_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בין החיים והמתים

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

א

שם, באשדות הנהר יַתּרן, בעקמו דרך כפר זרקובה ועובר אל העיר טלופה, מתנשאות גבעות ירוקות מעבר האחד והאדמה מתרוממת, כאילו משם מתחילה ארך חדשה ורחוקה;  ומעבר השני, בשיפולי השדמות, הזרועות לרוב פשתה, ישתרע בית-הקברות ליהודים, הישן, במצבותיו הישנות מעשי עץ ואבן, שמהן הרבה נפלו, ועלה בהן חציר.  בית-הקברות לא ייפתח עוד למתים, השער סגור ומשולב בקרשים;  והיה כול הבא מן החיים על קבר אבותיו, באלול או בשאר ימות השנה, עליו לטפס על החיץ השבור, שגובהו אמה.  בכל שנה ושנה בהמס הקרח של הנהר הזה, ויצא וישטוֹף, יחתוך לו רצועה משוּלי בית-הקברות ויבלע איזה עצמות נרקבות אל לועו.  דומיית המוות שוררת פה בכל תוקפה, כאילו התאחד מאז עם הטבע, כאילו שכחו על הנקברים את כל אשר ראו וחיו בהיקף חייהם...  רק זעיר שם, זעיר שם, לעתים רחוקות, עוד יבוא אליהם עוד מת חדש, אחד מזקני העיר, שקנה לו שם בשכבר הימים קבר-משפחה, ורוצה הוא להיקבר אל אבותיו.  גם הרב דמתא ציווה לפני מותו, שלא יקברוהו בבית-העלמין החדש, רק בבית-העלמין הישן, על-יד קבר הרב הקודם לו, רב יצחק לבית שמלקיס ז"ל.

ושומר בית-הקברות, הגר שם בבית קטן, קניין קהילת היהודים, ואסיל שמו, הוא בן אישה ובנים ארבעה ושני כלבים ועז אחת, כי פרה אין לו בעוניו.  העז תרעה בבית-הקברות, באין מחריד, ותאכל את החציר לשובע;  והכלבים הרעבים מוכנים לקפוץ על כל איש עובר ולהחרידו בקולם.  רק בקושי יעצור בהם הנער או האישה, בבוא אחד מהיהודים לבית-הקברות, ואגורות חמש בידו, כדרך כל מבקר.  השֹכר המעט והגן לתפוחי אדמה ולאבטיחים ולבצלים, מעט החלב ועבודה בת יום, שיעבוד האיש או האישה בתור משרתים ושכירי יום לפעמים, יתנו להם את לחמם בדוחק;  דגים קטנים על שולחנם יבואו מהנהר.  לפעמים תתע פרה מזרע היהודים, והלך ואסִיל לבקשה ולמוצאה ויבוא על שכרו.  בחורף יקח לו את הגרזן ויבקע עצים בבית-המדרש הגדול ויקבל רו"כ שלם בעבודתו.  גבאי הקהילה ישתמש בו לכל דבר נחוץ לו, וגם ישלח אותו פעמים עם מכתב או חשבון לזרקובה אל בית-הריחיים אשר שם.  בערב פסח ואסִיל השומר קונה את כל החמץ של העיר בעד רבע רבבה שקל, וירוויח מכל העסק הגדול הזה כארבעים פרוטות ושתי צלוחות יי"ש במזומנים. וביום הכיפורים הוא מכבה את הנרות המעשנים וימלא את שני בתי-ידיו בשעווה מן ההקדש...  בכלל, בדיני שלי ושלך הוא מן המקילים מעט – ואמרו עליו, שבשעת הדחַק פשוט גנב תכריכי מת אחד וימכרם, ויהי הדבר לנס – איך לא ירא מן המת? אבל הדבר הזה היה בשכבר הימים.  את אשתו יַרִינָה אינו מכה, כנהוג, אבל גם אהוֹב לא יאהבנה הרבה.  הוא בכלל מן השותקים ואינם מדברים הרבה, ומתייחס לכל דבר בשוויון נפש.  בקיץ הוא נושא מעיל ישן של צמר, שכבר ייראו בו החוטים;  ובחורף הוא לובש אדרת-שׂער של עז, עם עור לבם ממעל, שבה משתמשים גם אשתו ובניו לצורך הלילה והיום.  אשתו מתקנת שקים ישנים לפני הקציר בעד הסורים למלאות אותם בתבואות השדה, ותקבל מהם מסת-יד חלף עבודתה זאת, ותהי איפוא, גם בזה עוזרת לאישה בכלכלת הבית.

המתינו! עלי להניח לעת עתה את שומר בית-הקברות ואסִיל ולספר לכם עוד מאדם אחר מבני היהודים, שיש לו קישור הדברים לכאן. את כפר זרקובה כבר הזכרתי, שָמָה נלך עתה לרגל סיפורנו.

 

ב

יִצִי-נחמן ה"נאמן" של בית-הריחיים של האציל הפולני לבית ודיסלויף בכפר הנ"ל, היה איש ישר וירא את ה';  את דברים עשה באמונה, לא לקח שוחד מאת ה"טוחנים", כדי שיבואו על מלואם, חס היה על כל דבר של אדונו ויסתפק בשכרו המט, לו ולביתו. בנים שניים לו וחתנים שלושה, וכולם מוצאים את עבודתם בבית-הריחיים, אם גב העבודה קשה ויגעה.  בטבעו של יצי-נחמן להיות טרוד בלבו ובמוחו בענייני הריחיים ערב ובוקר וצוהריים, מבלי להסיח דעתו מהם גם באוכלו ושתותו;  בכל אשר עשה היה שקוע ראשו ורובו בענייני הריחיים.  הוא היה יודע תורה בימי נעוריו, וזה שלושים שנה רצופות, שלא פתח ספר, גם ביום השבת, פן יבלבל אותו בימות החול;  והוא הלא "שכיר יום" הוא, ואסור לו להתרשל בדברי שוכרו. גם בעת נישואי בניו, בשעת אירוסין או ברית-מילה לא שכח את הריחיים.  בעבור הרב דטלופה או השו"ב דרך זרקובה לגבות כסף על "מעות חיטין" או צדקה אחרת, או אם גם גבאי הצדיק מטלנא בא לגבות את ה"מעמדות", שבוודאי אורח חשוב היה, יצי-נחמן נותן ונותן, אבל חושב הוא בתוך כך בריחיים ובעבודת היום של הריחיים...  חבל, כי הממשלה לא תתן לצדיקים לצאת מעירם על הימים;  אבל לוּ עבר דרך זרקובה גם הצדיק בקדושתו בעצמו, הינוקא או הקשישא, לא היה שוכח יצי-נחמן לרגליו את ענייני היום ולא היה מַרפה את ידיו אף רגע מעבודתו.  אם מקבל אתה שכר מאת אדונך, היה מרגלא בפיו תמיד, אז עליך להיות מסור לו בכל לבבך.  כיאות וכדין, וגם הרבי בעצמו לא ידרוש ממני אחרת.  אבל אחת הוא עושה גם על-יד עבודתו.  הוא מתפלל הרבה.  לא שיפסיק מענייניו ומתפלל, אלא מתפלל הוא בתוך ענייניו, מתפלל גם באיזו כוונה;  ושניהם, ענייני חול וקודש, אינם מתערבים זה עם זה ועינם נוגעים זה בזה...  היה הדבר, כאילו היה לו לב בתוך לב ונפש בתוך נפש.  ונפשו של יצי-נחמן אם אינה טובה – להפך, כעסן הוא לפרקים ואדם קשה הוא, אבל מיגע את עצמו להיות נוח לבריות, מפני שכתוב בספרים, שטוב לעשות כן.  רחמים שבלב אינו יודע, אבל נון הוא צדקה, כדי לשבר את הברזל הקשה שבו.  קשה לו להראות פנים שוחקות לאדם, אבל ירא הוא את ה'. גם לנכרי יתן את שלו ולא יגנו את דעתו ח"ו, לא מפני שאינו יכול לעשות זה, רק מפני שזה אסור.

 

ג

חורף קשה היה, השלגים היו מונחים חומרים חומרים ויכסו את כל הדברים.  כל עובר ושב בלילות היה בסכנה, כי הסערות לא חדלו והסוסים לא ידעו את דרכם.  בליל סועה וסער כזה, בניו של יצי-נחמן נסעו לעיר ונשארו שם.  חתניו לנו בבית-הריחיים, כי שמירה מרובה הייתה צריכה אז, והוא עבד כל היום קשה וינוח על משכבו החם וימצא מנוח.  הפעמון השמיע שתים-עשרה. חצות הליל! והנה איכר אחד תעה עם עגלתו כל הלילה ויגיע עד ביתו של יצי-נחמן, מבלי יכולת לנסוע הלאה.  רגליו כמו קפאו, הסוסים עייפים וטבועים בשלג;  והוא דופק בחלונו של יצי-נחמן  להעיר אותו משנתו, כי יפתח לו הדלת ויתנהו לבוא הביתה.  יצי-נחמן תפוש בשנתו וחלומות הריחיים במוחו.  הוא אמנם שומע את הקול הדופק, אך איננו חפץ לקום ממיטתו, כי שנתה ערבה עליו והחום ינעם לגופו.  ביקש היצה"ר להטרידו בשעה זו מן העולם! הוא שוכב על משכבו ואינו פותח. רשע! הוא טוען עם לבו – בן-אדם נתון בקור, ואתה שוכב ושומע את קולו הרועד, ואינו פותח לו! הוא מתאזר לקום דווקא להכעיס את היצר הארור, וקופץ ממיטתו ופותח לאיכר את הדלת ונותן לו כוס שרף לחמם;  אבל כל זה הוא עושה רק בדמיונו, והאיכר דופק ומקלל, ובראותו, כי אין שומע, הוא מקלל לשובע, יכה את הסוסים העייפים וינהלם הגבעה לבקש מפלט. יצי-נחמן נטל את ידיו במהרה וילך חציו מלובש וחציו ערום החוצה ויפתח את הדלת בקושי, כי הסוגר קופא על צירו, אבל הסער כבר יפריד בין קולו ובין עגלת האיכר, הוא רק שומע נחרת הסוס או הסער, ותמונה אינו רואה.  והנכרי תועה, תועה ובקש בית וכמעט קופא בקור. ויך לב יצי-נחמן אותו, כי הרשיע. וגם במרום נכתב עליו הדבר לחטא. פוקד אלוהים כל בשר...

 

למה אאריך? יצי-נחמן לא הוציא את שנתו.  הריאה שלו כבר היתה חלושה מימים רבים, ויש אומרים מטבילה ביַתּרן הקר בימי הסתיו.  וימת בחורף הבא ויצו לביתו אחריו: עִבדו את האדון הלאה ואל תרֵעוּ בעבודתכם. את עזבוני חַלקו ביניכם חלק כחלק: הבנים יקבלו פי שניים, והחתנים אך שליש;  חמישים רובל כסך תתנו לבית-המדרש של טלופה, וחמישים רובל כסף לבית-המרחץ, תנו עשרה רובל כסף על ה"תלמוד-תורה" שם, ועשרה רובל כסף על העירוב;  ואותי תקברו בבית-העלמין הישן, לא הרחק מהרב רבי יצחק-שמלקיס, ככל אשר ישיתו עליכם.  ויהי הדבר כן.

בית-דין של מעלה פתוח גם בימות החורף, וכיוון שאין משוא פנים לפניהם, קראו את יצי-נחמן תיכף אחרי קבורתו לדין.  ואם אמנם מצוותיו לא היו מעטות ומכריעות על עוונותיו וגם זכות אבות הייתה לו וגומר, לא היה יכול הסניגור למחוק אותו העוון, שעשה נגד האיכר, בהקשותו לבו ולא מיהר לפתח לו.  ויצא דינו ללכת ב"עולם התוהו" ולהתלבש כנכרי ולילך ולחַפֶּש אותו נכרי, שחטא כנגדו בלילה ההוא, ולשרת אותו כעבד, עד כי ימצא את לבבו וימחול לו את אשר עשה.  ברוך דיין צדק!

 

ד

ליל מנוחת החורף היה.  הקור גדול ויקפא כל בשר.  קרוש היַתּרן, הגבעות יעטו לבן.  ובית-הקברות קבור בערמת שלג, ורק פה ושם ייראה עץ שבור, או ראש מצבה גבוהה לנוגה הירח, שישפוך את תימהונו על כל מכסה הליל.  והנה קבר אחד ייפתח ומת שחוח לבוש לבנים יַגִּיחַ מלועו, וקם על רגליו והולך לאטו עד קצה הגדר הפרוצה לפניו, ומשם הוא בא לפתחו של השומר.  חצות הליל הגיע.  הבית של השומר ישן שנת החורף, כמו קפוא הוא אל האדמה ואל מכסה הלבן.  כוכבים שניים נוצצים.  המת ישא את עיניו ויראה את כל הכיכר ההיא, אין מסילה ואין דרך, והתכריך הלבן הנהו כסרח העודף של כותנתו.  האמנם יצי-נחמן הוא? ואיה האיכר?...  והוא דופק על דלת השומר פעם ושניים, ובשלישית כבר ניצב ואסִיל לפניו, ויכירהו ויחכך בראשו ואומר לו: האמנם יצי אתה;  בוא הביתה, כי קר לך.  "לא אוכל לבוא אליך", השיבהו המת, "אבל אם לבך טוב עלי, שאל לי את מנעליך וכובעך ואדרת-השער שלך, ונתתי לך סימן לאשתי בזרקובה, וקמת בבוקר ותבוא לשם ותיתן לך איזה כסף מחיר זה". וימלא ואסִיל את שאלתו ולא שאל אותו עוד דבר.

וישם המת את המִנְעָלִים ברגליו ואת הכובע השחור שם בראשו ואדרת-השיער עטף על תכריכיו וייעלם ולא נודעו עקבותיו בשלג.  ויהיו כבוקר השכם, קם ואסִיל מוכה תימהון. חלום קשה חזה;  ויחפש פה ושם וירא, כי מִנעָלָיו וכובעו ואדרת-השׂער אינם אתו, ויספר לאשתו את כל הדברים האלה אשר קרוהו, ותפחד ותחשבהו למשוגע.

איני יודע, באיזה אופן השיג ואסִיל מִנְעָלִים וכובע ובגדים אחרים;  אבל אחת אני יודע כי בגדיו החדשים לא הֵחֵמוּ לו.  ואדרת-השער, עם המנעלים והכובע אשר לו עתה לא יכלו להסיר מלבו אותו התימהון, אשר נשאר בו ממקרה הלילה ההוא.  בערב, כאשר שכב ונח מעבודתו, והלך גם יצי לישון, והסיר מעליו את אדרת-השער, ולב ואסִיל לא ידע רע, כאילו לא קרה כל דבר.  אבל בבוקר, כאשר קם ממשכבו, ויקם יצי גם הוא, וישם עליו אדרת-השער ויצא לעבודתו לאותו האיכר, שמצוא מצאוֹ שנים-שער פרסה הרחק מטרוצה, ונעשה לו לפועל ולשְכִיר-יום.  אז החל רוחו של ואסִיל לתעות ולא ידע את נפשו, ויחפש אנה ואנה...  ובהגיע הלילה ובעלותו על משכבו, אז כמו סר ממנו קשי רוחו ורווח לו;  ובבוקר השכם עוד הפעם, כמו איזה דבר מתחיל לענות אותו.  ויהיה למשא על אשתו יַרִינָה, ותקלל אותו בעד כל הגה ודיבור, ויהיה גם למשוגע בעיני איכרים אחרים, בפוגשו אותם, ויספר להם את אשר קרהו.  ויתלוצצו עליו צעירי בית-המדרש, בבואו לשם לבַקֵעַ עצים, באומרם, כי שתה את אדרת-השער שלו לשָכרה ונכנס זבוב במוחו...  והוא היה באמת מוכה-אלוהים.  דרש במכשף ולא מצא פֵּשֶר;  וילך אל כוהן המקום להתוודות ולא עלתה לו ארוכה.  גוו שלו ורוחו לא שלו, הוא חושב לפעמים, שפשטו אותו ערום, והולך להתחבא מפני הבושה, עד ימשמש בבגדיו ויראה, כי לא כן הוא.  ואם יבקע את העצים, אז יפנה אנה ואנה, מיראתו פתאום, פן ייחטף אצלו הגרזן.  פעם אחת שכח את שמו שני ימים רצופים, עד כי פגש את הבלן ויאמר לו: היה שלום, ואסִיל! ויהיה הדבר בעיניו לפלא, כי שמו ואסִיל ולא נַאום...  מוכה אלוהים היה והוא חף מפשע.

 

ה

משפט רשעים בגיהינום שנים-עשר חודש.  אבל שנתיים ימים ומחצה עבד יצי-נחמן בטלקה אצל האיכר אִיבַן מַתֵּקָה בקרמזינה, ויהי עובד אצל הסוסים והשוורים ועוזר בבית ובשדה בכל עבודה.  גם את אשר לא יכול יצי לעשות בחייו, היה מוכרח יִצְקָא, כמו שמִתקָרֵי עתה, לעשות;  ובהסירו מעליו בלילה את אדרת-השׂער וסר גם הרוח הזה מעתו ויתפלא על עבודתו הרבה והקשה שעבד היום.  הוא אינו אוכל ואינו שותה, את הפת יאפה לו בעצמו ואת תפוחי-האדמה יבשל לו, אם גם אינו אוכלם.  פטור הוא מכל המצוות וימים רבים ישכח לגמרי, שהוא אינו יִצְקִא. הוא רק אורח בהאי עלמא, ובבוא הרוח ויַפְשֵל את אדרתו ויראה את תכריכיו נוצצים מתחתו, יזכור לרגע, כי מן המתים הוא, וישכח את הדבר תיכף.

בלילה ישכב באורוות הסוסים, בקיץ ובחורף, ולא יחם לו ולא יקר לו;  בשרו אינו מרגיש באיזמל ואת החלום אינו יודע, רק לפעמים ירגיש חרסי חרש על עיניו ועל פיו ועפר על גבו... ואת גזר-דינו כבר שכח, אם גם יבין, מדוע ולמה הוא כאן? מַתֵקָה יחשבהו לאיש זר, שעובד על אחת שבע ושכר לא יבקש.  לפעמים אמנם מתיירא, פן יקום האיש הזר הזה ויצית אש בדַיש שלו ובגורן, ובלילה יקום ויתגנב בלאט לראות, אם אינו שותה מעטין חלב הפרות כדי לכשפן...  והנה פעם אחרי נסועַ מַתֵקָה לטרוצה בליל חורף ושלגים, ויקח אתו את יִצְקָא בעגלת החורף.  והסער סוער ויכבד על הסוסים ללכת.  רק בקושי הם הולכים לאט לאט;  והנה תעו מן הדרך ויסבבו עד חצות הלילה, עד כי הגיעו לפני שער קרמזינה. ויספר מַתֵקָה ליצי, את אשר קרה אותו הלילה, עד כי כמעט יצאה נשמתו.  אז חרד יצי חרדה גדולה, בשומעו את הסיפור הזה מפי האיכר, ולא יכול להתאפק עוד ואמר:"אנוכי הנני היהודי הזה ואנוכי הסיבותי בכל אלה, ועתה שא נא לחטאתי וסלח לפשעי, כי לא ידעתי את לבי". נרעש מפחד ומבהלה נדרש מַתֵקָה לשאלתו ובקול כאוב מארץ ענה: אמנם כן, הנני סולח לעוונך, אבל אם שֵׁד אתה, אל נא תזיקני...  ואז נפתחו חרצובות יצי ונתקו מוֹסרוֹתיו וייעלם לעיני האיכר, שכמעט מת מפחדו.  ובלילה הזה דפקו בחלון ואסִיל והושבו לו מנעליו וכובעו ואדרת-השׂער אשר לו;  ובקוּם ואסִיל משנתו, מצא כולם מונחים לפני הסף, כאשר לקחו אז, ולא נשתנה בהם מאומה לרעה במשך שלוש השנים, כאילו לא נגע בהם איש.  ותפעם רוח ואסִיל עליו מאוד ויעש הצלם בידו, וימשמש בבגדיו וישאל לאשתו: איזה יום בשבוע הוא, היום? וישב לאכול אל השולחן ורוחו שב אליו כקודם. וגם מנוחתו של יצי-נחמן בכבוד. – – –

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה