש אומרים להיפך: הערבים לא נתנו לנו יד — סימן שלא טיפלתם בהם. גם הללו טועים — בראית ההווה. הערבים לא נענו לנו, אף כי טיפלנו בהם. אי-אפשר לראות בערבים רק אובייקט של רצוננו הפוליטי. הערבים הם סובייקט, הם גורם עצמאי, ויחסם אלינו אינו נקבע אך ורק ע"י יחסינו אליהם. הם פועלים לפי מניעים פנימיים שלהם, לפי נסיבות חייהם ונטיותיהם העצמאיות, והם מושפעים ממסורת, ממאויים, מהשפעות עולמיות, וכל אלה אינם פועלים עכשיו לטובתנו. והגורם הערבי עומד בשעה זו כצר ואויב נגדנו.

מלחמה קשה ונואשת לנו עכשיו על זכותנו למולדת. עוד אין לנו מלחמה על המולדת. כי אין אנו שרויים עדיין במולדתנו. העם היהודי בארצו היה מוצא דרך בנקל אל שכניו הערבים. אך לעם היהודי המנותק מארצו ורוצה לחזור אליה לא קל הדבר למצוא דרך של הבנה לערבים, הרואים את עצמם בעלים, בעלים יחידים, לארץ זו. אין הם מודים בזכותנו למולדת — כי בעיניהם זוהי מולדת שלהם, ורק שלהם, וכל מי שמשיא לנו עצות טובות ויפות לעשות הסכם עם הערבים, כדי שתקל עלינו החזרה למולדת, אינו אלא לועג לרש.

קמו נגדנו, נגד זכותנו למולדת, כוחות-איתנים. גם בתוך העם היהודי. ההתבוללות הוכתה ע"י ההיסטוריה בימינו מכה אנושה, אבל היא לא פרקה עדיין את נשקה, והיא נלחמת בנו במרירות מוגברת, אולי דוקא מפני שהיא מרגישה, כי תוחלתה נכזבה ונתערערה. "סכנת" המדינה היהודית מעוררת באופן מיוחד את חמתה — ונוצרת ברית בלתי-קדושה נגדנו בין שונאינו הערבים, בין מתנגדינו בקרב האנגלים ובין מהרסינו ומנדינו מבפנים. בארץ מתנהלת המלחמה בנו מתוך רציחות ושפיכות-דמים. באנגליה ובאמריקה נערכת התקפה של "שלום". בשעה שהמופתי וסיעתו מארגנים ומזיינים כנופיות טירוריסטיות — בה-בשעה מפרסמים ידיד המופתי באנגליה ובמקומות אחרים שמועות כוזבות על אפשרויות של שלום והסכם.

עוד קודם שנתפרסם הדו"ח של הועדה המלכותית, כשרק נתפשטו השמועות על תכנית של חלוקה, שהועדה עומדת להציע, פנינו למנהיגים ערבים בארץ ואמרנו להם: הנה נזדמן מקרה של פעולה משותפת ואינטרס משותף, נבוא לידי הסכם חיובי ונילחם שכם אחד נגד חלוקת הארץ. והתשובה אשר ניתנה לנו היתה זו: אנו מוכנים להילחם בחלוקה, אולם תכנית משותפת תיתכן רק בתנאי אחד, שאף יהודי נוסף אחד לא יעלה ארצה. עכשיו מפיצים ידידי המופתי וגם חוגים יהודים אנטי-ציוניים שמועות-שוא, שכאילו לפני פרסום דו"ח ועדת פיל הושיטו לנו הערבים יד לשלום, ואנחנו דחינו אותה. האמת היא שעד פרסומה של הצעת הועדה המלכותית סירבו המנהיגים הערבים לשמוע על-דבר כל נסיון להסכם חיובי עם היהודים. משנודעה הצעת הועדה והחלטת הממשלה על הקמת מדינה יהודית בחלק מן הארץ היה ברור לנו, שמעמדנו כלפי הערבים נשתנה לטובה. בפעם הראשונה נעשינו בעיני הערבים בני-דיון, נהפכנו לצד שאין להתעלם ממנו. הם ראו בנו לא רק כוח פוליטי, אלא גורם ממלכתי. ידעו זאת גם צוררינו. ובתוך יתר האמצעים, שנקטו בהם להתגבר על ה"סכנה" החדשה, היה גם תמרון-רמיה של רדיפת שלום. ובתמרון זה נאחזו גם יהודים, מי במזיד ומי בשוגג.

העתונים הערבים מצד אחד וה"ג'ואיש כרוניקל" בלונדון מצד שני, הרבו בזמן האחרון להפיץ ידיעות על משא-ומתן, המתנהל בין נציגים יהודים וערבים, ועל האפשרות הקיימת להגיע לידי הסכם.

עתונים אחדים אפילו הודיעו, שהמנהיגים הציוניים כבר באו לידי הסכם עם הערבים. לרגל שמועות-שוא אלו, שהופצו במזימה מסוימת, ראתה ההנהלה צורך לפרסם גילוי-דעת ב"העולם" (מיום 23.12.37) ובעתונים אחרים. אולם השמועות המטעות לא פסקו, וכל עוד תעמוד שאלת הקמת מדינה יהודית על הפרק, יש להניח, שהתמרונים האלה לא יחדלו, ויש צורך, שהתנועה תעמוד על המצב לאמיתו.

בראשית נובמבר הודיע עסקן יהודי בלונדון במכתב להנהלה, ש"יש לו יסוד מספיק להאמין, שערבים אחראים ורפרזנטטיביים מוכנים להיפגש עם יהודים רפרזנטטיביים לדון על אפשרות פתרון הבעיה הארצישראלית", והוא הגיש להנהלה הצעה מנוסחת, אשר לדבריו "נתקבלה ע"י הערבים כיסוד לדיון".

ההצעה היא בת תשעה סעיפים, וזו לשונה:

 

א. מדינה פלשתינאית סוברנית בלתי-תלויה תיווצר באחד בינואר  – – 19 בתנאי, שחבר-הלאומים יעיד, שאוכלוסי א"י ראויים כבר לשלטון עצמי;

ב. כל פלשתינאי, בלי הבדל גזע, דת ולאום יהנה משיווי זכויות אזרחיות ופוליטיות מלאות;

ג. בינתיים תמשיך בריטניה הגדולה לשאת באחריות השלטון, וממשלת א"י תעניק לתושבי הארץ, ערבים ויהודים, חלק גדול ומתרבה בהנהלת השלטון;

ד. אבטונומיה מלאה תינתן לכל העדות בענינים עדתיים במידה הרחבה ככל-האפשר, בתנאי, ששום עדה לא תהא לה זכות שיפוט על חברי עדה שניה באותם הענינים. על-ידי כך יוקם בית-לאומי עברי, אבל לא מדינה יהודית;

ה. אבטונומיה מוניציפלית מלאה תינתן בהקדם האפשרי לכל הערים, הכפרים והמחוזות, שהם כולם יהודים או כולם ערבים.

ו. המכסימום של האוכלוסים היהודים בארץ, ואחר-כך בעבר-הירדן, לא יעבור על מספר מוסכם, שיהיה פחות מחמישים אחוז של כל האוכלוסים.

ז. האינטרסים של העדות השונות בא"י אחרי יצירת המדינה הבלתי- תלויה יהיו נתונים לחסותה של ממשלת בריטניה;

ח. בריטניה הגדולה תחזיק בזכויות מיוחדות בחיפה;

ט. ההסכם הזה יהא לו תוקף למשך...שנים, ויהא נתון לחידוש".

 

כעבור שבועיים פנה עסקן יהודי ידוע בירושלים להנהלה באותה הצעה, מתוך הודעה, שמאחורי הצעה זו עומדת קבוצה ערבית בעלת-השפעה.

בישיבת ההנהלה שדנה בהצעה זו הבעתי ספק, אם באמת עומד מאחורי הצעה זו גוף ערבי מוסמך, או אפילו ערבים יחידים בעלי-השפעה, ואם אין כל ה"תכנית" מזימה של אנגלים ויהודים, הרוצים להכשיל את תכנית המדינה היהודית. ויש קודם-כל לברר, מי הם בעלי-הצעה האמיתיים: אם יהודים ואנגלים הרוצים להכשיל את תכנית המדינה היהודית, או ערבים הרוצים לבוא לידי הסכם עם היהודים. אם מאחורי ההצעה עומדים לא-ערבים — אין כל צורך לדון עליה. אם, להיפך, בעלי ההצעה הם ערבים — יש לבוא אתם בדברים, אם-כי ההצעה המסוימת אינה מתקבלת על דעתנו.

אין צורך לעמוד הרבה על השלילה שבעצם ההצעה. אין אנו יכולים לדון על הסכם, הקובע ליהודים מעמד של מיעוט. אולם אם הצעה זו יצאה מחוג ערבי מוסמך — אין להתעלם מהחיוב שיש בהצעה, בהשוואה לעמדה השלילית, שנקטו הערבים עד עכשיו:

 

א. זכות עליה יהודית בכלל ולעבר-הירדן בפרט.

ב. הכרה, אם-כי מסותרת ומקוצצת, ב"בית-לאומי עברי".

 

בהצעה נשארו שתי נקודות סתומות. התאריך בסעיף א' (תאריך הקמת המדינה הארצישראלית) והתאריך בסעיף ט' (גמר ההסכם הזמני הנתון לחידוש). ושאלה חשובה ומכרעת היא: איזה מהתאריכים קודמים, כלומר, התוקם המדינה לפני גמר ההסכם הזמני, בשעה שהיהודים הם עדיין מיעוט, או גמר ההסכם הזמני הוא קודם להקמת המדינה. בהצעה נאמר: "ע"י כך יוקם בית-לאומי עברי, אבל לא מדינה יהודית". הגם יאמר ש"לא תוקם מדינה ערבית"?

שאלות אלו הוצגו לעסקן הירושלמי, שהביא את ההצעה להנהלה, וזה ענה, שלפי-שעה אין הוא יכול לענות עליהן, אבל יברר ויודיע להנהלה. ואשר לבעלי-ההצעה, ידוע לו מלונדון (מהעסקן היהודי, שהמציא את ההצעה להנהלה בלונדון), שמחברי ההצעה הם אמנם יהודי אחד ואנגלי אחד, אבל ערבים בעלי-השפעה "מסכימים להצעה כבסיס לדיון" (בלונדון נודע לנו, שהאנגלי הוא אנטי-ציוני מובהק, מהתומכים הקרובים של המופתי).

בתחילת דצמבר הודיע העסקן הירושלמי להנהלה, שאמנם קיבלה ההצעה הסכמת ערבים בעלי-השפעה, שהם חברים של הועד הערבי העליון שפורק, לרבות המופתי. אולם המשיב הכניס בתשובתו פיסקה מעוררת ספק:

"הם — יש אומרים — מוכנים לקבל את התכנית כיסוד לדיון". התאריכים בסעיף א' ובסעיף ט' אינם אידנטיים, והשאלה איזה מהם יקָבע תחילה — תוחלט ע"י שני הצדדים כשיפגשו. ולנאמר בהצעה "שיוקם בית לאומי יהודי, אבל לא מדינה יהודית" — האם פירוש הדבר, שתוקם מדינה ערבית? ענה:

"הכוונה היא למדינה דו-לאומית, לא מדינה יהודית ולא מדינה ערבית. הפיסקה ההיא הוכנסה במטרה להראות, שהערבים מוכנים להכיר ברעיון של בית-לאומי בארץ-ישראל".

תשובה זו השאירה את השאלה העיקרית סתומה.

המוכנים חברי הועד הערבי לקבל את התכנית כבסיס לדיון — או רק "יש אומרים" שהם מוכנים?

וקודם שניגשה ההנהלה לדון בעצם ההצעה החליטה לברר נקודה עיקרית זו והודיע למתווך הירושלמי, "כי אין דרך לברר את העובדות לאמיתן ולהגיע לידי מו"מ ממשי, במקרה שמו"מ כזה הוא אפשרי, אלא ע"י סידור פגישה בינינו לבין הערבים המוכנים למו"מ. מובן מאליו, שהפגישה הראשונה תוכל להיות רק פגישת בירור בלתי-רשמית, שבתוצאותיה אפשר יהיה לקבוע אם יש או אין מקום למשא-ומתן.

ההנהלה הציעה איפוא למתווך לברר, אם פגישה כזאת אפשרית.

עברו כמה שבועות בלי תשובה מהצד השני. בינתיים נתפרסמה בד' בינואר האגרת הידועה של אורמסבי-גור לנציב העליון ( "הספר הלבן") החדש, שהעמידה בספק את תכנית הקמת המדינה היהודית על בסיס החלוקה, וכעבור שבוע הודיע המתווך הירושלמי, שהערבים המוסמכים טוענים שהם לא סמכו ידם על ההצעה שהוגשה לנו, ושהמחברים הלונדונים עברו את גבולות הסמכות שניתנה להם ע"י הערבים, ולתוך ההצעה נכנסו סעיפים ותנאים, שלא באה עליהם הסכמת הערבים ולא תבוא. הערבים לא הסכימו לפיסקה ד' האומרת: " על-ידי כך יוקם בית-לאומי יהודי", וכן גם לא לסעיף ו' המכיר בזכות עליה יהודית בכלל ולעבר-הירדן בפרט. הצעת הערבים היא "שהמכסימום של הישוב היהודי בא"י יהיה הישוב הנמצא בארץ כיום".

הערבים נכונים להיפגש עם היהודים, אבל אך ורק על בסיס הצעתם, שהיא הצעת המופתי, האומרת:

 

א. מדינה פלשתינאית סוברנית תוקם באחד לינואר – – 19;

ב. כל פלשתינאי, בלי הבדל גזע ודת יהנה מזכויות אזרחיות ומדיניות שוות ומלאות;

ג. בינתיים תמשיך בריטניה הגדולה לשאת באחריות לשלטון.  ממשלת א"י תעניק לתושבי הארץ, ערבים ויהודים, חלק גדול ומתרבה בהנהלה;

ד. אבטונומיה מלאה במידה הרחבה ביותר תינתן לכל העדות בענינים עדתיים במהירות האפשרית, ושום עדה לא תהא לה זכות שיפוט על בני עדה אחרת באותם הענינים.

ה. אבטונומיה מוניציפלית מלאה תינתן במהירות האפשרית לכל הכפרים והערים, שהם כולם ערבים או כולם יהודים.

ו. המכסימום של הישוב היהודי יהיה המכסימום של הישוב הנמצא כיום בארץ. כל היהודים הנמצאים בארץ באחד ל – – יהיו זכאים לבקש ולקבל את הנתינות הפלשתינאית. במשך תקופת-הביניים אין המנהיגים הערבים מוסמכים מטעם הקונגרס[i] או  מטעם מלכי ערב להסכים לעליה יהודית נוספת או לרכישת קרקעות חדשים;

ז. האינטרסים של העדות השונות בארץ לאחר הקמת המדינה העצמאית יובטחו על-ידי הממשלה הבריטית;

ח. האינטרסים המוצדקים של בריטניה הגדולה יהיו מובטחים".

 

מובן מאליו, שההנהלה הפסיקה מיד את המו"מ והודיעה, שאין היא מוכנה לדון עם מישהו על "הצעה" זו.

המתווכים, גם זה שבלונדון וגם זה שבירושלים, לא הצליחו עד היום להסביר לנו, על יסוד מה הודיעו לנו קודם, שמאחורי הצעתם עומד גוף ערבי מוסמך. כך פקעה מזימת ה"שלום", שנרקמה בבירות, לונדון וירושלים.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] אסיפת  הערבים בבלודאן.