_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דִּין תּוֹרָה

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

שערוריה רבה נעשתה בעיר רדיה.  הנגיד משה-אברהם  בן אשר-שלמה, מחזיק הריחים בעיר וגם בית בית-מירוֹץ הסוסים לפקידים, הכה את אפרים-ראובן לבית נחמן, והמכה היתה מכה פשוטה ביד, ביד הימנית של המכה על הלחי השמאלית של המוכה.  והדבר היה לעין כּל בבית-התפילה של ציבור ולעין הציבור כולו!  משה-אברהם הוא נגיד ותקיף, מדבּר בקול רם ומטיל אימה על העומדים מסביבו;  ואפרים-ראובן לא היה תקיף ולא היה נגיד כלל, אבל איש כהן  הוא ודמו רותח, ואינו יכול לראות אי-יושר, בין באנשים היושבים על ספסלי המזרח בין באנשים היושבים במקומות הנמוכים.  הנגיד אוהב לפקד ולצוות, לפקד גם על הגבאי, ואפילו על הרב והשוּ"בים.  מה שייך?  מי ימרה את רצונו ומי יאמר דבר נגדו?  והכוהן עונה ומשיב על הן הן ממש ועל לאו לאו ממש, בין בעניני מסחר בין בעניני הקהילה, ואפילו בעניני תורה ומלחמות.  וּכשלָחם עַם הרוּסים את עַם  התוּגרים ויהי המצור על פּלֵיבנָה, עמד הוא ליד חיל הקיסר, שעליו אנו מברכים בכל ימי-שבתות במאמר  "הנותן תשועה".  הישמעאלים אפילו עכּו"ם אינם...   לאידך, נטה הנגיד ומתי- סודו לצד התורכים:  אנשי מוחמד אינם גוזרים גזירות רעות כל כך על ישראל, כבעלי הדת היוָנית.  כה התפרץ ריב פליבנה גם בבית-התפילה ליהודי רדיה;  על צד בעלי "חצי-לבנה" עמד, כאמור, עשיר העיר, ועמו גם היראים והשלמים ומקצת מהמון העם;  ועל צד "נושאי הצלב" עמדה הכהונה, בעלי-המלאכה ואף הקצבים.  ויהי ריב ופולמוס מדיני  בכל בית ובית ובכל רחוב.  הפסיקו בתפילה ודנו וחשבו תמיד למי וָמי יהיה הנצחון?  ויהי כאשר העיז אפרים-ראובן לקלל את התורכים בשם ה' ולבקש העוז והנצחון לרוּסים, קפץ עליו משה-אברהם הנגיד בחמתו ויכהו על לחייו ויעליב את בית ה';  ומכה זו לא היתה רצויה גם לאוהבי הנגיד עצמם.  מה שייך?  כל המרים ידו על רעהו נקרא רשע.  והכאת איש יהודי, ועוד איש כוהן, ועוד בבית שבני-אדם מתפללים, זה בודאי דבר מכוער, ולא היה כזה בין אנשים מכובדים למן היום שנוסדה רדיה על פני האדמה!

ותרעש כל העיר לדבר ההכאה, חדלו כל עסקים ודברים ודנו והתפלפלו שוב אך באותו מאורע;  והכל מחליט ואומר כי הנגיד התקיף ענוש יעָנש ונשא את עוונו.

והנעלב אמר בחמתו להצית את בית איש ריבו עליו;  בניו וגואליו אמרו לחתוך זנבות סוסיו של משה-אברהם ולעשותם לקלון ולשמצה;  וכת אחת אמרה להחרים חרם את המכה, שיבּדל מכלל ישראל שלושים יום עדי יבקש סליחה מהמוכה.  והמכה בעצמו נפל לבו עליו;  הוא כבר ביקש לקנוס עצמו במתת הגונה  לטובת בית-התפילה או לבית- המרחץ.  אנשים רצים ממנו להכוהן ולבני משפּחתו להרגיע את רוחם;  והם באחת:  נקום ינקמו את החרפה מהגביר וישימו אותו ואת ביתו לתל עולם.

ולאפרים-ראובן מוֹדע, כתבן מעט בשפת הארץ, והוא בא בהצעה מוחלטה, להגיש את הדבר בערכאוֹת, ונשבע ואמר כי הנגיד ישוּלח לארץ גזירה לחמש שנים וכל נחלתו תפול לנכסי המלך בעוון בגידתו.  ולאידך, אמר הכוהן לעצמו:  כל המוֹסר דינו לערכאוֹת שלהם גם כן נקרא רשע, וחס ליהודי לעשות ככה.  ויהי כעבור שבוע ימים, והוא כבר נלאה לשמוע כל העצות והתחבולות, איך ובמה יענוש את מעליבוֹ, השכים בבוקר ונפל דבר לתוך פיו:  דין-תורה!  הוא יגיש עצוּמותיו עם הנגיד לפני הרב דמתא וידון הלז ביניהם;  אך לא בפשרה, בביצוּע ידין, אך על פי הדין גוּפא יביע אמרוֹ, על פי דיני התורה גופא יקוֹב הפּסק את ההר!

כה התגלגלו דברי הריב והמצה מרחובות קריה, מבתי-התפילה ומפינות השוק והחנויות לבית הרב של רדיה,  רבי גדליה בקי בתורה ובפוסקים ויודע כי התוקע לחברו נותן לו סלע – או גם מנה לדברי תנא אחד, ואין הלכה כמותו.  בסלעים דמאז  לא בקיאים אנו היום היטב, והריהם בערך שקלי מדינה, והרי לכל היותר רו"כים מעטים קנס במזומנים. – והנגיד בעצמו כבר אמר לקנוס את עצמו בחמישים רו"כ וכמעט במאה, אם אך ישקוט הריב.

ורבי גדליה הוא גם כן איש ישר, אך גם בעל לב רך מעט.  מצד הדין הן אסור לו לרמז לאחד מן ה"צדדים" שטוב בעדו פשרה מדין-תורה גופא;  ומצד היושר, הרי זה כמעט בגדר לפני עיור לא תתן מכשול.  הלז רוצה לתת כופר גמור, ולדינא מקבל המוכה רק סלע.  וכל זה היה לפנים בארץ-ישראל או בבבל, בחוץ - לארץ לא דנים היום לכאורה דיני קנסות כלל...

 וַיכּר הכוהן בפני הרב שרוחו אינה נוחה בדין-תורה, וחשדוֹ בלבו שנושא הוא בזה את פני העשיר, וצעק בקול גדול, ויך בידו על השולחן ויקרא לאמור:  "דין-תורה!  דין-תורה אמיתי תדונו בינינו! - לא אחפוץ בפשרה: אך התורה תגזור בינינו ויקוּם!"  והרב מתחכך בראשו, לוקח מאוצר ספריו ספר גדול אחרי ספר, אולי ימצא מבוא  להגדיל את הקנס ואינו יכול. –

ובית הרב מלא אנשים מכל מיני התושבים. כל מי שאך לו פנאי מיד רץ שמה לשמוע אחרית ה"דין- תורה", שירעיש זה כמה את כל מלוֹא העיר.  עומדים צפופים נגידים על-יד בעלי-בתים, חייטים על יד סרסורים, שוּ"ב ל"דקות" יושב מזה ושו"ב ל"גסות" יושב מזה.  המולה!  מסתכלים נערים מבעד החלונות והשמש מגרש אותם בכל פעם.  הרבנית דבוֹסי עומדת על הפתח, מטפחת הראש יורדת על מצחה, ומדברת בלחש את העומדים קרוב לה.  שני ה"צדדים" עומדים על יד השולחן.  גם הנגיד עומד משום "לא תשא".  עני הרב וסערת נפשו באותה שעה תשערו!

והרב, כי כלתה הרעה ואין מנוס, מסר נפשו לאלהי התורה, ויתן את פאת מטפחתו לשני הצדדים ל"קבלת קנין", ואחר-כך פתח את פיו ויפסוק את הדין, את הדין המפורש במשנה...  ולא האמינו האנשים לשמע אזנם, כי כך וכך דבר הפסק, ופני הכוהן חפו.  רגע עמד בכעס עצור, ואחר-כך חטף את ה"שולחן ערוך" מיד הרב וישליכהו בשתי ידיו על השולחן.  ויחזיקו בו מכיריו כי יראו פן גם ירים ידו על הפוסק בעצמו, והובילוהו החוצה.  החלו הכיתות לצאת אחת אחת. בּוֹשה העיר לשמוע, איך דין-תורה יקל גם במקום שהנענש מחמיר על עצמו.  אך מי ידין עם הכתוב והנאמר;  והרב הלא בודאי יודע את דברי התורה.  – רק אחת גזרו על עצמם אנשי העיר בחשאי, שמהיום והלאה, כי ילכו לדון אצל הרב, יבכּרוּ תמיד את הפשרה ודברי משקל השׂכל על העיון בסעיפים.  וַתהי זאת לחוקה ברדיה – פשרה ולא דין-תורה!

   

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה