_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

במדרון

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

ברנר חטא. הלך ופירסם ברבים דברי מינות ואפיקורסות נוראים, מעין זה, ששאלת חיינו אינה שאלת הדת היהודית, אלא שאלת מקום עבודה פרודוקטיבית בשביל היהודים מחוסרי ארץ, שפה, תרבות וכד', וכי יכול היהודי להתיחס בחיוב או בשלילה לכל מיני האמונות, להעריץ או לבטל כעפרא דארעא כל מיני מסורות ו"כתבים קדושים" ולהיות יחד עם זה נאמן ומסור לעמו. וכדרכו, לא הלביש את דבריו מחלצות, לא כחל ולא שרק, אלא הגיד את כל אשר עם לבו, דברים עירומים, פשוטים, ברורים, חדים, בלי שום הרכנה לכאן ולכאן.

ברנר חטא. ו"הפועל הצעיר", שבו הופיעו דברי האפיקורסות, לקה על ידו. הועד האודיסאי הודיע למערכת של "הפועל הצעיר", כי "באסיפתו ביום י"א טבת, החליט להפסיק מעכשיו את תמיכת העתון "הפועל הצעיר". הגורם להחלטה זו היה מאמרו של מר יוסף חבר בגליון 3 שנה זו".

זהו החטא וענשוֹ. ברם. הועד האודיסאי אינו רוצה במוֹת הרשע, כי אם בשובו מדרכו וחָיה. ובאותו גזר-דין הניח גם פתח-חרטה. תנאי מפורש, תנאי בני גד ובני ראובן, היתנה הועד את מערכת "הפועל הצעיר", כי "אם בעתיד תיבחר מערכת חדשה – (כלומר, אם ירחיקו את ברנר ודכוָתיה) – וגם תוכנו ישתנה על ידי זה – (ז"א, שלא יגעו שוב רחמנא לצלן בקדושת הדת והמסורת) – והמערכת החדשה תמצא לנחוץ לפנות אלינו בהצעתה לחדש את תמיכתנו – ישוב הועד לדון בשאלה זו".

כידוע לא עשה הועד את הדבר הזה מדעת עצמו, אלא נתלה "באילן גדול"; הרי זה סוד גלוי וידוע לכל אחד – ידו של אחד העם היתה כאן באמצע. ראה אחד העם בדברי ברנר מעין הטחה וגידוף כלפי היהדות, נזדרז וכתב לועד של חובבי-ציון – וזה עשה מה שעשה. – את כל הדבר הזה ראוי לציין לזכרון, גם מבחינת "רוח הזמן", וגם מבחינת "הנפשות הפועלות".

היה זמן, שהיה מוסכם ומקובל אצל כל העובדים הלאומיים, שאין לערבב את שאלת הדת בשאלת האומה. ברי היה לכל אחד, שבשדה העבודה הלאומית יכולים להתאחד ולהתחבר אנשים בעלי השקפות ודיעות דתיות שונות זו מזו מן הקצה אל הקצה – כי הדת לחוד והעם לחוד. יכול אדם להיות כופר בעיקר ויחד עם זה יהודי לאומי המסור לעמו וארצו ודואג לעתידותם יותר מהיהודי האדוק בדתו ומדקדק על "קוצו של יוד". כל זה היה מן המושכלות הראשונים והמפורסמות שאינן צריכות ראיה.

"יכול אני להוציא משפט כלבבי על האמונות והדיעות שהנחילוני אבותי, מבלי שאירא פן יינתק על ידי זה הקשר ביני ובין עמי; יכול אני אף להחזיק באותה "הכפירה המדעית הנושאת עליה שם דאַרוין", מבלי שתצא מזה אינו סכנה ליהדות"[1].

את הדברים האלה כתב לא יוסף חבר, אלא – אחד העם לפני עשרים שנה...

"אין אנו מרגישים בלבנו שום נטיה לעסוק בעניני הדת ותיקונה, וכל שכן שרחוקים אנו מכל הירהור לערבב שאלת הדת בחיבת-ציון, וכל מגמתנו היא רק שלא יערבבו גם אחרים שתי פרשיות אלו[2].

"ולא אחת ולא שתים – כך מעיד אחד העם על עצמו – פירסמתי גם אני בעצמי מאמרים שונים, שהיו יכולים לתת חומר מספיק לקנאים לפגוע בי", ובכל זאת לא קרה, "שיגערו החברים הדתיים ויחשבו חירות הדעת כמכשול על דרך העבודה המשותפת" האם לא יכולנו לחשוב על יסוד כל זה, כי כבר היתה הסבלנות לקנין אמיתי וקיים בתוך חובבי-ציון, לכל הפחות – אצל אחד העם?...

והרי עוד לפני עשרים ושתים שנה הציע אחד העם "השקפה מיוסדת בעיקרה על הסבלנות המוחלטת, (הפיזור[3] שלי ב.ג.) בענייני אמונות ודיעות; בראותה בחיבת-ציון דגל לאומי כללי, שאין בו לא קינאה לשם הדת ולא תחרות לשם הדעת, כי אם עבודת אחים יחדיו לשם ציון וישראל".

ועכשיו בא אותו אחד העם והליך את חיבת-ציון לקאנוֹסה...

מה שנוגע לאחד העם – הרי אפשר עוד ללמד עליו סניגוריה. מתחילה כסבור היה הכי – ועכשיו סבירא ליה אחרת – חזר מדעתו. ואין תופסים לאדם על דעתו הקודמת.

נשבה "רוח" חדשה בארץ – התחילו "מבקשים את האלוהים". והרוח צררה גם את חאד העם בכנפיה. ולא בכדי נטפל בעת האחרונה לשאלת הדת. הלאומיות בלבד לא מספיקה. ולא עוד, אלא שהוא מעמיד כבר את כל היהדות – על הדת (ראה "על שתי הסעיפים").

ולא ייפלא איפוא אם מצא אחד העם בדברי ברנר הטחה מסוכנת כלפי היהדות.

אבל מצד הועד האודיסאי אין המעשה הזה – אלא צביעות מחפירה והרכנת-הראש כלפי "השחורים". אותו הועד החפשי בדיעות, שהוא תומך – וזהו העיקר – בבתי-ספר חפשים, הרחוקים לגמרי מן הדת – מקנא לפתע-פתאום קינאת ה' באות! והיאך אפשר לקרוא למעשה זה אם לא צביעות וגניבת דעת הבריות?

יאמרו, שהכסף נאסף גם מ"שלומי אמוני ישראל", ובדבריו של ברנר יש בודאי מיבטאים כאלה, שלשימעם ייעשה בשרם של "שלומי אמוני ישראל" חידודין חידודין. אך האם לא יתרגז היהודי התמים עם אלהיו למיקרא דברי אחד העם על דבר "תורה שבלב" והתפתחות התורה שבכתב ושבעל פה, והאם חדלה החברה הלאומית כ"אחיאסף" לתמוך ב"השלוח" משום שאחד העם היה עורכה?

תאמרו, אחד העם דיבר בזהירות, וברנר עבר את הגבול. אבל היכן הגבול הזה? מי זה ישפוט – עד כאן מותר, מכאן ואילך אסור? ובכלל, מי זה יציב גבולות לדברים שבלב. וכי מהי חירות-הדעת – אם לא הריסת כל המחיצות והסייגים והנדרים החוצצים בעד מחשבת האדם?

וכיצד רשאי עכשיו אותו הועד לתמוך בגימנסיה העברית, שגם שם מלמדים, כידוע, דברים המתנגדים מן הקצה אל הקצה לכל הקודש ומקובל לפי הדת והמסורת? והלא גם שם צריך הוא מעכשיו לדרוש, שיחליפו את המורים האפיקורסים בד"רים "מזרחים" ושכל הלימודים יהיו שם על טהרת הקודש ובנוסח פרנקפורט! – כל המתחיל במצוה – אומר לו: גמור!

אם הועד דורש היום מהעתון הנתמך על ידיו שלא יפגע במסורת וקדשי הדת – יהא נאלץ מחר לדרוש דבר זה גם מבתי-הספר הנתמכים על ידיו. ואם כן – מה בינו ובין צדיקי המזרחי? וכל הועד – מה עבידתיה?

הועד האודיסאי התיצב עכשיו על דרך מסוכן והתחיל צועד במדרון, - ודוקא בשעה זו, שהשחורים מכל המינים מתכוננים להחניק כל רעיון חפשי בארץ-ישראל, לפרוש את רישתם על הדור הצעיר ולהרוס את כל בתי-הספר החפשים בעיר ובמושבה – זה המעוז הנזגב, שבו נתבצר עד עתה הרעיון הלאומי החפשי בארץ-ישראל.

עד היום היה הועד האודיסאי התומך היחיד של בתי-הספר הלאומיים החפשים. והוא לא נתערב כלל בשאלות הדת. עד היום היה תומך גם בשאר המוסדות הלאומיים; "מבלי שידרשו אלו מאלו, כתנאי מוכרח להשתתפות הכוחות, קרבנות שכליים או מוסריים, בדברים המסורים ללבו של אדם וחשבונו עם נפשו".

אבל עכשיו נשתנו הרוחות.

"הימים הראשונים הטובים עברו ואינם עוד. וכל הבא מעתה ליטול תמיכת חובבי-ציון – בודקים ציציותיו תחילה וקוראים לפניו, אני מאמין, על הסדר"...

 

"האחדות" מספר 17, י"ט שבט תרע"א.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] "עבדות בתוך חירות", עפ"ד ח"א. [הערת דב"ג]

[2] "דברי שלום", שם. [הערת דב"ג]

[3] במקור המודפס הודגשו המילים לא בכתב מודגש אלא באמצעות פיזור אותיות, וכוונת דב"ג ליטול אחריות על ההדגשה. [הערת פרויקט בן-יהודה]