_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

השנה החולפת בחיי הפועלים

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

עולם קטן זה של משפחת הפועלים בא"י – כמה פעוטים ודלים לכאורה חייו ומעשיו. עולם זה אינו מצטיין לא בכמות גדולה ולא באיכות מרהיבת-עין. אין כאן חזיונות מבריקים ודרמות נשגבות, אין תנועות אדירות ומלחמות מרעישות. הכל מיצער, פעוט, חד-גוני – כך נדמה לזר, למתבונן מבחוץ בחיי הפועלים בא"י. אבל כל מי שחי בעצמו בתוך עולם קטן זה, כל מי שנושא בלבו את שאיפותיו וחולם את חלומותיו, כל מי שעובד את עבודתו ולוחם את מלחמתו, יודע ומכיר כמה עשירים, מלאים ועמוקים החיים הללו, כמה יופי סמוי מן העין צפון בתוכם, כמה גבורה נעלמה מפעמת וכמה שירה אילמת מפכה בתוך הקומץ הקטן של העובדים-הלוחמים. ורק זה יודע מה גדולה פה המלחמה המתפרצת כפעם בפעם בתוך הלבבות – אותו הקרב הפנימי בין תקוה ויאוש, אמונה וספקות, חדוה וצער, התרוממות הרוח ודכדוך הנפש, פריחה וכמישה, מאמצי-הרצון ואפיסות הכוחות – אלה הסימנים המובהקים של חבלי-היצירה...

אין מגמתי פה לספר על זה. עכשיו בעמדנו על מפתן השנה החדשה רוצה אני רק לרשום רשימות קצרות מחיי הפועלים במשך השנה החולפת, ז"א לציין את המאורעות, המעשים והנסיונות היותר חשובים, שפעולתם היתה ניכרת בשעתם ויש להם ערך ידוע גם לעתיד.

מצב הפועלים החומרי הורע בשנה זו במרכז היותר גדול של הפועלים העברים – בירושלים. התמעטות החלוקה מבחוץ והריקבון המכלה את בנין החלוקה מבפנים, שהביאו בשנה זו את היישוב הישן לידי משבר, הראו את פעולתם גם על מצב הפועלים ובעלי המלאכה – והרבה מהם נשארו בלי עבודה ובלי לחם. הוצא היחיד מהמצב הרע היתה ההגירה. להגירה גרמו עוד סיבות אחרות, כגון חוק-הצבא. עזבו את הארץ הרבה פועלים ובעלי מלאכה, בעלי משפחה ורווקים. רק חלק קטן מהם פנו לפנים הארץ – למושבות ולחיפה (לעבודת-הטכניקום).

ההגירה פגעה על פי הרוב בפועלים מפותחים וככה גרמה לא רק להפסד כמותי אלא גם איכותי. אבדו לנו הרבה כוחות פרודוקטיביים, ודוקא באותו מקום שנזקק כל כך להם.

התסיסה הציבורית הגדולה שנתעוררה בירושלים לרגל המשברים במוסדות-החסד לא נתפשטה בקרב המוני-הפועלים. הללו נשארו ברובם אדישים לכל עבודה ציבורית והסתדרותית. רק מיעוט קטן השתתף בתנועת הבחירות לוועד העיר. כמקודם רחוקים הם מהרוחות המנשבות בקרב הפועלים החדשים ואינם חשים עדיין שום צורך להתאחד, להסתדר לשם הגנת עניניהם המשותפים והטבת מצבם. בית-הוועד-לפועלים שנוסד בקיץ אשתקד ונתקיים בעמל רב במשך חצי שנה – נסגר סוף סוף לרגל חוסר ההתענינות והתמיכה מצד המוני הפועלים. גם אגודת פועלי-הדפוס שנתחדשה בתחילת השנה כמעט שנתפרדה שוב, הודות לרשלנותם ואדישותם של הפועלים. כל זה מראה, לנו, ש"חומת ירושלים" עדיין לא הובקעה ועוד הרבה עמל ועבודה דרושים בכדי לכבוש את "המבצר" הזה.

המקום היחיד שבו התבצר מצב הפועלים בירושלים – זהו "בצלאל". השתא נפתחו פה מחלקות חדשות אחדות ונתרבה מספר הפועלים. עכשיו עובדים פה כשלוש מאות פועלים, מהגיל היותר צעיר (בנות 10-8) עד הגיל היותר זקן (בני 50-60), אך במקום האור שם הצללים. מוסד זה שנוסד ונתמך בפרוטות העם ושחייהם ועתידם של שלוש מאות משפחות-פועלים קשורים בו – אין לפועליו כל דעה בהנהגתו, וגורלם של שלוש מאות העובדים נמצא כולו בידי ההנהגה האקטיבית. לשוא ניסו הפועלים לדרוש את זכותם, ערכו גם שביתה, וההנהגה הבטיחה למלא את דרישתם – אבל לא קיימה את הבטחתה.

מצב הפועלים ביפו לא נשתנה כמעט השנה הזאת. כל השנה הזאת, כמו בשנה קודמת, לא פסקה היציאה מן הארץ והכניסה לארץ. רק בחיפה נתרבה בשנה זו מספר הפועלים, לרגל ההכנות לבנין הטכניקום. אבל אלה לא נוספו מחו"ל, אלא הובאו הנה מיפו והעיקר מירושלים. מלבד העבודה הזמנית בטכניקום ובגמר תל-אביב, לא נוספו השנה מרכזי-עבודה בשתי ערי החוף.

הרבה יותר עשירים ומלאי-חליפות ותמורות הם חיי הפועלים במושבות. אף כאן לא נתחוללו שינויים כמותיים חשובים, מספר הפועלים החקלאיים כמעט שלא נתרבה ולא נגרע במשך השנה הזאת. אבל כאן נתהוו שינויים פנימיים ונעשו נסיונות חדשים שערכם רב מאוד בשביל כל עבודתנו היישובית.

קודם כל אזכיר את הנסיון לייסד מושב של פועלים על יסוד חדש: על יסוד החרושת, כוונתי ל"מושבת בצלאל" בלוד[1]. בנסיון זה שׂמנו הרבה תקוות. קווינו שזה יהיה התחלה ליסוד ערי-גנים, שעבודת האדמה וחרושת-המעשה מתאחדות בהן. מושבים כאלה היו יכולים לשמש מעבר קל מחיי העיר לחיי הכפר והיו נותנים את האפשרות להתישבות המונית, משום שפה מספיקים אמצעים מצומצמים. ועוד יתרון לזה, שהמתישב עומד תיכף ברשות עצמו, כי הוא מרויח מיד מפרי מלאכתו. לפי שעה לא נתאמתו התקוות האלה. המתישבים במושבת "בצלאל" אינם שבעים רצון ממצבם ורוצים לברוח משם חזרה ירושלימה. ראשית, אין להם אותם התנאים ההכרחיים לקיומם (כגון מים), ושנית אינם עומדים ברשות עצמם, אלא תלויים לגמרי בדעת המשגיח העומד על גבם. השעבוד הזה הוא קשה עד שהביא אותם כבר לידי שביתה. מובן מאליו שמזה אי אפשר עוד לדון בכלל על טיבו של מושב כזה.

כשנעבור מפה למושבות החקלאיות נפגוש קודם-כל בחזיון אופיי אחד – התרוקנות המושבות מפועליהן העברים והתרכזותם בחוות. חזיון זה התחיל עוד אשתקד והתבלט בייחוד השנה.

מושבות הגליל התחתון שהעסיקו לפני שנים אחדות עשרות פועלים – כמעט שנתרוקנו עכשיו לגמרי מפועלים (עברים, כמובן), ומלבד השומרים העברים אין אנו מוצאים שם אלא אי-אלה פועלים יחידם. כך הדבר גם בזכרון-יעקב. וגם ביהודה (בראשון וברחובות) אין עכשיו פועלים אשכנזים. רוב הפועלים הלכו ונתרכזו בחוות ביהודה ובגליל (לוד, חולדה, כנרת, דגניה, מרחביה, פוריה ומגדל). נשארו במושבות רק שני סוגים מיוחדים: התימנים (ברחובות וראשון), משגיחים ובעלי נחלות קטנות (בפתח-תקוה). כאן יש לפנינו מגמות ברורות המראות לנו על זרמים קבועים בחיי הפועלים בהתאם לטיב החומר האנושי במחלק את הפועלים לסוגים שונים. אנו רואים פה שנשארים קיימים בעבודתם רק אותם הפעולים המתאימים ביותר על פי מצבם האובייקטיבי ותנאי-העבודה. מצד אחד התימנים, שצרכיהם מועטים ורגילים לעבודה ובעלי משפחות – תפשו עמדה כלכלית קבועה בתוך המושבות והם הולכים ומתערים בעבודתם. מהצד השני, מהפועלים האשכנזים נשארים רק אלה שתפשו את ענפי העבודה היותר עליונים – את ההשגחה וההנהלה של העבודה. וגם מפועלי הסוג הזה מתבצרים בייחוד אלה שהצליחו לרכוש להם נחלה קטנה, משק ביתי זעיר. כל שאר הפועלים שלא עזבו את הארץ והעבודה הלכו ונתרכזו בחוות. הרבה – מפני שהתנאים בחוות יותר טובים משבמושבות, המחיר יותר גבוה. תנאי-העבודה יותר נוחים וכדומה. אך לא כולם באו לחוות מהטעמים החמריים האלה. בין הפועלים של החוות יש כאלה שקצה נפשם בעבודה הסיזיפית במושבות, במלחמה הקשה והבלתי-פוריה את יחסם של האיכרים לעבודה העברית, וביקשו להם מקום עבודה שרישומם יהא ניכר בכל מהלך חייהם ושבו יוכלו להביא לידי גילוי את רצונם, יוזמתם וכשרון-יצירתם. אלה הם הפועלים שנסתדרו בקבוצות וקיבלו את העבודה בחוות באחריות משותפת ובלי השגחת פקיד, שיעמוד על גבם. הנסיון עלה יפה. השנה הזאת נתכוננו קבוצות כאלה בדגניה, במרחביה ובלוד-חולדה, וגם בפעם הזאת התוצאות בכללו משביעות רצון. נסיון מעין זה נעשה גם במקצוע המטעים. בחדרה נתיסדה בשנה זו קבוצה במטרה לקבל בקבלנות את כל עבודת הפרדסים. הנסיון הזה לא עלה יפהץ. הקבוצה נתפרדה. אולם כאן פעלו סיבות מקריות, אישיות, ואי אפשר עוד לחוות דעה בכלל על כוח-קיומן של קבוצות כאלה במקצוע המטעים.

בשנה הזאת הונח היסוד להגשמת הנסיון של ההתישבות המשותפת של אופנהיימר במושבה החדשה מרחביה. לפי שעה עומדים רק בתקופת ההכנה הראשונה, ועדיין אי-אפשר להגיד כלום ע"ד התוצאות. אך כמעט שנתברר כבר ששיטת ההתישבות המשותפת יש לה אחיזה בחיים הארצישראליים ומתאימה במידה ידועה להלך-רוחם של הפעולים, ואם התישבות זו תלך בדרך שסימן לה אביה הרוחני אופנהיימר או בדרך שהחיים והמציאות הארצישראלית יתוו לה – אז יש יסודות מספיקם להאמין שלהתישבות המשותפת בכלל יש עתיד גדול בארצנו.

מההתחלות החשובות שיש להן ערך גדול לביסוס מצב הפועלים במושבות צריך להזכיר גם את בנין הבתים לפועלים בפתח-תקוה ובחדרה. הבתים הללו נבנו מכספי הקופה הלאומית ומסכומים שונים שנתיחדו לכתחילה למטרה זו. דבר זה בא למלא את אחד הצרכים היותר הכרחיים בחיי הפועלים. אולם חבל שהבתים לא נבנו במקומות שזקוקים לזה ביותר ובמושבות שיש שם מספר הגון של פועלים קבועים ובעלי-משפחות – התימנים ברחובות ובראשון לציון. הבתים או יותר נכון הצריפים שנבנו פה ע"י המושבות אינם מספיקים לכל המשפחות, והרבה מהן מוכרחות להתגולל ברפתים ובמרתפים בדוחק גדול – וזה מכביד בעד התערותו הגמורה של האלימנט הנחוץ הזה במושבות.

הנסיונות וההתחלות החדשים במקצוע היישוב הקרקעי נתנו דחיפה לפועלים החקלאיים להתעוררות המרץ הציבורי והפעולה ההסתדרותית. בשנים האחרונות נתגברה בקרב הפועלים האדישות לעבודה ציבורית ולכל נסיון של סידור-הכוחות. ובאותה שעה דוקא גדלה ההתענינות של החברה הארצישראלית, של המוסדות הלאומיים בשאלת העבודה העברית לא רק להלכה אלא גם למעשה. התענינות זו שנתבטאה בבנין-הבתים, בייסוד מושבות-של-פועלים, בסידור הקבוצות המשותפות, במשיכת פועלים מזרחיים לתוך המושבות וכיוצא באלה. אכן, "שאלת הפועלים", הריהי שאלת האיכרים ושאלת היישוב הכללית, משום שהיא נוגעת ביסוד-קיומו של כל היישוב החקלאי והיא יכולה להיפתר פתרון גמור ומספיק אך ורק על-ידי הכוחות המשותפים של המושבות והמוסדות הלאומיים שלנו. אבל הן החלוץ והמורה-דרך הפתרון שאלה זו יכול וצריך להיות הפועל בעצמו. ודוקא במקצוע זה ניגלתה אצל הפועלים ליאות ואפיסת-הכוחות בשנים האחרונות. רוב הפועלים לא התענין כלל במצב הפועלים בוכל השאלות הכרוכות בזה, והמועט האקטיבי שהיה מסודר בקבוצות שונות, כגון "השומר", בקבוצות האריסות המשותפות, הצטמצם אך ורק במסגרת עבודתו הצרה, שבה השקיע את כל מרצו ומסירותו, אונו וזמנו, ולשאלות והתעודות הכלליות של הפועל א שם לבו כל עיקר. אבל המציאות הציגה בשנה הזאת לפני הפועלים החקלאיים שאלות חשובות שדרשו את פתרונן ועל-ידי כך נתנה דחיפה להתעוררות היוזמה הציבורית בקרב הפועלים. בתחילה בגליל ואחר כך ביהודה נתאספו הפועלים לאסיפה כללית לברר את השאלות העומדות לפניהם ולברוא את היסוד להסתדרות הכללית של פועלי המושבות. בשתי האסיפות האלו דנו הפועלים על יחסם למושבה הקואופרטיבית של אופנהיימא וע"ד אופני הסתדרותם. נבחרו ועדים מרכזיים שעליהם להיות באי-כוח הפועלים בכל עניני העבודה והם צריכים לסדר בכל מושבה וחווה ועד פועלים מקומי שיעמוד אתם בקשר תמידי בכל מה שנוגע לפועלים. צריך להודות שעדיין לא נראתה פעולת ההסתדרות. בגליל כמעט שבטלה ההסתדרות לגמרי. חברים אחדים של הועד נאסרו (לרגל המאורעות במרחביה)[2] ושאר החברים אינם עושים כלום. סימן-חיים כל שהוא הראה הועד שביהודה. הוא התעסק במקצת במשיכת פועלים מזרחיים מירושלים לתוך המושבות. אך גם פה אין רישומו ניכר בחיי הפועלים. מלבד האדישות הציבורית של הפועלים גרמו לזה גם במקצת תנאי-חייהם של הפועלים המכבידים על כל עבודה ציבורית. הפועלים האקטיביים עסוקים בעבודתם המקומית ואינם יכולים להתמסר כדבעי לפעולה ציבורית רחבה. כאן מורגש צורך במשרד עבודה מרכזי שבו תתרכז כל העבודה ההסתדרותית והאינפורמציונית של הפועלים, ובכדי שמשרד זה יהא מוכשר לעבודה נחוץ שיהיה גם בעל אמצעים חמריים מספיקים.

נצחונות חדשים נחל בשנה זו הענף היותר צעיר של העבודה העברית – השמירה. דהרות סוסי החיילים העברים וצפירות השומרים בלילות נשמעות כבר בכל מושבות הגליל התחתון (מלבד מלחמיה), בחדרה ובחוות שביהודה; עוד מעט וגם ברחובות ישתרר השומר העברי. ובכלל הולך רעיון השמירה בעהרית, שלפני שנים אחדות נחשב בעיני ה"פקחים" לרעיון רוח, וכובש את הלבבות. בפתח-תקוה ובכפר-סבא הונהגה שמירה עברית חלקית וגם בשאר המושבות נוטים יותר ויותר לשמירה עברית. מובן שלא מתוך הכרה לאומית, לא מתוך הרגשת החרפה והעלבון של השמירה הנכרית, שלא היתה אלא הכנעה, התרפסות ותשלום מס תמידי לגנבים ולשודדים ש"יגינו" על רכוש היהודים וחייהם – אלא מתוך חשבונות פשוטים; מתוך שיקול ההפסד החומרי הכרוך בשמירה הזרה ומתוך הוכחה שהדפיציט של השמירה העברית הוא יותר קטן משל השמירה הזרה – קיבלו איכרינו שומרים עברים. ומובן שלא כל המושבות הספיקו כבר לעשות את החשבון המסובך הזה – שהרי סוף סוף לא דבר קל לעשות חשבון מדויק מכל הגניבות והמעילות של השומרים הזרים...

וחשבונותיהם של יוצרי השמירה העברית? חשבון ברור וקצר: נצחונות – וקרבנות... עוד שני שומרים נפלו השנה הזאת, החברים יחזקאל ניסנוב ממרחביה וצבי ברטנובסקי מסג'רה זכרונם לברכה.

לא רבים היו בשנה הזאת המאורעות שבהם נשתקפה עמדתם הסוציאלית של הפועלים. אך גם מהמעטים יכולים אנו לעמוד על טיב המגמות השולטות בעולם המחשבות של הפועלים בארץ-ישראל.

במחצית השנה הראשונה פרצו במקומות אחדים שביתות: בחיפה (בבית החרושת "עתיד"), בירושלים (בדפוס לוי וב"בצלאל"), ובכנרת (בחוה הלאומית). בכולן לא הציגו הפועלים דרישות חומריות, ונלחמו רק נגד שרירות לבה והתנהגותה הגסה של הפקידות. דעת הקהל היתה על פי אוב על צד הפועלים. בשביתות השתתפו גם אותם הפועלים שהם להלכה נגד פוליטיקה פרולטרית-מעמדית. לא הועילה הפעם אפילו הטענה השגורה בפיות ה"לאומיים האמיתיים", שהשביתה עלולה להפחיד את בעלי-הרכוש הרוצים להשתקע בארץ-ישראל. הפועלים הכירו למעשה באמיתות העיקר הסוציאלי העברי שאין הפועלים צריכים לוַתר על עניניהם המעמדיים לטובת עניניהם הלאומיים, משום שהפוליטיקה הלאומית היותר עקיבית היא הפוליטיקה הפרולטרית של הפועלים. הפועלים עמדו על דרישתם – וניצחו. רק ב"בצלאל", במקום שהפועלים אינם מסודרים כמעט לגמרי וגם חברתם אינה מפותחה, לא ניהנו הפועלים מנצחונם, כי הפקידות לא קיימה את ההבטחות שנתנה לפועלים, כמו שהזכרתי כבר לעיל.

על חדירת הרוח הסוציאלאי-העברי לתוך הפועלים מעידה גם חגיגת מאי שחגגו בשנה זו שלושת קלובי-הפועלים בירושלים, יפו וחיפה. בחגיגות האלה השתתף המון פועלים בלתי-מפלגתיים. התעמולה הפועלי-ציונית מצד אחד והתפתחות-המציאות העברית בארץ-ישראל מהצד השני, מכניסות לאט-לאט אך בצעדים בטוחים את ההכרה בלב הפועלים, ששני המומנטים של האינטרסים הלאומיים מהאינטרסים הפרוליטריים שלו, וכי כל מה שמביא לידי הסתדרותו, התפתחותו, הרחבת זכויותיו החברתיות ותגבורת כוחו החומרי והרוחני של הפועל – מביא על-ידי זה גופא תועלת לאומית כללית.

לא רבים היו המאורעות, המעשים והנסיונות. אך הן אלה רק גרעינים. המכיר את תורת-החיים וחוקי-הגידול והצמיחה יודע כמה יתרבו הפירות במשך הזמן, אם רק הגרעינים ייקלטו והאדמה פוריה. נחוצה רק עבודה מתמידה, בלתי-פוסקת. סוף השכר – לבוא.

 

"האחדות" מספר 48-47, כ"ט אלול תרע"א.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] ב-1911 התישבו בבן-שמן, ביוזמתו של בית-הספר "בצלאל" בירושלים, משפחות תימנים צורפים. לפי התכנית עמדו ראשי המשפחות לעסוק במקצועם, והנשים והילדים – בחקלאות ובמשק הבית. [הערת המלבה"ד]

[2] לאחר שנהרג אחד המתנפלים הערבים על שומר השדות של מרחביה. [הערת המלבה"ד]