_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לבירור מצבנו המדיני

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

מכל ארצות-הגולה, ששמה נפוֹצו בני עמנו, היתה תורכיה הארץ היחידה שלא נתעוררה בה "שאלת היהודים". בזמן שבכל ארצות אירופה ישבו היהודים כלואים בתוך הגיטו הצר והמחניק, משוללי-זכויות, נלחצים ונרדפים בלי חשך מאת הממשלות והעמים שבקירבם ישבו – נהנו היהודים בתורכיה מחופש גמור, לא ידעו מכל הגבלות והעקות[1] מיוחדות. כל הארץ לאורכה ולרוחבה היתה פתוחה לפניהם, והיו רשאים להתישב ולהתעסק באשר בחרו. וכאשר גורשו יהודי ספרד מארצם, מצאו בממלכה העותמנית מיקלט בטוח ויחס אנושי, שלא פגשו בשום ארץ אחרת. העם התורכי לא רק פתח לפני הגולים העברים את שערי ארצו, אלא גם זיכה אותם בכל הזכויות האזרחיות; ומלבד עבודת הצבא, שהיתה קדושה ל"מאמינים" – יכלו היהודים לתפוס מקום בכל המשרות המדיניות והציבוריות, מהמדרגה התחתונה עד המדרגה היותר עליונה.

וכשם שהיו היהודים שוים בזכויותיהם עם שאר העמים בתור אזרחים, כך היו שוים עמהם גם בתור אומה. כל ענייניהם הלאומייים, כמו ענייני הדת, הקהילה, בתי-הספר, מוסדות הצדקה וכדומה, היו מסורים בידי השלטון-העצמי הלאומי, האוטונומיה הקולטורית, שבראשה עומד החכם-באשי הראשי, כעין מה שהיה "הנשיא" בארץ-ישראל, ו"ריש גלותא" בבבל.

וכך ישבו היהודים בתורכיה שלווים ובטוחים, מרוצים ממצבם המדיני ומבלי דאוֹג דאגת העתיד. נאמנים היו בבריתם לממשלה התורכית, כשם שזו היתה נאמנה בבריתה להם, וכל אינטרסים מדיניים-לאומיים מיוחדים לא היו להם.

כזה היה מצב-הדברים בימי המשטר הישן.

המהפיכה המדינית לא הכניסה לכאורה כל שינוי במצב היהודים בתור כאלה.

ובשעה, שבכל ארצות אירופה היו היהודים משוללי-הזכויות משתתפים באופן היותר אקטיבי בתנועות-השחרור המדיניות, והלוחמים העברים עמדו תמיד במלחמת החירות בשורות הראשונות ותפסו את המקום הראשי גם בכמותם – לפי ערך מספרם לשאר התושבים – כמו שראינו במאה שעברה בגרמניה ובאוסטריה ובימינו אלה ברוסיה – הנה כאן בתורכיה, מתיחסים היהודים מנקודת-המבט של ענייניהם הלאומיים בשיויון-נפש למלחמה ולהעבודה המדינית.

לומדים הם כאן גזירה שוה מן העבר על העתיד: כשם שתמיד התיחסו התורכים אליהם בידידוּת ובאימון, וכשם ששאלת היהודים לא נתעוררה בתורכיה עד היום – כך יהיה גם להבא. ולפיכך אין צורך בעבודה מדינית עברית מיוחדת, בכדי להגן על זכויותיהם האזרחיות, המדיניות והלאומיות.

אבל כמה שטחי וכוזב מבט זה וכמה מסוכנת לעתידה הלאומי של היהדות העותמנית אי-השתתפות זו במלחמה המדינית!

אמנם על ידי המהפכה התורכית לא בא כל שינוי במצבם של היהודים בפועל – אבל בכוח נתהווה שינוי גדול ועיקרי. כל זמן שבארץ היה שורר שלון היחיד, ובין העם המוֹשל, התורכים, ובין היהודים, שׂררו יחסי-ידידות, ולשאר העמים לא היתה כל השפעה על מַהלך חיי-המדינה – לא היו היהודים זקוקים לנהל פוליטיקה יהודית מיוחדת. אבל עכשיו, בשעת המשטר הקונסטיטוציוני, כשעל במת החיים המדיניים מופיעים גם יתר העמים היושבים בתורכיה – הרי המצב לגמרי אחר.ף

הממלכה העותמנית היא, כידוע, מדינת-לאומים, כלומר, יישובה מורכב מהרבה עמים ושבטים, השוֹנים זה מזה בגזעם, שפתם, תרבותם, בניינם הכלכלי-החברתי וענייניהם הלאומיים.

בתקופת העריצות, כשכל השלטון הצטמצם בידי יחיד, וכל המדינה היתה שקועה בעבדוּת ובערוּת, וכל העמים יחד, בלי הבדל בין תורכים ויונים, בין ערבים ויהודים, היו מדוכאים בחומר וברוח, לא היה מקום להתפתחות החברה הלאומית בין השדירות השונות של עמי תורכיה.

אולם עכשיו, כשהמהפכה הוציאה את השלטון מידי היחיד ומסרה אותו לידי העם, מַתחילה תקופה חדשה גם להתפתחות הלאומיוּת בחיי העמים השונים.

השחרור המדיני וההתפתחות הכלכלית גוררים אחריהם גם את התעוררות ההכרה הלאומית, התפשטותה וחדירתה לתוך השדירות הרחבות, בין העמים מתגברת השאיפה להגדרה עצמית, ועד שהשאלה הלאומית לא תקבל את פתרונה הנכון – תתחולל מלחמה קשה והתחרות עזה בין העמים השונים. כל עם ישאף לבצר את מעמדו בשדה התעשיה, המסחר והעבודה, להרחיב את חוג השפעתו המדינית, להגדיל את כוחו ושלטונו ולדחוק את רגלי חברו. ורק אותו העם יוכל לעמוד בקישרי המלחמה – מי שיהיה די מסודר, מאוחד ומגין במרץ ובתוקף על ענייניו וזכויותיו.

ואם כל עם ועם צריך להסתדר ולהגן על ענייניו – עם היהודים על אחת כמה וכמה.

היהודים בתורכיה אינם מרוכזים בארץ אחת כמו רוב העמים העוקמניים, אלא כיתר אחיהם בכל ארצות-הגולה מפוזרים הם בכל רחבי המדינה, ובכל מקום שהם יושבים – שם הם המיעוט. בכל פינות החיים, בכל מקצועות העבודה הכלכלית והפעולה המדינית ייפגשו תמיד במתחרים חזקים מתוך שכניהם המרובים.

והילכך נזקקים היהודים עוד יותר משאר העמים לאַחדוּת ושיתוף הכוחות ולהסתדרות לאומית מדינית חזקה שתגן על ענייניהם הכלכליים והתרבותיים, ותעמוד על המשמר לבל יקפחו את זכויותיהם המדיניוֹת והלאומיוֹת.           

בייחוד חשובה ונחוצה הפעולה המדינית של יהודי ארץ-ישראל.

כאן יש לפעולה זו לא רק ערך מקומי צר – אלא ערך לאומי כללי, כי בעתידו של היישוב בארץ-ישראל קשורה תקוָתוֹ הלאומית של כל עמנו.

ולא לחינם עוררה מהפכה התורכית התרגשות והתענינות גדולה אצל העם העברי שבכל ארצות הגולה.

הרגיש העם כי למאורע הזה תהיה השפעה עצומה על גורלו של היישוב העברי בארץ-ישראל.

והרבה תקווֹת מַזהירות ונפרזות תלה העם במהפכה התורכית. גם אלה שעמדו עד אז מרחוק לתנועה הארצישראלית, ואפילו הרבה ממתנגדיה התחילו להרהר בעידנא דריתחא זו – שמא באמת תצמח מזה גאולת העם...

עכשיו כבר עברו יותר משנתיים, מיום שהתורכים הצעירים הכריזו על משטר חדש בארץ, ואנו יכולים כבר להעמיד את השאלה: כיצד השפיעה המהפכה על מצבנו המדיני בארץ-ישראל.

אם על פי העתונים הציוניים מחוץ-לארץ נשפוט על המצב בארץ-ישראל – נוכל להיות שבעי-רצון. העתונים הללו יודעים לבשר תמיד ישועות ונחמות מארץ-ישראל. רגילים הם להפליג בערכה של הפעולה היותר קטנה, להכריז ברעש ובקולי-קולות על כל צעד קטן קדימה, על כל כברת ארץ קנויה, על כל איש חדש שבא מעבר לים.

על הליקויים והקלקולים הפנימיים והחיצוניים המתגלים מדי פעם בפעם בחיינו – או שהם עוברים בשתיקה או שמודיעים על זה באופן שתפיג מרירוּת של הדברים ויינטלו מהם העוקצים היותר חדים.

אך אם ה"ציונים" בחוץ-לארץ, שכל היישוב אינו לגבי דידם אלא אמצעי-תעמולה בשביל "עבודתם הציונית" יכולים להרשות לעצמם לרמוֹת אחרים – אין אנו בני ארץ-ישראל, שלנו היישוב הריהו מטרה לעצמו, אין אנו רשאים לרמות את עצמנו ולכסות על המצב האמיתי של היישוב. ולא צריך כלל להיות פאָסימי בכדי לראות שהמצב הוא לא טוב כל עיקר!

בשתי השנים הללו שאחרי המהפכה קרו בחיינו כמה מאורעות מעציבים המעוררים חששות ודאגות מרובים לעתידנו.

כשרק ניתה חירות הדיבור והעתונים יכלו לכתוב העוֹלה על רוחם – התחילה תיכף בעתונות הנוצרית תעמולה עזה נגד היהודים. ובייחוד גדלה התעמולה בעתונים של הערבים הנוצרים נגד היישוב העברי בארץ-ישראל.

עוד שנים אחדות לפני המהפכה התורכית פירסם נג'יב אזורי, ערבי-קתולי, שנשא את נפשו לייסוד ממלכה ערבית גדולה, בפר על דבר הסכנה העברית בארץ-ישראל.

אך זה היה מעשה-יחיד, שפנה בספרוֹ לממשלות ניכר.

אבל היום אנו רואים כבר המון עתונים בארץ-ישראל, סוּריה ומצרים הנלחמים בנו, ותלמידיו של נג'יב אזורי – הללו אינם פונים עוד לממשלות זרות, אלא מכוונים את התעמולה כלפי העם הערבי והממשלה התורכית. מצד אחד הם מפיצים בספאָרות הממשלה דיבות ועלילות שונות על היישוב העברי בארץ-ישראל, ומהצד השני המה זורעים את זרע השנאה ליהודים בין כל שדירות העם הערבי.

וכי הם זורעים לא על אדמה צחיחה, אלא על קרקע המוכשרה היטב לקלוט את זרע הרעל – הוכיחו לנו ההתנפלויות התכופות על מושבותינו הנמשכת זה שתי שנים בלי הפסק, ויחס החשדני של ממשלת התורכים הצעירים להתישבות היהודים בארץ-ישראל שנתגלה בזמן האחרון.

כתורכיה הישנה כן גם תורכיה הצעירה התיחסה עד היום ליהודים בידידות ואימון גמור והטעם הוא פשוט מאוד.

המשטר הקונסטיטוציוני זקוק לממון ולאנשים שיכניסו לארץ את התעשיה הגדולה ויפתחו את מסחרה, כי בלי התפתחות כלכלית אין כל בסיס למשטר החדש, ויודעים הם התורכים הצעירים, כי היהודים יכולים למלא את החסר להם ולתת את הרכוש והחומר האנושי הנחוץ להתפתחות ארצם, וכי מכל העמים רק היהודים הם הידידים היותר נאמנים של העם התורכי, מפני שאין להם שאיפות של כיבוש כמו לשאר העמים.

ואמנם תיכף אחרי המהפכה פנה נשיא בית-המורשים, אחמד-ריזה-בי, לחכם באשי, שיציע לפני ההסתדרויות העבריות בחוץ-לארץ להטוֹת את זרם ההגירה העברית לארצות תורכיה.

אך כנראה עלה סוף סוף בידי שונאינו לעקור מלב הממשלה את האימון הגמור שרחשה תמיד יהודים ולנטוע במקומו חשדים ופקפוקים.

כי הנה ראינו, שבזמן האחרון התחילה הממשלה להביט בעין רעה על התישבות היהודים בארץ-ישראל.

אך עוד יותר מעציבה השנאה של שכנינו הערבים אלינו.

זה לא כבר היינו עדים לשורה של התנפלויות על המושבות ביהודה, החל מהמושבה הדרומית קסטינה, וכלה המושבה הצפונית כפר-סבא. פה שדדו תבואות, וגם התנפלו והיכו את הפועלים והשומרים העברים. ואם בהתנפלות על קסטינה ועקרון אי-אפשר למצוא סימני איבה מיוחדים ליהודים – כאן פשטו בידואים רעבים על התבואות להשביע את נפשם ואת בהמותיהם – הנה בהתנפלות על רחובות וכפר-סבא אנו מוצאים עקבות שנאה כבושה בלב הערבים לשכניהם היהודים.

שנאה זו מקורה בפועלים הערבים העובדים במושבות. כמו כל פועל, שונא גם הפועל הערבי את  נוֹגשוֹ  ומנצלוֹ, אך מכיוָן שמלבד הניגוד המעמדי יש כאן גם הבדל לאומי בין הפועלים והאיכרים – מקבלת השנאה הזאת צורה של שנאה לאומית, ולא עוד אלא שהיסוד הלאומי גובר על היסוד המעמדי ובלבות המון הפועלים הערבים מתלקחת שנאה עזה ליהודים.

הרבה יותר רע מצב המושבות בגליל התחתון, במחוז טבריה. היישוב העברי בגליל התחתון היה נתון מתחילת יצירתו בתנאים קשים מאד בנוגע לשכניו. מצד אחד היה מוקף שבטי בידואים פראים ויישוב של ערבים תקיפים וחַמסנים ומהצד השני – כפרים נוצריים הנמצאים תחת השפעת הישועיים ושאר הכמרים למיניהם מנצרת – זה המרכז העולמי של הנוצריות והאנטישמיות.

הכוהנים והמורים הנוצרים בנצרת ובכפרים מסיתים את העם להתקומם נגד היהודים, לקחת מהם אדמתם, לבוֹז את רכושם ולהתנַקש בחייהם.

בראש הממשלה המקומית, בטבריה ובנצרת, עומדים תמיד נוצרים, המתיחסים על פי הרוב בשנאה ליהודים ועוזרים בחשאי לתעמולה האנטישמית. ותעמולה זו כבר הביאה גם פירות.

תיכף אחרי הכרזת הקונסטיטוציה התחילו ההתנפלויות על המושבות, הנמשכות זה שתי שנים. בטחון החיים והרכוש כמעט שפסק לגמרי. המושבות עומדות במצב של מלחמה. מסחה נמצאה חדשים אחדים במצב של מצור אמיתי. בסג'רה יצאו זמן רב לעבודה כשהיד אוחזת במַלמד הבקר וביד השניה רוֹבה ממוּלא.

ותוצאות המאורעות הללו – ששה קרבנות אדם: ששה כוחות צעירים, רעננים, שלושה איכרים ושלושה פועלים – נגדעו, נפלו חלל מידי הערבים. חמישה מהם נרצחו בקיץ דאשתקד, במשך של שני חדשים. וזה רק לפני חדשים אחדים נפל עוד אחד.

ומי יודע אם היתה תקוּמה ליישוב העברי בגליל אלמלא הפועלים העברים ובייחוד השומרים, המגינים על המושבות בגבורה נפלאה ובמסירות נפש ממש!

נביאי השקר שלנו יבטיחו אותנו שאין השד נורא כמו שמתארים אותו – אך מי שמתבונן בעין פקוחה לכל המתהווה ומתרקם סביבנו יראה שהשד אולי הרבה יותר נורא מאשר תיארנוהו.

מבשרי הישועות והנחמות יתנחמו כי כל זה רק פרי הבלבולים הכלליים השׂוֹררים בכל חלקי הארץ, תוצאות תקופת בין-השמשוֹת, בזמן שהמשטר הישן בטל והמשטר החדש לא הספיק עדיין להכות שורש ולהנהיג סדרים במקום האַנרכיה ששלטה עד היום.

נחמה זו נחמת-שוא היא, אף כי יש בה מקצת אמת.

הנה נרצח לפני שבועות אחדים גרמני אחד מחיפה על-ידי פלח מכפר טירה. סיבות הרצח הזה הן כמעט דומות לסיבת הרציחות וההתנפלויות במושבותינו. פראוּת הערבים, מנהגי גאולת הדם, השנאה הכבושה לזרים וכדומה – אבל התוצאות הן אחרות לגמרי.

שישה-עשר ערבים מטירה נאסרו בנחושתיים והושבו במאסר. לרוצח וחבריו נכונים העונשים היותר חמורים, הערבים ייוָכחו שהגרמנים אינם הפקר ולא בנקל יעיזו עוד פעם לנגוע בהם.

לא כן אצלנו. כאן הרי הממשלה המקומית כמעט מסייעת בידי הרוצחים והשודדים שימשיכו את מעשיהם בלי פחד – בזה שאינה אוחזת באמצעים נמרצים לתפוש ולהעניש את הרוצחים. נהרגו בבית-גן וביֶמה האיכרים ביקוב ובלוּם, בסג'רה – השומרים קוֹרנגוֹלד ובַרַל – והממשלה "אינה יכולה" עד היום למצוא את הרוצחים, בשעה שהללו מטיילים בסביבות כפריהם ומוסיפים לארוב ולהתנקש בחיי היהודים.

ומי אשם בזה אם לא הציבור העברי גופא, העומד על דם בניו בשיויון נפש גמור.

נרצח גרמני, ותיכף פנו כל הגורמים בדרישות אֶנרגיות לממשלה התורכית, לצירם הגרמני ולקיסר בעצמו שיאחזו באמצעים נמרצים להגן על חייהם ורכושם ולענוש קשה את הפושעים; והם, הגרמנים, לא ישקטו ולא ינוחו עד שישיגו ערוּבות בטוחות, שמקרה כזה לא יישנה עוד פעם; ובמושבותינו אירעו כמה וכמה התנפלויות ותגרות, ונהרגו ששה אנשים – ומה עשינו אנו בכדי להגן על חיינו ורכושנו? לא כלום!

לנו, היהודים, אין ממשלת-חוץ שנוכל לסמוך עליה ושהיא תגן בעדנו. אך דווקא משום שאין לנו לקווֹת לעזרה חיצונית, דווקא מפני שיומנו ועתידנו תלויים רק בנו בעצמנו – הרי אנו צריכים ומחוייבים להיות עוד יותר אקטיביים במובן המדיני, לעמוד תמיד על המשמר של עניינינו הלאומיים והמדיניים ולדרוש במרץ את משפטנו מאת הממשלה המרכזית בקושטא!

הדגשתי את "הממשלה המרכזית", כי עדיין אין אנו יכולים לסמוך על השלטונים המקומיים בלבד; הללו רובם שרידי המשטר הישן, בני תקופתו של עבדול-חמיד, עם חסרונותיהם ומגרעותיהם הנוֹשנים: נטילת שוחד, עיווּת הדין, שרירות לב, התרשלות במילוי חובת המישרה וכל שאר המידות היפות שציינו את הפקידים בימי שלטון היחיד.

וכשם שאין אנו יכולים עדיין לבטוח בשלטונים המקומיים, כך אין אנו צריכים יותר לפנות לעזרתם של צירי הממשלות הזרות. עזרתם של הקונסולים יותר משהיא מועילה, הריהי מזיקה לנו.

אחד הגורמים הראשיים של המפכה התורכית ואחת השאיפות היותר חזקות של המשטר החדש – זהו החפץ העז של העם התורכי לפרוק את עוֹל האפוטרופסות והשעבוד, שהטילו הממשלות האירופיות על מדינת עותמן בימי מלכותו של עבדול-חמיד.

והממשלה דהאידנא, המתאַמצת כל כך להשתחרר מהשפעתם הגדולה של צירי הממשלות הזרות ולבטל את זכויותהם המרובות, אינה יכולה להביט בעין יפה על זה, שאנו פונים בכל פעם לקונסולים הזרים וגורמים להתערבותם בענינים הפנימיים של תורכיה. אנו צריכים ויכולים להישען בעבודתנו המדינית רק על המשטר החדש ועל הממשלה העומדת בראשו.

קביעת בטחון הנפש והרכוש בכל רחבי המדינה והשוָאת כל האזרחים לפני החוק – אלה הם הפּרינציפּים הראשיים של המשטר המדיני החדש במקצוע הפוליטיקה הפנימית.

אך צריכים אנו לזכור תמיד, כי החוקים היותר יפים נשארים רק על גבי הניר, אם הקיבוץ החברתי, המעונין בהוצאתם לפועל, אינו יודע להשגיח ולפקח תמיד, בלי הרף על שמירתם.

היוצא לנו מדברינו הוא זה: בכדי לבצר ולחזק את עמדתנו המדינית שנוכל לעמוד נגד שונאינו – עלינו לאַחד ולאַרגן את כל כוחותינו הציבוריים, לשתף את כל שדירות עמנו בכל חלקי המדינה העותמנית ולברוא הסתדרות לאומית מדינית במטרה לדרוש בבית מורשי-העם ומאת הממשלה המרכזית, את זכויותינו האזרחיות, המדיניות והלאומיות ולהגן על עניינינו הכלכליים והתרבותיים.

 

"האחדות" מספר 3, אלול תר"ע.

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] לחץ. [הערת המלבה"ד]