_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מֵעַרְפִלֵּי הַנֹעַר

מ"י ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

פת לחם

אוכמתא וחורתא

שבכתב ושבעל-פה

בדרך רחוקה

בין השמשות

התגלות

 

 

גויים ואלוהיו

 

שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל-פֶּה

נָהִירְנָא כַּד הֲוִינַא טַלְיָא...

זה לעֻמת זה – אבי היה טוב-לב, התהלך ברוֹך עמדי ומעולם לא יסרני; ואמי התנהגה עמדי לפעמים במידת-הדין ותדקדק עמי. אבל עם כל זה לא זזה ידי מתוך ידה. הספורים והמעשיות, שהיו שגורים על פיה, היו לוקחים את לבבי. ובשעה שפתחה את פיה לסַפֵּר מעשה שהיה או שלא היה, מיד עזבתי את חללי עולמי הקטן והייתי משתקע בשיחותיה.

כבן-חמש הייתי ולא ידעתי עוד כתב ולשון; וכשנכנסתי לחדר ולמדתי לקרֹא אשורית, חלתה אמי ותפול למשכב, וניסיתי לקרֹא בספורי-מעשיות הכתובים בשפה המדוברת. וכאשר החלותי ללמוד ולהבין את ה"חומש", והאבות ואמהות לא היו מוזרים לי עוד והייתי בקי בהם ובשמותיהם, מצאתי כר נרחב בספרי בעלי-האסופות אשר לבנות ישראל, והייתי שוקד עליהם. וכאשר גערה בי אמי, הייתי מתגנב לחדר אחר והייתי קורא בקרן-זוית.

כאשר גדלתי והייתי לבן-שבע, נפתחו לפני שערי הגמרא. רבי היה מצֻוה מאבי להתקיף עלי משנתי – אבל כיון שדשתי דשתי, ומכל השיעור שהיה שונה לי רבי לא נשארה בלבי רק המשנה, כלומר: ספור המעשה – וכשבאתי את השקלא-וטריא של הגמרא לא מצאתי את ידי ואת רגלי ולא ידעתי מאי דקאמרי רבנן.

בנוהג שבין המלמדים, כשמתחילים ללַמד גמרא לבר-בי-רב, אינם פותחים ברישא של המסכתא, כי אם מהמצעתא. גם אנכי החילותי מפרק "המפקיד", עד שבאתי אל הפרק "שנים אוחזין".

"שנים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה" – האין זה "מעשה"? "שנים רוכבים על החמור" – האין זה מאורע רב? המשנה לקחה את לבבי; ואפנה אל מורי בשאלה: רבי! הלא מהמשנה לבד אנו יודעים את סיפור המעשה והגמרא למה לנו?

– טפש, ענה לי רבי בקריצת-עין.

– זאת ועוד אחרת, הוספתי לשאול, – המשנה ספרת, כי שנים רוכבים על החמור; ומדוע תסתום ולא תפרש מי הם הרוכבים: ראובן ושמעון או מנשה ואפרים?

– טפש,

   יגד לי מורי טעמו של דבר.

– טפש! יודע אני, כי רק מעשיות אוהב אתה!

– אבל, גמגמתי לאמור.

– טפש! חושב אתה, כי הכל בתורה כה,חומש', אבל החומש לחוד והגמרא לחוד.

– האם הגמרא לא תורה היא?

– טפש! גם היא תורה היא ונִתּנה למשה מסיני, אבל ה"חומש' היא תורה שבכתב וה"גמרא" – תורה שבעל-פה.

– ומדוע לא נתנן אלהים בבת-אחת?

שאלתי זו לפי תומי, הרעישה את רבי, ויגער בי בנזיפה: חדל-לך לשאול! שים אל הגמרא עיניך.

בדברים האלה דחה אותי מורי, אבל בלבי ניקרה שאלתי זאת ימים רבים...

*

מי שלא היה בקוטב, מתא דיתבה על נהר יתרן ועל מי מעינות, בשנת חמשת אלפים שש מאות ושלושים ושתים ליצירה ב"הושענא רבא", לא ראה שמחה מימיו.

החמה יצאה להאיר לעיר קוטב ולדרים בה, וקויה המופזים נפלו על כתלי הבתים לכבוד החג. כל יושבי העיר מפזזים ומכרכרים ברחובות קריה ועוטרים את החוּפּה הפרושה על גבי כלוֹנסאוֹת. קול תוף ועוּגב ישָמע. הוא קול שמחה, קול תרועה.

ספר-תורה חדש, ספר-תורה יובא היום אל הארון! ומי זה לא ישמח? מי זה לא יֵצא לכבּדו באוּרים? כל העם למגדול ועד קטן הומה ברחוב, גם השפחות והאמהות לקחו את הילדים על זרועותיהן ותצאנה לראות בשמחת התורה...

רק בבית איש חסיד אחד יושבים כעשרים חברים מסביב לשלחן ומשוחחים. מדוע פורשים אלה את עצמם מן הצבור? הלא תרי שמחות יש כאן, שמחת הרגל ושמחת התורה!

אמנם כן. תרי שמחות יש כאן, אבל גם תרי כתות חסידים יש כאן... כתות, שאינן נוחות זו לזו, ולכל אחת רבי לעצמה ובית-תפילה לעצמה... הללו אינם יכולים לשמוח עם מתנגדיהם ובשמחת תורתם. אבל איך יֵשבו בלי מעשה, בעת שחסידי קרובץ שמחים וצוהלים? ומדוע לא כתבו גם המה ספר-תורה? למה יעמדו חסידים אחרים בראש?

פתאום התעורר אחד ממושבו ויפתח את ארגז ספריו בפנים צוהלים, ויאמר: שמעו-נא, רבותי! אתם ידעתם כי יקרים לי ספרַי כבבת-עיני, ומה גם הש"ס הזה, אשר ירושה ונחלה הוא לי מבית אבא, ש"ס קדוש שנדפס בסלויטה... את הש"ס הזה הריני נותן במתנה לבית-התפילה שלנו, ואותו נוביל בתופים ובמחולות. כי למה יגָרע חלקנו מחלק חסידי קרובץ? המה מביאים היום לבית-מדרשם תורה שבכתב, ואנן תורה שבעל-פה. קומו, אַחי, התעוררו!"

עד מהרה הביאו כדי יין, וישתו החסידים ויצהלו ויוליכו את הש"ס של חבֵרם לבית-תפילתם, ויקיפו את הבימה בקול רֵעות ושמחה, בהתעוררות והתלהבות, גם רבי בתוכם, רוקד וצוהל...

ואנכי עומד ורואה במחזה ומתבונן בדבר. ראה אותי מורי ונגש אלי ויאמר: טפש! היודע אתה אפוא מדוע לא נִתּנו התורה שבכתב והתורה שבעל-פה בבת-אחת? ...

 

אוּכְמָתָא וְחִוַּרְתָּא

עברו ימים.

מחלת אמי גברה... ותמת, ותשאיר אותי ואת אַחַי ואחיותי לאנחות. אבי התאַבל עליה איזה ירחים, וככלות ימי האבל לקח לו אשה חדשה ויביאנה לביתו. האשה הזאת הביאה אִתּה את בנותיה מבעלה הראשון ותהיינה לנו ל"צרות חיות". אחר-כך ילדה גם לאבי בנים ובנות. ואבי עני בימים ההם, כי נכסי מלוֹג של אמי הלכו לאבדון ומשמרת הרבנות כלכלה אותו במידה מועטה. "על ישראל שמריו, על שמריו פרנסתו". עינה של אשת אבי היתה צרה באורחים כמונו, ותחל להיות "צופיה הליכות ביתה".

 ימים עברו וממציאי החדשות המציאו עוד דבר-פלא אחד, בקשו ומצאו שהשמרים אינם צריכים להיות נוזלים כמים ונמכרים במשוּרה ואפשר לעשותם גם יבשים; נחתכים הם באיזמל ונמכרים במשקל. ותיכף החלו בני העיר להביא להם שמריהם מן הכרך הסמוך... לשוא גער צדיק הסביבה ביושבי העיר, שלא יקפחו פרנסת רבם; לשוא פסק אבי להורות ולדוּן איזה שבועות. אנשי קוטב הכירו שיבש ולח – יבש עדיף, ויבכּרו את היבש.

ואבי בכל רוע מעמדו לא שמע לקול אשתו, לאסור את השמרים היבשים, שיצא עליהם לעז, משום חשש תערובות חלב, באומרו: מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין, ומה גם כי החשש אינו ודאי, ואין חכם אוסר לתועלת עצמו... העניות גברה בביתנו, העוללים שואלים ללחם ובעודו בכפם יבלעוהו. חשבה אשת אבי בדבר ותבקש ותמצא תחבולה – לאפות לנו בימי השבוע לחם שחור, לחם אשר הגריס כחצץ שנינו. – ענש אותנו אלהים בלחמא עניא בימות החול, אך נתן לנו את יום השבת, שבו אכלנו לחם לבן. ואף גם זאת, עוד ביום הששי החלונו לאכול ממנו. וכה חיכינו בעינים כלות להני תרי יומי... מה עשתה אשת חיל? לעשות את יום השישי חול אי אפשר, כי מנהג ישראל תורה הוא, אבל אין הקומץ מספיק. כה פלגה ואמרה, כי ביום הששי בבקר נאכל לחם שחור, ובסעודת הצהרים נאכל לבן, ועלינו היה לחכות עוד מעלות הבקר ארבע שעות. ואני ואַחי הצעיר רעבנו באותו יום ונחכה עד הצהרים, כדי שנאכל לחם לבן לתיאבון. – פרשת "מקץ". בשבוע זה גבר הקור וצינה אחזתנו: גם הבצק לא הספיק להחמיץ, ויהי הלחם לאבן וקשה להתעכל. עברו ימי השבוע, ויום הששי בא. השכים אבי בבקר, נטל את צפרניו, טבל טבילת שחרית ועבר על שנַים מקרא ואחד תרגום, גמר את השיעור הנשאר לו מ"חוק לישראל" ואחר זה הלך להתפלל. כבר עברה השעה השתים-עשרה והוא לא בא מבית האלוהים, ואנחנו מחכים לו בכליון עינים. – –

האח, בא גד! שב אבי מבית-התפלה! מפה לבנה פרושה על פני השולחן, והכל מוכן לסעודה. בראש השולחן מונח לחם לבן ועגול והבלו עולה, סמוך לו ערוך בשר צלוי ומבושל. אנחנו רחצנו ידינו כמשפט ונברך בּרכּת "המוציא". אחזה ידי בחמדה בחתיכה ואומַר להגישה אל פי. – אבל הנה עצר בי אבי ויאמר: רואה אני, כי תאוַת הלחם הלבן גברה עליך, אבל כל בן-ישראל צריך לכבוש את תאותו... לדחות את האכילה עוד איזה רגעים. תעודת כל בר-ישראל, הוסיף לאמר, להגביר את החִורתא על האוכמתא, את היצר הטוב על היצר הרע... כדברים האלה דיבּר ועיניו נוצצו...

 

פּת לֶחֶם

ואני עודני נער אז.

אבי היה רב בעיר מִצְעָר בישראל והכנסתו מועטה. מאבי-אמי נשארה ירושה מעטה בתור קרן קיימת, ורק את הרבּית קיבּל אבי מדי שנה בשנה, וזאת הוציאה אשתו השניה לשם בניה, היא לא היתה אשה רעה כלל, אבל עשתה את הקרוב ללבה...

דרכה היה לקמץ ותתן לנו לכל צלוחית חמים, שהיינו שותים בבקר ובערב, רק חתיכת-נופת אחת, שלקקנו ממנה קמעה בין כל לגימה ולגימה.

היו אומרים, שאצל העשירים נוהגים להתיך את הנופת בתוך החמים ולשתות אותם כשהם מתוקים. לעתים, כשאבי היה גונח, אמי-חורגתי מכינה לו חמים באֹפן זה, אני קינאתי בו...

ובאחד מלילות הקיץ, ועל השלחן עמד המֵּיחם, ובו מים דַּים לכלנו, אבל חתיכות הנופת כָלו מן הבית, רק נופת טחונה נשארה עוד מעט, שאי אפשר להשתמש בה אלא אם נשים אותה בתוך החמים. לא נִתּנו לנו חמים בלילה ההוא.

אמי חורגתי הלכה אל החדר השני. וירא אבי, עד כמה אני רוצה בחמים, ויתיר לי בחשאי לשים את הנופת בצלוחית אחת.

עודני בולע את החמים המתוקים, והנה היא באה, חמתה בערה, ותחטוף את צלוחית החמים מידי ותשפכם על הקרקע. ואקפוץ ממקומי ואקללֶה...

אבי נדהם. גם אני נדהמתי על המעשה אשר עשיתי. היה עלי לאכול לבדי. אַחַי התרחקו ממני. מוחרם הייתי.

נער הייתי ולא ידעתי עד היום דבר מרגשי הבדידות, והנה הרגשתי את הכאב של שַמוּתי ואכעס על הורי.

ויהי היום, כאשר השמש האירה, קמתי ועזבתי את בית אבי.

יצאתי אל המגרש הריק מחוץ לעיר. בימות הקיץ בו מרעה לנמוּשוֹת שבצאן, ובימות החורף העשבים מתים ויכסהו השלג.

גם ריחִים-של-רוח שם וחרבים עומדים משכבר הימים, ושם מקום משחק לנערים, בהיותם פטורים מן החדר בימי שבתות.

ישבתי על המעלות ולא ידעתי את נפשי. חיפשו אותי ולא מצאוני.

רעב הייתי כל היום, וגם הרגשתי מעין פחד בנטות צללי ערב.

מַשמים ישבתי ואקשיב את הדממה אשר סביבי. לי לא היה ברור הדבר, אבל רגשות שלא כדאתמול דחקו אותי; לי נדמה אז כמו נִמח כל אדם ואנכי לבדי.

ולפתע הרגשתי בחֻבּי מעין רגשי רחמים, רחמים בלי נשוא ובלי כל עצם פלסו להם נתיב בלבי. נשאתי עיני והנה נערה אחת שבה מן העדר עם עֵז אביה, אשר פגרה לבוא, והנערה נאוה, לה עיני תכלת ושערות צהובת, המכתירות ראשה.

היא עומדת לפנַי בהדר חנה, נתנה ידה אל הסל והושיטה לי פת-לחם.

רק מלה אחת חפצתי לאמור לה, והיא מהרה ללכת ממני. עוד אני רואה את צלה, ואחר-כך גם זה אין... נוגה בא והלך... ואפול על פני ואבךּ. –

עברו ימים רבים עם כל גלגולי מסיבותיהם, גם אהבתי וגם שנאתי, ורבות ראיתי. אבל נפש הנערה הזאת היתה הראשונה שפגשתי בימי הבלי, אותה גם לא אוכל לשכוח...

 

הִתְגַּלּוּת

...עד אותו יום האמנתי בשטן למחצה ועשיתיו כמין חומר... לא ראיתיו בעיני בשר, אבל לִמדו אותי דרכיו כל הספרים בבית אבי וגם אבי בעצמו.

מלמד היה אבי אותי לאמור, שכל העולם החיצוני הוא מעשה-שטן... הארץ היא השטן וכל אשר יֵרָאה בעינים הוא רק מעשה-שטן, אילנות נאים, נִירות נאים, מִגרשים נאים ויערות נחמדים – המה מין אחיזת-עינים של השטן וסיעתו. וחלילה לנו לשמוע בקולו; עלינו לסגור את עינינו, לקיים מה שנאמר: עוצם עיניו מּראות ברע...

והרע – הוא כל דבר שנעשה לא לשמו יתברך ולא על פי יחודו. הרע אינו מוחלט, כמו שהטוב אינו מוחלט, כמו שהטוב אינו מוחלט; אבל השטן מכריע בכל דבר להרע... הוא שולט בַּכֹּל וידו בַּכֹּל...

אני עוד לא השכלתי אז, לא קראתי עוד בספרים חיצונים; אבל כבר התעורר בי הצורך להבין ולהרגיש. ומכמני העולם היו מתגנבים בחֻבּי...

באחד הימים, אמצע הקיץ היה, הרגשתי את הוד היופי. ודוקא באותו יום תקפה עלי יראת-שמים וחפץ הייתי לנַצח את השטן על ידי התמדה יתרה בלמוד. אבל הנני יושב על יד הספר הארוך והוגה בו מבלי הבין פירוש דבריו.

ולפתע אחזני רוח לצאת החוּצה, אמרתי לאבי, שאני הולך לחנות לקנות דיו; ובעמדי מעבר לדלת נטיתי מן הדרך. עיר מולדתי קטנה היתה, אבל מרחב מסביבה.

הנה חוץ משער-העיר שדמוֹת בר ובדרך-המלך העוברת ביניהן עומדים אילנות מצלים.

רוח צח נוגע בבּר, ואני רואה במִשחק גליו.

השמש עומדת במרום רקיע. מנוחת הטבע לפני ובלבי כמו מתעורר דבר-מה...

ולפתע אני קורא לאמר: לא! השמים אינם השטן! השמש אינו השטן! האילנות אינם בני השטן! לא נזדייף העולם על ידי השטן.

אני עומד נדהם ונרעש. כל אשר בי מתעלה. הנני מחַבּק אילן אחד, עומד אני בצלו, אני מחַבּקו בכל רחשי נפשי.

 

בֵּין הַשְמָשוֹת

ומני אז אני הולך לבדי לטייל, בלי סיעת רעי, שזה דרכם שחוק וקלות-ראש, הרי אני כבר למעלה משלוש-עשרה ואחריותי עלי...

והאחריות הלא רבה היא לבן-אדם עלי אדמות, כל נדנוד, כל נקיפת אצבע מלמטה תִּכָּתֵב בספר שם למעלה, הכל יִכָּתֵב שם, כל מעשי האדם ומחשבותיו.

הכל צפוי. כל מה שהוא פה למטה, צפוי שם למעלה.

-------------------

במורד ההר הנני מטייל בבוא השמש, שם בעיר שחָנה רבן של החסידים. לחזור על משנתי יצאתי – משנת ארבעים חסר אחת – ואני מסיח דעתי להסתכל בהוד אשר מסביבי. מסיח אנכי דעתי לראות מה נאה ניר זה; מה נאים שפיים הללו. נוכחתי, כי מתחייב אנכי בנפשי...

אני שב למשנתי ואני עָמֵל ללוּן בעומק של שאלה שאין עליה תשובה; אבל עוד פעם לבי הולך שבי למראה העולם אשר מסביבי. – לבי ילך שבי למקום שלא נודע לי...

איפה אני נמצא? איפה? הגיעה העת לתפלת-ערבית.

ומני אז אני נלחם את יצרי, אבל יצרי גדול ממני ומעביר אותי על דעת קוני, פעם בבטלה ופעם במחשבות זרות. גם מטבעות ממש אני גונב מקופת "רבי מאיר בעל הנס", כדי לשלם בהן ליוחנן הצַּיָּר, ללמוד מלאכת הציור חשקה נפשי.

רק קוים אני עושה, רק שרטוטים בעופרת, זעיר שם זעיר שם, ולעתים גם בצבעי תכלת ואדום; אבל מרגיש אני, כי הקוים הללו, השרטטים והצבעים מביעים איזה דבר, אשר בספרים לא מצאתי כמוהו...

מין תנועה הוא השרטוט, תנועה שאינה בעיקרה לא מחשבה ולא מעשה; אבל יש בה חיוּת שלא ידעתי עד עתה.

אבי גוער בי בכל פעם שרואה אותי עוסק בכאלה. "רוח רעה נכנסה בו" – הוא אומר. – גם אני ירא מפני הסטרא אחרא.

חוזר אני בתשובה. קונם עלי העופרת וכתובת-קעקע, ואני שב לספרי-יראים. אבל עוד עיני משוטטות באותיות הספר הקדוש, מבלי משים אני ממשמש בצלחתי, לוקח את העופרת ומצייר על גבי גליוני הגדול צעצועים פשוטים.

עבֵרה גוררת עבֵרה. לא רחוק מרחוב אבי-אמי, שבו אני והורי דרים ואוכלים על שולחנו, יושב אחד מאצילי פולין. הוא זקן הולך נשען על מקל של שן. ב"מלחמה" אבדה רגלו; בעתה רוח-רעה את אשת נעוריו. גם בתו יושבת צרורה; אולם לפעמים בשיר תתן קולה, והקול מלא נכאים, מעוררים בי רגשי תמהון ונֹעם...

הנה מאחורי הארמון של האציל שרידי חומת העיר הישנה. גם בית-תפלתם עם מגדלו הירוק שקוף על פני הככר ההיא; וסמוך לביתנו הנה בית-המדרש של בעל-השם, שריד קודש.

על הכרכוב הנמוך אני יושב, והנערה הארמית בת האציל נותנת בשיר קולה, אקשיב נֹעם עמוק, לא הקשבתיו כמוהו גם בזמרת חזן ומשורריו. ואני עולה בידי וברגלי על החיץ ואני מרכין אזני אל הקול המתהלך בגן.

לפני המשוררת אבוא, אסתיר פני בסינרה ואבכה.

---------------

אסון קרה אותי: בלכתי לפנות ערב מבית-המדרש הסתכלתי, מבלי משים, אל הכובסות המעוטפות לבנים ולבי כמו סַר וזעף. –

ויש אשר היצר הרע, המתנמנם בי, התעורר, ואני מעיז להתגנב אל נקיקי הסלעים על יד הנחל לראות בעוֹלוֹת מן הרחצה...

אֵלי! אֵלי! הנני רשע גמור, אינני עוצם עיני.

אני צם אחר זה, מענה את גופי; הנני לומד תורה לשמה ומתפלל בכוָנה: אלהי, נצור עיני מרָע. – – –

אבי, שהיה מבקר את רבו בימים נוראים, בשלוש רגָלים ובשאר השבתות הגדולות, ואשר הלך לפעמים גם רגלי אל רבו, כדי לקבל שכר הליכה, היה כמעט אורח בביתנו, ולא היתה לו עת להתבונן אלי. אבל עיני אמי השחורות היו מביטות עלי בדאגה... היא ישבה תמיד דוממה, גם אותי חִבּבה במין שתיקה. וכשאני שֹם ראשי על ברכּה, והיא מעברת בידה על פני, היא בוכה...

פעם דִבּרה אלי לאמר: אַל נא, בני! אַל תרחיק ללכת – עודך נער. –

על פניה היפים נראה כעין צל, והיא מסלסלת בשערותי ברחמי-אֵם.

אין דבר. המטֻטלת של השעון העתיק מתנועעת כדרכה...

 

 

בְּדֶרֶך רְחוקָה

בערב שבת היה הדבר, בעוד היום גדול. –

אחרי שרחצנו, אני ואחי ואחיותי, במים חמים והחלפנו את מלבושינו, תחבה לי אמי בכפי אגוֹרה  בת עשרים, לאמר: לכו, בנַי, וקנו לכם מטעמים והיטיבו לבכם!

בכור לנחלה הנני, ועל כן שמַתני לגזבר; אבל זאת הפעם לא מילאתי מלאכוּתי באמונה... פיַסתי את הקטנים בפיתוחי-חותם, בכפתורים וצעצועים, והם, אם כי בקושי גדול, וִתּרו על חלקם.

לבדי הנני עתה בעל ההון הרב, הנני רץ לבית-המדרש, למוכר-ספרים שעמד מאחורי הבימה ועסק במשא-ומתן.

ולו יש רב – ספרים וסדורים, תחינות ויַרמלקָאוֹת, מנורות-נחושת ורצונות, גם גורלות עִמדו. לכל מי שעלה בידו מספר זוגי יתן איזה חפץ; ובכל זאת, אחרי המשא-ומתן, לו הכסף ולו גם החפצים.

גם לבי יסיתנו לקחת אצלו גורל, אולי אצליח. אבל נחמתי, נתתי לו את מעותי וקניתי ממנו ספר קטן מכונה: "יוֹסיפוֹן".

הספר הוא דק ומעוך  ו'אותיות רש"י' שלו מטושטשות; ואיני יודע מדוע אני קונה ספר זה ולא אחר. –

ואני הולך ויושב לי מאחורי התנור, והנני מתחיל לקרֹא בו, והדברים ארוכים: אני קורא הדוֹרוֹת

מראש, הנה דור הפלגה, גבוּרוֹתיו של צְפוֹ בן אליפז, שיבת יהודה, קורות מלכי פרס ונוראותיו של אלכסנדר מוּקדוֹן, – והכל חי ועובר לפנַי כבמחזה. הנני איש מלחמה, עומד ונלחם בחרבי ובקשתי; הנני תועה במדברות, מלַוה את אלכסנדר הגדול, – והוא רוכב על סוס אדיר, והסוס דוהר, ומפיו יז קצף... אנחנו הולכים הלאה הלאה, לארץ הוֹדו; עוד מעט והננו באים אל הארץ פנימה, עוד עלינו לעבור את הנהר, אבל בני הצבא אינם רוצים ללכת עוד. עוד שעל אחד אל הנצחון, עוד שעל, ומלכנו אלכסנדר אנוס לסגת אחור... ואז יקח אבן ויחרוֹת עליה ביד רועדת: אני אלכסנדר הגדול יצאתי – באתי – הנני שב...

ברדת היום, גם בקבלת שבת, ב"שלום עליכם", בקדוש היין" ועל קערת הדגים – לבי בל עמי... הנני במדברות, בשדה-קרב.

– מה לך, בני? אומר לי אבי.

– אין דבר, מכחיש אני לו.

בעיניים כּלות אני מחכה עד לאחר ברכת המזון, הורי הלכו להם אל חדר-המטות. אחי ואחיותי גם הם כבר נמו שנתם, ואני נשאר לבדי וקורא ב"יוסיפון" לאור הנר...

ולבי מלא על כל גדותיו.

הנה נצחונות המכּבּים, יהודה המכבי וגבורותיו, מלחמת האחים, חיי הוֹרקנוֹס התם. הרומיים, האדוֹמים, אַנטיפּטר, הוֹרדוֹס, ריב ביתו, אבדן מרימי...

הנני בוכה במר נפש...

הנה מלחמה מבית ומבחוץ, חלוקת הארץ. יוּסיפוֹס שר הצבא, והארבעים במערה... ימי המצור, אַספּסינוֹס, טיטוּס, נקדימוֹן, בן גָריוֹן והָני בּריוֹני... אליעזר, יוחנן, שמעון – אלה הגבּוֹרים עזי-הנפש, שלא יחתוּ מפני כֹל והמָות משחק להם. – חללים מושלכים בראש כל חוּצוֹת לאין מספר, והנר של דם שוטף והולך לים הגדוֹל... והנה אש מושלכת אל הבית הגדול והקדוש! המגדלים היו ללהבה, הכהנים קופצים אל האש, וענן אדום מכסה כל פנים, מחשיך כל היקום.

ואני נופל שוב על פני ובוכה...

הכל עובר כמו בחזון לפני, והכל כמו רחוק ממני; כמעט לא אאמין, שהגיבורים הללו ומזבחות דמים הללו שייכים לנו, לאבותי, אם כי יוֹדע אנכי היטב את שלשלת הדורות מאז ועד עתה. אין בי הרגשה על אודות התיחסות האנשים האלה לנו, לבית אבי ולכל שכנינו הקרובים.

ומעֵין שאלה אחת מתעוררת בקרבי: מדוע היו רק אז אנשים כאלה? מדוע רק אז לחמו, נצחו ורדפו? אבל גם שאלה זו נוגעת ואינה נוגעת בי...

בלילה ההוא לא ערבה עלי שנתי: חלומות והרהורים רעים בעתוּני, דם ואש ותמרות עשן.

ובבֹּקר קמתי ממטתי עייף ויגע, כאיש הבא מדרך רחוֹקה...

 

  

"גּוֹיִים וֵאלֹהָיו"

הימים ההם, שאני זוכר עתה, ימי ה"השכלה" היו בנצני עלוּמַי.

בעיר קטנה ישבה לבטח בקרן-זוית נשכחה, והדרים בה לא שאלו הרבה ולא בקשו חשבונות רבים, – הפרעתי את הדממה...

הנני מַשכּים ומעריב לבית-המדרש ומְאַחֵר לשבת, אני שוקד על דלתות התורה, אני עוסק בנגלה ובנסתר, בספרי הלכה ויראים, ולבי לא תמיד עמי...

כמו יד נעלמה נגעה בי, והיא מושכה אותי הלאה; ואני מתחמק וקורא בספרים חרש, ספרים שסותרים את הספרים שבבית-המדרש ואשר בבית אבי. – –

בלכתי לבדי בלילה מבית-המדרש הביתה בתוך רחובות העיר הישֵנה את שנתה, ורק השמים אשר ממעל נשקפו בהדרם עם כוכבי השרת, אז התעוררו בי כליון נפש וחֵרוּת-הרוח גם יחד.

באה עת שהפלגתי והחלוֹתי להיות מקצץ בנטיעות. חשבתי את כל האנשים אשר מסביב לי, עם כל ספריהם ומעשיהם, כתועים בתֹהו-לא-דרך וכרחוֹקים מחיי עולם...

ובעוד לבי נתון בין המצרים ונפשי לא תדע שָׁלֵו, על ידי המחקר מצד זה והמסוֹרה מצד זה, אלי דבר יגֻנּב, כי שם במרחקים חי איש יושב אֹהל, פלוֹסוֹף-אלהי, והוא הורה דעת את "נבוּכי הזמן"... דבריו, שנמצאו בבית-גנזיו לאחר מותו, נתפרסמו בעולם בספר מיוחד. והספר הזה מצוּי רק אצל אחד בעיר, במסתרים קוראים אותו, כי נוראים דברי הספר, עמוקים הם מני תהום. – ותשוקה עזה התלקחה בי לקחת תורה מפי המורה הזה ולדפוק על "שעריו".

ובימים ההם החל אבי להשגיח עלי ב"שבע עינים". וכל אשר הוסיף הוא לשים אלי לב, כן הוספתי אני להסתיר את הגוֹת-רוחי ממנו; וָאהי בעינַי כאיש הנושא בעמקי לבו סוד גדול...

ואז הובא אלי מהעיר הסמוכה ספר מרובע. והמביא היה איש-עתי שנשבע לי בחיי ראשו, שהדבר יהיה שמוּר אתו.

ואני התחלתי בימים ההם ושמרתי את מטתי, למען לא תפריעני עין צופיה, "ראשי על כואב" – שקרתי לאמר. ערב שבת היה.

ושם, בחדר הקטן, על יד החלון הקטן המכוסה מסך לבן, אני שוכב וקורא באימה, בולע אני מה שאני מבין ומרגיש מה שאינני מבין.

בחוץ יהוֹם הרוח, ואנכי חונה על יד השער: "גויים ואלהיו". ואני קורא בו בעיוּן, בנפש נלחצה; אקרא ואפחד, אפחד וגם ארגע; וכמעט אני רואה את שפתי הזקן דובבות לפני:

"התדע ותשכיל, שמה שקראנוהו רוח הכולל לאומה אומה, הוא מה שיקָּרא בתורה ובנביאים הראשונים בלשון תחילת המחשבה אלהי האוּמה".

"וזה סוד, או כפי דבוּרנו ציור התבוני, של הדבורים: ושכנתי בתוכם, כי אתכם אני. ורוחי עומדת בתוככם, וסוד השם שכינה, והדבור שכינה בישראל..."

"סוד ושכנתי בתוכם" – "סוד השם שכינה"! רגשות לא ידעתים מתמול שלשום תוקפים עלי מכל צד, כמו באים מעֵבר לים, ממקום נעלם; לבי סוער, ונפשי כמתמוגגת, כירֵאה... הנני מרגיש שהרבה נשתנה בי ברגע זה, שהרבה אִבּדתי וגם הרבה מצאתי...

בחוץ יהוֹם הרוח, ולי יקצר המצע מהשתרע... רוחי ישאני הלאה, ואני קם וממהר לצאת. הכל נראה לי בפנים אחרות, הכל לא כתמול שלשום...

כבר התקדש היום, ואני ממהר לבית-הכנסת. בעצלתים הנני עולה על שלביו ובלב חרד הנני מתגנב פנימה.

"לכו נרננה!" נשמע קול הקהל, – ואני יראתי בפצוֹתי, יראתי פן ירָאה על פני את אשר אתי, את אשר קרה לנפשי.

"והוא אלהינו ואנחנו עם מַרעיתוֹ", – ואני מהרהר ב"גויים ואלהיו", בסוד "ושכנתי בתוכם".

"והם לא ידעו דרכַי"... 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה