_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בִּשְׁעַת נְעִילָה

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

בְּקִיעֵי הַסִּפְרוּת

א

ראוי לקרוא אחרי התנאים הרעים, השׂוררים בספרותנו מצד המעשים נגד העושים, מצד שומרי הגנות מול העצים עושי פרי.  לא יאוּמן, אבל חוק אצלנו, כי אין מקום לרוח חיים, אין מקום לאומץ־רוח ולאדם הולך בדרכו. – אם במזיד, אם בשוגג, אם יש שיטה לדבר או אין שיטה – מעצורים ישימו לכל אלה, שנפשם שואפת למחשבה חיה ולהרחב.  אין מבוא להתנערות, ואולי אין גם חפץ.

אין אצלנו אפשרות ליושר, לחיפוש ולדרישת האמת, ואין מבוא לרחשי־לב.  אם לא תאמר "הן" למה שהציבור אומר הן ונקטת בחייך; ואם תבקש נתיבה ולא תסתפּח בדרך שהולכים בה אחרים, אז אין מנוח לך וירדפו אותך עד חרמה.  ספרות הם אומרים לבנות, ואוי אוי לבוניה. – כי תביא אבנים, אומרים הם חול תן לנו.  נפשך צועקת ליסוד; והם אומרים, הנה כבר ההיכל והגג...

שקר מתחבר לשקר וזיוף אחד נזקק לחברו.  הנה יושבים המה לסעודה מדומה, ומי זה ישמע על מי יֵעָטה אבל? – כה נבדלים ונידחים בעלי לבב מריקי לבב וכה כובש הרקבון גם מקום זרע. – –

וזהו העלבון שבדבר.  אם נקבול על התנאים החיצוניים בחיינו, והם הלא גורמים עיקריים לבקיעי חיינו ולפרצת חיינו, אנו יודעים את התשובה בעצמנו: אין בידינו לשנות את מזלנו בגולה, ואם האדמה מתמוטטת בכל פּעם מתחת לרגלינו, בודאי יכשלו ההולכים עליה; אבל איזו תשובה בפינו למראה כל המעצורים שבבית וכל הרקבון שבבית? מה נאמר ומה נדבר, אם נרשיע גם בדברים שמסורים לנו ורק לנו. –

 

באה העת שידוֹע נדע מה היא שארית הפּליטה שבספרותנו לנו, ושאם לא עכשיו, מי יודע אם עוד תתקיים לנו.  כבר צריך לדעת, שהמלה החיה הנשארה לנו, המלה הכתובה החיה מפּה לפה, היא היא הדבר האחד שעוד יכול לחזק אותנו זמן־מה.

ואם הספר היה לנו לרועץ, כי אכל את מיטב כוחותינו דור אחר דור, הוא יכול עתה להיות לנו גם למין תקומה או לעורר אותנו.  עתה, כי כתלי בתי־מדרשנו נוטים לנפּול, כי החיים הדתיים הולכים ומתפּרקים, – מה עוד לנו זולת הספר החדש שלנו? –

ועם כל רגשי השלילה שנרגיש לספרות שלנו, לספרים בתור תכלית, בתור תכלית עיקרית לאדם העברי, כאילו לא נברא רק לשרתם ולעבדם... נודה, שבתור אמצעי ובתור כלי־שימוּש לאמצעי מאַגד אותנו, מאַגד את המפוזרים ברחבי העולם והנתונים בתנאים משונים – אנו רואים בהם תועלת.  איש איש לדרכו הולך, ניתקים היתדות והחבלים המחַבּרים אוהל לאוהל.  כמעט אין עוד אלהים אחד לנו, ולא מבעי – תרבות אחת ומוסדי חיים אחדים, – ואם אין עוד לשון וספר לנו, לשון וספר חי לאחד בעיר ושנים במשפּחה, שעל ידם הם נאחזים יחד וניכּר איש לרעהו ומתוַדע לב ללב, מה עוד ישאר לנו?

וזוהי האחריות המוטלת על אמרכלי ספרותנו ושומרי פתחיה עתה.  והיא, אחריות זו, לא פחותה היא מזו שהיתה מוּטלת על אלה שעמדו על יד חומות ירושלים.  אַל אהיה כמגזם  בעיניכם! ירושלים של מטה כי תחרב, הנני מנסח דברי אחד־העם, עוד יש לה תמורה באחרת; אבל מי יקים בנין הרוח ההרוס? מי יעמיד חומות חדשות ברוחנו? –

 

ב

שם שם, בין המחשבות הממלאות אותי ואת עולמי, ובין אותן השאלות, שאין בהן מרגוע ושאין עליהן תשובה, הנה שאלת ספרותנו, שאלת הספרים החדשים שלנו, שלא תתן לרוחי מנוח... הספרים הקודמים אצלנו, אותם הספרים עתיקי־יומין, ספרים בּלים אף נושנים, ספרים מעוורים את העינים במיני אותיותיהם המטושטשות עם כל הצר שבגבולם ועם כל היובש שברוחם, המה מכילים יחד עם זה גם איזו שֵׂיבה עולמית ואיזה דבר נתון להם, רק להם.  הספרים האלה נכתבו ברובם לשם טהרת המידות, לשם אלהותו יתברך וּמצוותיו בכל יום.  יש שפּרק זה הוא גרוע, מחשבה זו היא פּיגול, ביאור זה הוא תפל והסברה זו היא עקומה, אין סוף לדברים ואין התחלה, אין סדר ואין משטר; אבל לכּל מין הד, מין ירושה, מין הכנעה שבלב.  בודאי גם גנבו ולקחו בעלי הספרים הללו איש מאחיו, לקחו מחשבות שלמות מאחרים וגרעו אותן, עקרו אילנות מצל וגזרו אותם לשימם לעצי שריפה, ובודאי גם בהם חלשים גוברים על החזקים, רעים על הטובים, טומטומים מתנשאים על מולידים; אבל איזה דבר ניתן להם, מה שאינו לספרים החדשים שלנו.  ומה המה רוב ספרינו היום מול אלה שלפנים? מה המה הדברים הנכתבים אצלנו עתה, עם כל החשבון שבמוח והמרק הפּסול שבלב?

מה נותנים לנו החדשים במקום ספרי־מוסר ויראת־השם? בכּל אך שקרים אסתטיים, זיופים נפשיים ודעות שאינן דעות כלל, כי אם גיבוב אמרים.

נפלה ספרותנו, כולה מגרעת ואין מה מתום.  הנוער בה אינו נוער והזוקן בה אינו זוקן.  חסרה לנו יראת־הרוממות מפּני מחשבות באמת ומפּני דעות באמת, וחסר לנו כל רגש הערצה וכבוד לאותם הדברים שחיים אנו מהם.

הנה על כל שעל ושעל דברים נראים כמדעיים, נראים כשיריים, נראים כמחשבתיים – ואין בהם רוח, ואין בהם תום! תחת מעט – ואין טוב אך במיעוטו – נותנים לך הרבה.  הנך רעב ללחם וצמא למים, ונותנים לך עפר תחוח ומי־רקק.  לארס – קוראים סם מרפּא, ואשר יקהה שינים – מהללים בשער בתור נותן ריח.

 

אני קורא בספרינו החדשים, קורא ומתפּלא: מאין יבואו אלפי מלים בה לרעיונות ריקים, לדברים בלתי מחודשים כלל.  אמרות אין־מספּר לכל איש יודע רק לצרף אמרים של אחרים ולגבב דברי אחרים. – לכל מקום שאתה פּונה, הנך רואה רק סריסי מחשבות וסריסי הרגשות, ואלה מדברים דוקא רמות וממללים רמות.  אין אלהים בלב, וקוראים בשמו בקול גדול; אין אהבה ואין רחמים ואין הרמת הרוח, ואת כל אלה ישאו על דגל.

אהבת־ישראל אצלנו, צלצול אותה מלה בבית וברחוב ובכל פּינה בספר, היא מין צביעות חדשה, צביעות משחיתה כל חלקה טובה בנפש וברוח.   איה מקום אצלנו למלה חדשה באמת – למלה של חיים ובת צער אמיתי? איה מקום אצלנו לכל איש דובר אמת בלבבו ולא יחניף לקהל?

מזייפים אצלנו את הקודש, מזייפים את הרגשות, מזייפים את המחשבות ומזייפים את הדעות! אמרנו לפלס לנו נתיב – והנה זדים מדלגים בו; אמרנו הנה יבוא אור, ורק אופל מסביב לנו, אופל ורשע.

 

ג

בשכבר הימים יש שחשבתי על־דבר תולדה חדשה אצלנו, על־דבר בריאת ספרות חדשה והערכה חדשה בחיים וברוח.

לא לשינוי־ערכין במובן חיצוני נשאתי נפשי, רק במובן פּנימי, יצירתי.  מה יחסר לנו, אם נתעשר גם בנשמת רַבֵּי האבות וגיבורי העם, בכל ארחותיהם, בנשמת כל אלה שביקשו להביא גאולה לעולמנו, אם בחיזוק החומות או גם – בקריעת החומות; ולמה ניוָרש, כי נדחה את אלה שלימדו אותנו עד עתה לדחותם? מדוע יהיה אָפקנו צר כל הימים, גם לגבי עצמנו ולחוקרים גדולים משלנו, אם גם נשארו מחוצה לנו? ומדוע תהיה מידת תולדתנו דומה למיטת סדום; והן לא סדומיים אנחנו: מעבר הנהר באנו ונרחק ללכת מארצנו.  עם שכאלה לו, מדוע רק אלה לו?

אלהים אדירים! מדוע נדחה כל הגדול והרם, אשר לא נצטמצם מפּני גדלוֹ בד' אמותינו הצרות, בשתי ידים? ומדוע לא נשים לב לזה, שכל אלה שקראו לחירות מהחוקים המעיקים, ואפילו מהתורות והמצוות, לא קראו כזאת מזדון, כי אם מהרגשת תעודת האדם והתרוממות האדם.  וגם אלה שהרחיקו נדוד מאהלי העם, כי נמקו בחייהם ובחייו, הלא נשאו עליהם סבלון־התולדה הלאה, ואף רגע בעולמם לא שכחו את אשר זנחו זנוֹחַ.  ומדוע יהיה לנו הלאו הגדול פּחות מההן השלם? והן שניהם בוראים ומשניהם מבוא לחיים. – –

עם השאון אשר בלבי, עם יסורי־התולדה וגעגועי־הערכין אשר בקרבי, יאוש גדול בא בי לפרקים, יאוש אוכל מנפש עד בשר... הנני רואה את ספרי הדורות, ואני שואל: אנה הם באים? הנני רואה את הספרים המופיעים חדשים לבקרים, ואני תמה: להיכן הם הולכים? כבית־מועד גדול לי כל הספרות שלנו: שם קבורות מחשבות, קבורים רגשות, קבורים לבות ונפשות, ומי יודע אם תבוא עוד נפש לפקח עליהם? מי יודע אם עוד יבין איש את "שפת המצבה"?

ולבי יאמר לי, שבהיכּבוֹת נר זה לנו – יכבו אצלנו כל הנרות; לבי יאמר לי, שהחורבן הזה הוא החורבן האחרון...

נפשי בי מרה ותנחומין אין לי.  רואה אני את חלומי נפתר לרעה; רואה אני את הדור חָרֵב וספרותו חרֵבה, ורואה אני, מה עוד יש לנו ממה שביקשנו להאמין, כי הוא יש אתנו.  צערי גדול ולבי בי נאלם.  נאספים אנו איש איש והחלומות יחדלון...

 

ד

ראיתם מימיכם עם על תלו וספרות כתיקוּנה; עם מכבד את סופריו ונותן להם היסוד לחיות, לפעול ולעשות וספרות יודעת להבדיל בין טוב לרע, בין אמת לשקר, בין אמת בה לשקר בה.  ראיתם בני לאום מקיימים את האלפא־ביתא לגבי אנשי־הרוח, ויודעים הם על כל פּנים להעריך את הרוח.  בקרב אלה שיש להם אתמול ויש להם מחר ויש להם הווה, בקרב אלה יכול להיוָלד הרעיון ויש אצלם מבוא לרעיון על־אודות בעלי המחשבה והשירה: מי בקצו ומי לא בקצו? העם הנותן שואל לפעמים מהו מקבל או מהרהר אחרי מה שהוא מקבל.  עם כזה יכול גם לחטוא לחושביו ולמשורריו; אבל מה שיקלקל אותו דור – יתקן הדור השני, ואם ירע – אין זה במזיד, אלא בשוגג.  הרי תעית־הרוח, והרי דברים שקדמו לבוא לפני זמנם; וכשיחיד נתפס, בא אחר היורש את מקומו הראוי ויעש לו כַּוָנים.  יש כאן גוף ויש כאן אברים, ועל כן יש כאן ערבון ודין – וגם כבוד ונחלת כבוד.  זה לעומת זה וזה בעד זה.

אחרת, אחרת הוא הדבר בבני עמנו, עם שבור וקרוע ובעל ספרות קרועה, ספרות שאמנם יש לה אתמול, אבל אחרית המחר מי יודע. – וההווה? – אַל נא יחשוב לי אלהים לעוול, ההווה הוא מלא חתחתים והוא קבר הסופר – בחייו.  ואלה האנשים, "דברני העם", הקוראים בשמות: לאום, קדשי לאום וספרות לאום – אלה לא יבושו להצר את צעדי כל אלה שרוח להם ולהממם... אין רעוּת בספרות העברית, אין קיום ואין לחם; – אבל יש כאן הכנעה וחטאת־מרי שבע פעמים ביום.  וקילל הסופר בחייו ויראה און וכשלון ואין איש; אין איש דוקא בין הקוראים לקיום ובין המדברים רמות, ועוד מזידים לדבּר אצלנו על "זר של משוררים" ועל כתרים להכתיר אותם.  עבדות נתתם לנו, חיי־צער; ועל כולם חיי־שׂפק, חיי שׂפק נורא, אם אמת בפיכם, אם אמת הדבר, שרוצים אתם לחיות מרצון ולא מאונס, ואם תוכלו לחיות עוד וכדאי הדבר שתחיו עוד. – – –

נולדו אצלנו דברים רמים ואמרות גבוהות על־דבר תחיה ופדות, על־דבר הקמה לתחיה ובנין לעד; נולדו חפצים ושאיפות, מועצות והסתדרויות, והכל סובב על העתיד ועל התקוה בבא. ארץ אתם רוצים להנחיל לנו, תרבות משוכללה, רוצים אתם להקים ניר לישראל ויהיה שלום וצדק רועים יחדיו, אור ויופי בכל; ובדבר האחד, המעט שבידכם, ספרות תקראו לו, הנה רק עוול בידכם ורעוּת־רוח, רשעת לב ומעצור בעד כל דבר רוחני בידים.  על־דבר משוררים אתם מדברים ועל־דבר כתרים לראשם – וחייהם חיי עבדות, חיי עבדות ומארה כל הימים.  יֵרא אלהים וישפּוט!

עם שאמנם קם לתחיה ומבקש פּדות, וכנים דברים אלה, הוא ימצא גם את מלאכיו ונביאיו.  לב יאמר ללב ולב יעורר לב, ואין צער במקום שיש תקוה, ואין יאוש בעלות הבוקר.  וזה הדבר שאנו שואלים: איה, איה הם נביאי הבוקר? מדוע מצא לו דור ההשכלה וההרס את מבטאו הנאמן בסופריו ומשורריו, והדור הלאומי לא מצא לו מבוא ללב משורריו? מדוע לשלילה ולצער השלילה – אנו מאמינים, ועוד היום כוחה עלינו ככוחה אז ונאמנת היא ללבנו כאז; ומדוע אין אמת בחיוּב ולא ניתנו לנו נביאי אמת? – –

יל"ג וברוידס ולילינבלום – לא רק "התקוממו כנגד התאַבּנוּת הלב העברי, כנגד דיכוי הנפש האלהית שבאדם והכנעתה לדינים ומנהגים, שכל קדושתם אינה אלא השׂיבה החופפת עליהם" (דברי סופר אחד), כי אם ביקשו לפעמים גם לעקור את הכל ושאלו על הכל...

ועצם השאלה, למרות הקולות ובנות־קולות של תחיה, ממקומה לא משה עד היום, והיא אוכלת מנפש עד בשר.  תחיה הם אומרים ודמנו שותת.  מראים הם על אור ואך חושך ישופנו.

"אלהים של ישראל יודע גם להטיף תנחומים"; אבל הוא לא ישקר – ואין לנו מנחם.  גם בעלי התחיה השאונית לא יתנו לנו מנחם!

 

ה

"כשאדם נער – אומר דברי־זמר", ובשירה העברית האחרונה שמענו לרוב דברי קינה.  שירת הנוער אצלנו היא שירת הצער והד צער עממי ממלא רוב חללה.  המשורר לא יוכל להסיר מקרבו חשבון עמו ויסורי עמו.  קול קורא לתחיה ופדות, והלב מרחף בין תקוה ופחד.  זה ימים רבים לא נשמע בישראל "הן" לאומי מרבים מבניו כמו בזמן האחרון, ויחד עם זה באו גם צללי "לאו" ותוּגת הלאו. – ימי ההשכלה נתנו לנו טיפּוּסים של שוללים ידועים בשירה ובספר, הרי שמואל ב"הדת והחיים" והרי צלפחד בר חוּשים ב"חטאת נעורים"; אמרנו כי אלה ספו־תמו, והנה בא הלאו החדש וּמדבּר בלשונם ביתר תוקף וביתר הרעשה, והסביבה היא אחרת, אחרת לגמרי... שמואל וצלפחד היו חלוצים במחנה ונשאו דגל מלחמה וריב, וצעקתו של השולל מדהיום היא צעקת בודד... אין לנו גיבורים עתה, גיבורים שנשקפים לנו חייהם בחזון מראשית ועד אחרית; אין לנו פּעולות שלמות ומעשים מסוימים, למרות שאון בני־ציון וחוג החברות לבנין ציון, אבל לנו דוחק־נפש והמית־נפש. – אין לנו עתה ההרחב שלפנים; אבל העצמיות גדולה מאשר לפנים, וגם הצער העברי רב הוא מאשר לפנים.  מה שהעולם ההיולי הכולל  הוא לאדם משורר יתחיל לשורר ויבקש חיים ממות, מפלט מצללי האפס, ויחד עם זה צרים לו גם כתלי החיים ויבקש גם חירות מן החיים, הוא להמשורר העברי העולם העברי, עולם ארוך, מאד ארוך, מלא כוחות מתנגשים, מלא סער וצער ומלא חידה. – גם היחיד העברי הוא עבד לרבים, ואינו יכול להסיח דעתו מן הרבים; אבל הוא אינו חי עם הציבור, כי אם נמק בעוון הציבור ומרגיש בכל ישותו עקת הציבור.

אין דרך לנו, אין דרכים וארחות ואין מנוח.  נפשנו נתונה כבצבת, השמש לנו לא תזרח והירח לא יחלום.  אנו הולכים בזה ואנו נכוים, ובזה – וגם כן נכוים.  מי יחיה אצלנו ומי יודע את החיים? מי יאמין ומפיק אֵמוּן? – הן אין זו שירה עוד, כי אם צעקה, צעקה ודוחק ודיכוי־הנפש, ואתם תאמרו כנפים לנו; כנפים תינתנה לנו – ורגלינו תיכשלנה גם תיכשלנה.

כה אָפס מנו מזור ומי ימצא לנו מנחם? – – –

 

שְׁנֵי דְבָרִים

א

חַבְלֵי מִינוּת

שני עולמות ניתנו לאדם – העולם הגשמי והעולם הרוחני, ארץ ושמים.

בעולם הגשמי מתגעגע הוא להרחיב גבוליו, והוא מרחיבם בכוח ובמלחמה.  אין עם שלא ישאהו רוחו להרחיב את ארצו, לרכוש את אשר מסביב לו, ואם גם שלם ישלם כל שעל אדמה חדשה במיטב דם בניו.  קראו בתורה, קראו את דברי המחוקק בכל פעם לאמור: כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך.  ארץ של שבעת עממים ניתנה לישראל על ידי משה ויהושע, וארצם של שלושה עמים, של הקני, הקנזי והקדמוני, עתידים אנו לנחול בימות המשיח.  המשיח והגואל יגדיל את מידת הארץ וירחיב את גבולותיה לכל עבר. – אחרת היא בעולם הרוחני, ועוד יותר בעולמנו אנו.  גם האלהים הגדול, שהוא מקומו של עולם וכל העולם מקומו, קנא יקנא לאלהים אחרים וקורא: לא יהיה לך אלהים אחרים על פּני! ומשה נביאו מזרז לאמור: את כל הדבר אשר אנכי מצווה אתכם אותו תשמרו לעשות, לא תוסיפו עליו. – שמא יקום באחרית הימים נביא או חוזה או חושב לעקור התחוּמים הרוחניים של האדם, בעת רוחו גאה יגאה ונשא למעלה ראש, – לא תשמעו אליו ואַל תאמינו להמית לבו.  כמסמרות נטועים דברי בעלי־אסופות, ויותר מהמה, בן־אדם, היזהר עשׂוֹת ספרים הרבה.  כל המכניס לביתו ספרים יותר מדי ובא להרחיב את אוצרות המחשבה והדעה "מהומה הוא מכניס לביתו"...

וינעלו הדלתות, ויסגרו השערים.  אשר היה וניתן פעם אחת הוא יהיה לעולמים.  אִכלו מפּירות האילנות, שכבר המה נטועים, ואַל תעיזו לנטוע נטיעות חדשות.  אַל תזידו, פּן תתך עליכם חמת חכמי האומה ושומרי־האמונות.  כל המוסיף גורע וכל הקורע חלונות במבואות אפלים הוא בא להשחית את האויר.  הבונים בנינים חדשים רק מהרסים הם את הישנים והנוטעים מחדש המה רק מקצצים...

מחדשי־אמונות היו בעינינו לכופרים, בוראי מחשבות וקוראים את האדם לאלהים ולמכמני הטבע מחדש – לעוסקים ב"ספרי־קוסמים". ורבצה בנו ובספרותנו הארוכה אָלת הדחיה.  אלפי דברים פּוריים במוסר ובאלהות נחנקו בעודם באִבּם, אלפי דברים רמים ונישאים נרמסו ברגלים.  כה היה עם־אלהים אך לשומר פּקודים ואמונות קבועות בספר ולא למבקש אלהים בערב ובבוקר בחידוש מעשי־בראשית בכל יום.  עם של ספר עתיק היה לשונא את הספר החדש.  תוגת כל אלה אצלנו, שבאו לברוא מחדש, שבאו להרחיב ולחַדש, חרותה בצפּורן שמיר...

בקבלה מצד אחד ובפילוסופיה הדתית מצד שני, מבפנים ומבחוץ, באו שתי רוחות מנשבות להניע את הבּנוּי והמוגבל, ובמלחמה ארוכה וקשה ניסו שתי התורות הללו להרחיב את התורה הישנה ולהביא בה זרם מחשבתי חדש.  שתי קריאות לחירות באו מעֵבר מזה ומעֵבר מזה, ולפעמים סבוּכים זה בזה; וגם בעלי החירות בעצמם נשאו חבלים רבים במתניהם וחחים בלשונם.  מצמצום באו להתפּשטות, ומהתפּשטוּת באו שוב לצמצוּם אחר; – וחזרו היסודות החדשים והעיקרים החדשים להציק שוב לחירות.  מתסיסה רבה באנו למעגל־קסם, מתורה אחת לתורות ועיונים.  הכוָנה פּיצצה את מסגרת המעשה, ושוב נעשתה לשיטה אחוזה בלולאות הרבה.

עם ההשכלה והביקורת נולדו בתוכנו ניצני חירות גמוּרה וניתנה לנו חירות להתבונן במחשבות, בדעות ובמעשים, להתבונן בכל הנחלה ובכל פּרי הספר שלנו מאז ומקדם.  מאנשים תיאולוגים שומרי משמרת של תיאולוגיה נושנה גם נושנה נעשינו אנשים יודעים ובוחנים, שואלים ודורשים, חושבים ומונים.  ההכרה וכוח ההכרה באשר לנו ניתנה לנו.  ואזל עם־ברית, אחוז בחבלי ברית, עם למוּד לשמור את התורה ואת המצוות ולהילחם על אמונות וחוקי־אמונות שהנחילוהו גם הנחילוהו – אזל ללמוד ולבחון. – זוהי כבר מהפּכה, מהפּכה ברוחו ובנפשו.  ואת כל זה רכשנו על ידי ההשכלה והביקורת; וכמה  – כמה רכשנו על ידיהן!

והנה באה הלאומיות האחרונה, שבעיקרה נולדה רק על ידי תגבורת אותה המהפּכה, שעשתה אותנו מנוטרי־דת, מאנשים רק נוטרי־דת, לעם ולמחפּשים אחרי יסודו של עם, ומחרבת שוב את קניננו האחרון הזה, מחרבת אותו בידים... אין חירות עוד לנו לדון ולשפוט, להעריך קניני קדם ולדעת מה המה לנו וכמה הם עוד לנו; שוב אין חירות. – –

 לפנים היו בעלי מחשבה חדשה חשובים אצלנו ל"כופרים במציאות ה'" ולחותרים חתירה תחת תורת משה והנביאים והחכמים, "וכל הפּורץ גדר ישכנו נחש"... ובימים האחרונים, שהן "ימי תחיה ופדות" יהיו לנו, כל מי שישאהו לבו לחקור ולדרוש במסורה העברית, להציב לה גבולים או להרחיב ולחַדש, או גם לבקר ולנתח הוא נחשב לכופר בקדשי האומה הישראלית ולמהרס דברים שנתקדשו בעיני העם.

ממיתים אצלנו את אלהי המחשבה באמצעי רדיפות רוחניות ובצעקות בציבור, מטעים את הציבור.  החושב בתורות הדורות נחשב עתה לבוגד בעמו; וכל המהרהר בחילוּפי הדורות ומתעמל לדעת ערכי הדורות, אם לטוב אם לרע, אם לחיים או למשבר החיים, הוא מקעקע את בנין כל הדורות.  אין דין וּדברים מחשבתיים עוד, אין מחקר ואין עיון, כי אם חריקת־שינים ועינים אדומות מקנאת־עם או גם מקנאת ה' ותורתו.

שוב הכל הולך ונדרס בנו.  כל אשר נלחמנו לו ואשר אמרנו להקים בתוכנו נחרב.  הספרות החדשה הספרות של המחשבה החדשה הולכת ונעשית לשפחה חרופה לספרות הדתית, ו"חבלי המינות" הולכים וחונקים לנגד עינינו את השארית לנו.  הוטל הארס...

וכה אנו עומדים לפני החורבן האחרון בנו, חורבן המחשבה וההכרה, שאמרנו הן תהיינה לנו למפלט.  גדול הצער.

 

ב

מִן הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים*

חוגגים בני־האדם, עושים הזכרות לנשמות, עושים הזכרות לחיים ולמתים.  יש קשר בין בני המשפּחות, יש קשר קיים בין היחיד ובין הציבור, יש קשר בין העם ובין יחידי העם.  וכי יצאת לאויר העולם כבר יש לך נחלה וסביבה חיה; וכי גדלת ובאת במסיבות החיים יש לפניך אופק ממעל וארץ מתחת; וכי למדת לקרוא בספרים וידעת, כי חיו כותביהם והוגיהם לשמך ונשאו בעמלך; וכי שׂיבה זרקה בך ועוד מעט והנך יורד מן הבמה, והנה דור חי הולך בעקבותיך, מחבב את קדשיך ואשר אספת אתה יהיה להם למשמרת.  יש ערובת הקיום ויש שיתוף במעשה ובמשא־הנפש.  אין צורך לכגון אלה בתחית־המתים ובהקמה ובשבועה.  גם המתים חיים המה, חיים בפי הבאים; חיים המה מאליהם, על ידי הרוח והחפץ שאינו פוסק.  אם תרצה לומר: יחיד אני, בידי הסוף לאיזה קו; ואם תרצה לומר: אב למשפּחה חדשה אני, ראש לשבט, אבר הגוף; הד נשמע מיער רחב, אלהים פּועל מתגלה במעשיו. – –

והנה בין בעלי תרבות ודת גם אנשים עמלים בקרית־ספר.  יש הוגים וחושבים, משוררים ויוצרים.  יש לכל גוי נאור מין הרכבה של מאה נשמות באיש אחד, של אלף, של רבבה.  אחד חי בשביל הרבים ונושא בחובו תקוַת הרבים וצקון לחש של הרבים.  השמש עולה, השמש יורד, ועם צבאות השמים ועם תנובות הארץ אלפי רגשות מתחדשים ויוצאים ממחבואם.  הלא ביד האחד להכריע, לברוא ולעורר.  הלא לנשמת המשורר והחושב להביע רחשים אין קץ, לעלות ולשתף עליונים בתחתונים.

ואם חנן היוצר את פּלוני ואלמוני להיות מיושבי בית־המדרש ולשמש בעט קסת־סופרים, הלא מנה רבה לו ניתנה.  אלהים יאציל מברכתו על אחד בעיר להיות קורא בלוחותיו או גם לחרוֹת אות ומלה אחת.  מצטרפים היחידים הללו למשפּחת־סופרים, לשבט רוחני.  אשרי מי שאומנותו לשמש בהיכל המלך; אשרי מי שאינו עומד בפני שער העולם, והוא סגור מזה ומזה ואין פּותח.  אשרי המשורר והחושב; אשרי הנשמה השואבת מהים הגדול והולכת וחיה בים.

גם לנו ים, גם לנו שמים ועולם, גם לנו נשמות ורחבי נשמות, ומה גם צירופי נשמות; אבל הכל הולך לבלי שוב, הכל חי לבדו ומת.  בודדים, בודדים משוררינו וחושבינו בחייהם ובמותם.  אין השארה לנו ואין גם יסוד קיים.  וכי נתת את נשמתך והמית נשמתך לגוי, הנה בנך שוב לא ימצא את המבוא ואת הפּתח לחייך... אין אחיזה לנו, אין תומך.  איש איש מדבּר בפני עצמו ומתוך נגעי־לבבו ללבבו בעצמו; בריחוק ארבע אמות שוב אין שומע. – – –

על קברו של מת אנו עומדים, להציב ציוּן לאחינו, לאחד מבני החבוּרה שהלך מאתנו, ואין נוחם בפינו.  אין לנו מלה חיה להורישה לבאים ואין מי יערוב לנו שתהיה מוּבנת לבאים.  אפסו, תמו כל הקריאות החיות וכל שיתוף הנכסים והלבבות.  וכי תאמרו: שובו למחנה, איש לאהליו ישראל! הן נשבר המגן, נחרב האוהל.  רק תוּגה חרישית עוד מאַחדת אותנו; וגם היא תרד דומיה, כי תישכח השפה מפּינו, שפתו של המנוח ושפתנו אנו.

נשמור עליה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* נכתב לזכר סופר צעיר שמת.