_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַצָּלִי בַּהֵיכָל

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

                                                

ואת המעשה הזה אשר אספר לכם היום בעיני לא ראיתי, רק באזני שמעתי מפי איש נאמן, עוסק במלאכתו גם הוא.  ואם בכל זאת לא נכון הוא, לא עלי תפול אשמת הבדוּי;  ואמנם פליאה היא מעט.

איש היה בעיר טְבוּלָה ושמו ישעיה-אריה, והיה סוחר וגם עשיר, אבל מאותו המין שנקרא אצל הסוחרים:  נחבא אל הכלים...  הוא יצא פעם בפעם ממקומו;  עשה ועבד ושב לביתו לאיזה ימים ואחר-כך שוב נסע, פעם למרחקים, פעם לעיר קרובה.  ובעיקר לא ידע שום אדם במה הוא עוסק ובמה יסחר.  בבית-התפילה ישב ביום השבת ויעש את מלאכתו בסידוּר בלי שום כוָנים ונענועי הגוף, לא הקדים לבוא ולא איחר לצאת למען התערב בעניני שיחה;  ואם אחד שאלוֹ דבר ענה הן הן או לאו לאו, ולא נעץ ראשו בענין.  צדקה היה נותן במידה;  לעשות  "גמילוּת חסד" לא מיאן.  בכלל אי אפשר להגיד עליו שום דבר רע;  אבל הזרוּת שבמעמדו העסיקה את הבריות וישיחו בו רבים.  צאו ולמדו, אדם קונה לו בית-חומה בשוק, דר כעשיר וחי כעשיר ונוסע כעשיר, ואין איש יודע מאין ירויח את כל הכסף ומה היא תכלית נסיעותיו הנה והנה. –

אמרו עליו איזה אנשים כי מרגל הוא, כי הוא עוסק בגניבת המס מסחורות באות מחוץ-לארץ ועוברות גבול הארץ.  אין דיבּה שלא הוציאו עליו ואין חשד שלא חשדו אותו בו.  והוא, ישעיה-אריה, אינו פונה ימין ושמאל ולא יטה אזנו למה שמדברים עליו;  הוא רק  עושה את שלו ושׂם לבו למה שלפניו.  גר הוא באותה העיר, ולוֹ גם אין רֵעים, אין אנשים באים אליו לשתות חמין או לשאר דברים.  עם הרב דמתא אינו בא בשום קישוּר, רק שולח לו שלוש פעמים בשנה את  "דמי הרגל" כחוק, וגם עם השוּ"בים אין לו כל עסק. – הוא גם אינו דורש שיבואו אליו בליל שלפני ערב יום-הכיפורים, לשחוט בביתו את תרנגולי ה"כפרות", והוא שוֹלחם אל ביתם ביד האָמה או השפחה.  הוא אינו בכלל עשיר מתיהר ואינו רודף אחרי עליות ואחרי כבוד מדומה;  את אשר צריך לנדב לצרכי הקהילה הוא נותן, ובעניני גבאוּת וגזברוּת, לא יתערב...

ויהי היום ותחל השמועה להתפשט בעיר כי ישעיה-אריה סוחר בשטרות מזוּיפים ושמפיצם בעיירות רחוקות, וזוהי סיבת עשרו ונסיעותיו התכופות.  מי המציא בדיה זו?  ועל לב מי עלה הרעיון הזה בראשונה?  לא נדע.  אך כיון שנזרק הדבר מפי אדם אחד, שוב חזר עליו שני, שלישי, ורביעי, עד כי היה זה כבר מאוּמת, בדוק ומנוסה בטבוּלה כי בזייפן של ממון-המדינה עסקינן.  והתחילו לבדוק אחריו, אחרי ישעיה-אריה, בשבע עינים.  בדקו את כל שטר שהוציא מידו, ואת כל כסף שהיה משלם ונותן  אמנם לא מצאו כלום, לא מצאו כל הבדל בין שטרותיו לשטרות אחרים.  אבל ביקשו וחשבו כי רק בערמוּמיוּת הוא עושה את הדבר, לשמש במקומו בשטרות אמיתיים ושלא במקומו במזויפים.  הלא כן דרך המזייפים, להיות זהירים במעשיהם ומתונים בתחבולותיהם.

והשמועה הלכה, הלכה והתפּשטה, עד כי הגיעה לאזני הרשּׁוּת  של המחוז.  באותה העת התרבתה גם הפצת שטרות מזויפים בכל הככר ההיא, והרי פעולה ופועל וקישוּר דברים...  בקצרה, נגמר הדבר לעשות בדיקה פתאומית בבית ישעיה-אריה וּלחפּשׂ שמה אחרי המַטמוֹניוֹת האלה.  לשלושה פקידים נמסר דבר הבדיקה, לבוא לטבולה חרש;  ובואם לעיר היה ביום קדוש לעברים – ביום-כיפורים שחל להיות בשבת.

חרדת החג בטבולה.  כל העם למקטן ועד גדול, מאיש ועד אשה, מזקן ועד נער, נתכנשׂו בבתי התפילה; יושבים צפופים ומתפללים לאל הרחמן מתוך המחזורים הישנים.  פיוט יצטרף לפיוט, וידוּי לוידוּי ואמירה לאמירה.  הש"ץ מזמר והקהל עונה, הכל במשטר וסדר בנוסח הדורות.  עייפות בכּל, עייפות באויר, עייפות בנרות, הדולקים ושופכים את שעוָתם לכאן ולכאן.  אין לשאוף רוח עוד;  והעשב הפרוש על קרקע הבתים נרמס ונסבך בפוזמקאות.  בני-אדם תולים על פי הרגל ודוחק גם יחד את עיניהם למרום;  ושם חותמים וחותמים כל הספרים וכל המזלות וגורל השנה הבאה לאיש איש כפעלו וכמעשהו – אף נפש אחת בארץ לא תחסר.  מה רבה העבודה שם!

ובעוד שהעם יושבים על ספסליהם לפני בית-דין של מעלה, באו שליחי בית-דין של מטה מטעם המלך לבדוק בכיסי ישעיה-אריה אחרי שטרות.  לביתו כבר חדרו, פתחו את כל הארגזים ואת הארונות – ביקשו ולא מצאו -  ואמרו, אולי שמורים שטרות אצל המפיץ עצמו.  וישעיה-אריה עומד על מקומו במזרח בית-התפילה בפינה, טליתו על ראשו ופניו לקיר ולא יפנה ימין ושמאל.  אימת-מות נפלה על כל המתפללים, בנשאם עיניהם וראו את גזברי המלך עומדים בקהל, וכמעט לא יעלו לנוּע ממקומם מרוב פחד.  וישעיה-אריה גוּפו, בגשת הפקידים אליו ובשימם ידיהם על שכמו, ויצווהו לפתוח את צלחתו, התרגש מאד וימאן לשמוע בקולם.  ויאחז בשתי ידיו בשולי הטלית ולא הניחם לנגוע בו...  וככל אשר התאמצו לחפּש בבגדיו רקע ברגליו ודחפם בכל כוחו מעליו ויתגעש כמשוגע.  אין לך אוֹת גדול מזה כי אמנם צרור שטרות אצלו... 

סוף דבר היה כי גברו שלושת הפקידים על האחד, השליכו אותו על הקרקע, האחד ישב על ראשו והשני על רגליו והשלישי פתח את בגדו ויושט ידו לצלחתו.  והנה אמנם דבר טמון בה – אך לא צרור יבש, כי אם שמן מעט.  שמעו והשתוממו!  הרעבתן הזה, שלא יכול לעצור ברוחו לבלי לאכול ביום-הכיפורים, שם בחשאי בכיסו חתיכה מ"כפרה" צלוּיה;  ובכל עת שעמד אל הקיר וטליתו על ראשו נעץ שיניו ביותרת זו – ואכל.

מיום היוָסד הארץ לא היה כדבר הזה בעיר יהודית ואצל אנשים ישראלים, כי ימרו את פי ה' אתו בביתו. – חילוּל-השם נורא!  הרעש בבית-התפילה ובושת הנעלב תשערו בעצמכם.  ולולי פקידי המלך, שהיו שם, כי אז "שבר העם את עצמותיו" של ישעיה-אריה ולא השאירו בגופו מתוֹם.

את אחריתו של החוטא הזה בטבולה, שעזב אותה עוד במוצאי-החג ולא שב אליה לעולם, לא אדע.— -

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה