_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לשאלות היישוב הישן

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

תהום עמוקה מפרידה בין שני חלקי היישוב העברי בארץ־ישראל, בין החלק היותר קטן, היישוב החדש, ובין החלק היותר גדול, היישוב הישן.

היישוב הישן – הורתוֹ ולידתו היתה בקדושה.  ב"ארבע הארצות" הקדושות (ירושלים, צפת, חברון וטבריה) הוא מכוֹנם, ומהקדושה הוא מתפרנס.

והיישוב החדש, שמתחילת בריאתו הזהירו לפניו אופקים לאומיים רחבים, התיחס בביטול ובבוז ליישוב הישן, ויש גם אשר ייחסו לו ערך שלילי לעבודת התישבותנו בארץ־ישראל.

בני היישוב החדש הביטו על הישן כעל גוף שאין בו רוח־חיים, ומתוך השקפה זו התיחסו לכל המתרחש ונעשה בחיי היישוב הישן בשיויון נפש ובהיסח־הדעת.

השקפה זו על היישוב הישן וערכוֹ לא רק היא מוּטעה מעיקרה, אלא מביאה גם הפסד גדול לכל עבודתנו בארץ־ישראל.

היוצר הגדול של התנועה הציונית.  בדברוֹ על דבר האמצעים והדרכים להגיע למטרה הלאומית, הראה, כעל אחד האמצעים, על כיבוש הקהילות.

ואם יש באיזה מקום שהוא שייכות ישרה בין תחיית העם העברי בארץ־ישראל ובין כיבוש הקהילה – הרי זה בארץ־ישראל גופא.  – נקח את הקהילה הא"י היותר חשובה – את ירושלים.

בירת ארץ־ישראל, שבה מתרכזים החיים המדיניים ומתוכה יוצאת השפעה על כל הארץ – עוֹדנה עיר עולמית, ואפילו עכשיו, כשהיא משוללת כל התיקונים החדישים, כבר נוהרים אליה מכל קצווי תבל רבבות תיירים.  לא יעברו הרבה שנים, וירושלים תהא מחוברת במסילות־ברזל את סוריה, מצרים, חג'אז.  כבר עכשיו בונים את הסניף חיפה–שכם–ירושלים, שיחבר אותה את חיפה ודמשק.  אין כל ספק, כי צפוּן לירושלים עתיד מזהיר בתור עיר המסחר והתעשיה היפה.

והנה על פי איזה מקרה מאוּשר או, יותר נכון, הודות לחלוקה, אנחנו מוצאים בעיר זו רוב גדול עברי.  כמעט שני־שלישי תושבי ירושלים הם יהודים.  ומיספרם הולך ומתרבה מיוצאי פרס וקורדיסטאן, תימן, סוריה, בוּכרה, אמריקה, גליציה וכו'.

ההכנסות השנתיות של מוסדיה הציבוריים, המתקבלות מכל תפוצות הגולה – מגיעות קרוב לחמישה מיליון פרנק – סכום העולה עשר פעמים על ההכנסות השנתיות של ההסתדרות הציונית העולמית.

וכספי החלוקה, שיכלו להיות למקור חיים, אוֹרה ותעצומות ליישוב הירושלמי, אילו נמצאו תחת השגחת הציבור ואילו השתמשו בהם באופן רציונלי – נהפכו לסם המוות ורעל, למעין של עבדות ושיפלות, בזיון ושנוֹררוּת.

כנופיה של חַמסנים ציבוריים, הנקראים בשם ממוּנים, גבאים, ראשי הכוללים, שד"רים וכדומה, תפשו את כל צינורות החלוקה לתוך ידם, ומלבד מה שהם וקרוביהם משלשלים לתוך כיסם את החלק היותר גדול של כסף הציבור, עודם משתמשים בכוח־החלוקה להשתרר על הציבור ולשעבד אותו, להצמית כל רעיון חפשי ולדכא כל נסיון של השתחררות, כל התחלה של הסתדרות עממית.

כלום לא היינו צריכים לשאוף קודם־כל לכיבוש קהילה זו?

חובתו של היישוב החדש כולו, בייחוד – של הציונים, היא לסדר ולאַרגן את היישוב הישן בארץ־ישראל, לעזור לשחרורו מלוחציו הפנימיים ולהעמידוֹ על יסודות בריאים ורעננים.  ואז היה בלי ספק לאחד הגורמים היותר כבירים בעבודת התישבותנו בארץ־ישראל.

נצייר לנו לרגע מצב כזה:

יהודי ירושלים עומדים על מדרגה גבוהה של התפתחות רוחנית.  הרעיון הלאומי וההכרה העצמית חדרו לתוך כל שדירות העם.  האשכנזים, הספרדים, התימנים, הפרסים, הבוּכרים וכו' – נעשו כולם חטיבה לאומית אחת, נתאַחדו בקהילה אחת גדולה.  כל ענייני הציבור מסודרים ומתנהלים על יסודות עממיים, מנהלי־הקהילה נבחרים בבחירות כלליות על־ידי כל העם, אחראים בכל מעשיהם וחייבים לתת לפניו דין וחשבון על כל פרוטה ופרוטה שמכניסים ומוציאים.

בסכומי החלוקה העצומים משתמשים למטרות יישוביות כלליות, כלכליות ותרבותיות.  מייסדים בתי־ספר עממיים, ערוכים לפי דרישות הפדגוגיה, מפיצים בין העם אומנויות ומלאכות שונות, מפתחים את המסחר והתעשיה, מייסדים קופות־מילוה, מסייעים בכל התחלה משותפת, בונים בתים, מייסדים סביב ירושלים רשת של מושבות, המספיקות לעיר בזול כל צרכי אוכל, כגון ירקות, חלב וכדומה.

בישיבות המוקדשות ללימודי הדת, מקבלים התלמידים גם חינוך חילוני ולומדים כל מיני אומנות ומלאכת־יד, כדי שאחרי עזבם את ספסל בית־המדרש לא יצטרכו לקופת־הציבור.

היישוב הירושלמי פורח, כוחו מתגבר לא רק כלפי פנים, אלא גם כלפי־חוץ.  בכל המוסדות העירוניים תופשים היהודים את המקום הראשי, הראוי להם לפי כמוּתם; הממשלה המקומית מוכרחה להתחשב את דעתם ורצונם, בכל פינה ניכרת השפעת החיים העבריים.

איזו דחיפה עצומה היה יישוב כזה נותן לכל עבודתנו!  כוח כזה היה יכול לשמש לנו לנקודת־משען פנימית לכל פעולותינו בארץ־ישראל.

אבל בני היישוב החדש והציונים עזבו את היישוב הישן לנפשו, ומרחוק עמדו והביטו איך הקהילה הירושלמית מתנוולת בבטלה ושנוֹררוּת, טובעת בבערוּת פרועה, בלי סדרים, קרועה לגזרים, ועדת צבוּעים ורמאים, רבנים הדיוטים ותלמידי חכמים שאין בהם דעת – מושלים בה!

להפסד הלאומי הנורא היוצא לנו ממצב כזה לא הוּשם לב.  כל הטענות שנשמעו מפי הארציים[1] בשעתם על דבר ארץ־ישראל כעל ארץ הפגרים והקברים – בני הישוב החדש רגילים להשמיע בנוגע ליישוב הישן.

יישוב מת, נרקב, יישוב של מורדי אור ושנוֹררים – וכי כדאי לטפל בו?

ורק עכשיו, כשתעלולי הרבנים בירושלים ותעתועיהם יצאו כבר מגבולות היישוב הישן ונגעו במושבות – רק עתה התחילו להתעסק ביישוב הישן.

אך מי אשם בנבלה האחרונה – שאינה חוליה אחת בתוך השלשלת הארוכה של הקלקולים הציבוריים בירושלים – אם לא אותם בני היישוב החדש שהקימו חומת־בוּז בינם ובין היישוב הישן ובשאט נפש התרחקו מכל עניני הציבור שלו.  ולא חָלו ולא הרגישו כי את נפש היישוב כולו הם קובעים בזה!

אבל החיים בעצמם הראו עד כמה אי־הסדרים והרקבון של יישוב החלוקה מסוּכנים גם בשביל היישוב החדש.  עכשיו נתבלט למַדי, כי שאלת תיקונו של היישוב הישן קשורה בקשר אמיץ עם כל עבודתנו בארץ־ישראל.  אך למרות זה לא ביקשו בני היישוב החדש, שלוּחי המושבות ביהודה, באי־כוח המוסדות הציוניים והעסקנים הציבוריים מיפו וירושלים שנתאַספו (בראשון־לציון, חודש זה) לרגל מעשה הקלוֹן של רבני ירושלים ואחדים מהסוחרים הירושלמים – לא ביקשו אמצעים איך להבריא את היישוב הישן, לטהר אותו מן החלאה ולהעמידהו על יסודות בריאים – אלא הסתפקו במחאות נגד הרבנים ובתי הדינים, כאילו שאלת הרבנים היא שאלת השאלות בחיי ירושלים.  אמנם דיברו הרבה על דבר חיזוק היישוב, וגם קיבלו החלטה האומרת: "בתור אמצעים עיקריים ללחום נגד כל הקמים עלינו מבית ומחוץ הננו חושבים לנחוץ:

א. להשתדל להרחיב את היישוב החדש בייחוד על־ידי התרבוּת הפועלים ובעלי המלאכה בכל מקצועות היישוב.

ב. לחזק את היישוב העברי על־ידי הסתדרות עובדים כללית של יהודי ארץ־ישראל, להחל מבני היישוב החדש ולהכניס לאט לאט את כל היסודות הרעננים גם מבני היישוב הישן".

אבל איך אפשר לצייר את התבצרותנו ותגבורת־כוחנו בארץ, בשעה שהחלק היותר גדול של היישוב הולך ומתנַוון!

אמנם, שאלת ההסתדרות הכללית, שתיתן לנו את הכוח לעמוד בפני כל אויבינו ולהסיר את המכשולים שעמדו על דרכנו – היא לנו עכשיו שאלת־החיים.  אם שתי השנים האחרונות הסתפקנו בדיבורים – עכשיו אנו חייבים להתחיל במעשים.

אולם, כל זמן שהיישוב הישן, המקיף משבעים עד שמונים אחוזים של היישוב העברי בארץ־ישראל, יישאר במצבו דהאידנא – אי־אפשר להגשים בחיים את ההסתדרות הכללית.

ולפיכך הגיעה עכשיו השעה להתחיל באופן היותר אקטיבי בכיבוש היישוב הישן, תיקונו וסידורו.

יסוד היסודות של היישוב הישן, עורק־החיים שלו – זוהי החלוקה.  החלוקה יצרתהוּ, החלוקה גידלתהוּ; בחלוקה הוא שואב את כוחותיו, וגם כל קלקוליו נובעים מתוך החלוקה.

תיקון החלוקה – זהו תיקון היישוב הישן.

לא עצם החלוקה מזיק ומסַכן – אדרבה, הרבה עלינו להודות לחלוקה.  היא שנתנה את ירושלים היהודית, בעזרתה הולכות וניבנות בירושלים שכונות ועיירות חדשות בלי כל אותו הרעש, קולי־קולות והפירסום הצעקני הבלתי נפסק של "אחוזת־בית".

ואם תוצאות החלוקה הן שליליות בעיקרן – הרי זה רק מפני סדריה הפרועים ואופן השימוש הבלתי רציוֹנלי זה.

גבאי החלוקה עושים בכספי הציבור כאדם העושה בתוך שלו ממש.  סוד גלוי הוא בירושלים, כי הבתים והנחלות של הממונים ניקנו בכספי החלוקה, ואיש איננו יודע כל חשבון על דבר ההכנסות וההוצאות.

שיטת־החלוקה בדמות נדבות ותמיכות, לא רק שאינה מיטיבה את מצבו של היישוב, אלא, להיפך, משקיעה אותו יותר ויותר בחיי שיפלות ועבדות.

ונגד המושלים הבלתי־אחראים ונגד שיטת־החלוקה הנהוגה – עלינו להילחם עד רידתם.  – והמלחמה צריכה להינטש בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ.

בחוץ־לארץ, באותם המרכזים שמשם שופעת החלוקה, צריך לפרסם את כל המעילות שהגבאים מוֹעלים בכספי־העם, צריך לבאר את כל ההפסד וההשחתה שהחלוקה בצורתה ההוֹוית מביאה ליישוב, להראות את הצורך והאפשרות לתקנה על יסודות פוֹרים ומועילים, שיביאו לידי התחזקות היישוב והגדלתו.

כאן, בארץ, צריך לנהל תעמולה רחבה בין העם, בפה ובכתב, נגד אי־הסדרים השוֹררים בחיי־הקהילה, נגד ההתפרדות המחריבה את היישוב, נגד המנהלים העושקים את ההמון, המנהיגים העוֹטים חרפה על העם העברי בתעלוּליהם, והרבנים הבוגדים בעמם.  צריך לעורר את המוני־העם האשכנזים והספרדים להסתדר, להתאַחד לקהילה אחת חזקה, מבוצרת מפנים ובעלת השפעה בחוץ.

ואז, כשהיישוב הישן יהא מתוקן, מאוחד ומסודר, וכשכל קהילה בפני עצמה ובייחוד הקהילה הירושלמית תהא מאוחדת ומסודרת בפנים – תיסתם ממילא התהוֹם הרובצת בין שני חלקי־היישוב, ואז נוכל לברוא הסתדרות עברית כללית של יהודי ארץ־ישראל, כלומר, לקשר את כל הקהילות העבריות בברית ארצית כללית.

 

"האחדות" מספר 2, אב תר"ע.

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הטריטוריאליסטים. [הערת המלבה"ד]