הצעדים הראשונים / דוד בן-גוריון
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.
א 🔗
סוף כל סוף החליטה הציוניות הפרולטרית לזוז מעל “הנקודה המתה”, שעליה עמדה עד כה, ולגשת לעבודה מעשית בארץ-ישראל. זאת אינה אומרת שפועלי-ציון לא הבינו עד עתה את ערך העבודה המעשית. להיפך, הם היו מהראשונים שהעמידו את עיקר תעודתה של ההסתדרות הציונית על העבודה הריאלית בארץ-ישראל, בניגוד לציונים “המדיניים” שסמכו בעיקר על השתדלנות הדיפלוֹמַטית שנראה בפיהם בשם “עבודה מדינית”. כי להלכה הבינו פועלי-ציון תמיד, שהמטרה הציונית עתידה להתגשם אך ורק מתוך עבודה ממשית בארץ-ישראל עבודה שתתנהל בשיטה קבועה ובתמדה בלתי-פוסקת. ועוד בזמן שקסם הדיפלוֹמַטיה והצ’רטריסמוס1 עיור את עיניהם של רוב הציונים – עמדו פועלי-ציון ודרשו עבודה מעשית. אבל הם היו רק נאה דורשים. כשהם לעצמם, בתור חטיבה מיוחדת בתנועה הכללית, לא עשו כלום בשביל אותה העבודה, שהיו דורשים במרץ כזה מאת ההסתדרות הציונית הכללית. וכי הם לא היו רשאים להסתפק בעבודתה של הסתדרות זו – בזה לא הטיל אף פועל-ציון אחד בספק כל-שהוא. כי זכות קיומה של הציונות הפאוליטרית בתור הסתדרות מיוחדת עומדת ברשות עצמה, לא יכלה להתבסס רק על העבודה בגלות והתעודות המיוחדות שיש לה בגלות, אלא קודם כל על העבודה בארץ-ישראל והתעודות הפרולטריות המיוחדות שיש להסתדרות הפועלי-ציונית העולמית בארץ-ישראל. לידי הכרה זו באה עוד הועידה הראשונה בהאג, שבה נוֹסדה הברית העולמית. דבר זה הודגש בייחוד בועידת השניה בקראקוי, בחליטה גם על דבר האמצעים הקונקראֶטים בכדי להוציא לפועל את התעודות הציוניות הפרולטריות: יצירת הקפא"י ויסוּד משרד פועלי-ציוני בארץ-ישראל. ברם, כל זה נשאר בגדר “הבוָנות הרצויות”. לכלל מעשה לא באו. העד המכריע, לעבור סוף סוף מדברים למעשים ממשיים, עשתה רק הועידה השלישית – וזהו מה שקובע את ערכה בתנועה הפועלי-ציונית. כי למרות זה, שבועידה זו עמדו על הפרק הרבה שאלות שאין להן כל שייכות לעבודה הארצישראלית, נצדק בכל זאת אם נאמר שהועידה היתה כמעט כולה ארצישראלית, לא רק משום שלבירור השאלות הארצישראליות הקדישה את רוב זמנה אלא
שעיקר, מחמת שבנוגע לשאר הסעיפים הסתפקה הועידה בקבלת החלטות “אַפלטוֹניות”, אם אפשר להגיד ככה, בשעה שבנוגע לעבודה הארצישראלית ציינה הועידה גם את האמצעים המוחשיים בכדי להוציא את החלטותיה לפועל. והילכך לא יהא בזה רק משום “פאטריוֹטיסמוס מקומי” בלבד, אם נעריך את הועידה העולמית השלישית מבחינת השקפתה על העבודה המעשית בארץ-ישראל – להלכה ובייחוד למעשה.
הועידה הגדירה את התעודות העומדות לפני הציוניות הפרוליטרית בארץ-ישראל וקבעה את הדרכים והאמצעים המעשיים בכדי למלא את התעודות המסויימות ולהוציאן לפועל.
התעודות הללו שלוש הן:
א) סידור הפועלים בארץ-ישראל, ביצור מצבם הכלכלי והחברתי והתפתחותם הרוחנית.
ב) העבודה המדינית בתורכיה (התעמולה בקרב הפועלים העברים בתורכיה והתקשרות את הפרולטריון העותמני ובאי-כוחו).
ג) משיכת פועלים חדשים לארץ-ישראל.
האמצעים והמוסדות להגשים את התעודות הנזכרות הם – הקפא"י ומשרד-העבודה בארץ-ישראל.
עכשיו נראה עד כמה האמצעים האלה מוכשרים ומספיקים למלא את התעודות הנזכרות, ואם אופן סידורם לפי החלטת הועידה הולם את תפקידם ומתאים למטרתם.
נתבונן לכל אחד משלושת הסעיפים הנזכרים. הסעיף הראשון כולל עבודה רחבה מרובת-צדדים בכל מקצועות-חייהם הכלכליים, התרבותיים והציבוריים של הפועלים בארץ-ישראל. כאן יש תכנית שלימה של מעשים, שעיקריהם הראשיים כבר התבררו ונקבעו בעתונות הפרולטרית בארץ-ישראל. ההנחה הכללית שהכל מודים בה היא – שבשביל הגשמתה של עבודה זו נחוצה קופת פועלים ארצישראלית. בצורך של הקפא“י הכירו כל טובי הפועלים שבארץ-ישראל2, וכשהחליטה הועידה שהקפא”י תתחיל כבר את עבודתה בארץ-ישראל – הרי אין כל ספק שעשתה בזה צעד חשוב ובאה לספק אחד הצרכים היותר חשובים ומורגשים בחיי הפועל הארצישראלי. ברם, החלטה סתמית שכזו אינה מספיקה. כי אם הכל מודים בנחיצות הקפא“י וכל הדיעות שווֹת בנוגע למטרתה הכללית – הרי מכאן ואילך נחלקו הדיעות: מי ינהל את עבודת הקפא”י, מי יקבע את תכנית פעולתה, מה הם יחסית המפלגתיים – שאלות אלה וכיוצא בהן מַתנות את כל ערכה, אפשרות פעולתה ותועלתה של הקפא“י, ומאותו רגע, שהקפא”י ניגשת לאיזו עבודה שהיא, הרי הן דורשות פתרון. המצאה הועידה פתרון נכון ומספיק לשאלות הללו?
ניקח קודם כל את הצד הפוֹרמלי. הועידה דחתה את ההחלטות של המפלגה הארצישראלית. לפי ההחלטות ההן צריכה ועידת הפועלים המסודרים בארץ-ישראל ולא ועידת פועלי-ציון העולמית לקבוע את התכנית הקונקרטי של עבודת הקפא“י, ובהנהגת הקפא”י צריכים להשתתף באי-כוח אגודות הפועלים בארץ-ישראל.
הסעיף 4 של תקנות הקפא“י אומר בפירוש, שאין עבודת הקפא”י תלויה בדעת הפועלים הארצישראליים. כי רק הועידה העולמית מחליטה על תכנית עבודתה ותקציביה. הסעיף הזה נותן לבאי-כוח האגודות הזכות לחווֹת-דעה, אבל הן “זכות” זו יש ממילא לכל מי שרק ירצה להשתמש בה. ואם ההוספה לסעיף 10 משתפת בהנהגת הקפא“י גם בא-כוח אחד של אגודות הפועלים בדיעה מוחלטת – הרי זה סותר להחלטות הקודמות. מלבד זה הן לא וכל השתתפות זו לצאת לפועל, משום שהנהגת הקפא”י היא זקוקה אך ורק להחלטות הועידה העולמית, וכל עבודות הקפא“י הן תהיינה תמיד נחתכות על פי ההחלטות הללו. הרי ברור, שמהצד הפוֹרמַלי בלבד אין החלטות הועידה בנוגע לשאלות הנזכרות עומדות בפני הביקורת. ברם, כאן חשוב לא רק הצד הפוֹרמַלי. העיקר הוא, שנקודת-מבטה של הועידה היא מוטעית לגמרי. הקפא”י נוֹסדה על ידי פועלי-ציון, כי היא באה לעזור להגשמת מטרותיה של הציונות הפרולטרית. אבל מכאן ואילך פוסקת מפלגתיוּתה של הקפא“י – עבודתה הקוֹנקראֶטית נקבעת ומתנהלת על ידי אותם הפועלים, שלמעשה תתעסק הקפא”י רק אתם; ולא רק הפרינציפיוֹן הדימוֹקרטי דורש שהקפא“י תפעל לא רק בשביל הפועלים אלא על ידי הפועלים, אלא את זה דורש טבע עבודתה של הקפא”י גופא. הקפא“י מייסדת לשכות מודיעין. אינפוֹרמַציה בשביל הפועלים בארץ-ישראל, בין פנימית ובין חיצונית אפשרית, כשהיא נמצאת בקשר אמיץ את קיבוצי הפועלים המסודרים, ועדי-הפועלים במושבות והקלובים בערים – זאת אומרת כשהיא מתאַרגנת ומתנהלת על ידי הפועלים עצמם. כך הדבר גם בנוגע לשאר עבודות הקפא”י, למשל, תמיכתם וייסוּדם של בתי-מהגרים, דירות, מטבחים, קופות-מילוה ומוסדות שונים בשביל הפועלים. אף אחד מהמוסדות הללו לא יוכל להיוַסד – מבלי שיהפך למוסד-פילנטרוֹפי אם לא יתנהל על ידי הפועלים. בקצרה – עבודת הקפא“י לא תהא אפשרית כל זמן שביסוֹדה לא יונחו אותם הפרינציפים שנתקבלו בועידה השביעית: קביעת תכנית-עבודתה של הקפא”י על ידי ועידת פועלי ארץ-ישראל, כמובן מאליו בהתאם לפרינציפים של הקפא“י, והשתתפות באי-כוח אגודות הפועלים בהנהגתה. וכל זמן ששינויים אלה לא יוכנסו לתוך תקנות הקפא”י – אין כמעט שום ערך מעשי להחלטות הועידה על דבר התחלת עבודתה של הקפא"י.
דיעה יותר קוּריוֹזית נתקבלה בועידת פועלי יהודה. כאן הוציאו מן הכלל אף את “הפועלים הציוניים” שבחוץ-לארץ. הוחלט שהקפא“י צריכה להצטבר אך ורק מתרומות פועלי ארץ-ישראל. הפועלים העברים שבחוץ-לארץ המקשרים את עתידם בארץ-ישראל אינם רשאים לסייע להתבצרות מעמד הפועלים בארץ-ישראל והכשרת התנאים בשביל הגירתם לארץ עתידם. הנה פארוֹדיה מוצלחת לתורת מוֹנרוֹ3 כביכול: ארץ-ישראל לארצישראליים! ברם זה תמוה: באותה שעה שהועד המרכזי של הסתדרות פועלי יהודה פירסם ב”הפועל-הצעיר" באופן דימוֹנסטראטיבי על דבר מיאונו לקבל את הסכום של 333.50 פר. שנשלח מחוץ-לארץ בשביל קופת הפועלים הארצישראלית – באותה שעה לקח אותו הועד, כמובן בצינעה ובחשאי, כסף מאת המשרד הפלשתינאי בשביל עבודתו האינפוֹרמַציוֹנית.
“האחדות” מספר 45–44, ט“ו אלול תרע”א.
ב 🔗
טעות גוררת טעות. מכיוָן שהועידה (כלומר הרוב ה“גלותי” שבה) לא העריכה כראוי את תפקיד הפועל הארצישראלי וערך פעולתו העצמית בהגשמת התעודות הציוניות-הפרוליטריות, שוב לא יכלה לעמוד על טעמן האמיתי של החלטותינו אנו, פועלי-ציון שבארץ-ישראל, והתייחסותנו לעבודת הקפא“י, ובדרישתינו ראתה רק “סאֶפארטיסמוּס”, התרופפות רגשות האחדות וחסרון סוֹלידריוּת וכו‘, וממילא – “שאיפות מזיקות”, ובעטיין של “השאיפות המזיקות” הללו נתקבלה ההחלטה, המוזרה בכל אופן, המטילה חובה על עתונות המפלגה "לבצר ולהעמיק בתוך חלוצי הסוציאליות העברית בארץ-ישראל את רגשות האחדות וכו’”.
למוֹתר הוא, כמובן, להוכיח שלא מתוך שאיפות סאֶפארטיסטיות רוצים אנו להעמיד את עבודת הקפא"י על בסיס הפעולה העצמית של הפועלים בארץ-ישראל. מכירים אנו באחדות האינטרסים והאידיאלים של הפועל העברי העולמי, המתגלמת בציוניות הפרולטרית, כשם שאנו מכירים בתפקידו הגדול והמיוחד של הפועל הארצישראלי בתור הנושא האקטיבי והמגשים בפועל את האידיאל הציוני הפרוליטרי. כן, אילו היה ניגוד פרינציפיוֹני בין שאיפות הפועלים העברים בחוץ-לארץ ובין עבודתם ההכרחית של הפועלים העברים בארץ-ישראל, והיתה מתעוררת אצלנו שאלת מי אנו קשורים יותר ואת מי אנו הולכים יד ביד: את חברינו לדיעה או את חברינו למעשה, כלומר, את פועלי-ציון (בחוץ-לארץ) או את פועלי ארץ-ישראל, - אז היו בוָדאי צומחות אצלנו שאיפות ספרטיסטיות והיה מתרופף רגש-האחדות המחבר אותנו לחברינו שבחוץ-לארץ, משום שבעבודה קא עסקינן הכא, והעבודה והמעשים המשותפים מקרבים ומחברים יותר מדיעות מופשטות בלבד. אבל הן ניגוד שכזה אין לו יסוד ואי-אפשר כלל שיצמח אלא מתוך אי-הבנה זמנית הממַעטת את דמותו של אחד משני העיקרים הנזכרים לעיל: האחדות העולמית של אינטרסיהם ואידיאליהם של הפועלים העברים ותפקיד הפועל הארצישראלי בהגשמת האידיאלים הללו. ולכן, מובן מאליו, שאנו, פועלי-ציון הארצישראליים, איננו מסכימים לדיעה זו שנתקבלה בועידת פועלי יהודה, האומרת שפועלי ארץ-ישראל צריכים לעבוד בלי כל קשר את הפועלים העברים שבחוץ-לארץ וקופת-הפועלים צריכה להצטבר אך ורק מפועלי ארץ-ישראל; וכמו כן אין אנו מסכימים לנקודת מבטם של חברינו בחוץ-לארץ, שהברית העולמית תנהל את עבודתה הפרולטרית הרחבה (הקשורה את הקפא"י) על דעת עצמה בלי השתתפותם הישרה והתמידית של הפועלים הארצישראליים. הפעולה המשותפת של פועלי ארץ-ישראל ופועלי-ציון שבחוץ-לארץ – זהו תכסיסנו, וזהו המכוון האמיתי של החלטותינו, שנדחו בועידה העולמית.
ובסַכמי עכשיו את כל האמור על דבר הועידה לפעולת הקפא"י והשאלות השונות הכרוכות בה – הריני יכול להשתמש בלשון ההחלטה הנזכרה, אבל בשינוי-נוסח קצת:
השאיפות של חברינו בחוץ-לארץ לעשות את הפעולה הציונית הפאוליטרית בלתי תלויה ברצון המאוחד של הסתדרות הפועלים בארץ-ישראל יכולות אך להזיק. וחובתה של עתונות-המפלגה, ובייחוד זו של מפלגתנו הארצישראלית, היא לבצר ולהעמיק בתוך חברינו בחוץ-לארץ את רגשות-האחדות ושותפות-האינטרסים עם כל הפועלים העברים בארץ-ישראל המתאַחדים אתנו לפעולה משותפת…
הרבה יותר חשובות, עקביות ובעלות ערך פרינציפיוֹני הן החלטות הועידה המגדירות את שתי התעודות האחרונות של הציונות הפרולטרית בארץ-ישראל ותורכיה, היינו, נשיכת פועלים חדשים לארץ-ישראל והעבודה המדינית בתורכיה. כאן עמדה הועידה על הכרת המצב האמיתי והצרכים ההיסטוריים, הבולטים בייחוד ברגע הזה בחיינו הארצישראליים. מה שמציין עוד את ההחלטות הללו הוא – שאינן נוגעות אך ורק לציונות הפרולטרית במובן המצומצם, וערכן גדול לא רק בשביל הפועלים בארץ-ישראל או פועלי-ציון בלבד, אלא כל גורל היישוב תלוי בהן במידה מרובה, ואף-על-פי שהן נכנסות בשלימותן לתוך גדר הציונות הפרולטרית, הרי השפעתן וחשיבות מתפשטות על כל מַהלך העבודה הלאומית בארץ-ישראל.
שהיישוב העברי ייבנה על ידי הפועל העברי או לא ייבנה כלל – זה היה ברור מכבר. שעבודת היישוב צריכה להישען על העבודה העברית – היה עד עכשיו פרינציפיוֹן שרבים הכירו בו להלכה, אף-על-פי שגם מוּעטים לא השתמשו בו למעשה. אולם עכשיו נבראו תנאים כאלה, שהעבודה היישובית אינה אפשרית עוד בלי השתתפותו האקטיבית של הפועל העברי. את זה הוכיחו לנו המאורעות הידועים לכול, שאירעו בארצנו אחרי מתן הקוֹנסטיטוציה. תקופת שלטון היחיד של הכסף בעבודת היישוב עברה. בתנאים דהאידנא – שעוד הרבה זמן יעבור עד שישתנו, אם יש שישתנו – קשור כל צעד יישובי חדש בהרבה מעצורים וכל מיני קושי, שהכסף בלבד אינו מספיק בכדי להתגבר עליהם. ההוֹן זקוק כאן לאוֹן, נחוץ פה כוח ריאלי, ממשי, שיהא מוכשר לכבוש בעבודה את הנקנה בכסף. מובן מאליו שכוח זה יוכל להיות רק הפועל-החלוץ. וככה נעשתה העבודה העברית לא רק מטרה, תכלית לשאיפותינו היישוביות, אלא גם אמצעי להשגתן.
הכיבוש על-ידי העבודה היה עכשיו להכרח ולאמצעי היחיד – לא רק מטעמים לאומיים מופשטים, אלא ב“לית ברירה”. ולכן חסרון-הפועלים, שהיה עד עתה מחלתו הכרוֹנית של היישוב הקיים, נעשה עכשיו לשאלת החיים במקצוע הגדלת היישוב והרחבתו. ולא חסרון-פועלים סתם, אלא פועלים חלוצים המוכשרים ומתאימים לתפקיד הקשה והגדול של כובשי-האדמה ושומריה. אין זאת שאלת-הפועלים הרגילה במושבות. שאלה זו לא תיפתר על-ידי חלוצים, כי מעמד של פועלים אי-אפשר לברוא באופן מלאכותי בלבד. כוָנתי פה להתחלות יישוביות חדשות – כאן נחוץ דוקא יסוד של פועלים חלוצים, שלא יירתעו לאחור מקשי-התנאים והמעצורים הרבים שיפגשו בדרכם. להיפך, קושי זה ישמש אצלם כוח-מושך והוא הוא שיקשור אותם לעבודתם ויכשירם לתעודתם הקשה והפוריה.
חסרון יסוד כזה כבר מורגש כעשיו, אף-על-פי שמעטות ומצומצמות הן לפי שעה ההתחלות היישוביות החדשות; ובמידה שהתחלות אלו ילדו ויתרבוּ, בה במידה יתנגשו יותר ויותר בחסרון זה, ומכל התנאים הקשים המכבידים עכשיו את העבודה היישובית יהא חסרון זה אולי היותר קשה שבהם. ולזה התכוונה הועידה העולמית בהחלטתה – למשוך לארץ-ישראל את הפועלים הנחוצים והמתאימים.
אין כל ספק שזהו אחד הצרכים ההכרחיים היותר חשובים, ובייחוד ברגע הזה. לא פחות מזה בשל הצורך השני – הצורך בעבודה מדינית בתורכיה. כי בעבודתנו היישובית נחוץ לנו לא רק כוח ממשי פנימי, כוח-הכובש במקום-המעשה, אלא גם כוח חילוני, כוח-המגין במרכזי המדינה. צריכים אנו לרכוש כוח מדיני שיגן בתמידות על עמדתנו, קניינינו וזכויותינו, ושוב, כוח זה יכול להיות כוח הפועלים העברים, הפועלים העברים שבתורכיה. אנחנו יכולים להישען על אותם הקיבוצים שענייניהם ועניינינו שווים. הקיבוצים האלה הם – הדמוֹקרטיה העוֹתמַנית וקודם כל הדמוקרטי העברית בתורכיה. העבודה בין הפועלים העברים בתורכיה – זהו הצורך ההכרחי השני של עבודתנו היישובית בארץ-ישראל.
כמו שאמרתי לעיל יש להחלטות המגדירות את תעודות הציונות הפרוֹליטרית ערך פרינציפיוני רב, לא רק לנו אלא גם לעבודה היישובית הכללית. אבל בכדי שיהא להן גם ערך מעשי – נחוץ שמהחלטות שבכתב יהיו להחלטות שבלב, נחוץ שאותן ההשקפות שנתקבלו בועידה העולמית יחדרו עמוק לתוך תנועתנו העולמית ויתגלמו ברצון חי, פועל, יוצר.
הקפא“י ומשרד העבודה בארץ-ישראל, שעליו הוטל התפקיד לפקח על התגשמות ההחלטות הנוגעות לעבודה בארץ-ישראל, הם הצעדים הראשונים של הברית על דרך העבודה המעשית בארץ-ישראל. אבל ערך שניהם יהיה אפס ואֶין אם הם יהיו גם הצעדים האחרונים, אם אחריהם לא תבוא עבודה ריאלית רחבה ולא יבוא זרם של כוחות חדשים לארץ, אותם הכוחות הנחוצים להגשים בחיים את התעודות הגדולות שנסתמנו בועידה; אם גם להבא תצטמצם כל ציוניותם של חברינו בחוץ-לארץ בדברים או בתעמולה, ואם גם להבא ימלאו את כל הריקנות הפועלי-ציונית בקיבוץ כסף לקפא”י. התעמולה הפועלי-ציונית יהא לה רק אז ערך ריאלי, כשהיא תשמש כוח-דוחף ומעורר למרץ ושאיפות-היצירה שיש בתנועתנו העולמית לשם העבודה בארץ-ישראל גופא. התרחבות התנועה בלבד לא תיתן ולא תוסיף כלום לשאיפותינו למטרותינו. תנועתנו צריכה להתעמק, ולא רק מצד הרעיון אלא בעיקר מצד הרצון וכשרון-ההתמַכרות. תוספת חברים להסתדרות פועלי-ציון – זה חשוב מאד. אבל עוד יותר חשובה תוספת עובדים מסורים בארץ-ישראל
הועידה העולמית היתוותה את הדרך בשביל תנועתנו והגדירה את התעודות רבות-הערך והאחריות העומדות לפניה. התלך תנועתנו בדרך זו? היש לה הרצון למלא את התעודות הללו?
“האחדות” מספר 46, כ“ב אלול תרע”א.
-
השגת “צ'ארטר” מאת השלטון התורכי שיבטיח בסיס חוקי להתישבותם של היהודים בארץ–ישראל. [הערת המלבה"ד] ↩
-
ואף–על–פי–כן הפוליטיקה המפלגתית מצאה גם כאן מקום להתגדר. אחרי שהועמדה השאלה על דבר הקפא“י על הפרק בחיי הפועלים על ידי פועלי–ציון, הכיר גם הפועל–הצעיר בנחיצותה של קופה זו, אלא שראה חובה לעצמו להתיחב השלילה לקפא”י, משום שהיא מפלגתית (כלומר, משום שנוסדה על ידי פועלי–ציון) ומשום שכספה נסצבר מכל הבא אל היד, לפי דעתו צריך הכסף להיצבר רק מפועלים: מפועלי ארץ–ישראל ומפועלים ציוניים בחוץ–לארץ (דווקא פועלים ציוניים ולא פועלי–ציון. הפועל–הצעיר זהיר מלהוציא דבר מגונה מתוך פיו). ובכן הקפא“י, שמייסדיה, תומכיה ומנהליה הם פועלים ומטרתה כולה פרולטרית, פסולה משום שאינה דורשת תעודת פועל מכל הבא לקנות בול. עד היכן מגיעה פרוליטריותוֹ של הפועל–הצעיר. [הערת דב”ג] ↩
-
נשיא ארצות–הברית שמחה, ב–1823, על התערבות ארצות אירופה בעניני המחצית המערבית של כדור הארץ, ודרש: אמריקה לאמריקאים. [הערת המלבה"ד] ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.