_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מֵאִיגְרָא רָמָה

מ"י ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

הדלת נפתחה. ויקפוץ לתוך חדרי תלמיד מדעי אחד, שלא ידעתיו עד היום, ויחל תיכף להתוכח עימי על-דבר עם היהודים, על דבר הליכות החברה בכלל והמעמדים הכלכליים בפרט. הוא דִבֵּר על-אודות הציונות, על-אודות הירצל ולַסַל, על-אודות אחד-העם וטריטשקה. הוא מוצא, כי נחוץ לנו ספר יסודי מדעי על היהודים והיהדות מאותו סוג של "הקַפּיטל" לקַרל מַרכּס. הוא מבקש שינוי יסודי בכל שאלות ישראל והדת, בשאלת הרכוש ובתי-הספר, אפילו במחשבה ובדת. הפלוסופיה האי-מוצלחת תגֹרש כלה מבתי-מדרש-המדעים, ובמקומה יבואו דברים ריאליים, מספָּרים ומדות. הוא יבאר את תורת-המשפט של הרומים ביחסה אל משפטי העברים ויַראה בראיות ברורות, כי שניהם לקחו זה מזה. עתה אין יהודים כלל בעולם, כי-אם עניים ועשירים, עובדים ואוכלים.

הספרות היא אך פרי שנוצר בשביל הנשים; השירה היא שגעון החיים. מי שאינו אדם ריאלי הוא מְתַעְתֵּעַ. מה לנו ולמטיפים ולכהנים? ילך כל אדם לעבודתו ויביט על מה שלפניו ישר. הוא לא היה לרבן ודרשן, אם גם אבותיו דורשים זה מידו בחפץ נמרץ, כי-אם לפרופסור, לשופט. לו יש תוכנית לאחֵד את ארצות אמריקה עם ארצות אירופה ולהעביר את המלחמה מן העולם. הוא יאחד גם כן את בני-ישראל עִם עם הערבים, ויהיו כל בני-שם נושאי דגל אחד. הוא אינו אוהב לא את היהדות החוקית ולא את הנצרות הרוחנית, כי-אם את דת הקוראן הריאלית. לו נתנו היהודים ידם אל מחמד, כי אז היה הוא למשיחם, וכבש עמהם את כל העולם כלו. מקונסטנטינופול תצא עוד ממשלה גדולה לעולם, ולא מירושלים ערש-הכהנים. רומא וירושלים – שתי הערים האלה צריכות להִכּחד מעל פני האדמה, ואז תשקוט הארץ מתעלולי הרוחות. על עם היוני כבר בא הקץ, וגם הוא בין מחריבי העולם ברשת מחשבותיהם. אין לנו צורך לא במשה ולא באפלטון או בפוילוס. משה היה על-כל-פנים מחוקק, ואפלטון בקש ליַסד תכנית מדינה; פוילוס זה איש רבני, שֶׁבִּעֲתַתּוּ הרוח, והוריד שמים ארצה וטִשְׁטֵש את גבולי האנושיות. אסון שבט ישראל היה, שהתקרב אל מצרים ולא אל אשור. שיבת עזרא ונחמיה לציון היה האסון היותר גדול לעם הזה, כי לולא זה נעשתה אז בָּבֶל למטרופולין של היהדות וכבשה משם כל אפסי ארץ. הוא שונא את הלל ואינו אוהב את רבי עקיבא, ומוצא, כי זה אחרון הסב, בהרכיבו דברי-תורה בדברי מדינה, במפלתו של בר-כוכבא. הרמב"ם היה רבני, ועם כל זה היה קראי ברוחו. ה"שלחן ערוך" של היהודים אינו תורה, כי-אם מפלצת. המשיח שבתאי-צבי היה האדם היותר גדול בישראל, ואפילו על שפינוזה עלה; והוה רואה צְפוּנוֹת בהתקרבותו לדת מחמד; ומעת בא המשבר במשיחיותו, שוב אין תולדה לישראל ונסתם הגולל... הירצל הוא בוּר ואינו יודע מאומה מהליכות האומה הישראלית. אולי קַרל מַרכּס היה יכול להָסֵב מעט את הגלגלים העומדים; אבל הוא היה צריך לגאֹל את כל האנושיות ולא היה לו פנאי לעניני העם, שחי בעיקר בִּכְדִי. על ישראל או לחדול או להיות! ולהיות לא יוכל מעת שקע חצי-הסהר. את השנאה בין אדום ובין בית-יעקב יָבין; אבל לא יבין את השנאה בין בני-אברהם ובין בני-ישמעאל. ישמעאל גם לא היה רשע כעֵשָׂו, וגם הוא נמול... 

כה דִבֵּר התלמיד הזה וחזר ודִבֵּר וערבב דברים שונים, הציע הרבה הצעות, והכל בשטף האמירה, בתוקף הקול, ולא הניח לאיש להכנס לתוך דבריו; וכאשר התלהב במַשָּׂאוֹ, הכה בידו על השלחן. הוא לא יֵצא מזה עד שתודה לו על כל דבריו. אדרבה, הַגֵּד, מה יש לטעון נגדם ומה יש לברר נגדם? – ולברר לא יתן ואינו יכול לשמוע אף רגע דברי אחר. הוא אינו יכול לשמוע אלא את דברי עצמו ומשאות עצמו. – –

הוא חפץ ליסד חבורה ממיטב התלמידים לעיין בכל השאלות האלה. זר לא יִכָּנֵס, אך זה שכבר בדוק הוא ומנוסה כאיש חושב. הוא יוציא עתון עברי ויהודי, רוסי, אשכנזי, אנגלי, צרפתי, יוציא עתון בכל השפות המתהלכות, שבו יברר דעותיו. הוא יבנה לו שיטה שלמה ותכנית שלמה. הוא יסובב ערים ומדינות ויטיף על-אודות שיטתו. צירים מזוינים בדעותיו ישלח בכל תפוצות ישראל להפיץ טענותיו; והוא גם יסע להקונגרס הערבי במצרים, ויקרא בקול גדול: אַחֵיכֶם אנו! הוא יחבוש כובע אדום לראשו לסימן דעותיו. הוא יקרא לעצמו מחמד-עלי בן-אברם. הוא כבר קנה לו את הקוראן והחל לתרגמו עברית ולהשלים מלאכת רֶקֶנדורף. הוא ילך לקושטא וילמד את חכמת-המשפטים. הוא עוד "יעשה הסטוריה".

* * * * *

ראובן בן ראובן, נושא ספורנו זה, היה בן לאשה אלמנה, שמת עליה בעלה בימי הריונה, וכִנו את הנולד בשם אביו. גדלו אותו בתורה ובהשכלה וימלאו כל ספוקיו, כי הכנסות הבית, אשר השאיר אחריו המת, היו דַיָן לחיים ברֶוַח. כאשר היה לבן עשרים נבחן בלמודי בית-ספר בן שבע מחלקות ויצא אחר-כך ברשות אמו לחוץ-לארץ להשתלם בלמודים. הוא לא אהב את התלמוד, לא אהב את ההשכלה ולא ידע כל סדר בלמודיו. הוא בקש אך לעשות, לברֹא איזו אידאה, וחלומו היה לראות את עצמו בתור אדם מצוין ונודע בישראל ובגוים. לא רגשי מוסר והטבה בעצם הניעו את לבבו, כי-אם חֵפץ המעשה, הרעשת הגוי; והיה מאמין, כי איזה דבר יוָלד, שעתה איננו עוד, וכי הוא יהיה בין המְיַלְדִים.

הוא היה שונא את הרִשּׁוּל, שונא את הדעות לשם דעות, שונא את החכמים ואת הרבנים. גם בהתפלגות העמים ראה את כחות החברה. בענין הממשלה כִבֵּד אך פוליטיקה של אצילים. ההמון יאכל לחם לשבעה, ועל הגננים לסַקֵּל את הכרם. חכמת-הנפש היתה שנואה בעיניו, והרי עיונים אלה כהוצאת ריר מן הפה. תחת זה אהב את חכמת-המשפט ועניני כלכלת-העמים. ובמקום להזדין בחרב ובחנית למלחמה , נוכל לנצח את האויב על-ידי ברית עם שבט אחד קרוב לנו; ובמקום ששנים קמים נגד אחד, על האחד רק להתחבר עוד עם השנים, ויהיו שלושה כנגד שנים. אתם אומרים: מספרים מתים לפניכם; והוא יַראה לכם, כי בכל מספר טמון ועצור איזה כח. הדת היא גם כן כח, ואינו בעצם, אלא בחזון האדם. ואף לא הכחות הגופניים עושים הכל, כי-אם גם כחות ההתלהבות. אֵש בוערת מן העץ ותדליק עץ אחר; כה יהיה לבְעֵרָה יער גדול; ומים שוב יכבו את הבערה. כה גם בחברה ובאדם ובכל הגוים והלשונות. עם ישראל אינו אור ואינו עץ, כי-אם גחלת עוממת טמונה בעפר; וכי תנפחו בה, יתרומם תחילה אבק-האפר ויכסה את עיניכם... הוא, ראובן בן ראובן, לא יהיה מנהיג הציונות, ואַף לא מנהיג חבורת הפועלים היהודים. יהדות בלבד אינה פורה עוד ולא תעשה תושיה. והלא זה חפץ הוא – לחַדֵּש, לגלות, להראות: להראות את הצירוף ואת החבור. הוא קרא פעם בספר "ברית החדשה", וקרא כאותו רבי: פֶע, פֶע, פֶע. הזיה היא, כנפים בלי גוף. הוא מבין היטב את ברונה בויאֶר ואף מעט את הֶגל; אבל צריך לזה האחרון לבוש וגֵו. –

הוא קם פעם אחת משנתו, רחץ ידיו ופניו, לבש בגדיו ויעמוד לפתע אל הקיר להתפלל. וזה דבר הראוי לפרסם, כי איש בן-חורין והוגה-דעות כמוהו יקיים מצות תפלה פשוטה. את לב ההמון תופשים אך בעבודה ובחדוש. וכשיֵעָטֵר בעטרת דוקטור, יסע לקובנה, אל רבי יצחק אלחנן, לקבל סמיכה להוראה. ידברו בזה בעתונים, יודיעו על מעשהו בכל העולם. הוא יבוא בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות ויָחֵל לדרוש על-דבר שיטתו. הוא יאסף אספות-עם; יסע לעיר-המלוכה וישתדל, כי ימנו אותו לחבר, כי ימנו אותו לחָבֵר במועצה לפתרון שאלת היהודים וכי יעשו אותו לראש לחברת מפיצי-השכלה. לא! הוא יסע למקום מושב המיטרופוליט ויתוכח שם בעניני הדת; ואחר-כך יקרא אספת רבנים, כגיגר בשעתו, ויציע לפניהם לעשות תקונים בדת. הוא  יְסַדֵּר את כל קהילות ישראל על-פי סדר כלכלי חדש, יסע אחר-כך לארצות הבלקן לעשות ברית-אחוה בין כל העמים הסְלַוִּים; ואחר-כך ישוב לאַחד את בית ישראל עם כל שבטי בני-שם.

מגוחך היה הדבר, איך הוא, איש לא גבה-קומה ובעל זָקָן קטן חד, יושב על ספסל בית-מדרש-המדעים ושומע איזה שיעור מפי המורה בלוית שלשים תלמידים אחרים. בחיצוניות שלו לא יבָּדֵל מהם ולא יֵרָאה בו כל יתרון עליהם – ובפנימיותו הרת-עולם וסִלול דרכים חדשות לעולם. מה תואיל כל חכמת-הנפש וחכמת-הפרצוף, אם אך הוא יראה ללבבו ולחדרי לבבו? הוא יעשה מהפכה בעניני החברה ובתורת החברה ובתורת ברית-העמים; ואם כח לישראל להוָּשַׁע מזה – אז יקום ויתעורר. בספר תולדות ישראל והעמים סביבו אך ענקים גבורי רוח ויוצרים באמת: אברהם אב המון גוים, משה – מעט ויהושע המכניס – הרבה. ישעיה המנבא ולא ירמיה המקונן. נבוכדנצר, כורש, אלכסנדר הגדול, מעט הורדוס, מעט בר-כוכבא. במסִבּה הנוצרית אין גם אחד. מחמד, שבתי-צבי, שפינוזה, קַרל מַרכּס והוא, ראובן בן ראובן, הוא האחרון שבחבורה. זה יכירו וידעו כל בני-העולם. והוא אינו מתגאה כלל. הוא רק חפץ לעבוד ולעשות, לפעול ולברֹא. והוא יברא, יברא, יברא. עתה הוא עוד תלמיד, ועליו לכלות חוק למודו; אבל הוא יגדל ויעשה חיל ויִרְאֶה התגשמות משאת-נפשו.

להקדיש כל זמנו ללמוד עצמו אין לו שוב פנאי. הוא צריך להכין את עצמו לקראת היום הגדול. הוא צריך להכשיר את הלבבות ולקנות לו שומעים לדברו, וזה יעשה בהפסקות שבין שיעור לשיעור, זה יעשה בעת אָכְלוֹ בבית-המרזח ארוחת-הצהרים במסִבּת תלמידים. והוא קם משלחן זה ויושב לשלחן שני. עוד הפרוסה בין שִׁנָּיו ובמזלגו חתיכת בשר, וכבר הוא מתוכח עם היושב ממולו, או גם יושב לשלחן אחר קרוב לו. אסטניס אינו כלל ומלקק גם אצבעותיו; וכשהוא אוכל, פרורים  נדבקים בשפמו, ומשם יורדים על בגדו; והוא מקנח ומנגב את הכתמים בשולי בגדיו. בכלל הוא לבוש לא בנקיות ואנו מקפיד כלל על ההדור החיצוני. הוא לוקח לב בהתלהבותו, בחום דבורו ובהטפתו ללא הרף, הוא לוקח גם לב התלמידות.

אשה לא ישא, כי זו תשים אסירים על ידיו. ואם ישא, אז עליה להכניס לו מאה אלפים שקלים במזומנים, למען תהיה לו צידה לדרך בנסיעותיו הגדולות. הוא יסע ללונדון, כאשר אך יתפרסם מעט, ויקנה לרשותו את העתון "טיימס" למען יהיה לו לפה. הוא יחבר את אנגליה עם רוסיה; ואז תכבשנה את שאר הארצות והמדינות, כאסוף ביצים עזובות. הוא יגייר את היַפּוֹנִים ויכניסם בברית ישראל ובברית מחמד. הפרסים עם זקן הוא ואין לו תקנה; ואת עם הפולנים יעקור ממקומו וישלחם כלם לארץ גְזֵרָה. הם עשו את ישראל בגיטו ללא-עם, ואת עונם יִשָּׂאוּ.

* * * * *

אש יצאה ברחוב אחד בעיר-מולדתו ותִּגַּע גם בבית אמו, ויִשָּׂרֵף למחצה. והבית לא הובטח כולו בחברת-אחריות, ותוָרש בעלת-הבית, ולא יכלה לשלוח לבנה גם חצי מלחם-חוקו מדי חֹדש בחדשו. זה כבר היה חסרון נמרץ בכלכלתו, אם גם במדה ידועה היה מסתפק במועט ולא הוציא הרבה לצרכיו. האֵם גם כתבה מכתבים נמרצים ותאיץ בו למהר ולגמור למודיו, למען ישוב אליה ויקים את המעמד הרעוע. והוא הבין, כי צדקה. אבל קשה היה עליו להבחן כאחד התלמידים, כי הלא גם זה היה חלק אחד מצרור חלומותיו, שראשי בית-המדרש יפארו אותו בפאר הדוקטור לאות כבוד על הצטיינותו בלמודיו ויפטרו אותו מכל בחינה. דבר כזה יארע פעם ביובל ואינו מן הרגיל; ולמי גורל כזה, אם לא לו?

אונס רחמנא פטרו. וכשראה ראובן בן ראובן, כי אין עוד פנאי רב לחכות להצטיינות זו, החל לעבוד בעבודה מדעית, שהיא ראשית כל בחינה. הנושא, שבחר לו לדון בו, היה התפשטות ממשלת הכליפים, ויעבוד בענין זה בהתמדה רבה, ויתאמץ ברוב חריצות למלא את אסמו השערות על גבי השערות ולהביא עם זה ציונים, מספרים למאות.

הוא מסר את עבודתו בסוף הזמן לבית-פקידות בית-המדרש, כתוב כדין וכהלכה על מחצית כל גליון, וישמח מאוד, כאשר ראה את ספרו כתוב הדר, והקונטרס מכיל חמש מאות עמודים, הרבה יותר מהדרוש, וכי תרעיש עבודתו זו את לב המורה הבוחן להיסטוריה, ויפטרוהו סוף-כל-סוף מהבחינה בעל-פה, – בזה לא פקפק גם רגע. דברים כאלה וסקירות כאלה בודאי עוד לא קרא המורה הזה עד היום, ונעלה הוא מעל כל ספק, שעוד לא ידעם. פה ילַמד תמיד את רבו ויעשיר את ידיעותיו עושר רב.

ושערו בנפשכם את גודל השערוריה, שאפשר לה לבוא בעולם: המורה הזה, שקרא עבודה הסטורית-מדעית זו, לא התפעל ולא מצא כלל, כי נתעשר ממנה; אדרבה, הוא מצא, כי הדמיונות רבו למעלה ראש על הידיעות עצמן. ויקבל גבורנו דנן את עבודתו חזרה מבית-הפקידות בציון קצר: לא נמצא ראוי. – עולם הפוך! עבודה חרוצה כמו זו, שתַּרְאֶה מסילות חדשות לקורא-הדורות, אינה ראויה להתקבל בתור מסה לידיעת התלמיד! המחבר יכול רק לירוק מלוא פיו על הקרקע בקראו את הציון הזה. להתקצף ולכעוס אין כל סבה; הלא זה גורל כל מפלסי דרכים. הלא גם לשופנהויער החזירו סנהדרין המדעים את התשובה המדעית שלו!

כה ישב שעה ושתים והביט בכתב-היד, המונח על גבי השלחן כגוף מת ולא הרגיש כלל בעלבון. ואולם אחר-כך, כאשר החל השמש לשקוע, – הקבלה מבי-הדואר היתה אחרי הצהרים, – וכָלו זיקי האור, החל להרגיש, כי החדר ריק, כי ריק הרחוב, כי ריקה נפשו... במה ישוב עתה אל בית אמו, אחרי חמש שנותיו בחוץ-לארץ ואכילת אלפים רו"כ, ובידו אין דיפלום, ולשמו ראובן בן ראובן אין הכנוי "דוקטור"? הוא מצא, כי עמל לשוא, כי נתן את כל חילו ויגיעו לעניני חברה ועם, ושכח את עצמו. הוא מצא, כי ההסטוריה, שאמר להציב לו בה ציון, רמתה אותו.

אֹפל בחדרו. צללי החיים והערב בולעים את כל אשר בא בלועם. אין מנחם ואין מקום לצאת מן המֵצר. עולמו נחרב, נחרב בעצם כחו. יבוא ים השגיאות ויכסה שוב על אמתותיו. לשוא חי. לשוא בא לעולם. לשוא הלך אחרי אמו ולא אחרי אביו. הוא יושב על-יד שלחנו ובוכה, בוכה כילד קטן.

ודא עקא: לא נדע לו מנחם.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה