_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לפנות ערב

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

 

קִינִים

א

יַתְמוּת גוֹי

          כי יקָרא קן ציפור לפניך, והאם רובצת על האפרוחים, ששלח תשלח את האם.  עובר אתה על ציווי זה ולבך אכזרי לקחת את האפרוחים לעיני הורתם והיא צועקת בצערה – אז מלאך אחד מבני-מרום בא ביעף, פושט את כנפיו ומעלה צעקת נפש  זו לפני אוהל השכינה.  היא יוצאת ממקומה וידיה על ראשה ומתאנחת ואומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי! אף כנסת-ישראל מלמעלה שהיא אם הבנים, מנהמת ומיללת.  כי ישבּוּ את גוריה מאתה ויוליכו אותם בגולה; אבל צעקתה תועה בישימון הנצח, מסתירה השכינה את פניה.  אין האזנה ואין הקשבה ואין עונה! אנא ה', הכָלה אתה עושה לעמך? בראת גויים ולשונות, גבול שמת לעמים, יש מדור לנמר, מחסה לשפנים, רק לבני-בחירך אין מפלט ואין מלון ועל ערקתא דמסאנא נהרגים הם כל היום.  שאלה זו שאל משה בן עמרם מאת מטרון שר-הפנים – ולא ידע הלז לענות אותו דבר.גדול הצער, נמחץ הלב!

 

ב

לֶךְ לְךָ

     אל אדיר, אף קנא ונוקם ונקרא רחום, נראה אל איש אחד, בו בחר בארץ שנער, ויעקור אותו ממולדתו ומבית-משפחתו ויביאהו אל ארץ כנען, שבטיה יושבים אז לבטח, וינחילו ארץ-ירושה לאחרים ויברכו בקול רם.  שמעו עמים, רגזו ויאמרו: ריב לנו עם האיש ההולך הלוך ונסוע הנגבה.  ויהי השמש לבוא והנה אימה חשכה נפלה על ההולך.  וירד העיט ויקרא: ידוע תדע, כי גר יהיה זרעך, יקומו בניך ויגרשו את יושבי הארץ הזאת ואחר זה תלקח האדמה, אשר כבשוה, גם מהם.  עם מבורך יהיה ביתך ומקולל.  בני-ברית יקראו להם – ושומרם, אשר אמר לשאת אותם על כנפיו, ינום ויישן.  אין מנוחה לך, בן-שם.  נודד תהיה כקין, ואף ההר עליו יקבלו בניך את העדות יעקר, ועלו בנקיקי-סלעיו שמיר ושית.  וייקץ האיש והנה רחצו פני השמים בדם ועל הארץ מתחת מונחים רסוקי אברים מבני דורות ושמיטות רבות.  ויחרד וילָפת...      

 

 

ג

אַקְנִיאַם בִּלֹא-עָם

    ויכתוב המחוקק את דברי האָלה והברית ויתנם לעם אלהים ולעם נידח.  אל דיבר אל השבטים ויאמר, כי לו המלוכה.  הסתיר פניו מהם וישלח בבחיריו שן-בהמות וכעס-אויב.  מחוץ תשכל חרבו ובחדרים אימה וחירוק-שינים.  מה לכם, בני אברם כי תתנשאו ותדברו רמות על תורה ופדות, הלא אל מוציאכם זנח אתכם זנוח ויתן אתכם ומחמדיכם למרמס.  אם זנתה אמכם ואם תחבק את בעליה – אם כה ואם כה אך מדחפות חלקה, שמוע תשמע חרפתה ותהי לזוָעה.  רק שקר הנחילו לנו נביאינו, בלחמם נגריס כחצץ שינינו.  בראשים הביע הנחש דברי אומר, וידחהו אלהים מכסאו –  והוא גם הוא אך ערס יציעו.  עם מקולל ונענה אנו אין לנו תשועה ברב יועץ.                                    

 

ד

שער החמישים

     ארבעים ותשע שערים נפתחו לו להמחוקק העברי, וירא דרכי החיים והמות, את הטוב ואת הרע, את הישר ואת העקום, ויאמר לבנות לו ולעמו בית כמו רמים ולכונן מכון-שבתו.  לפתע הנה האופל מפלס לו נתיב מעֵבר מזה והחושך בא ובולע חלקו מהעבר השני.  הליט פניו באדרתו ויאמר: משער החמישים ואילך האפס אורב לנו, ושם אין אלהים עוד, לא מתווה ולא פוקד; קץ להעדות ולהחוקים תכלה למשפטים ולתורות.  ואני אמרתי לנצח אחיה.  מה כוחי כי איחל? ולמה נלחמתי על חירות גוי – וסופו עבדות! וירד ה' בענן ועמו מלאכי-זעם וצירי-משחית ויקרא: התלתי בך, משה עבדי, לא גאולה נתתי לכם ולא אור ואף לא חיי-עד.  ימק העם במתנתי, אבנים אעמוס על שכמו.  בערב יאמר ומי חדל ובבוקר יכפּור בשחר.  אעשה בניו ואת בנותיו למשל ולשנינה.  חלף אשר עבדני.  אחייץ בין גוי לגוי, אשבית ממלכות, ונרמסו גויות בני אברהם ויצחק בפרסות סוסים, אלף פעמים ימיתו אותם.  ימלא הים מדמם ויתגעש ויאמר: עוד הב לי הב!

 

ה

חִלּוֹל הַשּׁבוּעָה

     אם לא תשמע את כל דברי התורה הכתובים בספר המחוקק, והפליא האל הכביר את מכותיך ואת מכות זרעך, והפיצך בכל הארצות, ולא תאמין בחייך ולא תמצא מרגוע.  כל הנפגש עמך ישליך עליך נעלו, כל תושב הארץ יֱיַדה בך אבן.  והיית עם ממואט, גוי אובד, בן שבט נידח, בניך ימותו מיתות משונות, יחולל כבוד בנותיך ונשיך לעיניך, והיית משוגע בעצם היום.

     טובל אל שדי רגליו בדם ויז בו על כל חי ועל כל בשר.  בסכינים ובכידונים, החרמש ובמגל, בפטישים ובעצים סתם נופלים על כל עבר על בני-ברית.  ומחצו את ראשיהם, ושברו את עצמותיהם, והשליכו אותם ארצה.  ישָפך המוח החושב וההוגה מחשבות ידָקר הלב המרגיש ותרוּטש הבטן.  מקול צעקת הנשחטים והנהרגים יבָּהלו גם אראלי-מעלה ובושה החמה וחפרה הלבנה על שבועת אלהים כי נשבתה.  ואל-נתיבות לא יאמר די ועוד ידו נטויה לענוש את בניו קשה וליסר אותם שבע.   

        

ו

וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה

     ארור אתה בביתך ובחדרך, ארור אתה ברחובות ובחוץ.  הקללה רובצת בכל פינה, וגם כי תברח לבית-אלהים, גם שם ישמידוך, ישָׂרף הגויל והאותיות אינן פורחות...

     האבכר חללי-רעב על חללי-חרב? או אבחר במארה ובמהומה על מרמס אויב? אם אל בשמים בבניו יכזב ויעשה את תורתו פלסתר, איך ישמרו לנו אוֹמן בני משפחות האדמה? אם שוכן-מעל לא ישא פנים לזקן, נער לא יחון וימכור בנותיו לבושת, איך נבקש חנינה מבני עז-פנים? אם ה' אלהינו לא אמת הוא ודבריו לא קיימים, איך לא תרעש הארץ מקצף וחמת בני-אדם? עולה המות בחלונינו, אך משחק אנו ושר המשטמה, נופלת נבלת גוי כדומן על פני השדה, עינים ולשון, פּה ממלל ומדבּר היה היו למרמס, אף ידי, אף יד המשורר, תמוּגר, עיני תנוּקר וגם לי לא יהיה קבר.          

 

 

ז

בִּלַּע אֲדֹנִי

     ואירשׂתיך לי לעולם, ואירשׂתיך לי באמונה, אענה אענה את השמים, נאום ה', ועבדי יענו את הארץ.  אבל אין מרחם ואין אמונה ואין קיום ההבטחה.  בילע, בילע אדוני ולא חמל, את בניו לא ידע, את בני-פולחנו לא יכיר.  נהפכה הארץ לעמק-עכור, את אשר זרע היום יעקור למחר, ואת אשר עשה גם ישבית.  ומור יאמר עם-ברית: אף אני אבוא על חלקי ואבנה אהל לשבתי, הנה באו ימי-פקודה, באו ימי-השילום.  פוקד האל המיסר את עוון הבנים על האבות ונַקה לא ינקה עד אלף דור; משקה הוא כל בני-אדם ובני-איש מכוס החרמה, וכי יבוא הרעל ויאכל מנפש עד בשר, מחנות-מחנות תולעים מתכנסים לנקוב את העצמות ואת הגידים ולעשות שרטת בכל גו ולהבאיש את האדמה.  כל חי מחנק משנהו, כל אשר ברא ועשה אורל את חברו.

     מחלל המות יצא אלהים ויפלס לו נתיב בין נבכי הבריאה ויטיל ביצת שנאה ואיבה, קנאה ותחרות, וימלא את כל היקום הרס ושביתה, שקר ובגידה.  לא חוקי חיים לו, כי אם חוקי מות ואפס.  לא ספר-ברית נתן לבני שומרי-אמונים, כי אם ספר – כריתות, יחשוב אדוני אך להשחית.  יסלה אביריו, יהרוג את נביאיו ואת אשר בחר אך מאוס ימאס.  ראה ה', והביטה, טבחת ולא חמלת, אך עליך הורגנו כל היום...

 

ח

יוֹם לַאדֹנָי

       קצרה יד ה' להושיע, כבדה אזנו משמוע הוא אמר ולא יקום, דיבר ולא יבוא.  משמעי ישועות הוא, לו התהילה והכבוד, לו ייחלו בגאולה ובפדות, ואך האופל יכסהו.  גם הוא רעב ללחם ולילה לילה יבעתוהו מזימות.

     יום ה' גם לו יבוא.  גם אלהים יתיצב לפני בית-דין.  ועלתה דמעת העשוקים, דם הנרצחים; וקול קורא: שפטו את השופט, יסרו את המשגיח.  הלא הוא התגאה לאמור, כי הוא עמים ידביר, כי לו ישמעו ממלכות, כי בידו להשבית ממלכו מן נארץ ולא יהיה עוד מפריד.  והנה הוא אך עיף וכושל ופיק-ברכים.  גם בארותיו תכזבנה מימיהן, מתנותיו ריקות, הוא ידע רק את הקללה ולא את הברכה.  לא די לו בקורבנות פרים וכבשים ועתודים – את מוחות בני-האדם יבקש, את הקרב ואת הכליות.  האתים יהיו לחרבות והמזמרות לחניתות.  ודקר יצור אחד את משנהו ואכל הקצף בכל.  חבלים יאחזו כל נברא ואלהים אין-אונים, גם הוא את חיציו יכלה.

     משרתי ה' מושלים על שבעים העמים והוא לבדו רואה נקם בעם-בחירו.  פעם אחר פעם מָעַל בשבטי יעקב ועוד יוסיף.  להשחית.  תרצה הארץ את שבתותיו, יכתירו כתר לראש-פתנים.  יזעקו, יחרקו שן, חרם להעובד והנעבד גם יחד; תשתגע הברואה ותשוך את שדי יה.  היו יהיה הכושל לנעורת ופעלו לניצוץ, ובער היוצר מכף רגלו ועם ראשו; ומעשן אלהים העולה ונפזר יהומו כל ברואים וימָלא כל חלל העולם פגרים מתים.  יום לה' ולאשר עשה לשוא.

                  

 

ט

עַוָּה עַוָּה                                   

     ואתה בן-אדם, הינבא ותאמר: חרב-חרב, חרב לבני תבל ויושביה, חרב מרוטה לטבוח שבטי-יה.  שופך עליהם אֵל  מושיעם את זעמו ואכל אותם מבוקר עד ערב.  בימינו אש ובשמאלו כחדון, בפיו מפיק זלעפות.  במזרח ובמערב יהמה כעשו, ידלק חמתו ויבער כל חלקי ההויה, אשר נטע בעצמו.  אריה הוא האוכל את גוריו, תנין ההולך ומקיף כל אשר יצר ומחָנק באומץ כוחו כל אשר ישאף לרוח.  אל יעות משפט, לא אמון בו; מנ כיזב ואמר, כי צדיק וישר הוא וכי תמים מעשהו? הוא משחק בגיבוריו, בוגד הקדושיו, יבטיח ולא יקיים; הוא יוצר אור, והחושך המית-נפשו.  אף אם יצהיל פניו רק אבהל, ואם עבים ישים סתר לו, אז אך יחרוש עלינו רעה.  נשבע אלהים בחמתו לכלות את זרע יעקב.  והוא מכחידם בכל יום.  נותן את השארים והפליטה למרמס, יבקע בטן הרה, יאחז וינפץ כל ראש עולל אל סלע. 

  

 

י

חֶרֶב אֱלֹהִים

     לט יאבה אלהים בזבחי-צדק, לא יאבה נפש נכאה.  רוח נשברה יבזה, הוא נותן ידו את פושעים, את רוצחי אדם דרכו.  יעקור משפחות, ישבית בתי-אבות, יטביע עיירות שלמות בדם.  וכי יעמידו לו מזבחות מבניו ובני-בניו, אז ישחט עוד את כוהניו ולוייו, יערבב בני-מעלה עם בני-מטה.  והאש הקודחת מאפו יצית בכל פינות עולמו, ועלה הלהב ואכל כל חלקה טובה, בולע החלב עם הפרש ועוקר כל נטע וזרע, כל ההורג בן-אדם, דמו ודם זרעו תלויים בו; מחריב עמים ומוריד גויים שלמים לתהום נשיה – על אחת כמה וכמה.  מי בישר את השלום לנבראים בצלם? מי אמר לכרות ברית גם עם שאר בשר? ומי הפר את אשר אמר? מנשל היצר את הארץ מיושביה, אף משרתיו מלאכי-חבלה הם, אף עושי רצונו הם אך חרם וכיליון, אף וחימה.  משה עלה אל הר ויבָּהל לראות את האש האוכלת בראש ההר, הכה על ראשו בלוחות ויזעק בקול גדול, ויחרד כל חי וינוע.  אין מנחם מאז ואין דרך.  את כולנו תאכל חרב-אלהים, לא ימלט אף אחד.

 

 

יא

אֶעֱשֶׁה מִסְפֵּד

     אעשה מספד כתנים וארים קול נהי ובכי עדי יבּקעו כל מוסדות האדמה ותמוטינה אָשיות השמים.  ואנו ואבלו כל חי ובשר.  יכוף כל עץ ראשו ואף אגמי מים יבוקעו.  כל מעשה-בראשית, כל אשר נברא ונעשה יקרא תגר על היצר ויגש לפניו ויאמר: אתה הכלמתנו, אך חרפה שמת עלינו, חדל לך למלוך למעלה ולמטה, ונשוב כולנו וימי האפס, לימים לא הוכן עוד כסאך ולא היה לך מושב.  את אשר בראת החרבת ואת אשר עשית נתת למרמס.  גלמים היו לפניך ונפחת באפם את ההרס ואת השביתה ומילאת את כל הבריאה הוללות ורשע, פשע רב וצמאון לדם.  מה שם אלוה, אם לא קריאה לריב, אם לא כיבוש בלי מצרים.  אם לא התנגשות והתפרצות, אם לא שאיפה לכליון? מה היא בפי אדם נחלת שדי? גאות התנשאות, פריצת גדר וממשלה בלתי-מוגבלת על אחרים.  הנני קם בבוקר ולא אדע, אם עוד חיה אחיה בערב.  אני פורס על הלחם, והמות נשקף בעד החלון בעצם היום ולו כנפים אין מספר.  בן גידלתי, והוא נגזל ממני או נדקר לנגד עיני.  רעיה נתנה לי את חייה, ואני רואה בבשתה.  אם אשיר, חבל ניתן הצוארי ואם אקונן, חותכים את לשוני.

 

 

יב

חִדָּלוֹן

       אלהים משמים השקיף על בני-אדם משרתיו מטה ויתן לזה חרב ולזה חנית ויאמר להם: בואו וחבלו איש את אחיו ורחם לא תדעו, דרכי-מות דרכי ואת החיים נטעתי, למען תת חיילים לחבלי משחית.  לא אובה כי ישב אדם תחת גפנו, ואין חפצי כי יבנה לו בית.  שבתותי לא תשמרו, את מועדי בַטלו, הסירו את השלום והשלוה מפיכם וקמתם וזרקתם רעל הכל מדרך רגליכם וזנבתם את הנחשלים ותמקו כל חי.  דכאו כל נשמה ואני אהיה עם ההרס והכליון.  אחזק את האיבה והתחרות.  וימלא כל העולם שממה; אסגור את ארובות השמים מלמעלה, אלביש את השמש שׂק ואעוור את עיני הכוכבים.  לא יהיה אור אמרתי, כי אם חושך.  את החושך הוצאתי ממעמקים ובניתי לו מבוא וישבתי על כסאי ובו אתעטר.  מלאו את כוסי מיץ-מוחות ודם-לבבות וערכו שולחן לפני מעצמות ברואי ויצורי.  אני לא אדע ראשית, כי אם אחרית.  אני לא אברא עוד ולא אשכלל עוד, לא אנוח עד אשר תהיה כל הארץ מדבּר ואין תושב, לא יִוָתר כל אשר נשמה באַפו, כוכבים יאספו נגהם ולא יהיה מטר ולא יעלה צמח.  ואז אתיר את מוסרות הטבע, אפרק הכל לרגבים, וגם אני אשקע שוב במצולות תוהו ובוהו והכל אפס ואין.  – – –

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה