_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בַּסִּפְרוּת הַיָּפָה

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

א

"כמו מתוך הערפל הנני רואה את תמונתו הנוגה".

"בעד החלון נשקף העולם השקט הנהנה במנוחה מזוהר זיו שדי.  הוא סוגר את עיניו ועומד כחולם נשען על הדלת, פּני אביו נהרו ומפיקים הוד; הנה הוא מתנשא אט מעל הארץ ומרחף באויר הבית, והוא מזמר שיר יפה ונעים עד מאד; וקול השיר דק ורך ומלא קסמים נסתרים ונעלמים, והקסמים קלים ונוחים, כחלום ילדות, ונעימים לנפש עד מאד... הנה גם הוא מתנשא אחרי אביו ומרחף באויר.  אביו מגביה לעוף אל נחל האש השוטף שם בקצה השמים, העינים כואבות מגודל האור, ואביו שט הלאה, הלאה, הלוך וקרוב אל נחל האש הנורא... קולות זמרתו הולכים הלוך וחזק ומתערבים עם אלפי קולות זמרה השטה באויר... כל העולם כולו מזמר... והאש הולכת הלוך וגדול, התבל רוחצת בים של אש..."

מוּכּה־לב עמד לפנינו המספּר, מ. ז. פייארברג, שהלך בלא עתו, נפשו גחלים תלהט ומפּיו תצא אש.  המות כורה לו שחת, וצבעי החיים בכל גוניהם הרבים נוצצים לנגד עיניו ומבריקים.  חום להשמים והארץ ולכל צבאי העולם, והכל סואן ברעש.  אין אלה געגועים, כי אם נפש שוקקת, ואין אלה צעקה להחיים, כי אם התנערות החיים.  הנשמה צוהלת בגו הרזה.  מה לה שאול וקבר, את כנפיה לא תקצצו. –   

פייארברג הוא מליץ וחוזה גם יחד.  במקרא ישווּ לו רבים ממזמורי התהלים, – ובימים האחרונים הקדים אותו בעל "אהבת ציון".  להט שפתי כמו זה לא תמצאו גם אצל רוב המשוררים הליריים.

ומליו, איך מלאות הן, איך נוצצות הן, מה מניעות הן.  היופי בם בא ומושך אותנו בחזקה, מעורר את הלב.  לא למחשבה נקרא; לא חידה היא, שעלינו לפתור, כי אם יום ה' בא, יום החיים.  בני עם־עתיק קם לחיות ולהיאחז בתבל ולסבול.  לא מישור לנו, כי אם הרים וגבעות, סלעים ואבני מגור, אבני מגור. – תאמרו – בתי־מדרשות, תאמרו – ארונות של ספרים, תאמרו – אגדות ומעשים מדור לדור; והוא שומע שאון הדורות... לא גלמים הוא רואה, כי אם אנשים קמים מקבריהם, וקוראים לאלהים ומתפּללים לאלהים.  זמירות נשמעות בצללי הבתים הישראליים, תקום הנפש ותזמר.  הנה טבילת שחרית, שבטי יעקב עומדים למנין, ובעטוף הרוח, המה כורעים ומשתחוים.

רוח אגדי לבת־שירתו.  לו הכל אחד והכל אומר שירה.  הכל חולם ומזמר, הכל חושב ומרגיש והכל נהנה מזיו שדי הוא אינו רגיל לראות רק אופק אחד ולצייר רק אותו; הוא משים לבו להשתנות המחזה, שהוא חוזה אחרי רגעי הראיה.  הוא רואה את הפּועלים והנפעלים, את הנושאים והנשואים, את האדם והטבע כאחד.  ולפעמים הוא נבהל למראה החַיִץ שבניהם. – 

בן הוא לאותם הבנים, שגלו משדה הטבע, ולו השמים מספּרים כבוד אלהים, ורחשי נפשו המלאה מגיד הרקיע.

הרקיע מגיד מחיים אחרים שבהם נולד העולם התחתון, וכל צבאיו מספּרים מהוד חיים אחרים.  כל קרן־זוית שבעולם מלאה חיים וכל רגע מעורר לחיים ולחיים.  "הוי, חיים, חיים! גם אנכי הנני אוהב חיים... נפשי בקרבי תלהט, אפסי ארץ מתרוצצים בחוּבּי ושמים ושאול תחתית בי נלחמים בעוז..." ("ליל אביב").  שמים ושאול תחתית, מאין ולאן?

והמשורר בעצמו לא ידע מאין ולאן? הוא קורא לריב ולשלום רב, הוא סותר ובונה.  הוא הרגיש את הקרע שבנפש איש עברי; ובכל זאת לא נראה דו־פּרצופים בבת שירתו.  הוא הרגיש את הצער העולמי; ועם כל זה החיים אצלו כמו מתחילים עתה להתהוות ולכל העולם כמו פנים חדשות.

חיים ושאון הנפש וחידוש החיים.  האדם הוא מתחיל בכל דבר, ולו נתון הרבה.  הנה חיים ואור, אור זרוע על פּני כל; והנך עומד ומתפּלל ונפשך תזמר לאלהי האור.  למה תבקשו רעות־רוח? למה זה תוציאו בר־נש מעולמו הנישא?

"נגלה עליו גם הרעיון הגדול בזכרו כ'בן מלך שנשבה', כי עליו להיות הגיבור המקווה וכי עליו ללחום המלחמה הגדולה ולצאת בעטרת נצחון".  ישובו בנים לגבולם.  שובו בנים למלך האור; ישובו כוהני־אל לדוכנם במלכות החיים ויכירו הכל את אור החיים והוד החיים.

"הוא עומד על שן סלע שמה על יד נחל וחושב מחשבות.  שן הסלע הוא ספר תולדות חייו; ובעמדו יחידי על מרומיו, שם נפשו כמושל בכל וכל יכול, רצונו התרחב והתגבר, ואיזה כוח נסתר דחה אותו הלאה, הלאה במרומי האויר.  הוא ביקש לעוף, לרום ולהתנשא, להילחם עם הכל ולנצח את הכל..."

וימת. – 

 

ב

מארת העוני נראה בסיפורי מסַפר צעיר, ג. שופמן.  יד נעלמה בחיים לענות את האדם קשה, מזלו של היחיד הוא העינוי.  לא על הלחם לבדו יחיה האדם; אבל העבדות שבלחם היא חזות קשה.  החברה היא בית־המרכולת של החטא.  כל נפש חיה נושאת את חטאה, כל חי סובל, והטבע לא יצא ממאסרו.  "הנך הולך ומרגיש את עצמך כאשם בדבר־מה".  האנושיות כולה היא כאשמה ארוכה.  מה הוא היחס שבין אבות לבנים, בין קירות החדר לאותו האדם שיגור בו? מה נותן העכשיו להמחר, ומה לוקחים שניהם יחד מיום אתמול? איזה דבר דוחק אותנו תמיד, יגיעה רבה ועמל אתנו, – איזה דבר יעצור אותנו, ואנו אומרים: בני־חורין אנו.  זהו ההיתול של ההשגחה המלווה אותנו, או אלהות עיורת תועה עמנו כל הימים; ועכשיו שתועה היא, חושבת היא שהולכת... אבנים כבדות עמוסות הן על האדם, והוא יחלום.  צללי־מות יגיחו אתו מרחם אמו, והשדַים נותנים את החלב לחיות, – מי זה ירים את הצעיף לראות מזלם של המולידים והנולדים? מי זה יתבונן בדרכי החיים ויפלס לו נתיב בערפל? עבדים אנו, בני עוני ועבדים נהיה.  אין תקומה! אין אור! צללים, צללים, הרי אתם רואים צללים והולכים וּמחפּשים, מה ימצאו בחיים? על מה ולמה עליהם לחכות?

דוחק־נפש, אופל, עוני וצער, צער אי אפשר לאמרו, יוצא מציוריו של שופמן.  הוא מסַפּר לנו, או בא לספּר על דברים אלה ומעשים אלה; ואיזה כוח נעלם מסתתר בהם, כוח יכול היה גם להתגלם בדבר אחר וגם בחזון אחר.  שירה נסתרה היא זו, גניחת אדם בשם עצמו ובשם אחרים, בשם עצמו ובשם הסמל המטפיזי.  רק סמל הוא חזיונו, רק סמל...

כשרונו של שופמן הוא חזיוני, אם גם לא יבנה דבר עד תומו.  הנה נפתח לפניך תהום הנפש לרגע; ובקראנו את הדלתות הלאה ואת הסיפור והציור, ואנו ממשמשים באברינו, והנם עוד שלמים ואין אנחנו מאלה המתוארים, מעין תודה קלה תבוא על שפתנו.  ככה יודע הוא לתפוש את הקורא ולהעמידו בחזון הדברים המגואלים ובכל האויר המחניק אשר מסביב לנו.

"עששית תלויה בעלת גוּלה כחולה מאירה בבית.  השולחן מכוסה במפּה לבנה מרוקמת רקמה אדומה. יריעות החלונות מורדות, וחצאיהן מחבקים את הפּרחים הירוקים, שלאור העששית הם עושים רושם של תרנגולים, התועים על פּני הקרקע בלילה לאור הנר... בכירה שעומדת בפּינה מתלקחת האש, בשקידת רתת היא מלחכת את העצים הלחים ומשמיעה המולה חרישית בלתי־נפסקת.  על הספּה הרכה יושבת נערה בת שתים־עשרה שנה ומנטלת תינוק עקום־העינים".

ככה מסַפּר הסופר הזה.  הצער והיפה נשלבים יחד.  אפס ויש, תאות אדם, כי תפתח לועה, עם כל השממון.  הנה יגון ושברון, החטא והטבע.

"יום קיץ חם.  צהרים.  בחוץ על פּני ירק הדשא מטיילים ומנקרים תרנגולים ותרנגולות, חזירים רטובים, שהתגוללו זה עתה בבצות הקרובות, מחטטים באשפּה שחורה; ועל גביהם יכרכּרו העורבים ארוכי־הזנב ולבני־האבר.  על גג תבן של בית מפזזות ומנתרות הצפּרים הקטנות, מקפצות פּסיעות אחדות קדימה, משתקעות במחשבה מעט, מתהפּכות פּתאום לאחוריהן, מתנשאות באויר, עולות ויורדות וטובעות ונעלמות בזיו המעוור.  הכלב המנומר הגדול רובץ כדרכו על סוללת בית האיכר, פּיו פּעור וּלשונו הדקה מוּשטה ורועדת".

בעיקר לא יתאר שופמן, אין לו דבר עם "פּואזיה" לשם שירה.  הוא פּותח את חלונו ורואה.  אבן על לבו, והוּא רואה בהטבע; הוא, האומלל, שוכח לרגע מה שנושא בקרבו ומסתכל בחוּץ...

שירת שופמן גם באורה היא שירה בת נשימה כבדה.  הוא יעשה עלינו רושם, כאיש שנחוּשתים ברגליו, והוא מכה בברזל על האבן, ותמה הוא לשמוע קול... מעין השתוממוּת בנפשו למראה כל דבר, אם כי בעצם הכל שוה בעיניו... לפתע תעלה מחשבה על לב אדם, למה לבש את נעליו הצרות והניח את הרחבות העומדות בפינת בית? והוא אז בסכנת־מות.  ככה יבטא את הצער שבחיים במגע יד ובמשפּט צדדי.  ולו לא קל הביטוּי כלל.  הוא אינו לוקח את הדיבור ממלוא חפנים, כי אם יחפּש אחריו ויתעמל ברב – שפתו אין אתו. – הוא מרים את המלה, כאשר ירים איש משא כבד.  השירה בעצמה היא לו עבודת־פּרך וסבלון החיים.  אשמים אנו, כל בני־אדם, בדבר־מה.  האם לא תרגישו אות קין במצחכם? האם ידכם לא שפכה דם של איזה חי ואינכם נעים ונדים בארץ כל הימים? –   

 

ג

ח. נ. ביאליק. אריה "בעל־גוּף", סיפור (קובץ ראשון), הוצאת "יבנה" (מחלקת ספרות). ורשה, תרס"ה.

הוצאת "יבנה" כבר חלפה והלכה לה; אבל הסיפור הזה לא נשכח וימצא מקומו בספרות הסיפוּרית האחרונה, בתור נסיון ובתור ראי להביט בו ביכולת המשורר בדברים של ממש... ב"מתי מדבר" וב"משא נמירוב" נמצאים אנו בעולם מופלא; דברים כאלה נולדים ואינם נעשים, אינם נעשים בידי אדם בלי מתנת אלהים כבירה; אולם הסיפור הזה יביאנו לעולם נראה וגם מפולש... המשורר מנסה לסַפּר ולתאר לנו חוג חיים ידועים ואדם בעל כוח; והוא עושה זה בדיוק נמרץ ובמעשה חשבון כאדריכל; הוא שם אבן על אבן, מחבר אבר לאבר, קו לקו, מסבב דיבור לדיבור; והכל מצטרף לתבנית אריה ולמעשהו וגידולו.  מנדלי מאריך – והרבה־הרבה ממלאכתו למד ביאליק בסיפורו זה – ואוהב להאריך, מפּני שאוהב הוא לשהות על הענינים ולשיח.  מנדלי משיח שלא מן הענין ובדרך אגב, הכל אצלו כמו ענפים יוצאים מן האילן, ענפים שצלם מרובה מחמתם; וביאליק שוהה, מפּני שאם יפסיק ויחסיר דיבור זה, ביטוי זה ותמונה זו, יחסר חלק גדול בתמוּנתו. – על פי הגיון עלה בידו תיאור אותו הטיפוס, שהוא רוצה לצייר לפנינו בכל תאיו וחדריו, תנוּעותיו ושיפוליו; אבל זה אינו תיאור, כי אם בנין מלאכותי.  הוא מפורט, מפרט ביותר, מפּני שלא יכייל, אין כאן כלל רוח־הקודש של מספר, כי אם אמנות עשויה בטעם.

"שפיכת מעים, ריסוק אברים, מליקת הראש, רציצת גוּלגולת וריטוש הבטן – אלה המלח והתבלין, ששיחותיו של אריה ממולחות ומתובלות בהם, כאילה היה דורש בחכמת־הניתוח".  ככה מסַפּר גם ביאליק, הוא כופל ומשלש, הוא לוקח קנה ומודד, מודד ומרשם...

"צפף קוראים לו, לאריה בעל גוף, לא ששם משפּחתו כך, כי אם מפּני – שבעיר נ. אי אפשר להיות שרוי בלא כינוי ושם־לוי; וכשבא אדם לגור בתוכה, מיד עומדים ומתקינין לו כינוי מעין קלונו או קלון בית־אבא, והכינוי הזה מלפפו וקשור בו עד סוף כל הדורות".  מנדלי ממש!

"הראית הסתוניות שבאחוזתו? – היה משתבח אריה בפירות גנו – שוטה, לא ראית! אם כן, לא ראית תפּוּחי סתיו מימיך, וכסבור אתה תפּוּחים סתם, תפּוּחים כשאר התפּוּחים שבעולם? לא ולא, שוטה שבעולם! תפּוּחים שכתפּוּחי אין גם בגנו של שׂר הפּלך... הראית דלועים? – זה שיעור גדלם של תפּוּחים, כל תפּוּח כדלעת המצרית". – דילוּגים כאלה כותב גם ברנר.  יש כאן אמירה אחרי אמירה בכל חיתוּך הדיבור, אבל הן כאן דברים בלי חיים...

"אריה לא מצא בנפשו לא כשרון ורצון ולא רצון ויכולת לצאת ממחיצת גסותו אל עבר היהודים היפים; ובכן התבצר במחיצתו ויסתפּק בשם 'בעל גוף'".  מדבר המסַפּר בעדו, ולא נשמע אצלו הד התהווּת המסופר.  יש כאן סקירת דברים וגם סקירה נכונה, אבל אין בזה עצם הדברים.

הנה לפנינו טיפּוס שני.  למשל, אלתר תרנגולת, בר־פּלוגתיה דאריה בעל־גוף.  המסַפּר מפסיק להודיענו בקצרה מה טבעו; ואין זה קיצור כלל וכלל.  "אלתר הנהו במצבו – בעל־בית בינוני; בגוּפו הנהו אדם קטן, דק וצנום, שפניו הזעומים, אפּו המחודד ועיניו הדלוחות מעורים בגידי תכלת רבים (ברשדסקי!); ומטבעו רתחן ומזולזל, הוא מבעלי המרה האדומה והשחורה כאחת, שונא את הכל ושנוא לכל.  גם כשהיה שותק, נראתה כל ישותו הקטנה כחמת מלאה זוהמה רותחת, רותחת ורותחת... וכשפּתח פּיו – לא פתחו אלא לחרף ולגדף את כל העולם כולו; ובשעת מעשה הרים את אגרופו הקטן בחימה עזה ובקצף שפתים, – גם כן כנגד כל העולם כולו... הבריה הקטנה הלזו היתה בעל לאשה גדולה, גבוהה וחזקה".  עד כאן אלתר תרנגולת בשעת שלום; ובשעת מלחמה, מלחמתו את אריה בעל־גוף הבא להסיג גבולו, "גידי התכלת המעורין בפני אלתר ובחטמו מזדעזעים"; ולא לבד שאלה מזדעזעים, אלא גם ה"ארס שבהם תוסס"; לא אך תוסס, כי אם "מחלחל", "מפעפע" ו"קופץ ועולה אל תוך העינים הדלוחות ומאדימן"... תולדות הטבע של מין שרץ נבזה בעיניו ושנוא לו תכלית שנאה יתאר המסַפּר.

וילחם אלתר את אריה, המקפּח את פּרנסתו.  ועל יד שניהם נלחמו צדדיהם הקרובים ותהי יד איש ברעהו ומהומת מכים ומוּכים.  "כל הנלחמים התלכדו פּתאום למוצק אחד.  כגוּש תולעים נפתלים ונאבקים יחדיו.  אין קול ענות, כי אם מהומה ומבוסה, כדמות ראשים פּרועים לשמצה.  פּני להבים מלוכלכים בדם, שערות סומרות ומדובקות, בלוריות אחוּזות בידים, אגרופים עולים ויורדים, אשה גדולה ופרועה מטולטלת הנה והנה – וכל זה מתנועע ומתפּתל, מתחבט ומתלבט יחד"... צבעים על גבי צבעים נוספים, קוים נאמנים שנים ושלושה דים היו לתאר את התמונה; אבל על ידי הריבוי הנפרז הכל מתנועע ומתפּתל, מתלבט ומתחבט בעיני הקורא, ולא יבולבל לא פחות ולא יותר מאותו שוטר אז "למראה המחול הסבוך והמסוכסך הלזה".  חסר לביאליק בזה התום, חסר לו מגע בלתי־אמצעי בדברים אשר הוא בא לתאר. –   

רק במקום, אשר עוזב אהלי בני־אדם וטבעיהם ומספּר לנו מגזרת העצים הישנים, שנמכו מזוקן, נוצץ מבין החרכים מעט מביאליק המשורר.

"קורות עבות וארוכות למעלה מעשרים אמה, שהיו לפנים כבוד היער, תלוּיות וצבוּרות בערבוּביה משוּנה זו על גבי זו ומעיקות מתחתיהן אלוני זוקן, שכבר הושחרו פּניהם מחורב וממטר של תקוּפות קיץ וחורף רבות... ואלוני הזוקן האלה דוחקים ולוחצים מצדם מרישים משונים ועבים, ישנים נושנים, שאין לעולם כל צורך בהם, ולא יצלחו כי אם לתרני אניות".  "סמוך להענקים והנפילים האלה מצאו מקום הצרפתים – ועל גביהם ישימו רכוּבים קרשים רחבים כאמתים וחצי, שעל גבי גביהם מלמעלה מפוזרים ומפורדים רעפי גג עשויים על פי מנהג קדמונים, שכבר אבד סברם ובטל סיכוים מלהיות לגג..."

אריה אומר לחדש את ביתו, ובא קץ גם למנוחתם של אלה.  כי "אז יצוה לפתוח כל קברות הטבועים והבלועים, להניע ממנוחתם ישני־עפר עתיקי־יומין ולבקש מהם במחילת כבוד עתיקותם לצאת לאויר העולם; וכל מי שלא ראה את המרישים הענקים והקורות הנפילים, בעלותם מבטן האדמה – לא ראה גאון נשבר, יחוס נעלב והדרת שׂיבה נרמסת מימיו..." גם פּה כפל וריבוי, אבל יש כאן שירה ורגש.

ביאליק בתור משורר מצא את חידתו; בתור מסַפּר הוא עוד מחפּש והולך לא לאורו... בשירה לו כנפים, ופה רגליו עוד בכבדות תתהלכנה.

 

רוח אחר לגמרי שורר בפרקים הראשונים של "ספיח" (מאורעותיו של נער עברי כתובים ביד עצמו), שנכתבו בזמן מאוחר.  אמנם חותם של מנדלי עוד ניכר בסגנונו; אבל הנה יש לו רוך עצמי, הוא כבר בן־חורין ועף.  ביותר, ביותר עלתה לו שירת העריסה בפרק הראשון "אגודלי וחידת העולם".  בה לנו חזון חדש לגמרי.

הנער המוטל בעריסה "מוצץ תמיד באגודלו ומהרהר..." "מקופל הוא כחומט בנרתיקו וחוזה בהקיץ"; "לבו מתמלא תמהון אלם עם הרהורים, שאין להם שם ודמות – תוהה הוא על הכל..." "קשקוּש האורלוגין, הצל והכתמים על גבי הקיר, שתיקת חדר ריקן, האפלולית תחת המיטה", "אבק פּורח – כל רזי עולם ומסתורין שצריכים עיון, – והוא תועה ואובד בתוכם כנמלה בין העשבים..." מי שאלה לו, כבר לו לא עיני בשר, כי אם עיני רוח.  מה רב הדרך מ"אריה בעל הגוף" עד זה. –   

 

ד

בחורף. – רומן מאת י. ח. ברנר, הוצאת חברת "אחיאסף", קרקוי, תרס"ד. – כשנדפס הרומן הזה בהמשכים ב"השילוח", ונקרא חוברת־חוברת, עשה רושם יותר מכשנקרא אותו בבת־אחת.  איזו עייפות מרחפת עליו.  ירחי חורף ארוכים, מבלי אשר תאיר השמש, וליל ארוך.  בתוך התחום היהודי הצר ובהרחב, הכל לו אחד, הכל כמו מתואר שחור על גבי שחור.  הנפש היא בלי תקוה, הרוח לא יתעופף.  "אבל הלא כן הוא! הלא גם בעבָרי אין מעשים מענינים, אין עובדות לוקחות נפשות, אין טרגדיות מחרידות, לא הריגת נפשות, לא סכסוּכי אהבים, ואפילו לא זכיות־בגורל וירושה פּתאומית; יש שם אנשים כצללים, מחזות כהות, דמעות נסתרות, אנחות"...

אין זה רומן, כי אם סיפור, ואין זה סיפור, כי אם סיפורים; ואין אלה סיפורים כי אם זכרונות; ואין אלה זכרונות נכתבו לשחרר את המספר מדבר־מה, כאדם שעושה חשבון עם נפשו.

יפּול הצעיף והנה חיים נמקים, לבבות שנתמזמזו, צללים ואנחות.  מי נמק ממי? מי חטא למי? מי חייב למי? מי לקח ממי? העם, היחיד, המזל, האלוה, כל אחד מהם הוא הנאשם בסיפור זה, וכל אחד גם אשם הוא. – השמש לא תזרח בכל ירחי החורף.  ומי היא הנפש, שלקחה את לב המספר ביותר להעניק לה מטובו יותר? דרך כזה אינו יודע ברנר בסיפורו זה.  הוא מדייק בפרט כמו בכלל; הוא נתן לשירה אחת את כל נפשו, וטובל כל נדנוד בעצב נפשו.

"ואיזה דבר יורד מלפני עיני ומשתטח והכל מתגלה, כל העולם בכל חזיונותיו עומד לפני ערום... ולכל ההתגלמויות, לכל התנועות, לכל הקריאות, לכל המראות, לכל השׂרטוטים – לכל צבע אחד... הורם המסך... ובכן למה? למה? למה לחשוב ולהיענות לשוא..." כל מלה מתאמת לרוח הרומן בכלל, לכל תאיו והליכותיו, לכל אנשיו ומעשיו, לכּל, לכּל צבע אחד ורק צבע אחד... לילה וחורף, חורף ולילה.  צללים! גם האהבה היא רק צל, האשה, הדעת, ההתנגשות, השאיפות, העם וחייו, היחיד וחייו.  הוי, שאיפות, מחנק אתן לצוארנו! "בתורתי נמצא פסוק כזה: ראה הנה לפניך שתי דרכים, האחת בעל־כרחך, והשניה לרצונך – יציאה־מדעת ומיתה בידי עצמך, ובחרת במות"! ואימתי חי גיבור הסיפור? אימתי היתה לו השעה הגדולה, הנקראת אדם?

ברנר יודע לסַפּר בזה.  בקיצורו, בדייקנותו, הוא מגיע אל מטרתו; והוא אינו עושה את מלאכתו באיזו חיבה, באיזו געגועים בנפשו, כי אם כאדם המושך בכתפיו ואומר: לכו אתם, הדוברים, החוצה, החוצה.

ואיה יש לחפּש רשמי רוך אצלו? – כשהוא עוזב את הנתיב הגדול, שביקש לפלס לרומנו, נוטה הצדה, כשבא לסַפּר דברים צדדיים, כשבא לספּר ולא להקשיח את לבבנו.

"נישואי אבי – מסַפּר ברנר – כמו נסיעתו לארץ נכריה, משולל ידיעת איזו אומנות או מדע, היו, כמו שאומרים, מעשה בעלמא, בלי חשבון־הנפש, בלי מטרה ניכרת, שלא מדעת, ובכן, כשנדמו כלי־הזמר התופפים, נתעורר הדומה למלך וראה לתמהונו, כי... הוא אסור בעבותים! אז נקב הרעיון במוחו, שיש פּה איזו תרמית מסותרת.  לו נדמה, שהוא קיוה תמיד לגדולות. – הוא הלא נסע למרחקים, הוא היה צפור־דרור, עשה כל מה שלבו חפץ, ועתה – לו חותן זר, חסיד שוטה, חותנת ארורה, אשה מכוערה... מאין כל אלה לו?" – "ויתקצף".

קצף זה של הליטאי, שמלאוֹ לבו לנסות את מזלו, בנדדו לערי הנגב המבורכות ברוסיה וילקח פּתאום לאיש ולנערה כשרה, אכן פּניה מלאות גומות, עקבות מחלת אבעבועות, תארה חשך משחור – הוא גדול שבעתים מקצף בנו, העילוי גיבור הסיפור, היוצא מהתחום וחוזר ונכנס וחוזר ויוצא ומקלל חייו ושופך חמתו בכל פּרקי הרומן.

"ומצב הענין, בין הליטאי הנשוא ובין פלג־גוּפו, הורע אחרי הנישואין מיום ליום".

"הוא התפרפר בכלוב – ויצא לבו; והיא, בראשונה, הלא לא רימתהו, היא ניתנה לו כדת משה וישראל, ומה הוא רוצה? מה הוא מתרגז? מפּני מה פּניו נזעמים? ומצב הענין הורע".

"הנשואה הצעירה החלה להבין פּתאום את כל עוונה הגדול, את כל אשמתה.  לפני מי ובמה חטאה? – על שאלה כזו לא היתה יודעת להשיב, אבל היא חשה מאד בחטאתה, היא שתקה.  בשביל שלום גציל שלה, בעלה, היתה מוכנת לבוא באש ובמים, לעבוד למענו כל עבודת־פּרך יומם ולילה, אך ישָכח נא חטאה הגדול לפניו"...

לא יאמין המסַפּר, כי שקולים החיים הפּשוּטים הנוּגים האלה, והללו הלא רק פּרוזדור הסיפור הם, מחיי כל הסיפור! לא יאמין שאנו מרגישים בנפש האב מאה פעמים מבנפש הבן.

"ישכח נא חטאה הגדול לפניו"; וברגש זה, העצוב עד לבלי סוף, כבר מונחת איזו סליחה לעוונה.  על ידי רגש זה נעשית האשה הפּשוטה הזאת לגיבורה ומקבלת בנפשה אותו הדבר, שהיא נושאת אותו בחייה ושיעזור לה לחיות הלאה.  וגם גציל בעלה יחיה הלאה.  חותם המקרה טבוע על חייהם יחד, וביתם שבנו יחד – אף על פּי כן הם עושים משפּחה. – היא נתנה לחיי הבית את עצבון לבה, את עוונה, והוא – את אסונו... ובתוך האויר הביתי הזה גדלות נפשות ובאים בכל פּעם חיים חדשים... הנה אהבה להבנים, חינוך, עבר ואיזה הווה – הבן הגדול, שנולד להשיג תכלית מה, לא יבוא גם לאלה. – הנה עוזב הוא דברים בבית אביו ואומר הוא לעזבם, ובאמת לא יעזבם כלל; בא הוא לדברים אחרים, ובאמת לא יבוא אליהם.  אוהב הוא ואינו אוהב.  הסביבה שלו, הלימודים, בבואו ללמוד בעיר הגדולה, בודאי מתוארים הם היטב; חיים המה לעינינו המשכילים האלה, משכילים לחצאין, לרביע, לחומש, חיות הנה גם המשכילות ושיחתן, תאותן ומגמתן; אבל מה היה, לוּ לא בא גיבור הסיפור לשם? מה לוּקח ממנו שהיה לו בטרם בא אליהם? הוא מרגיש ריקות נוראה, ומעצמו אינו מתמלא... רק איזה עצב הוא מלא תמיד.  והעצב, האם לא מתנה הוא? האם ניתן לכל איש ואיש להתיאש בחיים ולשפוך בלבבנו את יגונו?

גיבור הסיפור הרגיש ריקות בין המורים והרֵעים בעיר הגדולה וישב לעיר הקטנה.  הוא החליף ספרים בספרים והרגיש גם ריקות הספרים; ולא נתנו לבו לנסות חיים חדשים מחוּץ להספרים... ואם תאמר: הספרים יושבים לו בנפשו וברוחו, והוא אינו יכול לשחרר את עצמו מכבלי הספרים ונושא הוא עוון אבות, – גם זה אינו אצלו.  בודאי הוא קצוץ־כנפים; אבל לא רק הסביבה עשתה אותו לזה. – הוא בודאי אינו גיבור, ומדוע יעשה אותו המספר לגיבור? ציורים על יד ציורים נותן לנו ברנר, קטעים וּשברים, הכל בפירוט אמנותי, הכל בדיוק חי; אבל אין אנו מבינים את החשבון הגדול, את הסכום, את ה"רומן" שבדבר...

המספר מתחיל: "עשיתי לי פּנקס של נייר חלק, ואני אומר לכתוב איזו רשימות ושׂרטוטים מחיי"; והוא מסיים: "קמתי ויצאתי, עברתי את הסוללה ואשכב, נטפי גשם ושלג ירדו ארצה". והאמצע: חורף, חורף ארוך!

 

ה

שירת ההתלבטות[1]. – בימים קדומים חי בארץ עוץ איש אחד מצורע, והוא נלקה בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו, בבשרו אין מתום.  יום־יום לקח לו חרשׂ להתגרד בו, והוא יושב בתוך האפר ונאנק דום מצער ומלחץ.  יום אחד פּתח את פּיהו לשיח.  אמרו בני־מסיבו, שיקלל את יומו או יודה על עוונו.  והוא החל לקונן ולעורר לויָתן, גם לדבּר נשגבות ולחוד חידות.  איוב נשא משלו כבלעם וכשאר חוזי־יה.  אבני־גזית ביתו וכסיל וכימה מרעיו.  וגם אם ענהו אלהים מן הסערה, לא היה למורה־דרך ולמדריך ולא בצע את הפּת לבני־אדם.

כעבור אלפי שנה נתגלה בחוּצות ירושלים "אברך גלילי, שבתומת הזיותיו וגאותו האוילית האמין, כי רפואות בידו למדוי המוּכּים והנגוּעים, המעונים והעמלים, והוא מבני האיסיים העלובים".  ומשורר־ההתלבטות גם הוא נגרר אחרי "תשושי־כוח ודוויים, עניים ואביונים, נאנחים ונאנקים", "לא פחות מאשר היה אז"...

לא פחות! והנה לבני־משפּחת ברנר "אין מגע אל האלהים", ואף אינם מבקשים חסדו שבו יתהלל; אמנם את החרשׂ "אינם מניחים מן היד", והנה "גם זה לא יתן ולא יוסיף".  אין עוד קדושה בצער.  "אין הכיעור צריך לכער את העולם" ואף לרומם את העולם. "אַל תגוללו מידת הרחמים".  "אַל תחמלו אף במעט על בעל שבר".  "שקר! שקר! הבל! הבל! יסורים אינם מעלים את האדם! האושר, העונג, הטבעיות – הם־הם עלִיה לאדם, היסורים – חטא ועוון וּנפילה".  הנה גם זה שקר מהוּל בחפץ, בחפצי הרגע.

"אין קביעות, עליות ושקיעות.  לסירוגין – הכל לסירוגין – חוליות בשרשרת.  מה יהיה אחר־כך? לא ידוע.  איזו חוליה תעלה באותו רגע האחרון – שקיעה או עליה? – לא ידוע".  אבדנו את המסורה הארוכה והעתיד לוּקח מאתנו.  אין לנו שריד בחיים ואין לנו מבוא.  ואף אם תחטוף את הרגע של "המשעול הצר" ותרגיש ש"אושר הוא לתעות במשעול זה", גם אז רק רמה תרמה את עצמך.  ריק הוא חלל העולם, אם כה ואם כה...

 

ו

צללי החיים. – סיפורים וציורים מאת א. נ. גנסין.  יצאו לאור ב"ביבליותיקה עברית", הוצאת "תושיה", חוברת קע"ח, ורשה, תרס"ד.

גנסין יצא מבית־מדרשו של ברשדסקי.  את הפּירוט הריאלי הוא עושה כמעט בדיוק מדעי.  את אדון הבית בסיפור הראשון הוא מתאר בתור איש סיטוני אמיד, בעל פּנים נכבדים מוקפים זקן שחור מעוגל ועינים קטנות ערומות; ואת הגברת – בתור אשה כתפנית וסנטרית, שזופת תנור משכבר; בעל־הבית יושב נשען על משענת הכסא לשמאלו, רגלו השמאלית מונחה על הימנית, ראשו מטה על שכמו; ובעלת־הבית שולבת את זרועותיה על חזה, מטה ראשה כמעט הצדה ומחליפה לרגעים את גיחוכה המוזר על קמטי שפתותיה, ומזמזמת בלחש הברות נגינה מקוטעות. – השפה של המסַפּר הזה היא קשה וכבדה, ונרגיש בכל משפּט ובנין את עמלו וחיפוּשו אחרי המלה, שתתאים לאותו הפּרט ולאותו הנדנוד.  אם הוא מתבונן בפני חברו, שבא במיצר בהיפגשו פּתאום עם עלמה אהובתו לפנים בבית זר, והנם מעוננים, לא די לו זה, עוד רואה הוא, כי נרתעים ונבוכים הם וששׂפתו התחתונה רועדת לאט; שעיניו תועות וכמו מביטות אל עבר השולחן וכו'.  אדון הבית, שזה המבקר עוזב את ביתו באין סיבה גלויה, אומר אז: "מוזר... אין אונס... צר לי מאד, מאד; אך, כנראה..."

"ג'ניה" הוא שם הסיפור הראשון והציור הוא מהחיים האחרונים.  ציירו לכם סיפוּר מחיי התלמידים והתלמידות, מימי שיבת־ציון ההוֹוים ויסוד החברות והמשאים והמועצות של "ישראל הצעיר"... ציירו לכם דברי שירה מאלה, שקוראים את הסיפור "לאן?" של פייארברג, את דוּבנוב, ושמתוַכּחים הם על־אודות שיטתו של אחד־העם וספרי "הוצאת צעירים"... עוד הכל הוא לח, עוד הכל בן־יומו הוא, וכבר בא המשורר הזה, לפלס לו כאן נתיב ולחפּש לו בזה את דרכו... כמעט בלי חמדה אנו ניגשים למקרא הציורים האלה; ועם כל זה אנו נמשכים מה אחריהם.  בקריאות שתים ושלוש דלתות כבר אנו עומדים בפנים, ואנו קוראים את הדברים הקרובים האלה כמו רחוקים. – לפנינו איש מסַפּר, ואם גם בעמל יעשה את מלאכתו ובאמצעים כבדים.  יודע הוא המסַפּר הזה את החיים ואת הקישורים שבחיים, והוא גם מבין את לב האשה.

ג'ניה.  עלמה משכלת ומבקשת לב אהבה, והיא אהבה גם הרבה פּעמים.  אוהבה האחרון דויד הוא רעהו של הקודם לו, לרנר; והוא יוצא את העיר.  לפני צאתו הוא בא לרעהו וחברו ב"שיבת־ציון" ומספּר לו על־אודות אהובתו, ומלה נוראה נפלטת מפּיו: עגבנית... וכאשר שואג האוהב מרה: "מה אמרת?" נפתחה הדלת וג'ניה באה החדרה.  האוהב הראשון יוצא בחפזה ולג'ניה לא נפנה כלל.  דומיה בחדר.  יסורי גיהינום.  "עגבנית", "עגבנית", עוד מצלצלת מלה זו באויר, זוחלה היא על הקירות, על השולחן.  וג'ניה פותחת ואומרת: "שמע נא, איפוא, דויד... מעולם לא הייתי מספּרת לך, אילמלא... אילמלא, נו... אנכי אהבתי אחרים פּעמים אחדות, בטרם פּגשתי אותך... את לרנר אהבתי לפני שנתים ימים... לרפאל גלדין הריאליסט קרובה הייתי... אהבתי את סורויזוב באודיסה – גם את בֶּלי חברו אהבתי, ועתה אני אוהבת אותך... כן... כן... את כולם אהבתי! – הרימה את קולה – את כולם, דויד!... אהבתי אז בכל חום נפשי הצעירה, בכל אש לבבי, לבב העלומים... אהבתי זרים – ואתמסר לידם כולי... כולי, דויד, כמו שאני מסורה לך עתה... אבל הם לא אבו הבינני... הם... הם היו שוטים ושפלים... הכיחדתי מלרנר דבר? הגדתי לו ישר: לרנר – חדלתי לאהוב אותך... מה הפלא? חדלתי – וחסל... אדם שוגה... ומה ענה לי אז?.. במי האשם?.. הגד נא במי האשם?"

אלה המה יסורי נערה.  חושבים הם נטמאה היא; היא אהבה את זה וחדלה ואחר־זה אהבה אחר. – מה היו לה כל האנשים האלה? כוכבים מתעים היו... גם בדויד, רֵעָה האחרון, הטעוה געגועיה... בודדה נשארה... לא נמצא גואל לפתוח את לבבה... לא ידעה איש...

הסיפור השני הוא "מעשה באוטילו".  האשה נשואה, הבעל חנוָני וטרוד... "מורה" המקום מבקר את הבית והמורה הוא מספר בעדו ובעדה.  "אומרים – קריאה בספרים... מובן טוב, אם שלוה את... אם יותר לא חסר לך... הוא טרוד כל היום שם, אַת – פּה... בערב אין פּנאי לבטא אף חצי מלה כאדם, ובכלל... ככה היא מדברת, רבותי, ועיניה... יושבים אנחנו – המורה המספר והיא – ומשוחחים, המיחם רותח על השולחן, ופתאום בא הבעל... נורא היה מבטו אשר ירה עלי..."

אוטילו החנוָני נקם את נקמתו מאשתו הבוגדת – וזלטין, המספר ובעל־המעשה, "אשר הספּיק כבר לעשן עוד פּפּירוסה, התנער ויוסף לאמור: משום שאתם אומרים נשים... בנוגע לדידי, נוּ מילא... מבינים אתם? בכלל, היתה כל ההיסטוריה הזאת מגוחכת מאד; אבל – מה שייך..."

"מוזר, איש בלעדיו לא גיחך"

במין אכזריות שירית עוד יותר מזה מתואר הפּרצוף בסיפור השלישי "שמואל בן שמואל", זה העשיר הכרסני, שבשעה שרעיתו הרה היא ללדת בבית הוא נמצא לרגלי עסקיו ביער, ושם עובדת הפּעם רועה חדשה, אקסיניה... שמואל בן שמואל בקומו בבוקר הוא רענן, שׂבע רצון; ובשובו העירה ובא אל ביתו הוא ממהר כחתול אל חדר־המיטות, כורע על ברכיו לפני אשתו החיורת, העייפה, המגחכת לקראתו בחולשה כי ילדה.  הוא נושק לה על מצחה ברתיחה וממלמל בכבדות מסערת נפשו הגדולה:

"– נוּ... מזל... טוב לך, זינוֹצ'קה!..."

שירתו של המסַפּר לא תדע רחם, כלביאה היא מתנשאת וטורפת בפיה על ימין ועל שמאל.  מה אתם באים הגמדים ויראי אור הנפילים, לכסות את מערומי החיים, את מערומכם.  מתביישים אתם... מה יש להתבייש? חוק הוא בטבע, בטבענו.  ככה יספּר – הקורא יאמר מוזר, אנו מתביישים, מעט רחמים; והוא משיב בלשונו הקרה: נו, מה שייך...

חסר לו להמסַפּר בכל אלה היופי הפּיוּטי, המרכך כל דבר קשה, חסרה לו איזו ערבוּת לאוזן, חסר לדבריו ההד הזמרי.  הוא אומר, פּשוט: אני מצרף את החשבון, והחיים לא ידעו חשבון... הוא עושה הכל באיזו טיפה מרה, בלי נוער, והעיקר – בלי חירות...

 

ז
וְעוֹד לִגְנֶסִין

בסיימי את הערתי ל"צללי החיים" מאת א. נ. גנסין, שיצאו לאור בשנת תרס"ד, ואמרתי, כי המצייר "עושה את מעשהו באיזו טיפה מרה, בלי נוער, והעיקר – בלי חירות"... – לא חשבתי כי המות יבוא ויחטוף אותו בזרועו לעינינו ושעשר שנים אחרי כתבי את ביקרתי אקרא את הכרך הראשון של סיפוריו, שנאספו אחרי מותו, ושכרך זה ילמדני על־אודותיו אחרת.

אמנם איני מאמין גם היום בעדותו של פ. לחובר, בעל המבוא לכרך זה, ש"גנסין היה אחד מבעלי הסגנון היותר גדולים אשר בספרות העברית החדשה"; אבל מאמין אני שקיים גנסין באיזו מידה מה שקיוינו לראות בשירת שופמן רעהו.

איזה דבר הלם פּעם על מצחו של שופמן, והוא נושם בכל פּעם קשה ונושא עליו את המשא הכבד, שיכביד גם עלינו.  גם גנסין נשא בלבו חביון החיים.  אין העולם שמחוצה לו היקף לסיפוריו.  הוא גם אינו שואל לעצמו ואינו סובל ממהוּתו; הוא יושב על אשדות מים במורד הר־אבנים, ועם כל שטף ושטף אבר אחד מאבריו נפרק ונשטף והולך לו ברעש.

ציירו לכם עולם בלי מועדי השמש והירח, וימי הבריאה מתחילים אך מיום השני.  הימים זוחלים, כבדים הם, אפלים הם ונמוכים.  והנה "יום האחד חרש כמשנהו – ראשית לא היתה להם ותכלית; ירבצו יחד כבדים ואפורים על הנשמה, שנאלמה בחרדה, ודיכאו בשרשה כל מחשבה על אביב ועל קצה אורה ועל זקיפת קומה כל־שהיא" ("בינתים").  גשם או אויר לח מכהה את החלון, ואף אם עינים בהירות לך, לא תראה היטב ונשמתך תתכווץ בפינתה ותחלום חלום בלי פתרון.  המוחש מתנדף באויר; ואף אם תאמר: בן ההכרה אנכי וילמדני יוצרי להבין ולדעת ולהבדיל בין עובר לקיים, הנך סוף כל סוף נשקע בדלי שנטלו ממנו שוליו. – "האדם הוא אחד, אחד לעולם ולעולמי עולמים, ואותו שהוא בבית הוא גם ברחוב – רק שמלה אחרת יש לך בשביל הרחוב, וגם זו, על פי רוב, לא יפה יותר מזו שאתה לובש בבית, אבל לא נשמה אחרת ואפילו לא עור אחר" ("הצדה").  למשורר אין כנפים.  כילד הלז הוא מונח בעריסת הטבע, והוא מושלך מקלע אל קלע.  הוא מדבּר, ולא הוא־הוא המדבּר.  הוא משיח והכל לא לו. – "ישנם עלומים בחיים, ואותם יחיה האדם רק אחת בחלד ואליהם כל חלומותיו – והמה הולכים ונמקים ללא נחת וללא שביב אחד של שמחה; ונמקים הם אפילו בנגוהות האביב הצוהל, ותמיד המה אובדים דוקא כה לא יפה ובאפס כל יסוד ונימוק לזה" ("בינתים").  גנסין נטרד מ"ההויה הטורדת".  איזה "ארס צורב בלב" הרגיש תמיד בנפשו.  אין הרמה לרוחו, אין גובה ליצוריו ולא קומה.  לפעמים הוא יושב על סף הבית ושואל לחידת מלים שגורות על לשוננו.  בנים אנו להורינו, והרי לנו "אבא ואמא".  מחשבות לנו והן נוּגות; חוקות לנו – ועיורות הן.  לאוריאל ולחבריו, בעלי הנשימה הכבדה שב"בטרם", סוד גלוּי שאין אלהים בשמים.  ולזקנו של אוריאל אב זקן בשמים, שאליו הוא מתחטא.  מה יבדיל ביניהם? הנה ספרים, ספרים בלים לפנינו.  "גם היום יש לבות פּורחים וחרדים לחיים ולקולם, וגם היום הולכים ומדפיסים ספרים באותיות המשונות הללו.  ניחא שבראש ספר אחד כתוב לאמור: דברי שלום, ליקוטים ואמרים, קול אדוני על המים, – וניחא שבאחד כתוב: פַּרֵירגא ופרליפומינא מאת שוֹפּנהוֹאֶר.  הכל ניחא".  קוץ זה חריף יותר מזה של פייארברג ויותר מכאיב.  "אמור – קרבת־נפש, או אמור קרבת־בשר, או אמור קרבה סתם" ("אצל"). איזה ביטוי הוא האמיתי? ואיזו מנגינה היא היותר נכונה לנפש? הנך מלגלג וצרעת הסבלון פּורחת בכל גופך.  אתה שולח לשונך והנה שד – ובן־אלים.

כך הוא גנסין האחרון.  בו נפש בלי אור, בלי חדוה, ואף העין רואה כמו בעד הענן... אין רגש מזריע ומוליד ואין מעיין נפתח.  הנך אחוז במסכת של רגשות בלי סוף ותכלה, וזעזועי הנפש נדבקים אליך בכל מגע־יד ובכל אשר תפנה.  כי נטחן אבנים ונבשלן בפרור בודאי לא תטעמנה לחכנו, וכי נשתה מים שוטפים לא ירווּ את צמאוננו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] י. ח. ברנר : שכול וכשלון או ספר ההתלבטות. הוצאת שטיבל. אמריקה.