_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ספר המעל

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

במתק שפתים

לאחר דיחויים, שלא קשה לשער את סיבתם ונימוקם, נתפרסם סוף-סוף "הספר הלבן", שבו מודיעה ממשלת-המנדט על מדיניותה העתידה בארץ. אין זו קביעה ראשונה של מדיניות שנעשתה על-ידי הממשלה הנוכחית. ב-7 ליולי 1937 פירסמה הממשלה הצהרה על מדיניותה לאחר שועדה מלכותית הגישה את מסקנותיה לממשלה. ממשלת ה. מ. הודיעה אז, שהיא מסכימה בדרך-כלל לנימוקים ולמסקנות של הועדה המלכותית, ובמשך שנה תמימה חזרה בפרלמנט ובחבר-הלאומים על השיגרה, שהצעת הועדה המלכותית היא הפתרון הטוב ורב-הסיכויים ביותר לשאלת ארץ-ישראל. גם בהצהרה על המדיניות החדשה נסמכת הממשלה בכמה מקומות כאילו על נימוקי הועדה המלכותית, אולם תכנה של המדיניות החדשה סותרת באופן יסודי גם את הנימוקים וגם את המסקנות של הועדה המלכותית, כשם שהיא סותרת את התחייבויות המנדט ומפירה את כל ההבטחות וההצהרות שניתנו על-ידי ממשלות אנגליה בזו אחר זו, מאז הצהרת-בלפור עד השיחות בלונדון, ועד בכלל.

אין לקפּח שכרם של מחברי "הספר הלבן". אם דרוש היה לטהר שרץ – הרי עשו זאת בערמה ובחריצות של בעלי נסיון רב. המעל הגדול ביותר שנעשה על-ידי ממשלת עם תרבותי בדורנו נוסח והוסבר באמנות גדולה של מומחים ללהטי-סלף וצביעות מתחסדת. הפרת אמוּנים מתעטפת באיצטלה של נאמני-ברית, והתכחשות למנדט – כאילו מחויבת מתוכו. הריסת תקוַת ישראל אינה מכוּונת אלא לטובת העם היהודי. כניעה לטירור של כנופיות המרצחים של המופתי – אינה אלא גינוי, מעשי הטרוריסטים. הפרת התחייבויות בן-לאומיות – אינה אלא פרי נאמנות לרוח ברית חבר-הלאומים. הסגרת ארץ-ישראל למשטר דמים ואנרכיה – אינה אלא פרי הרצון להשליט סדר בארץ, וחירחוּר ריב בין שני העמים – אינו בא אלא כדי לסייע לשלום ולאושר של תושבי ארץ-ישראל.

בטחה הממשלה בכוחה ובתקפה. יש לממשלה זו רוב עצום בבית-הנבחרים הגדול בעולם, ולשירות מדיניותה עומד כוח ענקי של עתונות, פקידות וזיון. לעומת זה קרבן מדיניותה – העם היהודי – מחוסר-אונים ונטול-מגן. אין לו צי, אין לו צבא, אין לו ממשלה, אין לו אפילו פיסת ארץ קטנה שבה הוא אדון לעצמו. ולעם חסר-מגן זה אפשר לעשות הכל – כך כנראה מאמינים תקיפי עולם. אבל יש בכל-זאת דבר שאפילו האדירה בממשלות לא תוכל לעשות לעם היהודי: להוליכו שולל במתק-שׂפתים ומליצות-רמיה. והמעל של "הספר הלבן" יוּקע במלואו. ואם ירצה העם היהודי, והישוב בראשו – תוּשׂם לאל גם המדיניות הבוגדת שבספר המעל.

 

ה"אמת" על ועידת-לונדון

"הספר הלבן" פותח בהרצאה קצרה על ועידת לונדון – על תקוַת הממשלה להביא את היהודים והערבים לידי הסכם. על ה"ויכוח המלא, החפשי וגלוי-הלב" בין המיניסטרים הבריטים ובין משלחות היהודים והערבים, "על ההצעות שהוגשו על-ידי הממשלה למשלחות אלו – לאור הויכוח ולאור ההרצאות של הועדה המלכותית וּועדת-החלוקה, על דחית הצעות אלו גם על-דיד הערבים וגם על-ידי היהודים, על החירות שנשארה לממשלה לנסח מדיניות משלה".

סיפוּר-מעשה זה "אינו מדויק" כל צרכו – ועלול להטעות כל מי שלא השתתף בועידת לונדון. הויכוח בלונדון לא היה גלוי-לה ולא היה חפשי, ולא היה עשוי ולא היה מוכשר להביא לידי הסכם. הויכוח לאמיתו היה מכוּון – עד כמה שזה נוגע לדיון שנעשה בין המיניסטרים הבריטיים ובין המשלחת היהודית – להכניע את היהודים ולכפּות עליהם את הצו של כנופיות-הטירור, לאחר שהממשלה נכנעה לו.

לא נעשה מצד הממשלה כל צעד רציני ומעשי להביא לידי הסכם, אלא להכניע צד אחד – את היהודים. הממשלה ניסתה בכל הדרכים לשדל, לפתּות – ולפעמים גם להפחיד – את היהודים, במטרה אחת ויחידה: להסכים לדרישות הערבים. מצד הממשלה נעשו מאמצים נמרצים, עקשניים ומתמידים להביא את היהודים לידי הסתלקות בההבטחות והזכויות שניתנו להם בהצהרת-בלפור ובמנדט, וכמעט בכל יום נדרשו היהודים על-ידי הממשלה להסכים לויתורים יותר גדולים. הממשלה כנראה היתה בטוחה שנקל יהיה להכניע את היהודים, ו"הצעותיה" שהוגשו ליהודים נעשו גרועות מיום ליום. בתחילה, למשל, הציעו ליהודים פַּריטי בתור יסוד למשטר קונסטיטוציוני בארץ, אחר-כך סילקו את הפּריטי והציעו ליהודים מיעוט. בתחילה הציעו ליהודים עליה למשך עשר שנים, שתעלה את מספּרם עד כדי ארבעים אחוז ממספּר האוכלוסים בסוף תקופת עשר השנים, אחר-כך הפחיתוה עד 35 אחוז, ולבסוף העמידו אותה על שליש. בתחילה דנו עם המשלחת היהודית עיל יסוד המנדט, אחר כך הציעו ביטול המנדט והקמת מדינה "פלשתינאית". האם אפשר לתאר נסיגה שיטתית ומתמדת זו מראשית הועידה הלונדונית עד סופה כנסיון להשׂגת "הסכם"? – זו היתה כניעה מודרגת לדיקטטורה של המפקדה הטרוריסטית הערבית.

בפתיחת "הספר הלבן" לא נמסר סיפור הוֹגן ואמיתי ממהלך הדיונים בועידת לונדון. כאחד מחברי המשלחת היהודית מעיד כותב הטוּרים האלה, שהסעיף הראשון של "הספר הלבן" אינו אלא רושם מסוּלף וכוזב ממהלך הועידה, וסלף זה נעשה במטרה מסוימת – להטעות את הפּרלמנט הבריטי, את דעת-הקהל הבריטית והעולמית. אם הממשלה רוצה שכל המעונינים יוכלו לשפוט בעצמם על מהלך הועידה – אין לה אלא לפרסם במלואם את הפרוטוקולים של דיוּניה עם המשלחת הערבית ועם המשלחת היהודית, - ואז ישפוט הציבור אם אמנם היו דברי הממשלה והצעותיה בועידת לונדון מכוּונים ועשויים להביא לידי הסכם יהודי-ערבי או להיפך.

מסיפור-המעשה שבפתיחה ל"ספר-הלבן" יוצא, כי לאחר ששני הצדדים דחו את הצעות הממשלה – היתה הממשלה בת-חורין לנסח את המדיניות שלה, ואחרי דיון שקול "החליטה ממשלת ה. מ. להישאר נאמנה בדרך-כלל להצעות שהוגשו בצורה סופית למשלחות הערבים והיהודים ואשר נדונו עמהן".

גם בפיסקה זו לא הוגדה האמת, רק האמת וכל האמת. המדיניות שנקבעה ב"ספר הלבן" אמנם קרובה להצעות הסופיות שהוגשו למשלחת היהודית, - אבל מדיניות זו לא נוּסחה על-ידי הממשלה כ"בת-חורין" על דעת עצמה – ואין היא נאמנה להצעות שהוגשו ליהודים ולערבים בסוף ועידת לונדון.

הסיום של ועידת לונדון לא היה סיום אלא למחצה. בחמישה-עשר במרס נמסרו ההצעות הסופיות לשתי המשלחות – וּועידת לונדון כאילו נסתיימה. אבל נסתיים המשא-מתן רק עם היהודים. מאז ועד הימים האחרונים נמשך ללא הרץ משא-ומתן חד-צדדי עם הערבים – בלי ידיעת הצד השלישי. ותוך כדי משא-ומתן זה הוכנסו שינויים חשובים ועקרוניים בהצעות הממשלה לרעת היהודים. הטרוריסטים הערבים ותומכיהם בחוץ המשיכו את לחצם על הממשלה, גם על-ידי הטירור בארץ וגם על-ידי אינטר בנציה של ממשלות ערביות זרות, והממשלה שינתה את הצעות לונדון ועשתה ויתוּרים נוספים לערבים. ו"הספר הלבן" מתחילתו ועד סופו אינו אלא ביטוי נאמן לכניעה גדלה והולכת של ממשלת-המנדט ללחץ הטירור, הפיסי והפּוליטי, מצד העברים.

בהמשך הניתוח של "הספר הלבן" יצוינו ההבדלים שבין המדיניות של "הספר הלבן" ובין ההצעות שהוגשו למשלחות בלונדון. מחבּרי "הספר הלבן", כיד הניסוח הטובה עליהם, ביטחו עצמם באחריות מפני הוקעת הסלף, ובהבטיחם את הקורא כי במדיניותם נשארו נאמנים להצעות שהוגשו למשלחות, הוסיפו את מילות-הסייג: "בדרך-כלל". אולם העוּבדה שהשינויים – והם לא מעטים ולא נטולי-חשיבות – מכוּונים כולם לסיפוק תביעות המשלחת הערבית, תענה את כחש המיתּממים ומתחסדים.

 

השמטות שכוונתן ביטול התחייבויות מדיניות

בראש סעיף 2 של "הספר הלבן" מציינת הממשלה, שהמנדט "קבע את המדיניות של ממשלות בריטיות בזו אחר זו מזה עשרים שנה". אפשר לערער על הנחה זו ולפקפק באמיתה. מוּתר להניח שאילו היתה הממשלה מגשימה את המנדט באמונה, בשלמות, ברצון טוב ובהתמדה במשך עשרים השנים שעברו, לא היינו באים עד הלום. בעדויות נציגי הסוכנות בפני הועדה המלכותית ובתזכירים שהוגשו לועדה זו ולועדות-המנדטים נקבעו עובדות מרובות, שיש בהן כדי לסתור את ההנחה שהמנדט הוא-הוא שקבע מדיניותה של הממשלה מזה כעשרים שנה. אולם "הספר הלבן" מכוּון בעיקרו לקביעת המדיניות העתידה, ועל מדיניות זו יש לעמוד הפעם.

לפני ועידת לונדון הכריזו באי-כוח הממשלה בפרלמנט (בויכוח הארצישראלי שנתקיים ב"בית התחתון" ביום 24 לנובמבר) ש"הממשלה כמובן תיכנס לדיונים אלה כשהיא קשורה להתחייבויות המנדט כלפי היהודים והערבים, קשורה בחובתה כלפי הפרלמנט, שאר חברי חבר-הלאומים ומדינות-הברית של אמריקה" (מדברי מיניסטר-המושבות מ. מקדונלד), ובתשובה לשאלת הרבּרט מוריסון ענה הרוזן וינטרטון בשם הממשלה: "האם הבית-הלאומי בארץ ישראל והצהרות הממשלות הקודמות על דבר הבית-הלאומי ליהודים בארץ-ישראל והצהרת-בלפור – עדיין קיימים ?" התשובה היא חיובית ופשוטה: "כן".

"הספר הלבן" בא להפוך את החיוב הפשוט לשלילה מורכבת. ומלאכת-הפיכה זו מתחילה בסעיף 2 של "הספר הלבן". סעיף זה מסַכּם תכנו של המנדט ומעמידו על ארבע התחייבויות: א) שמירת המקומות הקדושים, ב) סיוע לבית-הלאומי, ג) הגנת זכויות התושבים, ד) הקמת מוסדות של שלטון עצמי. בלי להיכנס הפעם בויכוח תיאוריטי אם באמת זהו המיון ההגיוני והמילוי המלא של תוכן התחייבויות המנדט, ומהו המשקל היחסי של כל אחת ההתחייבויות – אם-כי שאלת המשקל היחסי של ההתחייבויות היא אולי מכרעת בבירור הנוכחי, - הרי יש לבדוק בעיקר כיצד רואה "הספר הלבן" את ההתחייבויות כלפי הבית-הלאומי וכיצד הוא עומד לקיים אותן – או לחסלן.

"הספר הלבן" מונה את ההתחייבויות שניתנו לעם היהודי – ובמנין זה נשמטו ארבעה דברים: 1) הכרת השפה העברית כאחת משלוש השפות הרשמיות של הארץ, 2) הסוכנות היהודית כאוֹרגן מוסמך לייעץ את ממשלת הארץ ולפעול יחד אתה בכל הענינים הנוגעים להקמת הבית-הלאומי ולהשתתף בפיתוּח הארץ, 3) הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ-ישראל, 4) הכרה בין-לאומית של הנימוקים להקמה-מחדש של הבית-הלאומי של העם היהודי בארץ-ישראל.

"השמטות" אלו לא נעשו במקרה או מתוך רצון לקצר, אלא בכוונה ובמזימה מסויימת: לבטל את ההתחייבויות המדיניות הכרוכות בעקרונות אלה.

"הספר הלבן" מסכּם תחילה את ההתחייבויות ליהודים והוא מצטט סעיף ב' של המנדט. אולם הציטטה שב"ספר הלבן" אינה מתאימה לטכּסט המקורי. בסעיף ב' של המנדט נאמר, כי "ממשלת-המנדט חייבת לשׂים את הארץ בתנאים פּוליטיים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים אשר יבטיחו את הקמתו של הבית-הלאומי היהודי, כאשר נקבע באַקדמה". הכוונה של שלוש המלים האחרונות היא לפיסקה שבאַקדמת המנדט האומרת: "היות שעל-ידי כך (כלומר על-ידי הצהרת-בלפור) ניתנה הכרה לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי ובין ארץ-ישראל ולטעמים (Grounds) להקים שוב את ביתו הלאומי בארץ הזאת". אולם סעיף ב' זה מופיע ב"ספר הלבן" בשתי השמטות רבות-משמעות. במקום הבית הלאומי (The national home) נאמר בית-לאומי (A national home) והמלים "כאשר נקבע באַקדמה" נשמטו לגמרי. בהשמטה שרירותית זו נתכוונו מחבּרי "הספר הלבן" לעקור את היסודות – ההיסטורי והמציאותי – שעליהם מבוססת זכותו של העם היהודי לשוב לארץ הקשורה אתו קשר היסטורי ולהקים בה שוב את ביתו הלאומי.

השמטה זו היתה דרושה למחבּרי "הספר הלבן". אילו ציטטו את המנדט כהלכתו היה נופל כל פּלפּוּל-הרמיה שעליו מתבססת המדיניות של "הספר הלבן", כי הנימוקים הניתנים ב"ספר הלבן"  למדיניות החדשה אינם מתישבים בשום אופן עם שני העקרונות שאושרו באקדמה למנדט. אי-אפשר לפרש בשום אופן שה"רקונסטרוקציה" של "הבית הלאומי" – כוונתה שהיהודים יהיו למיעוט נצחי בארץ, ושהקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארצו מתיר הפסקת העליה היהודית.

ב"ספר הלבן" נשמטו גם הכרת השפה העברית והסוכנות היהודית ממנין ההתחייבויות לעם העברי. השמטות אלו אף הן אינן באות לשם קיצור הטכּסט – אלא לשם קיצוּץ זכויות. בפרק על החוקה הנעקרה זכותה של הסוכנות היהודית. לא רק מוסד נשמט – אלא זכות העם היהודי שבגולה בוטלה. "הספר הלבן" אינו מכיר אלא ביהודי ארץ-ישראל ובזכויות תושבי-הארץ. ההבטחה שניתנה לעם היהודי – ולא ליהודי ארץ-ישראל בלבד – הוּפרה. ובכל הסעיפים המדברים על הבטחת אינטרסים שונים במדינה העצמאית של פלשתינה – וביניהם גם אינטרסים שלא נזכרו כלל במנדט – נפקד מקומה של השפה העברית.

 

הכל לפי הצורך – לרעת היהודים

"הספר הלבן" השולל את כל ניתוחה המדיני ומסקנותיה היסודיות של הועדה המלכותית כשהן נוחות ליהודים, משתמש בכל הערה טפלה ועראית של הועדה המלכותית למען הסיק מתוכה מסקנות מרחיקות-לכת לרעת היהודים, שלא עלו על דעתה של הועדה. סעיף 3 של "הספר הלבן" נתלה בהערת הועדה המלכותית על אי-בהירות הנוסחה של "בית-לאומי לעם היהודי". באי-בהירות זו יש לראות לפי "הספר הלבן" "גורם יסודי לאי-השקט ולאיבה שבין הערבים והיהודים". ממשלת ה. מ. משוכנעת, שלמען שלומם וטובתם של כל תושבי הארץ יש הכרח בהגדרה בהירה של מדיניות ומטרות. הצעת-החלוקה של הועדה המלכותית יכולה היתה להביא בהירות זו, אולם נמצא שהקמת שתי מדינות – ערבית ועברית – עצמאיות ונושאות עצמן בתוך פלשתינה, אינה בת-הגשמה, ומשום-כך ראתה הממשלה צורך להמציא מדיניות אלטרנטיבית, אשר תהלום את צרכי המצב בארץ-ישראל, מתוך התאמה להתחייבויות כלפי הערבים והיהודים. דעותיה והצעותיה (של ממשלת ה. מ.) מנוסחות בשלושה הפּרקים דלקמן: 1) חוקה, 2) עליה, 3) קרקע.

"הספר הלבן" קבע, איפוא שתי בחינות למדיניות החדשה: א) מתאימה להתחייבויות, ב) הולמת למצב. בהמשך הדברים נראה עד כמה המדיניות המוּצעת עומדת בשתי בחינות אלו.

לנו חשוב לציין לפי שעה שהמדיניות החדשה אינה אלא הצעה הטעונה, כנראה, אישור הפרלמנט וחבר-הלאומים. אבל מיד מתעוררת שאלה, אם המדיניות של "הספר הלבן" אינה אלא הצעה – כיצד מוציאה כבר הממשלה לפועל את הסעיף העיקרי שבהצעותיה, סעיף העליה, וכיצד מכריז "הספר הלבן" בסעיף 16 (סעיף הקרקע), שעם פירסום "הספר הלבן" ינתן תוקף לסמכותו של הנציב לאסור ולהסדיר העברת קרקעות? אם "הספר הלבן" אינו אלא הצעה של מדיניות, והצעה לא מאושרת ומוסמכת, - כיצד רשאית ממשלת המנדט לנהוג בשאלת העליה והקרקע לפי "הספר הלבן"?

 

הבית-הלאומי לפי פירוש "הספר הלבן"

מתוך נסיון "להבהיר" את המוּשׂג "בית-לאומי" בא "הספר הלבן" לידי חיסולו. תחילה קובעים שבית-לאומי אינו מדינה יהודית, אחר-כך עושים צעד שני וקובעים שארץ-ישראל צריכה להיות מדינה ערבית – והרי יוצא ממילא שבית-לאומי פירושו גיטו יהודי בתוך מדינה ערבית. "הספר הלבן", כמובן, אינו קורא את הילד בשמו. אין הוא קובע שארץ-ישראל תיהפך למדינה ערבית – אלא מדינה פלשתינאית בלבד, אבל המדינה זו נידונים היהודים להיות רק שליש התושבים ולא יותר, ולשליש תושבים אלה לא יהיה אפילו שויון אזרחי רגיל, אלא זכות התישבותם תהיה מצומצמת בתחום-מושב מסוים – כאשר יקבע הנציב העליון לפי ראות עיניו. ומדינה "עצמאית" – אם בזמן מן הזמנים תוּגשם העצמאות הזאת להלכה ולמעשה – שהערבים יש להם בה רוב של שני-שלישים, אי-אפשר שלא תהיה אלא מדינה ערבית, ביחוד לאחר שהעליה היהודית תופסק עוד לפני הקמת העצמאות – עוד כשנציב עליון יהיה השליט בפלשתינא, וכל "התחייבות להקל על הקמת הבית הלאומי" לא יהא לה צידוק ולא תהיה קיימת לאחר שיעלו לארץ עוד שבעים וחמישה אלף יהודים במשך חמש השנים הבאות.

ו"בית-לאומי" לפי פירושו המעשי של "הספר הלבן" משמעו – חצי מיליון יהודים בלי זכויות אזרח נתונים תחת שלטון ערבי.

פירוש זה למושג בית-לאומי הריהו בעצם כל תכנו של "הספר הלבן" – ועכשיו לא נשאר לנו אלא לראות כיצד מתָרצים מחבּרי "הספר הלבן" את הפירוש "הנאמן" הזה.

 

לא ציונים בלבד – גם אישי בריטניה ואמריקה

"היו כאלה שטענו – כך מתחיל סעיף 4 – שהביטוי "בית-לאומי" לעם היהודי יש בו משום סיכוי שהארץ תוכל להיות במועד הנכון מדינה יהודית או רומונוולט (קהיליה) יהודי". מחבּרי "הספר הלבן" סתמו ולא פירשו מי היו הטוענים טענה זו. אולם "הספר הלבן" רוצה במכוּון ובערמה ליצור רושם שטוענים אלה היו רק מנהיגים ציונים – ואין פּרלמנט אנגלי וחבר-הלאומים חייב, איפוא, לשים לב לטענות הצד המעונין. אבל אין "הספר הלבן" אומר זאת במפורש – כי נקל יהיה לתפוס אותו בכזב. ולכן הוא מערים ומוסיף ציטטה מרוסקת מהדו"ח של הועדה המלכותית, שמתוכה יעמוד הקורא בעצמו על הכוונה הנסתרת. ומיד אחרי הפיסקה הנזכרת לעיל באה הוספה בזו הלשון: "אין ממשלת ה. מ. רוצה לחלוק על ההשקפה, שהובעה על-ידי הועדה המלכותית, כי בעת מתן הצהרת-בלפור הכירו המנהיגים הציונים, שמדינה יהודית בסופו של דבר אינה מוצאת מכלל האפשרות, לפי נוסח אותה הצהרה. אלא שיחד עם הועדה המלכותית מאמינה הממשלה כי מנסחי המנדט, שהכרזת-בלפור הוּבלעה בו, לא יכלו להתכונן לכך כי פלשתינה צריכה ליהפך למדינה יהודית נגד רצונם של תושבי הארץ". בפיסקה קצרה זו נבלע סירוס מכוּכּם:

אין זה נכון שאפשרות הקמת מדינה יהודית לפי הצהרת-בלפור היתה רק דעת המנהיגים הציונים. הועדה המלכותית, המציינת אמנם שכך היתה דעת המנהיגים הציונים, אמרה באותו מקום עוד דבר, כי מחבּרי "הספר הלבן" מצאו צורך להעלימו ולהסתירו. הדעה ש"הקמת מדינה יהודית אינה מוּצאת מכלל האפשרות לפי נוסח הצהרת-בלפור" – היא לפי עדות הועדה המלכותית – דעתם של מחבּרי הצהרת-בלפור עצמם.

בפרק השני, בסעיפים 21-20 של הדו"ח: מבררת הועדה המלכותית את מובנה של הצהרת-בלפור. ואלה דברי הועדה: "הורשינו לבדוק את המיסמכים המשתייכים לשאלה, וברור לנו שהמלים "הקמת בית-לאומי בארץ-ישראל" היו פרי פשרה בין אותם המיניסטרים אשר התכוונו להקמת מדינה יהודית בבוא המועד ובין אלה שלא התכוונו לכך. ברור בכל אופן שממשלת ה. מ. לא יכלה להתחייב להקים מדינה יהודית. היא יכלה רק לקבל על עצמה הקלת גידולו של הבית. וזה יהיה תלוי בעיקר בהתלהבות וביזמה של היהודים אם הבית יגדל למדי עד כדי היותו מדינה. – וכך ברור שהממשלה הכירה שמדינה יהודית יכולה להיוָסד במשך הזמן, אלא שלא היה באפשרותה לומר שהדבר יקום, ועוד פחות מזה – להביא לידי הקמתו ברצון עצמה". ורק אחרי קביעה זו מוסיפה הועדה המלכותית: "המנהיגים הציונים מצדם הכירו שהקמת מדינה יהודית בעתיד אינה מוּצאת מכלל נוסח ההצהרה – וכך הוּבן הדבר גם במקומות אחרים". "אני משוכנע – אמר הנשיא וילסון – בשלושה במרס 1919 – שמדינות-הברית, במלוא ההסכמה של ממשלתנו ועמנו, נמנו וגמרו שבארץ-ישראל יונחו היסודות לקומונוולט יהודי". גנרל סמאטס, שהיה חבר בקבינט-המלחמה האימפּריאלי (ממשיכה הועדה המלכותית) בשעת מתן ההצהרה, בדבּרו ב-3 לנובמבר 1919 ביוהניסבורג, חזה מראש זרם גדול והולך של עולים יהודים לארץ "ומדינה יהודית גדולה מוּקמה מחדש בארץ זאת בדורות הבאים". לורד רוברט ססיל בשנת 1917, סיר הרבּרט סמואל בשנת 1919, ומר וינסטון צ'רצ'יל בשנת 1920 כתבו ודיברו בנוסח שמשמעותו אינה אלא אפשרות של הקמת מדינה יהודית". מדברים אלה של הועדה ברור שלא רק מנהיגים ציונים היו סבורים כי הצרת-בלפור מאפשרת הקמת מדינה יהודית. וכש"הספר הלבן" מייחד את הדיבּוּר רק על המנהיגים הציונים – קשה לומר שהוא עושה זאת ביושר רב ובאמיתּיות שלמה.

 

הסתמכות-שוא על "הספר הלבן" של צ'רצ'יל

הועדה המלכותית, כפי שראינו, קובעת בהחלט שבהצהרת-בלפור התחייבה הממשלה על הקלת גידוּלו של הבית-הלאומי, והדבר יהיה תלוי ביהודים אם הגידול יהיה מספּיק עד כדי הקמת מדינה. "הספר הלבן" אינו יכול, איפוא, להיתלות בועדה המלכותית כשהוא בא לקבוע שההבטחה שניתנה ליהודים מונעת את האפשרות של הקמת מדינה יהודית. ולכן מבליע "הספר הלבן" את הצהרת-בלפור במנדט, והוא מכריז ומודיע ש"מנסחי המנדט לא יכלו להתכוון להקמת מדינה יהודית".

שמא ישאל הקורא: הכיצד? היות והצהרת-בלפור מאַפשרת הקמת מדינה יהודית (דבר זה יהיה תלוי רק "בהתלהבות וביזמה" של היהודים), והצהרת-בלפור היא חלק אורגני של המנדט, - איך יתכן שהמנדט ישלול דבר שהצהרת-בלפור מחייבת? התחכּמו מחבּרי "הספר הלבן" והוסיפו בסוף הסעיף ארבע מלים חדשות: "בניגוד לרצון התושבים הערבים". יוצא איפוא שהגשמת הצהרת-בלפור תלויה ברצון תושבי הארץ. אבל היכן נאמר דבר זה בהצהרה או במנדט?

הכירו כנראה מחבּרי "הספר הלבן" שהנָחתם אין לה על מה לסמוך – והריהם נעזרים ב"ספר לבן" משנת 1922 – ב"ספר הלבן" של צ'רצ'יל.

"אפשר לומר – מוסיף "הספר הלבן" בסעיף 4 – כי הסברה שפלשתינה לא היתה צריכה ליהפך למדינה יהודית משתמעת מתוך כלל הכתוב בקטע מן "הספר הלבן" משנת 1922" (וכאן באה ציטטה המתחילה במלים "הושמעו הודעות בלתי-מוסמכות" ומסתיימת במלים "בית כזה יוקם בתוך פלשתינה").

"הספר הלבן" משנת 1922, שמחבּרי "הספר הלבן" החדש כל-כך מסתמכים עליו בשעה שזה נחוץ להם, היה כמובן גם לעיני הועדה המלכותית, והועדה המלכותית כבר ביררה את השאלה אם "הספר הלבן" משנת 1922 התכוון למנוע הקמת מדינה יהודית או לא.

ואלה דברי הועדה (פרק ב', סעיף 39): "הגדרה זו של הבית-הלאומי נתפרשה לעתים כאילו היא מונעת הקמת מדינה יהודית. אולם, אם-כי הפרזיאולוגיה נתכוונה במפורש לפצות, עד כמה שאפשר, את ההתנגדות הערבית לבית-הלאומי, אין אף מלה שמשתמע ממנה לאיסוּר הקמת מדינה יהודית בעתיד, ומר צ'רצ'יל עצמו העיד בפנינו שלא היתה שום כוונה לאיסור כזה".

כיצד התעלמו מחבּרי "הספר הלבן" החדש מעדוּת ניצחת זו של אבי "הספר הלבן" משנת 1922, ומהודעה מפורשת של הועדה המלכותית הסותרת את כל בנין-הרמיה של ספר-המעל?

 

גם הערבים קיבלו את שלטון היהודים בארץ-ישראל

לא רק הממשלה האנגלית בזמנה ידעה היטב מהי הכוונה של הצהרת-בלפור – אלא גם הערבים.

ה"טיימס" הלונדוני מיום 12 לדצמבר 1918 – כשנה לאחר מתן הצהרת-בלפור, - פירסם הצהרה שמסר האֵמיר פייסל, בנו של המלך חוּסיין, לבא-כוחו של "רויטר", ובה נאמר:

"שני הענפים העיקריים של המשפחה השמית, העברים והיהודים, מבינים איש את אחיו, ואני מקוה, שלאחר חילוף דעות בועידת-השלום, שתודרך ברעיונות של הגדרה עצמית לאומית, כל אחת משתי האומות תתקדם בהצלחה לקראת הגשמת שאיפותיה. הערבים אין עינם צרה ביהודים הציונים, ובדעתם להתיחס אליהם כהוגן, והיהודים הציונים הבטיחו לערבים הלאומיים בדבר כוונתם לדאוג לכך שגם היחס אליהם יהיה הוגן בשטחים השייכים לכל צד".

כעבור שבועות אחדים חתם פייסל על החוזה עם ד"ר וייצמן (באחד למרס 1919) שבו נאמר בין השאר:

"מיד לאחר סיום הדיונים בועידת-השלום יקָבעו הגבולות המסוימים שבין המדינה הערבית ובין ארץ-ישראל. – בקביעת החוּקה וההנהלה של ארץ-ישראל יאחזו בכל האמצעים שידָרשו בשביל ההבטחה המלאָה ביותר להגשמת הצהרתה של הממשלה הבריטית משנים בנובמבר 1917. – יאחזו בכל האמצעים הדרושים לאמץ ולעודד עלית היהודים לארץ בקנה-מידה רחב, ובמהירות האפשרית יעמידו את היהודים על הקרקע".

בששה לפברואר 1919 הופיע פייסל בראש המשלחת הערבית הרשמית בפני ועידת-השלום. במשלחת השתתפו בין אחרים גם נורי סעיד, ראש הממשלה הנוכחית בעיראק, ועוּני ביי עבד-אל-האדי, חבר המשלחת הערבית בלונדון, חבר "הועד הערבי העליון" ומנהיג מפלגת אסתיקלאל בארץ-ישראל. משלחת זו הוציאה בפירוש את ארץ-ישראל מכלל הארצות שהערבים תבעו להן עצמאות.

יתר על כן, משלחת ערבי סוריה הופיעה אף היא באותו זמן (13 בפברואר 1919) בפני ועידת-השלום. משלחת זו היתה מורכבת משוּכּרי גאנם (ראש הועד הסורי), אניס שחדה, נציג הערבים הנוצרים, ג'מיל ביי ברדם, ראש הממשלה בסוריה בשנים האחרונות, ואחרים. משלחת זו דרשה הפרדת בוריה וארץ-ישראל מחג'אז, באשר ערבי סוריה וארץ-ישראל מפותחים יותר מתושבי חצי-אי-ערב, ובדרישות שלה עמדה באופן מיוחד על ארץ-ישראל במלים אלו:

"ארץ-ישראל היא בלי-ספק החלק הדרומי של ארצנו. הציונים תובעים אותה. אנחנו סבלנו כל-כך הרבה כסבל היהודים, ולא יתכן שלא נפתח לרווחה את שערי ארץ-ישראל בפניהם. כל היהודים הנרדפים בארצות נחשלות ידועות רצויים הם, ונאמר להם "ברוכים הבאים". יתישבו בארץ-ישראל, אולם בארץ-ישראל אוטונומית הקשורה בסוריה אך ורק בקשרי פדרציה. כלום ארץ-ישראל הנהנית מאוטונומיה רחבה לא תשמש בשבילם בּטוחה מספיקה?

אם הם יהווּ רוב – יהיו הם השליטים".

זאת חשבו מנהיגי הערבים בימי הצהרת-בלפור. זאת, לפי עדות הועדה המלכותית, חשבו חברי הקבינט הבריטי שהשתתפו בעצמם (לויד ג'ורג', צ'רצ'יל, סמואל, סמאטס ואחרים) בניסוח הצהרת-בלפור.

מהו, איפוא, היסוד לאימרה של "הספר הלבן" כי מנסחי המנדט, שהצהרת-בלפור הובלעה בתוכו, לא התכוונו לכך שארץ-ישראל תיהפך למדינה יהודית? "הספר הלבן" נמנע מלציין את הסעיף, הפסוק או הדיבור במנדט האוסר על מדינה יהודית. והוא נמנע מעשות זאת מטעם פשוט: במנדט אין זכר ואין רמז לאיסור זה. במנדט ובהצהרת-בלפור הובטחה לעדות הבלתי-יהודיות שמירת זכויותיהן האזרחיות והדתיות. האין שמירה זו מתישבת עם קיום מדינה יהודית?

 

הבטחה נעלמה לערבים

"הספר הלבן" קובע בשרירות, "כי אין זה חלק מן המדיניות שלה שהארץ תיהפך למדינה יהודית. על צד האמת יהא זה, לדעתה, בניגוד להתחייבויותיה על פי המנדט וגם להבטחות שניתנו לעם הערבי בעבר, כי תושבי הארץ הערבים יעָשו נתיני מדינה יהודית נגד רצונם".

כבר ראינו שאין כל יסוד להנחה כי המנדט שולל הקמת מדינה יהודית, וכנראה שמחברי "הספר הלבן" הרגישו בחולשת הנימוק הזה, ולכן הוסיפו נימוק חדש שלא הופיע עד ימינו אלה, שכאילו ניתנה לעם הערבי הבטחה מעין זו. ונשאלת השאלה: מתי ניתנה הבטחה זו – לפני הצהרת-בלפור או לאחריה? נותני הצהרת-בלפור, כפי שהוברר כבר בהחלט, חזו מראש אפשרות של הקמת מדינה יהודית. הידעו הם על ההבטחה הנעלמה הזאת? הצהרת-בלפור? הנתאשרה הבטחה זו על-ידי חבר-הלאומים כאשר נתאשרה על-ידו הצהרת-בלפור? או שמא ניתנה ההבטחה לאחר הצהרת-בלפור – ואיש לא ידע? מדוע לא נשמע כלום על ההבטחה הזאת במשך כל עשרים השנים הללו? לשוא יחפש הקורא תשובה לשאלות אלו. נניח לרגע שקיימת באיזה מקום נסתר הבטחה נעלמה זו – מה כוחה ותקפה המוסרי והמשפטי? לאחר שאנגליה הסכימה לקבל את המנדט על ארץ-ישראל מטעם חבר-הלאומים – ארץ זו מתנהלת בהתאם לחוק היסודי שנקבע ונתאשר על-דיד חבר-הלאומים. אנגליה אינה בעלת ארץ-ישראל. ארץ-ישראל אינה טריטוריה בריטית. התוצרת של ארץ-ישראל אינה פטורה ממכס אנגלי, כתוצרת בריטית. מהי הזכות המוסרית והיורידית של בעלת-המנדט לקבוע בהסתר ועל דעת עצמה את גורל הארץ בעתיד? רק לפני חצי-שנה הכריזה הממשלה בפרלמנט הבריטי על ידי הרוזן וינטרטון – אותה ממשלה שניסחה עכשיו את "הספר הלבן" – כי הצהרת-בלפור בעינה עומדת, כי כל התחייבויות אנגליה כלפי העם העברי עומדות – כיצד יכלה ממשלה זו להעמיד פנים שקביעתה החדשה נעשית בהתאם להתחייבויותיה על פי המנדט? החָל שינוי בנוסח המנדט מאז ועידת לונדון?....

 

מעשים שהם היפוכה של הכרזה חגיגית

בסעיף 5 מצטט שוב "הספר הלבן" פרשה ארוּכה מ"הספר הלבן" של צ'רצ'יל (1922), ומכריז בראשית סעיף 6 חגיגית, כי "ממשלת הוד מלכותו נאמנה לפירוש זה של ההצהרה משנת 1917, ורואה אותו כתיאור מוסמך ומקיף של אופי הבית-הלאומי היהודי".

אולם באותו "ספר לבן" משנת 1922 נקבעו ארבעה עקרונות הכרחיים "למען הסיכויים הטובים ביותר להתפּתחות החפשית של הבית-הלאומי", והם:

א. עליה יהודית לפי יכולת-הקליטה הכלכלית של הארץ.

ב. היות היהודים בארץ בזכוּת ולא בחסד.

ג. הבטחת קיומו של הבית-הלאומי באופן בין-לאומי.

ד. הכרה רשמית שהבית-הלאומי נשען על קשר היסטורי עתיק.

המדיניות המוכרזת ב"ספר הלבן" החדש הורסת ומבטלת כל ארבעה עקרונות אלה. – העליה היהודית מכאן ואילך נקבעת בשרירות-לב ובמיכסת-סדום, ולאחר חמש שנים היא נפסקת לגמרי. גורל היהודים נמסר לשלטון הרוב הערבי – אם וכאשר יקום שלטון זה. הערובות הבין-לאומיות לבית-הלאומי נדרסות ונעשות פלסתר. הקשר ההיסטורי בין ארץ-ישראל ובין עם ישראל ניתק לאחר חמש שנים – אם המדיניות של "הספר הלבן" תבוצע. קשה לתאר התעללות יותר צינית בָאמת משיש בהכרזה חגיגית ורשמית זו, העושה את ההיפך ממה שהיא אומרת.

 

פירושים מאחזי עינים

לאחר שסעיף 7 קובע שאין לערבים כל "בסיס צודק לתביעה שארץ-ישראל צריכה ליהפך למדינה ערבית" – באים סעיפים 11-8 וקובעים שבתוך עשר שנים תיהפך ארץ-ישראל למדינה ערבית... מסקניוּת זו אף היא נעשית באותם להטי-סלף ש"ספר לבן" זה מצטיין בהם כשהוא בא לפרש את סעיפי המנדט, אלא שכאן נהפכת השיטה. ביחס להתחייבויות היהודים יודעים מחבּרי "הספר הלבן" "לפרש" את המנדט באופן שכל "הן" שבו נהפך ל"לאו" ; אולם ביחס להתחייבויות הערבים הפירושים הופכים כל "לאו" ל"הן".

בהפיכת ארץ-ישראל למדינה ערבית נאחז "הספר הלבן" בסעיף ב' של המנדט המחייב, כידוע, את ממשלת-המנדט לשים את הארץ בתנאים פוליטיים, כלכליים וכו' אשר יבטיחו את הבית-הלאומי, כפי שנקבע באקדמה. באותו סעיף יש הוספה האומרת: "וגם לפתח מוסדות של שלטון עצמי". במנדטים לסוריה ועיראק נאמר "להביא לידי עצמאות" – אולם במנדט הארצישראלי, שהוא יחיד במינו, אם-כי כמנדט "אלף",[i] נשמטה בכוונה ובמטרה ברורה החובה של "עצמאות", כי מנסחי המנדט ידעו שהמטרה העיקרית של המנדט הארצישראלי היא הקמת הבית-הלאומי, ובית-לאומי ועצמאות אינם מתישבים. ולכן השתמשו מנסחי המנדט במושג של "מוסדות שלטון עצמי" ולא במושג של עצמאות, אפילו לא במושג "שלטון עצמי".

ועדת-המנדטים פסקה לא-פעם שחובת הבית-הלאומי קודמת לחובת "מוסדות שלטון עצמי", וכשנתעוררה שאלת המועצה המחוקקת נקט גם הפּרלמנט האנגלי עמדה זו, וחיוה דעתו (אם-כי לא הצביע פורמלית) שבהקמת מועצה מחוקקת יש סכנה לבית-הלאומי, ולכן אין להקימה. אולם עד עכשיו לא עלה על דעת מישהו לזהות את המושג "מוסדות שלטון עצמי" עם מושג "עצמאות", כי לא בכדי נמנע המנדט להשתמש במונח זה.

הועדה המלכותית עמדה על שאלה זו, וביררה את מהותן וטבען של ההתחייבויות הכלולות בסעיף ב' של המנדט והיא באה לידי מסקנה, "שאין כל ספק בדבר, שהמטרה הראשונית של המנדט, כפי שנוסחה באקדמתו ובסעיפיו, היא לקדש את הקמתו של הבית-הלאומי היהודי". מסקנה זו, כשאר מסקנות הועדה, אושרה לפני שנה וחצי על-ידי הממשלה. עכשיו באה אותה ממשלה ומכריזה, שהחובה להקים "מוסדות שלטון עצמי" לא רק שהיא קודמת לבית-לאומי, לא אף מבטלת אותו – כי "מוסדות שלטון עצמי" פירושם עצמאות, ועצמאות במשך עשר שנים דוקא, ותוך עשר שנים אלה יגָזר על היהודים להישאר מיעוט נצחי של שליש, העצמאות תינתן איפוא לרוב הערבי, והמדינה אשר תוקם תהיה מדינה ערבית.

ושוב מרגישים מחברי "הספר הלבן"  שפירושם הוא דחוק במקצת ואינו עומד בפני בקורת האמת, והריהם מוסיפים: "אף בלא התחייבות מפורשת (?) זו, היתה ממשלת ה. מ. רואה את הישָארותם של אוכלוסי הארץ תחת אפּיטרופּסות מנדטורית לצמיתות כמעשה העומד בסתירה עם כל רוח משטר המנדטים". שוב השתמשו המחברים בעָרמה קטנה והוסיפו מלה קלילה אחת "לצמיתות" שאינה כלל מן הטענה, למען תת לסילוף המנדט צורה יותר הוגנת. הקורא התמים, כשתעמוד לפניו הברירה בין מתן עצמאות ובין אפּיטרופּסות לצמיתות – ודאי שירָתע מהטל הפּיטרופּסות מנדטורית על הארץ לצמיתות. אבל עָרמה זו היא שקופה יותר מדי. מי טען שארץ-ישראל תעמוד לעולם תחת מנדט?

אם ממשלת-המנדט רוצה להסתלק בהקדם מהמנדט ומהשלטון על ארץ-ישראל הכרוך בו – הרשות בידה. ב"ספר הלבן" קשה למצוא סימן ממשי לרצון זה. בכל אופן "הספר הלבן" מכריז בדברים ברורים שאינם משתמעים לשתי פּנים, שבמשך עשר השנים הבאות ישָאר בארץ השלטון האנגלי, ואין כל הודעה ברורה ומוחלטת שלאחר עשר שנים תסתלק מכאן ממשלת-המנדט. להיפך, יש הוראה ברורה שממשלת ה. מ. חושבת כבר עכשיו, כי יתכן הדבר שגם לאחר עשר שנים ישָאר כאן השלטון האנגלי, ואם שלטון זה לא יהיה שלטון של כוח בלבד, הרי הסמכות המשפּטית היחידה לשלטון זה, שיש לה תוקף בין-לאומי, היא סמכות המנדט מטעם חבר-הלאומים. וראש ועדת-המנדטים כבר הורה הלכה (באבגוסט 1937) "שאין להעלות על הדעת, כי בתקופת-המעבר שבין המשטר הנוכחי לבין הקמת משטר חדש תהא ארץ-ישראל מנוהלת בהחלט לפי שרירות לבו של בעל-המנדט. אם המנדט יעָלם בטרם שמקבלים איזה שהוא כתב-מינוי אינטרנציונלי – תאבּד בריטניה הגדולה את הזכות שבתקפה היא מושלת בארץ. אם המנדט נמשָך, אפילו בתורת מעבר, הוא נמשָך עם כל התחייבויותיו!"

ומחברי "הספר הלבן" האדוקים כל-כך לפי הודאתם לא רק בסעיפי המנדט אלא גם ברוח משטר-המנדטים – מה זכותם ומה הצדקתם להפוך את קערת המנדט על פיה, ולרוקן סעיף אחד מרכזי של המנדט מכל תכנו, ולהכניס לחלק שני שבאותו סעיף תוכן נוסף ויָתר?

גם בועידת-לונדון נשאלה המשלחת היהודית: הרוצים אתם שהמנדט ימָשך לעולם-ועד? והתשובה היתה: לא, אין איש סבור שהמנדט הארצישראלי יתקיים לעולם-ועד ; אין סידור פוליטי קיים לעולם-ועד – אבל אנו דורשים שבתקופת קיום המנדט תקיימו את המנדט במלואו, ובטרם יסתיים המנדט ויתבטל, יוּכן משטר חדש כזה שבו אפשר יהיה להגשים את התפקיד המרכזי שהוטל על המנדט: גידולו וקידומו של הבית-הלאומי בהתאם לאקדמה ולסעיפי המנדט, כלומר, בהתאם לזכות העם היהודי להקים שוב את ביתו הלאומי בארץ-ישראל על יסוד הקשר ההיסטורי שלו עם הארץ ועל יסוד הנימוקים האחרים שנקבעו באקדמה, ובשמירת ההתחייבויות להקל על עליה יהודית ואימוץ התישבות יהודית על הקרקע והכרת נציגות העם היהודי שבכל העולם – ולא רק של יהודי ארץ-ישראל בלבד. כי הקשר ההיסטורי שהכיר בו המנדט – הוא לא רק קשר בין הארץ ובין היהודים היושבים בארץ, אלא קשר בין הארץ ובין העם היהודי בשלמותו.

"הספר הלבן" רוצה לאַחז שוב עיני הבריות ולהוכיח שאין לקיים את המנדט לצמיתות. זוהי הוכחה מיותרת בהחלט. אבל אם ממשלת-המנדט באה לידי הכרה שיש להחיש את קיום סעיפי המנדט – הרי החשה זו חלה על כל סעיפי המנדט, וקודם-כל על סעיף הבית-הלאומי. אבל אין היא יכולה מבחינת נאמנותה למנדט להאֵט ואחר-כך להפסיק את גידולו של הבית-הלאומי – למען תוכל להחיש את הקמת "מוסדות השלטון העצמי" ולהפוך את "המוסדות" ל"עצמאות" שלה, לאחר שעצמאות הוּצאה בכוונה ברורה מתוך המנדט הארצישראלי.

 

עירפול מכוּון של הגדרות המדיניות הבריטית בארץ-ישראל

"בשעה זו – נאמר בסעיף 8 – אין ממשלת ה. מ. יכולה לומר מראש מה תהיינה הצורות הקונסטיטוציוניות המדויקות (!) שתקבל ממשלת הארץ בסופו של דבר, אך תכליתה של הממשלה היא שלטון עצמי, ורצונה הוא לראות בסופו של דבק בהקמת מדינה פּלשתינאית עצמית. זו צריכה להיות מדינה שבה ישתתפו שני העמים, באופן שהאינטרסים החיוניים של כל אחד מהם יהיו מובטחים".

מחברי "הספר הלבן" שכחו כנראה בינתיים מה שאמרו באחד הסעיפים הקודמים על הסכנה הגדולה הנשקפת לשלום הארץ מ"משמעות מעורפלת של ביטויים ואי-בהירות של מדיניות הנובעת מתוכה". אם אי-בהירות המדיניות משמשת לדברי "הספר הלבן" "גורם יסודי" לאי-השקט ואיבת הערבים והיהודים, הרי אפשר היה להניח שבבוא המחברים להגדיר מדיניות חדשה – יזָהרו לכל-הפחות מביטויים מעורפּלים ומאי-בהירות. אולם כל ה"ערפיליות" שמייחסים מחברי "הספר הלבן" להצהרת-בלפור ולסעיפי המנדט היא כזוהר הבדולח לעומת האפלה הסתומה שבה הוגדרה ביודעים ובכוונה המדיניות החדשה.

שאלה ראשונה: התקום באמת מדינה עצמאית? לכאורה עונה על כך "הספר הלבן" בחיוב: "התכלית הסופית של ממשלת ה. מ. היא הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית – שתהא קשורה עם בריטניה הגדולה בחוזה שיהא בו כדי סיפוק הדרישות המסחריות והאסטרטגיות של שתי הארצות לעתיד בצורה המניחה את הדעת". אבל נשאלת שאלה: דעת מי? ומה יסַפק את הדרישות המסחריות והאסטרטגיות של בריטניה הגדולה? ואם "הדרישות המסחריות והאסטרטגיות" לא יתישבו עם עצמאות פלשתינה, מה יהא אז על העצמאות? על שאלות קלות אלו אין כמובן כל תשובה.

שאלה שניה: מתי תקום המדינה העצמאית? לכאורה עונה "הספר הלבן" גם על שאלה זו תשובה ברורה: "בתוך עשר שנים". הכונה היא כנראה בתוך עשר שנים לאחר פירסום "הספר הלבן", ואולי רק לאחר אישור "הספר הלבן" על-ידי הפרלמנט וחבר-הלאומים, כי נאמר כבר ש"הספר הלבן" אינו אלא "הצעות" ממשלת ה. מ. בכל אופן מדוּבר על עשר שנים – ןתהא התחלת התקופה מה שתהיה, היא צריכה לפי תשובה זו להימשך לא יותר מעשר שנים. ועשר שנים – הן עשר שנים, ולא יותר מעשר שנים. ושמא יש למישהו ספק בדבר, בא סוף פרק 10 לחזק את האמונה בעשר השנים ומכריז שנית: "ממשלת ה. מ. תעשה את כל אשר לאֵל ידה כדי ליצור תנאים שיאפשרו הקמתה של המדינה הפלשתינאית העצמית תוך עשר שנים". חזרה זו על עשר השנים מעוררת כבר תמיהה. אולם כשמוסיפים לקרוא הלאה, נולד ספק רציני ב"ארתמטיקה המדינית" של "הספר הלבן". וזוהי לשון ההמשך: "אם כתום עשר שנים יתברר לממשלת ה. מ. כי בניגוד לתקוָתה מחייבות הנסיבות דחית יסוּדה של המדינה העצמאית – הרי שעשר שנים הן לאו דוקא. ממשלת ה. מ. מתחייבת אז להימלך "בדעת נציגי תושבי הארץ (הסוכנות היהודית נעלמת בינתיים – בלי ש"הספר הלבן" יודיע על כך ובלי שיסביר העלמה זו על יסוד פירוש "נאמן" למנדט) ובדעת מועצת חבר-הלאומים ובדעת המדינות הערביות הסמוכות. (את המקום הריק של הסוכנות היהודית כנציג העם היהודי כולו – תופסות פתאום מדינות ערביות זרות, שאין להן כל מעמד בארץ ישראל. וכל זה נעשה על טהרת "הנאמנות" להתחייבויות המנדטוריות). אולם לא תושבי הארץ, ולא חבר-הלאומים, אפילו לא השותף החדש לקביעת גורלו של הארץ – המדינות הערביות השכנות, אלא ממשלת ה. מ. "תקבל החלטה בענין דחיה זו". האין זו מדיניות "בהירה" להפליא?

זוהי "התכלית הסופית" – המסמר של המדיניות החדשה. אולם גם לגבי "תקופת-המעבר" (שלפי "הספר הלבן" היא יכולה להימשך עוד עידן ועידנים, אם תרצה בכך ממשלת ה. מ.), אין למצוא בהירות רבה במדיניות החדשה, מלבד יסוד אחד בהיר מאור-מאוד: "הקמת מדינה עצמאית תקדם לה תקופת-מעבר, ובמשך כל התקופה הזאת תחזיק ממשלת ה. מ. בידה את האחריות לשלטון הארץ". דברים כדרבונות. ספק גדול הוא אמנם אם בהירות זו, שאינה מוטלת בכל ספק, תביא לידי שקט ושלום. כי לפי דברי "הספר הלבן" הסיבה הראשית של המהומות בארץ היא רצון התושבים (הערבים כמובן) לשלטון עצמי והשתחררות מהאפוטרופסות של ממשלת-המנדט, לא רק כשממשלת-המנדט מקיימת בהרבה או במעט את סעיפי המנדט, אלא גם כשהיא תמשול בארץ בניגוד להתחייבויות המנדט, כאשר היא מתכוננת לעשות לפי "הספר הלבן" החדש. או שמא סבורה הממשלה שהערבים מורדים נגד שלטון אנגליה רק כשהיא מודה בבית-הלאומי – והם ישלימו עם שלטונה כשהיא תקפח את הבית-הלאומי? הנסיון של מצרים ועיראק אינו מחייב סברה זו...

וספק רב הוא אם הבהירות בנקודה חשובה זו תשמש גורם משקיט ומרגיע. אולם המשכת שלטונה המלא של אנגליה בתקופת-המעבר – שאין לה כל גבול מסוים ומוחלט – היא הנקודה הבהירה היחידה בתכנית המשטר החדש. כל השאר – לוט ערפל עב של מלים המשתמעות לכמה פנים...

"מיד לאחר שיוחזרו השלום והסדר בארץ במידה מספקת, תיעשה הפעולה הדרושה לביצועה של מדיניות זו של מתן חלק גדל והולך לתושבי הארץ בשלטון ארצם". ושוב מתעוררת שאלה שאין עליה תשובה ב"ספר הלבן": ואם לא יוחזר השלום? ומי יקבע את "המידה המספקת"? ומה הדין אם השלום יופרע שוב? הסבורים באמת מחברי "הספר הלבן" שהבטחות סתומות אלו יניחו דעתם של "מפריעי השלום"? היספיק לטרוריסטים האתנן של חיסול "הבית-הלאומי"?

עכשיו נראה מה יקרה לפי "הספר הלבן" לאחר תור-הזהב של החזרת השלום והסדר? "התכלית תהא להעמיד פלשתינאים בראש כל מחלקות הממשלה בעזרתם של יועצים בריטיים ובפיקוחו של הנציב העליון". אין זו "תכלית סופית" כהקמת העצמאות – אולם גם "תכלית" קרובה זו כביכול אינה מסוימת ובהירה ביותר. "מספר הפלשתינאים שיועמדו בראש מחלקות יגדל ככל שהנסיבות תרשינה". אילו נסיבות, ומי יקבע אם הן מרשות או לא? מחברי "הספר הלבן" שכחו שוב את חובת הבהירות וחשיבותה לשלום הארץ... "גידולם של מוסדות שלטון עצמי בפלשתינה כמו בארצות אחרות – מלמד אותנו "הספר הלבן" פרק בהלכות עצמאות – חייב להיות תהליך אבולוציוני", וכשהנסיבות תרשינה יהיו כל ראשי-המחלקות פלשתינאים. משיגיעו לשלב זה תעיין ממשלת ה. מ. בשאלת הפיכת הועד הפועל הממשלתי למועצה של מיניסטרים, וכתוצאה מזה יבוא שינוי במעמדם ובתפקידיהם של ראשי-מחלקות פלשתינאים".

 

אותו משטר באיצטלא אחרת

בתוך כל הערפל המבולבל והסתום הזה של שלבים ועיונים ונסיבות הנקבעים מזמן לזמן לפי ראות עיני ממשלת ה. מ. קשה למצוא תשובה לשאלה אחת: מה לכל הלהג הזה ול"מוסדות שלטון עצמי"? "ראשי-המחלקות" לא יבָּחרו על-ידי תושבי ארץ-ישראל. הם לא יֵיצגו איש. הם יתמנו על-ידי הממשלה, על-ידי הנציב או עוזריו. הם יעָזרו על-ידי "יועצים" בריטיים, "יפוקחו" על-ידי הנציב העליון – היכן כאן "השלטון העצמי" בתקופת-"המעבר"? מבהירי המדיניות החדשה נמנעו משום-מה לתת תשובה לשאלה זו... ושמא תאמרו ששכחו – אינכם אלא טועים: "בשלב זה אין ממשלת ה. מ. מציעה כל הצעה בענין הקמת מוסד מחוקק נבחר. עם כל זאת תראה הממשלה במוסד מחוקק נבחר משום התפתחות קונסטיטוציונית מתאמת, ואם מכאן ולהבא תגלה דעת הקהל בפלשתינה, כי היא תומכת בהתפתחות כזאת, תהא ממשלת ה. מ. נכונה להקים את המנגנון הדרוש, אם התנאים המקומיים ירשו זאת". היוצא מזה שהממשלה אינה בטוחה כלל שדעת-הקהל בארץ תומכת במוסד מחוקק נבחר, ואין היא עומדת להקים מוסד כזה בשלב הנוכחי, ואין היא מתחייבת כלל וכלל להקים אותו גם להבא בזמן מסוים – ואין היא מבטיחה אלא למנות פקידים פלשתינאים כשם שמינתה עד עכשיו, אלא תקרא להם בשם חדש "ראש-מחלקה", אם-כי יהיה כפוף ל"יועץ" הבריטי ונתון להוראותיו של הנציב העליון. במה, איפוא, יהיה משטר זה שונה מהמשטר הנוכחי מבחינת שלטון עצמי? למה אחיזת-העינים של השם המצלצל? ואם אין הממשלה בטוחה כלל שיתכן להקים מוסד נבחר בתקופת-המעבר – כיצד תינתן עצמאות לארץ? והן אפילו "מנגנון" מִסכן זה שהממשלה תהיה מוכנה להקימו אם דעת הקהל תתמוך וכו' – אינו מובטח עדיין, כי "הספר הלבן" מתחייב להקימו רק "אם התנאים המקומיים ירשו זאת"...

 

הגנה על "המעמד המיוחד של הבית-הלאומי בפלשתינה" – מה טיבה?

אפס עניה היא תורת "הספר הלבן" במקום אחד ועשירה במקום אחר. "שלטון עצמי" מופלג אין אמנם למצוא בתקופת-המעבר, אולם מחבּרי "הספר הלבן" לא פסקה דאגתם לתקופה שלאחר מעבר, והריהם מכריזים כבר עכשיו, כי "בתוך חמש שנים לאחר החזרת השלום והסדר תוקם מועצה מתאמת אשר תייצג את תושבי פלשתינה ואת ממשלת ה. מ. כדי לבדוק את אופן ביצועם של הסידורים הקונסטיטוציוניים (?) במשך תקופת-המעבר ולדון בשאלת חוקה למדינה הפלשתינאית העצמאית ולהגיש הצעות (למי?) בענין זה".

ארבעה דברים תדרוש אז ממשלת ה. מ. מ"המועצה המתאימה":

א. ערובות מספיקות לבטחונם של המקומות הקדושים.

ב. שמירה מספקת לאינטרסים של ארצות נכריות מסוימות (?) שאנגליה אחרית עכשיו לשמירתם.

ג. סידורים הדרושים בשביל המצב האסטרטגי, ככל אשר ממשלת ה. מ. תראה צורך בהם לאור הנסיבות שתהיינה קיימות באותו זמן.

ד. "הגנת העדות השונות בארץ בהתאם להתחייבויות הממשלה הן כלפי הערבים והן כלפי היהודים והמעמד המיוחד של הבית-הלאומי היהודי בפלשתינה".

פסוק אחרון זה אומר דרשני. ש"במדינה פלשתינאית עצמאית" ימָצאו עדות זקוקות להגנה – לית מאן דפליג. העדות הנוצריות החוסות עכשיו בצל השיסוי המשותף נגד היהודים – יאבּדו לאחר מתן העצמאות את המגן המפוקפק הזה. וכדאי היה לדעת איך ממשלת ה. מ. הנוצרית תסדר את הגנתן של העדות הנוצריות הקטנות הפזורות בערי הארץ וכפריה – לאחר מתן ה"עצמאות". הדוגמא המזהירה של הגנת האשורים בעיראק, שאנגליה ערבה להם לאחר מתן העצמאות העיראקית, אולי נשתכחה כבר ממשלתה ה. מ., אולם ספק הוא אם גם נוצרי ארץ-ישראל שכחו את הלקח האכזרי של הסגרת האומה הנוצרית העתיקה ביותר לטבח בידי עיראק העצמאית, ואם העדות הנוצריות יבטחו בערובות-הנייר שהגנו בהצלחה כזו על אחיהם באשור – גם אם תבוא חתימת ממשלת ה. מ. על ערובות אלו, כשם שבאה החתימה הבריטית על ערובות-ההגנה של האשורים בעיראק.

אולם נוגעת עד הנפש ממש היא הדאגה העמוקה והכפולה של "הספר הלבן" להגנת היהודים ו"למעמד המיוחד של הבית-הלאומי היהודי בפלשתינה" בהתאם להתחייבויות הממשלה. איזו התחייבויות? האם מתכוון "הספר הלבן" להתחייבות "להקל על עליה יהודית" – והן "הספר הלבן" מכריז שהעליה היהודית תיפסק כעבור חמש שנים. או אולי מתכוונים להתחייבות "לאמץ התישבות צפופה של יהודים על הקרקע" – והן "הספר הלבן" מכריז שעוד בתקופת-המעבר, כשכל השלטון נמצא בידי ממשלת ה. מ., יורידו את היהודים לדרגה של משוללי-זכויות, יסָגרו בפניהם אזורים שלמים של הארץ ויגבילו התישבותם באזורים אחרים. כלום תתבע הממשלה שויון-זכויות מלא ליהודים בפלשתינה העצמאית – כשהיא עושקת זכויותיהם בפלשתינה המנדטורית? מדוע מחויבת פלשתינה העצמאית לנהוג בשויון כלפי היהודים – לאחר הדוגמא המאלפת שנותנת לה מלכות בריטניה בתקופת-המעבר?

ומהי אחיזת-העינים של המלים הנבובות על "המעמד המיוחד של הבית-הלאומי היהודי בפלשתינה"?

"הספר הלבן" משנת 1922, כפי שלימדנו "הספר הלבן" החדש, נתן "תיאור מוסמך ומקיף על אפיו של הבית-הלאומי היהודי", וממשלת ה. מ. הכריזה שהיא נאמנה ל"פירוש" שניתן על-ידי הספר ההוא להצהרת-בלפור.

באותו ספר נאמר: "במידה שהדבר נוגע ליהודי ארץ-ישראל, נראה הדבר שכמה מהם חוששים שממשלת ה. מ. עלולה לסטות מהמדיניות הכלולה בהצהרת 1917 (הצהרת-בלפור). ויש לפיכך צורך לשוב ולאשר שחששות אלה אינם מיוסדים, ושההצהרה, שחזרה ונתאשרה בועידת מדינות הברית העיקריות בסן-רימוֹ ובפעם השניה בחוזה סיבר,[ii] אינה נתונה לשינוים - - -  בשביל הגשמת מדיניות זו יש צורך שהישוב היהודי יהיה מוכשר להגדיל את מספרו על-ידי עליה". "הספר הלבן" החדש, ה"נאמן" לפירוש של 1922, מכריז ומודיע בסעיף 15, ש"ממשלת ה. מ. משוכנעת, כי לאחר שתתגשם העליה שיש בדעתה להתירה במשך חמש השנים, לא יהא לה צידוק וגם לא תהא עליה התחייבות להקל על הקמת הבית-הלאומי על-ידי עליה נוספת". כך מפרש הספר החדש את ההבטחה של הספר הישן ש"אין הצהרת-בלפור נתונה לשינויים". הסבורים, איפוא, מחבּרי "הספר הלבן" שהיהודים אשר קראו את שני הספרים הלבנים ישימו מבטחם ב"הגנה על המעמד המיוחד של הבית-הלאומי" שיסדרו ביניהם נציגי "פלשתינה העצמאית" ובאי-כוח ממשלת ה. מ. במועצה מתאמת?...

ומהו "המעמד המיוחד" המסתורי שינתן ל"בית-הלאומי" המסורס? "הבית-הלאומי" יהיה מנותק מכל העם היהודי. אף יהודי אחד, ואפילו ילד או אב של אזרח יהודי בארץ, לא יורשה לעלות לארץ – אם במקרה יהיה מעֵבר ל"שליש" הסדומי שקבעה עכשיו הממשלה הנאמנה להתחייבויות קודמות. רק אולי במקרה שתהיינה פרעות חדשות ביהודים לאחר חמש שנים וה"שליש" יפחת בכמה מאות או אלפים יהודים – תמצא ממשלת ה. מ. היתּר להעלות יהודים אחדים. האם לכך מתכוונים בהגנת "המעמד המיוחד"?

 

עד כאן תעלו ולא תוסיפו

אם הפרק על ה"חוקה" כולו סתום, מעורפל, ניתן לכל מיני פירושים וביאורים, ומשתמע לכמה וכמה פנים – הרי הפרק על העליה הוא בהיר, חרוץ ומסוים בתכלית. ואם-כי המחברים מאריכים בהסברות ופלפולים ופירושים כיד "הנאמנות" הטובה עליהם, הרי תמציתו של פרק זה אפשר לסכּם בפיסקה אחת קצרה: "במשך חמש השנים הבאות תהיה העליה היהודית - - - בשיעור שיביא את הישוב היהודי לכדי שליש, בקירוב, מכל אוכלוסי הארץ". לפי החשבון של מחברי הספר יוצא שלשם כך יש להרשות עוד עליה נוספת של 75.000 נפש, לערך. "כעבור חמש השנים לא תורשה עליה יהודית נוספת, אלא אם מוכנים ערבי פלשתינה להשלים עמה".

עולים אלה יוכנסו לפי "הספר הלבן" באופן דלקמן:

בכל שנה מחמש השנים הבאות, החל מאפריל שנה זו, תורשה מיכסה של 10.000 נפש, אם יכולת-הקליטה הכלכלית תרשה זאת. אם יחסירו מהמיכסה באיזו שנה מסוימת, יוסיפו את החסר למיכסות השנים הבאות, בתוך תקופת חמש השנים, אם תרשה זאת יכולת-הקליטה הכלכלית.

הממשלה תחזיק את המנגנון הקיים לבירור יכולת-הקליטה הכלכלית, ובידי הנציב העליון תישאר האחריות הסופית להחלטה בענין תחומיה של יכולת-הקליטה. מיכסת 10,000 לשנה היא, איפוא, מכסימום, אבל אינה חובה על הנציב. הוא גם אינו מחויב להוסיף על החבר משנה אחת למיכסת השנה השניה, אלא אם הוא מוצא שיכולת-הקליטה מרשה זאת. אם במשך חמש השנים יכָּנסו רק עשרת אלפים או עשרים אלף – לפי יכולת-הקליטה שיקבע הנציב – אין יכולים להוסיף את החסר לאחר תקופת חמש השנים. "בטרם תתקבל החלטה מתקופה לתקופה בדבר יכולת-הקליטה, תימלך הממשלה בדעתם של נציגים יהודים וערבים".

לפי המנדט חייבת הממשלה להימלך בדעת הסוכנות היהודית, אולם "הספר הלבן" אינו יודע על קיום נציגות זו של העם היהודי המוּכּרת בסעיף ד' של המנדט. לעומת-זאת תשותף "נציגות" ערבית במתן עצה לנציב – אלא ש"הספר הלבן" לא פירש בנקודה זו מי יבחר נציגות זו. לפי רוח "השלטון העצמי" הרוֹוחת בתעודה זו, יש לשער ש"נציגות" זו, גם היהודית וגם הערבית, תמוּנֶה על-ידי הממשלה, בכל אופן בשנים הראשונות, עד שדעת-הקהל תגלה דעתה על הצורך במועצה מחוקקת נבחרת.

מחברי "הספר הלבן", הרגישו, כנראה, בכך שהעם היהודי לא ישלים עם גזירת-סדום על העליה, ושיערו שמלבד העולים ה"מוּתרים" יעלו יהודים בלי היתר הממשלה. ממשלת ה. מ. יודעת, כנראה, שצרת היהודים תקיפה מגזירותיה, וצרכי העליה עולים על המיכסה השרירותית. היא גם יודעת שאין בכמה מקרים האפשרות לגרש עולים "בלתי-חוקיים", והריהי מודיעה נמרצות: "אחת החליטה הממשלה לעצור את העליה הבלתי-חוקית, והשלטונות אוחזים באמצעי-מניעה נוספים. מספרם של כל אותם העולים הבלתי-חוקיים אשר יצליחו להיכנס לאר, על אף האמצעים האלה, ואשר אי-אפשר יהיה לגרשם, ינוּכה מן המיכסות השנתיות".

כך תסיים ממשלת בריטניה הגדולה את התחייבויותיה לעם העברי. אולם יש לדעת שזוהי ממשלת-חסד, אשר לא תקשיח לבה לגמרי מצרת ישראל, והריהי מוסיפה מתנת-חינם לסילוק חשבונותיה המנדטוריים, והיא מודיעה, שמלבד המיכסה השנתית לקופת חמש שנים, "בתור תרומה לפתרון בעיית הפליטים היהודים, יוכנסו 25,000 פליטים מיד כשיווכח הנציב העליון כי הובטחה כלכלה מספקת בשבילם, וביחוד יתחשבו עם ילדי הפליטים ועם "תץלויים" לכלכלתם באחרים".

עשרים וחמשת אלפים עולים אלה, שאינם נזקפים על חשבון המנדט – כנראה מהניסוח של "הספר הלבן" – לא ינוּכה מספרם אם חלילה יעלו ארצה גם פליטים "בלתי-ליגליים".

 

משום-מה לא הוגדרו שיעורי העליה היהודית לארץ-ישראל

כיאות לממשלה תרבותית ושומרת-אמונים, אין ממשלת-המנדט מכריזה סתם ובפשטות, שבתוקף השלטון שבידה היא מפסיקה את העליה היהודית לארץ, מפני שכך נראים לה צורך השעה וטובת-הנאתה, אלא היא מנמקת ומסברת את גזירתה בטוב-טעם ובהשכל כשופט-רמים שאין לפניו שום משוא-פנים ואינטרס עצמי – אך אדיר חפצו הוא לקבוע את הצדק והמשפט העומדים מעל כל. ולמעלה משני עמודים שלמים מוקדשים למלאכה דקה זו בפרק על העליה.

מחבּרי "הספר הלבן" יודעים שהמנדט מחייב "להקל על העליה היהודית בתנאים נאותים", אולם מיד הם מוסיפים, ש"חוץ מזה לא הוגדר בשום מקום במנדט שיעור העולים היהודים שיורשו להיכנס לארץ". לפי השכל הישר יוצא מכאן שהמנדט אינו מגביל כלל וכלל את העליה היהודית ואין לממשלת-המנדט הזכות להגביל אותה, היא מצוּוה רק להקל עליה, זאת אומרת שאין היא ממלאה את חובתה רק בהתרת העליה, אלא עליה לעשות מעשים שיקלו על העליה. דבר זה יוצא ברור גם מסעיף ב' של המנדט המחייב את הממשלה לשים את הארץ בתנאים פוליטיים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים כאלה אשר יבטיחו את הקמת הבית-הלאומי, כפי שנקבע באקדמה, כלומר לפי היסוד שהיהודים חוזרים ומקימים את ביתם הלאומי בארץ-מולדתם העתיקה. "הבית-הלאומי" אינו דבר שנתחדש על-ידי הצהרת-בלפור אלא יסוד עתיק שנתאשר שוב, ואין היהודים אלא שבים לארצם ומקימים מחדש בארץ זו דבר שהיה להם לפנים. זוהי הנוסחה המפורשת והכוונה הברורה של המנדט. וכיון שכך – אין שיבתם של היהודים לארץ מוגבלת בשום דבר, אלא שממשלת-המנדט צריכה לדאוג שהעליה לא תפגע בשאר תושבי הארץ. ובאותו סעיף שהוטל על הממשלה להקל על העליה היהודית נאמר: "מתוך שמירה על זכויותיהם ומעמדם של שאר חלקי התושבים".

מנסחי המנדט והצהרת-בלפור ידעו שארץ-ישראל אינה ריקה לגמרי, וקיבלו על עצמם להגן על זכויותיהם האזרחיות והדתיות של כל העדות אשר בארץ.

בועידת-לונדון ניסה, אמנם, בא-כוח הממשלה לטעון שמנסחי הצהרת-בלפור לא ידעו כלל על קיומם של הערבים בארץ, ומסרו הצהרה על יסוד טעות עובדתית, ומשום כך ההצהרה פסולה לאחר שנתבררה טעותה, אולם באותה ועידה היה ב"כ זה מוכרח להודות שנציגי היהודים הוכיחו שאין כל יסוד לטענה זו, כי לפני הקבינט הבריטי שניסח את ההצהרה היה תיאור מפורט ומלא על הרכב האוכלוסיה בארץ. ומנסחי ההצהרה, ואחריהם מנסחי המנדט, ידעו היטב אותה שעה שרוב הישוב בארץ הם ערבים – ואף-על-פי-כן קיבלו על עצמם לסייע להקמת הבית-הלאומי של העם היהודי, ויכלו לעשות זאת רק על יסוד שתי הנחות:

א. על אף היות הארץ לא בלתי-מיושבת יש בה מקום פנוי לעליה יהודית ואפשרות של הקמת בית-לאומי לעם היהודי.

ב. העם היהודי איננו זר לארץ-ישראל, אלא קשור בה קשר היסטורי ויש לו הכרח לשוב ולהקים מחדש את ביתו הלאומי בארץ זו.

הצהרת-בלפור פתחה ב"הכרזת-אהדה של ממשלת הוד מלכותו לשאיפות הציוניות היהודיות", והמנדט קבע באקדמה שבהצהרה זו ניתנה הכרה גם לקשר ההיסטורי של עם ישראל עם ארץ-ישראל וגם לעילות (Grounds)  שבגללן יש לשוב ולהקים את הבית-הלאומי בארץ זו.

עילות אלו – שלא נתפרשו אמנם – כשהן נוספות לקשר ההיסטורי, אין להבין אלא כעילות הדוחפות את היהודים להתרכז בארצם – כלומר מצוקת היהודים ורצונם לחיות חיי עם חפשי במולדתו.

דבר אחד ברור למעלה מכל ספק: הצהרת-בלפור והמנדט לא נתכוונו ליהודים בארץ, אלא לעם היהודי שבעולם, והבית-הלאומי אין כוונתו הישוב היהודי בארץ-ישראל – אלא היהודים שצריכים ויכולים לעלות לארץ. המנדט לא רק שהתיר עלית היהודים אלא חייב את ממשלת-המנדט להקל על לייתם על-ידי קביעת תנאים פוליטיים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים שיבטיחו את הקמת הבית-הלאומי, כלומר – העליה היהודית והתישבותה בארץ. ונכונים דברי "הספר הלבן" שבשום מקום במנדט לא הוצגו גבולות לשיעור ולכמות של העליה היהודית, ואי-אפשר לבסס שום הגבלה מלאכותית פוליטית ושרירותית של העליה בסעיפי המנדט.

 

כשאין נימוק המתקבל על הדעת...

מתוך הצורך למצוא הנמקה מתקבלת פחות או יותר על הדעת לחנק העליה, נאלצו מחברי "הספר הלבן" לחפש הצדקה לשיטתם מחוץ למנדט. "הספר הלבן" של צ'רצ'יל משנת 1922 שקדם לאישור המנדט מצוטט עוד פעם – אולם "הספר הלבן" קבע רק ש"חשוב להבטיח כי העליה לא תפול למעמסה על תושבי ארץ-ישראל בכללה ושהעולים לא ישללו משום חלק של התושבים הנוכחים את פרנסתם". זוהי ההגבלה היחידה שנקבעה לעליה היהודית, והגבלה זו ידועה בשם עקרון יכולת הקליטה הכלכלית.

מועצת חבר-הלאומים, על-פי בקשתה של הממשלה האנגלית, החליטה בשנת 1930 "שהעליה היהודית תורשה לפי כושר הקליטה הכלכלית של הארץ", ובאגרת ראש-הממשלה לד"ר וייצמן בשנת 1931 נקבע בפירוש, כי כושר-הקליטה הכלכלי הוא קנה-המידה היחידי בקביעת שיעור העליה. מחברי "הספר הלבן" אינם יכולים כמובן להתעלם מתעודות אלו – אם-כי משום-מה הם מייחסים החלטת מועצת חבר-הלאומים לועדת-המנדטים – אולם אין גבול לכושר הפרשנות של מחברי "הספר הלבן", ולאחר שהם בעצמם מציינים את התעודות המחייבות לסַדר את העליה לפי יכולת-הקליטה הכלכלית של הארץ, הם מוסיפים:"אפס כי ממשלת ה. מ. אינה רואה לא את "הספר הלבן" משנת 1922  ולא את האגרת משנת 1931, כאילו מסתבר מתוכם כי המנדט מחייב אותה להקל עליה יהודית לארץ תמיד ובכל נסיבות שהן מתוך התחשבות בנימוק יכולת-הקליטה הכלכלית של הארץ בלבד".

שוב יש לפנינו הערָמה עם המושג "לעולם ועד", שראינוהו בפרק על החוקה. והערמה זו חוזרת שנית, "כמו-כן אין היא מוצאת לא במנדט ולא בגילוי-הדעת שפורסמו אחר-כך, שום דבר שיש בו משום אישור לדעה כי יסוּדו של בית-לאומי יהודי בארץ לא יוכל להתגשם אלא אם כן יתירו לעליה היהודית שתימשך עד אין סוף". כלום עקרון יכולת-הקליטה הכלכלית אינו עונה על שאלת "אין-סוף" זו? וכלום סבורים באמת מחברי "הספר הלבן" שהמנדט ישאר בידם עד לאין סוף ולעולם-ועד? הלא בעצמם אמרו שהמנדט יסתיים פעם – והחובה מוטלת על בעלת-המנדט רק כל זמן שהמנדט קיים.

אלא שגם מחברי "הספר הלבן" יודעים שלא זהו נימוקם העיקרי – והריהם נכנסים לאט-לאט לתוך ההסברה המונחת ביסודה של המדיניות החדשה.

 

חנק העליה היהודית – פרס לפורעים

"אף-על-פי שלא קשה לטעון כי המספר הרב של עולים יהודים שהורשה לעלות לארץ עד הנה נקלט בארץ מבחינה כלכלית, הרי פחד הערבים כי זרם העליה ימָשך בלי סוף, עד שהאוכלוסים היהודים יגיעו למצב שיוכלו להשתלט עליהם, הביא לידי תוצאות שהן חמוּרות מאוד ליהודים ולערבים כאחד".

דברים אלה נשמעו גם בשיחות לונדון, אולם כשנשאלה הממשלה: ומה בדבר פחד היהודים להשתלטות הערבים עליהם – לא ניתנה כל תשובה, אם-כי הויכוח לפי עדות "הספר הלבן" היה "מלא, חפשי וגלוי-לב". אין תשובה לשאלה זו גם ב"ספר הלבן".

ובמה נתגלה "פחד הערבים"? כלום בבריחתם מהארץ? לא! מספר הערבים בארץ לא הוקטן אלא הוגדל בתקופת המלחמה לפי יכולת-הקליטה, והוגדל במידה כזו שאין דומה לה בשום ארץ ערבית אחרת, ולא עוד אלא שהערבים מהארצות השכנות הנהנות מ"עצמאות" ואין בהם "סכנת" בית-לאומי עברי – עזבו את ארצותיהם העצמאיות והתישבו בארץ-ישראל. במה איפוא נתגלה הפחד? "הספר הלבן" נותן הפעם תשובה לשאלה: "המאורעות העגומים בשלוש השנים האחרונות" – כלומר הטירור ומעשי-החבלה נגד ערבים, יהודים ואנגלים שאורגנו בארץ על-ידי מישהו. "הספר הלבן", כמובן יודע "לגנות ללא כל סייג את השיטות שנקטו בהן הטירוריסטים הערבים נגד בני-עמם הערבים ונגד היהודים כאחד". יש לציין לשבח את מחברי "הספר הלבן" שלכל הפחות בנקודה זו אמרו את האמת כולה – שהטירור היה מכוּון לא רק נגד יהודים, אלא גם ובראשונה "נגד בני-עמם הערבים". אבל מחברי "הספר הלבן", שבלי-ספק פיקחים הם, מדוע לא שאלו את עצמם: לשם מה היה צורך בטירור נגד ערבים – אם הטירור הוא גילוי פחד הערבים מפני יהודים? על יסוד מה הם קובעים כי "פחד זה כולל את המהומות"? מדוע נרצח ראש עירית חברון – בעיר שאין בה כמעט יהודים – אם סיבת המהומות היא פחד מפני יהודים? ומדוע נרצחו מנהיגים ערבים אחרים – ביפו, שכם, ג'נין, טול-כרם, וכפרים ערבים לעשרות – הגם שאין שם כלל יהודים?

האם לא נכון היה למצוא את מקור הטירור בקיום כנופיה הרוצה להשתלט על הארץ, על היהודים והערבים גם יחד – בניגוד לרצון התושבים, והמשתמשת למטרת השתלטותה באמצעי טירור? האין ממשלת ה. מ. מכּירה את הכוחות שמחוץ לארץ-ישראל ומחוץ לעולם הערבי – הכוחות האויבים לאימפריה הבריטית, לא פחות משהם אויבים לעם היהודי, והעומדים מאחורי המהומות הממושכות בארץ?

"המהומות – מקונן "הספר הלבן" – הסיגו את התקדמותה של הארץ אחורנית במידה רבה, מוטטו את בטחון החיים והרכוש ויצרו בין הערבים והיהודים מרירות המעציבה מאוד בין אזרחים של אותה ארץ". אולם כמה משונה המסקנה המוּצאת מציוּן עובדות אלו. המסקנה אינה – כפי שאפשר היה להניח – עקירת הטירור ותמיכה בישוב השקט, אוהב-השלום, שומר-החוק והמסוגל לקדם את התפתחותה של הארץ ולבצר את בטחון החיים והרכוש – אלא פרס לפורעים: חנק העליה היהודית.

 

גזירת הקרקע

לאחר "סידור" העליה בא תורה של הקרקע. הפרק על הקרקע הוא קצר ביותר ומכיל רק שני סעיפים. אבל פרק קצר זה הוא הפרק המורעל ביותר שב"ספר הלבן". בפרק זה על העליה נתחב סכין בגבו של העם היהודי, אולם יהודי ארץ-ישראל לכל-הפחות – לא בתורת יהודים ובנים לעמם, אלא כאזרחי ארץ-ישראל, כחבשים, יוָנים, ארמנים ובני עמים אחרים היושבים בארץ – אינם נפגעים. ברם, הפרק הקצר על הקרקע גוזל לא רק את זכותו של העם מחוסר-הקרקע היחיד בעולם להתישב ב"ביתו הלאומי" – אלא מוריד את יהודי ארץ-ישראל למעמד של נתינים משוללי זכויות-אזרחים ומדביק עליהם תו של מצורעים, שיש להגן מפניהם על אזרחי הארץ הערבים, ויש לסגרם באזורים מסוּימים או באיזור אחד מסוּים, ואף באזור זה יש להגביל את תנועתם מחוץ לערים.

איך יעָשה הדבר הזה בדיוק – לא נאמר ב"ספר הלבן", אולם מהשיחות בלונדון ידועה היטב מגמת הממשלה, וב"ספר הלבן" ניתנו לנציב "סמכויות כלליות לאסור ולהסדיר העברת קרקע, וסמכויות אלו תחולנה מיום פרסום גילוי-דעת זה על המדיניות, והנציב העליון יחזיק בהן במשך כל תקופת המעבר".

בשיחות לונדון הודיעה לנו הממשלה שיש בדעתה לקבוע שלושה סוגי אזורים בארץ לגבי העברת קרקעות: סוג אחד – יהיה סגור לגמרי בפני התישבות יהודית ; בסוג השני – העברת קרקעות ליהודים תהיה מוגבלת בהתאם להצעות הועדה המלכותית וּועדת ווּדהאֵד ; בסוג שלישי – העברת הקרקעות תהיה חפשית.

עלילת-הנישול נשמעה בפעם הראשונה בועדת שאו אחרי פרעות 1929. היא נבדקה אחר-כך ע"י חוקרים אנגלים – ונתבדתה. כבר אז טענו נציגי הסוכנות בפני הועדה המלכותית, שהיהודים באו לארץ לא לשם הטבת מצב הערבים אלא לבנות כאן את ביתם הלאומי. התישבות היהודים אינה אמצעי למטרה חיצונית – אלא מטרה לעצמה: לפתור את שאלת העם היהודי ולהאחיז אותו מחדש במולדתו העתיקה. אולם אָפיה של העליה וההתישבות היהודית, המהוּת הטבועה במפעל-היצירה היהודי, מביאים לידי כך שהארץ ותושבי הארץ כולם נהנים מתוצאות עליה והתישבות זו. הועדה המלכותית בחנה טענה זו והגיעה למסקנה שההתישבות היהודית היתה לברכה לתושבי הארץ בכללם וסייעה להשבחת רמת-החיים של הערבים.

בסעיף 32 של פרק ה' קובעת הועדה המלכותית מסקנות אלו:

"א) האימפורט הרחב של הון יהודי לתוך הארץ הביא לידי הפראה כללית של החיים הכלכליים בארץ כולה.

ב) התרחבות התעשיה ומשק-ההדר של הערבים שאבה את הונה במידה רבה מהון זה שזרם לארץ ;

ג) המופת היהודי עשה רבות להשביח את החקלאות הערבית, וביחוד משק-ההדר ;

ד) הודות לפיתוח וליזמה של היהודים רבתה העבודה לערבים בשטחי הערים, ביחוד בנמלים ;

ה) השבחת הקרקע ומפעלי יבּוש הביצות שבוצעו ע"י המושבות היהודיות היו לברכה לכל ערבי הסביבה ;

ו) מוסדות שהוקמו ע"י קרנות יהודיות בעיקר לשמש את הבית-הלאומי שירתו גם את האוכלוסים הערבים ;

ז) הברכה הכללית שהביאה העליה היהודית לטובת הערבים אפשר לראות בעובדה שריבוי הישוב הערבים גדול ביחוד במחוזות העירוניים שהושפעו מההתפתחות היהודית.

גם הטענה הנוספת, המיוסדת על תרומת היהודים לאוצר הממשלה, נראית לנו כעומדת מוחץ לויכוח".

הועדה המלכותית הציעה בכל-זאת הגבלות לעליה ולהתישבות יהודים – במקרה שהצעתה על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות עצמאיות לא תתקבל – מתוך נימוקים פוליטיים.

בשטח העליה אין "הספר הלבן" מעלים את הדבר, שלא נימוקים כלכליים אלא שיקולים פוליטיים הביאו את ממשלת ה. מ. לידי מסקנה שיש לצמצם ואחר-כך להפסיק את העליה היהודית. ויש לשבּח את מחברי הספר שלכל-הפחות בשטח זה לא התחבאו מאחורי אמתלות כלכליות כוזבות, אלא גילו את הקלף: יש להיכּנע לטירור הערבי ולהפסיק את העליה היהודית. ואי-אפשר שלא להתפלא מדוע לא עמד להם אומץ-לבם של בעלי "הספר הלבן" גם בפרק על הקרקע. הצעת גיטו טריטוריאלי בשביל האזרחים היהודים בארץ-ישראל וה"איסורים וההסדרות" בהעברת קרקעות לידי יהודים, מנומקים כאילו בדאגה של ממשלת ה. מ. לריבוי האוכלוסים של הערבים וברצון לשמירת רמת-החיים של עובדי-האדמה הערבים. האומנם נמוכה רמת-החיים של עובדי-האדמה הערבים בארץ-ישראל המערבית מזו שבעבר-הירדן – שבה קיים כבר זה משנים האיסור על העברת קרקעות? הנמוכה רמת-החיים של ערבי ארץ-ישראל מזו שבתימן, עיראק ומצרים – אשר ממשלת ה. מ. שיתפה אותן בקביעת גורלה של ארץ-ישראל? האין בארצות המזרח הקרוב הערבי שטחים רחבי-ידים אשר יספיקו לכל עמי-ערב החיים כיום, ולבניהם אחריהם, בשפע רב וגדול? האין עיראק העצמאית יכולה לקלוט כפלים ופי ארבעה ממספרם של ערבי ארץ-ישראל?

כלום יכולה ממשלת ה. מ. לסתור את הדברים הישרים והאנושיים שקבעה ועדת-המנדטים, כי "יש לזכור שהסבל הקיבוצי של הערבים והיהודים אינו בר-השוָאה, היות ושטחים רחבי-ידים במזרח הקרוב – לפני משכּנו של ישוב רב-מידות ומולדתה של תרבות מזהירה – פתוחים לראשונים, בשעה שהעולם הולך ונסגר יותר ויותר להתישבותם של האחרונים".

אם ממשלת ה. מ. מטילה את כל המזרח הקרוב, מעיראק ועד תימן, על כף המאזניים הפוליטיים של ארץ-ישראל – הרי מן הדין הוא שתקח בחשבון כל הארצות האלה בבואה לדון על גורלם של הערבים בארץ-ישראל שעדיין לא באו לעולם. בעיראק, כידוע, יש אפשרויות עצומות, כמעט בלתי-מוגבלות, להתישבות נוספת, ואין ספק שיש אינטרס חיוני לעיראק להרבות את ישובה הערבי, למען לא יקרה אותה המקרה אשר קרה את מחוז אלכסנדרתה בסוריה.

אולם אפשרויות ודאגות אלו, כנראה, אינן מעסיקות כלל את מוחה של בעלת-בריתה הבריטית של עיראק. הארצות הערביות השכנות קיימות כנראה רק כשיש צורך להוסיף משקל פוליטי ללחץ של הכנופיות הטירוריסטיות. המפקדה של הטירור הערבי ומחברי "הספר הלבן" נהנים מהטוב שבשני העולמות: לגבי לחץ נגד היהודים – קיים עולם ערבי מאוחד, לגבי חישובי אפשרויות ההתישבות – ארץ-ישראל סגורה על מסגר ומבודדת.

                                                                *

העם היהודי רואה את ארץ-ישראל כיחידה נפרדת ואינו מודה – ההיסטוריה האנושית אף היא אינה מודה – שארץ-סגולה זו היא רק ברח-עודף של ארצות-ערב. והתביעה היהודית מתבססת על האפשרויות בתוך תחומיה של ארץ-ישראל – תחומי ארץ-ישראל ההיסטורית, שנתכוונה אליה הצהרת-בלפור, לפי עדותה המובהקת של הועדה המלכותית (ראה דו"ח של הועדה המלכותית, פרק ב' סעיף 42, סימן 3 עמוד 38). אולם אפילו בתחומי ארץ-ישראל המערבית הנתונה תחת מנדט בריטי יש שטחים פנויים המסוגלים להכיל ישוב חקלאי גדול פי-כמה מזה שיש בה עכשיו. ואין צורך להישען על עדוּת מומחים יהודים – אם-כי הם שנתמחו בחקירת כושר קליטתה של הארץ והראו את כוחם בהפראת שממותיה. אולם היהודים הם צד מעונין – ופריבילגיה זו להיות גם צד מעונין גם עֵד ושופט וגם מבַצע נתונה רק לממשלת ה. מ. ולפקידות הבריטית בארץ. אולם הממשלה אינה יכולה להתעלם מעדותה של המשלחת הערבית בארצישראלית בועידת-לונדון על מצב הקרקעות בארץ. משלחת זו לא באה ללונדון לעשות "תעמולה ציונית" או לתבוע עלבון סעיפי המנדט המחייבים התישבות צפופה של יהודים על הקרקע. משלחת זו טענה בפני הממשלה – וטענתם זו נתפרסמה על ידה ב"טיימס" מיום 11.2.39, שהשטח החקלאי הראוי לעיבוד בארץ-ישראל הוא רק 1.750.000 אקרים או 7.000.000 דונם. שטחה של ארץ-ישראל המערבית הוא כידוע 26.000.000 דונים, יוצא איפוא מדברי המשלחת הערבית ש-19.000.000 דונם אינם מיושבים ואינם מעובדים על-ידי הערבים – ואף אינם מסוגלים להיות מעובדים ומיושבים על-ידם. הערבים נאמנים ודאי להעיד על עצמם, וכשהם אומרים שהם לא יוכלו לעשות כלום בקרקע של שלושת רבעי ארץ-ישראל – אין לחלוק על דבריהם. אולם היהודים הוכיחו – והממשלה יודעת זאת – שאדמה בלתי-ראויה לעיבוד על-ידי ערבים נהפכת לאדמה פוריה ופורחת בידי יהודים. מהו איפוא היסוד לאסור על היהודים רכישת קרקע, כשיש בארץ – בכל איזור ואיזור, בכל חבל וחבל, בכל מחוז ומחוז, בהר ובעמק, על חוף הים ובשפלה, בבקעת הירדן ובערבה, בנגב ובפלשת, בהרי הגליל ובהרי ירושלים – מיליוני דונם שוממים ופנויים, שהערבים מודים בהם, כי אין הם באים כלל בחשבון בשביל עובדי-האדמה הערבים?

מה יתן ומה יוסיף לרמת-החיים של עובדי-האדמה הערבים אם שממת הארץ תעמוד בעינה, ואדמה שלא תסכון לחקלאי הערבי תיאסר גם על המתישב היהודי?

שאלות אלו הוצגו לממשלה ע"י נציגי היהודים בועידת לונדון – ונשארו בלי תשובה. "הספר הלבן" אף הוא לא יכול לענות עליהן.

לא הדאגה הכלכלית לערבים, אלא ההתנגדות הפוליטית ליהודים מונחת ביסוד המדיניות החדשה, גם בשטח העליה וגם בשטח הקרקע.

"הספר הלבן" מסתמך כאילו על הדינים-וחשבונות של כמה ועדות של מומחים. אנו יודעים ועדות פוליטיות שביקרו בארץ – וביניהן ועדת-פּיל וּועדת-החלוקה – ולא ידועה לנו אף ועדה אחת של מומחים להתישבות הארצישראלית שנשלחה הנה על ידי ממשלת ה. מ. המשלחת היהודית בועידת-לונדון דרשה מהממשלה למסור לרשות הסוכנות את החומר המדעי, הסטטיסטי, העניני שעליהם מתבסס הדין-וחשבון של "ועדות-המומחים". אם מסקנות הממשלה מתבססות אך ורק על חומר אובייקטיבי של מומחים, אין היא צריכה להתירא מלגלות את החומר לחבר-מומחים איזה שהוא, שיבדוק את הנתונים ויעביר אותם תחת שבט הבקורת. אף הממשלה האנגלית או הפקידות הארצישראלית אינה יכולה להכחיש שהיהודים בארץ גילו במקצת את כוחם בחקירת הארץ, בגילוי מקורות כלכלתה ובדיקת אפשרויות התישבותה – לא רק להלכה אלא גם למעשה, בכל אופן במידה לא פחותה מזו של האדמיניסטרציה הבריטית בארץ. הן אפילו מחברי "הספר הלבן" נאלצו להודות, ש"גידולו של הבית-הלאומי והישגיו בשטחים רבים הם מאמץ קונסטרוקטיבי מופלא הראוי להערצת העולם". היהודים גילו כוחם במציאת מקורות מים בשטחים שנחשבו לצחיחים וחרבים, בהפראת הרים שנחשבו לקרחים ועֲקָרים, ביישוב חולות שנחשבו למחוסרי תקוות ובייבוש ביצות שנחשבו להרות-קדחת. והמומחים היהודים העוסקים זה עשרות שנים בפעולה התישבותית בארץ היו מסוגלים אולי לשפוך אור על הנתונים הלקויים והמקריים שצברו חברי ועדות ששהו בארץ שבועות או חדשים אחדים. מדוע נמנעה הממשלה מהעמדת החומר והנתונים, שעליהם התבססו "ועדות-המומחים" שלה, לדרשות המומחים היהודים לשם בחינה ובקורת?

גם שאלות אלו הוצגו לממשלה בועידה הלונדונית – ולא ניתנה להן תשובה. ולשוא התפאר "הספר הלבן" בפתיחתו, שבלונדון התקיים "ויכוח מלא, חפשי וגלוי-לב".

כב"ספר הלבן" כן גם בלונדון – קדמה העמדה הפוליטית של הממשלה לבירור ולנימוקים העניניים.

 

מתכחשים ליהודים ונמנעים מהתחייב לערבים

שני הפרקים על העליה והקרקע הם גזר-דין של מוות על גידולו של הבית-הלאומי. זהו בעצם כל תכנו הברור והמסוים של "הספר הלבן". אם גזר-דין זה הוא מה שנדרש על-ידי הטרוריסטים הערבים ותומכיהם, הרי השיגו כמעט את כל מבוקשם. אבל יותר מזה לא קיבלו. אם הטירוריסטים הערבים קיווּ ל"עצמאות" ערבית בארץ-ישראל – הרי "ספר לבן" זה איכזב את תקוָתם. אמנם הפרק על החוקה גדוש ומלא הבטחות והכרזות על שלטון עצמי ועצמאות – אבל אין אלו אלא מלים נבובות בלי כל תוכן ברור ומחייב. תפילת המופתי עשתה מחצה: ממשלת-המנדט נכנעה וגזלה מהיהודים את המגיע להם לפי המנדט והצהרת-בלפור, אבל נמנעה בהחלט מהתחייב ברורות על עצמאות ; היא נזהרה אפילו מהתחייב על שיתוף הערבים בשלטון ; היא רק הבטיחה משרות לערבים יחידים אשר ימצאו חן וחסד בעיניה ; אולם נושאי-משרות אלה לא יבָּחרוּ על-ידי העם הערבי ולא יהיו כפופים לו. המשטר בארץ יהיה משטר אנגלי המחלק משרות. לא שלטון עצמי ולא שלטון ממשי – אלא תואר, משכורת וכיבודים למלחכי-פינכה ערבים, שיקָראו בשם "מנהלי מחלקות" – כשהעבודה במחלקה תיעשה על-ידי "היועץ" הבריטי לפי הוראות הנציב העליון. מה שיקרה בעוד חמש שנים ובעוד עשר שנים או בעוד חמש-עשרה שנה – על זאת תחליט ממשלת ה. מ. לפי ראות עיניה לאור הנסיבות באותו זמן. הפיצוי הממשי היחיד, שקיבלו הטרוריסטים הערבים ב"ספר הלבן" – זוהי חניקת הבית-הלאומי בעודו באבּו, הריסת תקווֹת ישראל. ואילו היו מחברי "הספר הלבן" מעונינים בבהירוּת מדינית ובהבהרת האמת היו יכולים לצמצם את כל "השקפותיהם והצעותיהם" בשנים-שלושה פסוקים: לאחר שיעלו עוד אילו עשרת אלפים יהודים לארץ במשך עשר שנים – תיסגר העליה היהודית, וליהודי ארץ-ישראל יקָבע תחום-מושב לפי ראות עיני הנציב העליון, והצהרת-בלפור בטלה ומבוטלת.

יתר מזה לא נאמר בעצם בכל התעודה הארוכה הזאת, התופסת באנגלית כשלושה-עשר עמודים צפופים ובעברית – כאחד-עשר. אבל בעלי "הספר הלבן" לא יכלו לומר זאת ורק זאת. ממשלה אנגלית אינה ממשלת גרמנית. בטמן-הולברג[iii] הכריז בשעתו בפשטות, שחוזה ואמנה אינם אלא פיסת-נייר. ממשלה אנגלית לא תאמר זאת אף פעם. היא לא יכלה לומר זאת – כי העם האנגלי לא יקבל אמירה זו, והאימפריה הבריטית לא תכּון אם שליטיה יגלו ציניוּת ברוטלית כזו. ומחברי "הספר הלבן" ידעו את נפש עמם. הם היו מוכרחים לעטוף את הפרת המנדט וההתכחשות לזכויות העם היהודי באצטלה של "פירושים נאמנים" והתחסדות מיתּממת.

את התפקיד הזה ממלא גם הסעיף האחרון ב"ספר הלבן": "בנסחה את ההצעות האלה התאמצה ממשלת ה. מ. בלב שלם לפעול בקפדנות בהתאם להתחייבויותיה הן כלפי היהודים והן כלפי הערבים - - - מטרתה היא לנהוג בצדק עם שני העמים בארץ..."

בהצהרת-בלפור הכריזה אנגליה על אהדתה לשאיפות הציוניות היהודיות – "הספר הלבן" מכריז עליהן מלחמה.

המנדט נמסר לאנגליה כדי לסייע להקמת הבית-הלאומי לעם היהודי – "הספר הלבן" רוצה להחניקו.

משלת-המנדט נתחייבה להקל על עליה יהודית – "הספר הלבן" מציע להפסיקה.

המנדט הטיל על הממשלה לאמץ התישבות יהודית על הקרקע – "הספר הלבן" אוסר אותה.

המנדט הכיר בקשר ההיסטורי שבין העם היהודי בעולם כולו עם הארץ – "הספר הלבן" מנתקו.

הפרת-אמונים זו אינה עדיין המדיניוּת המאושרת של העם האנגלי. "הספר הלבן" אינו לפי-שעה אלא הצעת הממשלה. העם האנגלי עוד לא אמר את דברו. אנו חיים אמנם בתקופה שמשקלם של הערכים המוסריים ירד בבורסה הפוליטית. אולם טעות היא לחשוב שנדם לגמרי המצפון האנושי בכלל והאנגלי בפרט.

עצם ההתחסדות של "הספר הלבן" מוכיחה שיש צורך "להצדיק" ולהסביר את הפרת-האמונים בנימוקים מוסריים ומשפטיים בפני דעת-הקהל האנגלית והעולמית. אולם המצפון עכשיו אינו תעורר בנקל – והדבר תלוי בעם היהודי, ובראשו הישוב הארצישראלי, אם ידע לעמוד בפני המעל במלוא כוחו, לא בדברים אלא במעשים שיהלמו את שאיפתו ומפעלו, מצוקתו וכבודו.

 

ירושלים, 18 במאי 1939.

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] המנדטים לארצות שהוצאו משלטונן של מדינות ששלטו בהן עד מלחמת-העולם הקודמת (תורכיה, גרמניה) ונמסרו למדינות המנצחות, נחלקו לשלושה סוגים: א. ב. ג. – לפי מידת ההתפתחות של הארצות ותושביהן. על סוג א' נמנו גם סוריה, לבנון ועיראק. – המע'.

[ii] בין תורכיה ובנות-הברית, בח' אוגוסט 1920. – המע'.

[iii] ראש ממשלת גרמניה במשך 1917-1909. את הדברים האלה אמר בקשר לפלישת הגרמנים לבלגיה הנייטרלית. – המע'.