_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הפקידות והפועלים

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

הפקידות חוזרת על האכסניא שלה.

כסבורים היינו שכבר נפטרנו ממכה יישובית זו, שהרי הפקידות זו שפרחה ושיגשגה בתקופת האפוטרופסות הברוֹנית כמעט שנאכלה כולה בימי יק"א – אבל לא היינו אלא טועים; והריהו הולכת וקמה לתחיה בשיטת-הפקידות החדשה דמתקרית בשם "פלשתינא-אמט"[1]. ושוב הולכות ונישנות השגיאות הראשונות הכרוכות בעקבות הפקידות, וכל הנסיון הרב, שעלה ליישובנו ביוקר כה גדול ובהפסדים כה עצומים, אינו מספיק בכדי להכניס בלב "הקולוניזטורים" החדשים שלנו את ההכרה הפשוטה, שאי אפשר לבנות את היישוב רק על פי פקודות מן החוץ ולהתעלם לגמרי מדעת-הקהל המקומית. ושוב חוזרים על כל אותם הקלקולים התלויים בזדון לבם של הפקידים ואין מקשיבים לדרישות בני הארץ ותביעותיהם.

וַדאי, אין הפקידים החדשים נוהגים את שדרתם ברמה כבימים הטובים ההם, אין הם רוֹדים בבני היישוב כבאותה שעה שפקידי "הנדיב הידוע" ישבו "על מדין". נמתק דינה של הפקידות החדשה ופקידינו אף הם שינו את טעמם, כי על כן לא פקידי הגביר המושל היחיד הם, אלא עושי-דברה של הסתדרות לאומית המתיימרת בעממיותה. בהם, לא נשתנה אלא הצורה החיצונית בלבד. חתוֹך, העיקר, המהות הפנימית נשארו: הנהגה הבלתי תלויה בדעת הציבור המקומי ואינה נשמעת לדרישותיו כל-עיקר, כי אל הפקודות מגבוה, מחוץ ומרחוק היא מצפה. – ומעשה-כנרת יוכיח.

נשלח על ידי"הפלשתינא-ריסור"[2] לארץ-ישראל "אגרוֹנוֹם" אחד, וזה היה יושב כאן ועוסק בעבודה אחת, שלה היה אולי מוכשר יותר מאשר לאיזו עבודה אחרת, והיינו: היה מקבל את משכורתו מדי שבוע בשבוע או מדי חודש בחודש או מדי שנה בשנה. לאחר שנים אחדות, כשנבראה "חברת הכשרת היישוב" נימנה אותו ה"אגרונום" למנהל החוָה, שחברה זו היתה עתידה לייסד. בארץ-ישראל היה ידוע לכל מכיריו של אותו "אגרונום" שאין הוא ראוי כלל לאיצטלא זו לא מפאת ידיעותיו ולא מפאת אישיותו, ומלבד זה היה מפורסם ביחסו הידוע לפועלים עברים. ובאחת מאסיפות הועד הפועל הגדול מחאו החברים הארצישראליים נגד מינויו זה. אך כידוע, אין משגיחים בקלן ובברלין[3] בבת-קול הבאה מארץ-ישראל. וייסוד החוָה והנהלתה נמסרו לאותו ה"אגרונום". וזה הראה תיקף את מומחיותו בתקציב  המפורסם שנערך על ידיו וברוָחים הגדולים שהבטיח להכניס מהחוָה. כל מי שהיה מכיר אפילו במקצת את תנאי עבודת האדמה בארץ-ישראל יודע, שכל מיספריו נוסדו פשוט על אי-ידיעה גמורה של תנאי הארץ. ומכל הצדדים נשמעו אז מחאות גם נגד הפקיד הזה ונגד כל השיטה הזאת. אולם הפועלים לא יכלו להסתפק במחאות גרידא. פועלי הגליל, שהיו קרובים למקום המעשה והכירו בנחיצותה וחשיבותה של החוָה החדשה וערכה הרב בשביל היישוב ובייחוד בשביל הפועל העברי, אלא היו בטוחים שהמוסד הזה לא יוכל להתפתח אם ה"אגרונום" הלה יעמוד בראשה מה שיגרום ממילא הפסד גדול לעבודתנו היישובית – נימנו וגמרו להכריז בוֹיקוֹט על החוָה החדשה כל זמן שאותו ה"אגרונום" יעמוד בראשה.

מובן מאליו שהפקידות שלנו לא שעתה כלל וכלל לכל המחאות האלה. ולא עוד אלא שאחד הסופרים שלנו, הסניגור המושבע של ההנגה ובפרט של וארבורג, יצא אז בצעקת-חמס על המרד אשר נתגלה במחנה. הא כיצד? להתנגד לדעתה של ההנהגה? הייתכן? הפרופסור וארבורג, ראש הפלשתינא-ריסור, נבחר הקונגרס ומנהיג ההסתדרות וכו' וכו' גזר – ואתם רוצים לבטל? הרי זה ממש "ערעור היסודות!"...

חששותיו של סופרנו היה בכדי. היסודות לא נתערערו, והפקיד נשאר על מקומו. פועלי-הגליל הכריזו בוֹיקוֹט – הלך הפקיד דנַן ליהודה ובירר לו משם פועלים, הלהיבם בקדושת העבודה בחוָה "לאומית" ובהבטחות של זהב על דבר אחוָה וריעות בין "המנהל" (כך היה רגיל לכנות את עצמו להבדיל משם-הגנאי "פקיד") ובין הפועלים, על דבר עבודתם המשותפת הקדושה ועוד ועוד. לחרפתנו, נמצאו מנין של פועלים שלא השגיחו בהחלטת הפועלים הגליליים והלכו לעבוד תחת הנהלתו של אותו פקיד. מובן שהפועלים נתחרטו אחר כך על מעשיהם, כי הכירו את טיבו של "מנהלם", וכאשר רק נגמרה שנת-החוזה שעשו ביניהם, מיהרו לברוח מכנרת, ואחדים מהם עזבו את החוָה עוד לפני זה. ירח הדבש של חיי האחוָה פסק מהר וכל הבטחותיו של הפקיד התנדפו כעשן. הסכסוכים והחיכוכים בין הפועלים העברים ובין הפקיד לא פסקו. כמעט בכל חודש נתחלפו בכנרת הפועלים, כי אי אפשר היה להתמיד לעבוד תחת הנהגתו של הפקיד "הלאומי,, ובשעה שהחוָה ה"בלתי-לאומית" של יק"א בסג'רה היתה מושכת אליה את טובי הפועלים בגליל, היתה החוָה "הלאומית" של הקה"ק בכנרת כמעט לזוָעה בין הפעולים, ושום פועל הגון לא רצה ללכת שמה לעבוד. וסופו מוכיח על תחילתו. שלוש שנים התחכם הפקיד "לנהל" את כנרת בכל מיני תחבולות, פעם על-ידי הברת פנים לאחדים מן הפועלים ופיטורם של ה"מורדים", פעם על-ידי הבטחות-שוא וכל מיני ערמומיות אחרות. הפועלים מחאו, ערכו שביתות פעמים אחדות, ולא פעם נצטרכו ראשי ה"פלשתינא-אמט" בעצמם לבוא לכנרת לפשר בין הפועלים ובין הפקיד, עד שסוף סוף פקעה סבלנותם של הפועלים והשתמשו באמצעי האחרון הנמצא בידם והכריחו את המשרד הארצישראלי לפטר את ה"אגרונום" ממקומו. שלוש שנים של שגיאות, סכסוכים וכל מיני הרפתקאות היו נחוצות בכדי שהפקידות שלנו תתחשב סוף סוף את דעת הפועלים ותמלא את דרישתם.

עכשיו  עשתה הפקידות  שלנו צעד חדש בדרך זה, בנוגע למושבה הקואופרטיבית. כידוע צריכה להיוָסד, לפי החלטת הקונגרס, ועדה מיוחדת שתתעסק בייסוד המושבה הקואופרטיבית אחרי שייאסף הסכום הדרוש. הועדה צריכה לקבוע את קבוצת-הפועלים, למנות אגרונום-מנהל וכדומה. בועדה זו צריכים להשתתף מלבד אופנהיימר, ה"פלשתינא-אמט" ועוד גם באי-כוחם של הפועלים בארץ-ישראל. מסתבר, שכל זמן שהפועלים בארץ-ישראל לא הביעו עדיין את יחסם לכל השאלה הזאת, והעיקר, כל זמן שלא בחרו עדיין בבאי-כוח משלהם והועדה טרם נוסדה – אין כל רשות לפקידות לעשות אף צעד אחד בענין זה. אולם הפקידות חושבת אחרת. דעת הפועלים והשתתפותם בהנהגה היא לאו דווקא. סוברת היא, שדבר זה מיותר לגמרי ובכל אופן לא כל כך נכבד, ואפשר גם בלאו העי, וכך אנו רואים שעוד לפני היוָסד הועדה בא כבר לארץ-ישראל אגרונום וגם, כפי הנשמע, כבר נשלחו הנה פועלים מחוץ-לארץ בשביל החוָה הקואופרטיבית העתידה להיוָסד.

"יישוב ארץ-ישראל אני עשיתיו, אני לבדי, ואין זכות לשום אדם להתערב בעניני ולחווֹת דיעה במעשי ידי". כך ענה בגאוה ובגודל-לבב "הנדיב הידוע" למלאכוּת הידועה, שבאה לבקש מלפניו, שלא יעשה בכול על דעת עצמו ועל דעת פקידיו, אלא ישתף גם את האיכרים והחברות הלאומיות בהנהגת היישוב וסידור העבודה. הפקידות שלנו אינה אומרת דברים כאלה בפירוש. שהרי לא בכספה ולא בכסף "נדיבים" היא "עושה את היישוב" אלא בכספו של העם. אבל מעשיה אינם רחוקים לפעמים ממעשיו של בעל הדברים האלה.

הפקידות חוזרת על האכסניא שלה. אולם הזמנים נשתנו ועמהם גם הפקידות, או יותר נכון תנאי-קיומה של הפקידות. הפקידות הקודמת היה לה עסק עם איכרים ש"נשתכללו" על ידיה, והפקידות החדשה עוסקת בפועלים, שהם אך עובדים אצלה. והבדל קטן זה יביא סוף סוף שינוי עיקרי בכל שיטת הפקידות, אופיה ותכונתה.

האיכר היה קשור בכל תנאי-קיומו אל המושבה, וזו היתה תלויה בדעת הפקידות, כי הלא יישוב ארץ-ישראל, היא לבדה, עשתה אותו. רכושו של האיכר מידי הפקידות בא לו, וממילא היה מחוייב ברצונו או בעל-כרחו, לקבל גם את מרותה של זו. התמיכה וקבלת-הטובה נטלו מהאיכרים את חופשתם, עמידתם ברשות עצמם, רגש-כבודם וערכם האנושי. מובן מאליו, שהאנשים שנתרגלו לאט-לאט להכנעה, לעבדוּת, לכפיפת-הקומה, לא יכלו להילחם נגד שרירותה ותקיפותה של הפקידות ולפרוק את עולה מעל צוארם.

לא כן הפועל. חפשי הוא, כמו שאמר המורה הגדול של הפועלים, בשני מובנים: חפשי מנכסים וחפשי מעוֹל. הוא אינו מקבל טובת-הנאה מאת פקידינו, אינו זקוק לחסדיהם וממילא גם אינו כפוף לשלטונם ותלוי בדעתם. ולא עוד אלא שמכל שדירות החברה הוא היותר עומד ברשות עצמו, היותר מתקדם והיותר אקטיבי. והילכך לא יוותר הפועל אף על אחת מזכויותיו המגיעות לו בתור איש מן החברה הארצישראלית ובתור פועל.

כמה פעמים שמענו מפי "ידידי" הפועלים ולפעמים גם מאלה המתיימרים להיות באי-כוח הפועלים מתוך מחנה "הלאומיים האמיתיים", כי פה, בארץ-ישראל, צריך הפועל להקריב את עניני מעמדו לטובת עניני עמו, כי הפוליטיקה המעמדית של הפועלים גורמת הפסד לעבודה הלאומית הכללית, ומשום זה צריכים הפועלים לוותר על האינטרסים המעמדיים לשם האינטרסים הלאומיים וכו'.

אולם כל אותם הפעולים, שלא נתבלבלה דעתם ולבם לא ניטמטם על-ידי "השמות הקדושים" והפראזות המצלצלות והריקות, הבינו שאין בכל הדברים האלה אלא אחיזת עינים בלבד. כי באמת אין ניגוד כל-שהוא בין הפוליטיקה המעמדית ובין הפוליטיקה הלאומית של הפועלים. ואין הם צריכים כלל וכלל לעשות פשרות בין שתיהן, ומה גם לוותר על אחת מהן לטובת השניה. מכל הכיתות והמעמדות שבעם יחיד הוא הפועל בזה, שכל ענייניו וצרכיו עולים בקנה אחד עם ענייניו וצרכיו של כל העם. האינטרסים של הפועלים והאינטרסים הלאומיים הכלליים – הם היינו הך, ואין בין זה ובין זה ולא כלום.

עיקר העיקרים ויסודי-היסודות של הבנין הלאומי שלנו – זוהי העבודה העברית. וראש וראשון לכל הבונים והלוחמים של התחיה – הוא הפועל העברי. וכל מה שמביא לידי התבצרותו, התפתחותו, הרחבת-זכויותיו החברתיות והמדיניות ותגבורת כוחו החמרי והרוחני של הפועל העברי – מביא על-ידי זה גופא תועלת לאומית כללית. הרעיון הזה עם כל התוצאות והמסקנות הקיצוניות המשתלשלות ומסתעפות הימנו בכרח הגיוני, שהונח ביסוד השקפת-עולמם של הסוציאליים העברים בארץ-ישראל, צריך לשמש בסיס לטכסים הפועלים הארצישראליים בכלל וביחס לפקידות בפרט. לא לוותר ולא להתפשר שלא-לצורך, אלא, אדרבא, להגן תמיד במרץ על ענייניהם וזכויותיהם – זוהי חובת הפועלים בין מבחינת טובת הפועלים בתור כאלה ובין מבחינת התועלת הלאומית הכללית. ואם הפקידות רומסת את זכויות הפועלים, כמו שקרה בכנרת ובמקצת גם בלוד, ואם היא אינה מתחשבת בדעתם, כמו שהיא מנסה לעשות עכשיו בנוגע להגשמת הצעתו של אופנהיימר – מחוייבים הפועלים לאחוז תיכף באמצעים נאותים, בכדי להפסיק את הרע בתחילתו.

מקודם היינו סומכים במקרים כאלה על הקוֹנגרס. אמרנו, יתאַסף הקונגרס, נביא לפניו את דיננו, והאשם בוַדאי ישקול למטרפסיה. עד שבאו המעשים והעובדות והעמידו אותנו על טעותנו. נוכחנו, שהקונגרס אינו אלא "מיטינג" גדול הנערך על-ידי ההנהגה; ולקווֹת ממנו, שהוא ישים לב לדרישות ולקובלנות של הפועלים – אין זאת אלא תמימות יתירה. בכדי למנוע את כל הקלקולים והזדונות של הפקידות יש רק דרך אחד: לעמוד תמיד על המשמר ולהגן על-ידי השתתפות-הכוחות והסתדרות כללית של הפועלים בכל שעה שיש צורך בדבר על ענייניו של הפועל ולהתקומם נגד כל נסיון של הפקידות להפריע או לשלול את זכות הפועלים להשתתף בהנהגת המוסדות הלאומיים.

כי אם יש למי שהוא הזכות לבוא ולהכריז בגאון: "אם אני כאן – הכל כאן" – אין זה אלא הפועל העברי.

 

"האחדות" מספר 22, כ"ד אדר תרע"א.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] נציגות ההסתדרות הציונית העולמית לניהול הפעולה המעשית בארץ-ישראל, בהנהלתו של ד"ר א. רופין. [הערת המלבה"ד]

[2] שם פעלה ההנהגה הציונית שבראשה עמד הפרופסור אוטו וארבורג. [הערת המלבה"ד]

[3] המחלקה הארצישראלית ליד הועד-הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית העולמית. הוקמה כקונגרס הציוני השמיני. האגרונום הוא מ. ברמַן, שהיה אחראי לנטיעת יער הרצל בבן-שמן בידי ערבים. [הערת המלבה"ד]