מַחֲנַיִם
|
יא והוד
הערב המעולף בשארית אודם-הערבּים הולך ונבלע בשלוַת התכלת הטהורה, והוא מלא הד
המית האביב... הבתים
השפלים של אותו צד העיר מאירים מעט ממחבואם. אבל חלונות העליות שעליהם, המכוסים
במסכּים, רובם כמוכי סַנורים. שוכני העליות האלה הלכו לשוח ולהירגע ביק הערב. צללי
בחורים ובתולות, זוגות זוגות, הולכים ונעלמים בשדרת האילנות הסמוכים לשכבת הדשא.
ולבבו עולה על גדותיו... קסמי
האשה. שעזב אותה לפני רגעים אחדים, עודם מעיקים על נפשו, וצל יהיה עודנו מבלבל
את עיניו, גם את האילנות היה יכול לחבק עתה בדמות אשה, וכליון-הנפש של
חמדת-בשרים מרעיש עתה את לבבו. לאט
הוא הולך, כמו סופר הוא את צעדיו ומביט אנה ואנה, כל ראש שחרחר חזוף של נערה
העוברת לפניו מעורר את תשוקתו עתה, וכל סינר לבן משכּר אותו. וככה הוא הולך
הלאה, הלאה; לתוך עומק שדרת האילנות הוא חודר, שם מטיילים רק מעטים, ולבסוף
איננו רואה פני איש; יחידי הוא הולך בצדי השדרות ויושב על משען-אבן, לנוח מעט.
הוא אינו חושב מאומה. הוא והליל וחמדת הליל כמו חולמים יחד ומחכים יחד... בלילה
הזה כמו היה לאיש אחר – – – ושם,
מעבר השני למרחוק, כמו צל לבן מתנועע. הוא מעיף מבט עיניו ורואה מעין דמות אשה. לאט
לאט הוא קם והולך. כמעט הוא אומר לשוב העירה, אבל איזה כוח טמיר מושך אותו לצד
הצל הלבן והוא מתקרב אליו. ולפניו
איזו אשה צעירה יושבת לבדה וראשה עטוף לבנים. דוממה היא יושבת, כמו לא תשים לבה
אליו, והוא מרהיב בנפשו עוז לשבת בקצה הספסל הארוך. הוא
חושב שמהרה תעמוד ותלך לה; אבל היא יושבת על מקומה ומביטה לפניה. ידיה הערומות
שנגלו מבעד מעילה לבנות הן וצחות, ומבעד למטפחת ראשה ירָאה שחור שערותיה. הוא
מתקרב אליה ומבלי משים נוגעת ידו בידה. היא פונה אליו ואומרת לו בקול רק: התלך
עמי? ושניהם
קמים ללכת. היא
הולך לצדה באי-בטחון ובחרדת-נפש תמה; והיא מקיפה את הדרך ומנהלת אותו לרוחב
השדרות עד קצה איזה רחוב צר. שם, בפינת בית ישן אחד, היא גרה לבדה. מהרה היא
פותחת את הדלת. האור
המאיר מראה לו את חדר-הכביסה, המלא כלי-לבן מכובסים. משם הם באים לבית-המבשלות,
שהוא גם חדר-המיטות. שם
היא מסירה את מטפחת ראשה והוא רואה לפניו אשה רכה כבת שלושים וחמש. בפניה החולים
מעט עוד ניכּרת שארית יפי-הנוער. ברגשי
חמדתו מתערב איזה צל של רחמים, חן דבריה, שהיא מדברת בלחש, מלבּב אותו בחביון
נפשו הסוערת. ולפתע הוא מתבייש ותמה על עצמו. – – הנר
הקטן דולק בלחש על התנור ומאיר את מעמקי החדר, הוא אינו יודע כלל מה קרה לו
באחרית השעה, נדמה לו כי קרובה לו אותה האשה, שהד לבבה הוא שומע. הוא רק משים
ידו על שכמה, הוא מטה ראשה אל לבבו והיא מנשקת לו. ולבבו כמו מוכה שכרון אהבים.
לבבו עולה. – יב כמתבייש
מעצמו ישב על הספסל ויבט מַשמים לפניו. היא
אינו מבין איך בא לכאן. בראשונה
לא ידע מה לעשות ויבט סביביו כנבוך, ואחר קם ללכת. והיא
ביקשה אותו רכות, שיִשאר עוד מעט אצלה וישתה חמים. מעולם לא ראתה איש כמוהו, –
אומרת היא לו בהבעירה את הגחלים. הגחלים
לוחשות והיא הֵחמה את המים בכיוֹרה ותנקה את הצלוחית, והוא יושב מַשמים מאחוריה
וחומל על עצמו ועליה, ניכרת יד נקיה. השעון הקטן על הכיור מנענע מטוּטלתוֹבחשאי,
כאילו ירא הוא להרים קולו. ואיזה
כלים של נחושת קלל נוצצים על שיש התנור הלבן, קרקעית הבית רחוצה מבעוד יום,
ווילוני החלונות הקטנים לבנים וטהורים. הוא
איננו יודע מה היה לו. הוא נשען בראשו על ידו, ובעפעפיו דמעה, כמו ענן מקשה את
לבבו ועיני נפשו כהות. מה
הוא עושה כאן? הוא מתחטא בפני עצמו. הוא מרגיש את עצמו נכנע ואובד ואינו יודע
למה הוא עוד יושב. הוא
מבקש לקום וללכת ואינו קם, חצות-הליל קרובה לבוא, והוא משומם מאיזה דוחק-נפש
ותוגת-נפש. ולפתע
היא קמה ושמה לפניו את הנר והשולחן גם יחד, היא משימה לפניו צלוחית חמים וגם היא
שותה בחשאי, כמו לא הורגלה בכך. היא
שואלת אותו; אם זר הוא בעיר הזאת? והוא אומר הן, גם הוא שואל אותה אם בת שלֶזיה
היא? והיא משיבה: איני יודעת. "איך
אפשר הדבר?" מוסיף הוא לשאול אותה. "אנכי
לא הכרתי כלל את אבותי, נולדתי יתומה", משיבה היא אותו. "ואיפה
גדלת?" "בפרוֶר
העיר הזאת" אצל קרובי אמי". "מה
הם מעשיהם?" "אורגים
הם". "וגם
אַת אורגת?" "לא!
עיני היו רכות לאומנות זאת, ועל כן לימדוני לכבס לבנים". "ומדוע
עזבת את קרוביך?" "הם
הוציאו אותי החוצה". "ומדוע
עשו ככה?" "יען
לא רציתי להינשא לבנם הגיבן". "בת
ארבע-עשרה הייתי אז, עבדתי אצל כובסת שנתים, והיא עבדה בי בפרך, ועל כן התחלתי
לכבס לבדי". "ואחר-כך?" "מדוע
ישאל אדוני?" "אין
דבר, הלא רואה אַת שלבּי טוב עמך". "אחר
כך ילדתי ילד וחליתי הרבה". "ואיה
בעלך?" "בעל
לא היה לי... רק עברי ארוּר..." "ואיה
הוא?" "הוא
עזבני לאנחות". "והילד
שלך מת?" "לא!" "ואיהו?" "מדוע
ישאל אדוני?" "הלא
בלבי אין רע". "בתי...
בתי – היא מגמגמת – נתתי לאחר... חלשה אנכי ועניה, לא יכולתי לחנכה וַאֵתנה
לאנשים..." "הרואה
את אותה?" "רק
לעתים רחוקות, מרחוק". "באיזו
עיר יושבים אוֹמניה?" "כאן...
בעיר העליונה". "ואת
אינך רואה אותה?" "המה
אינם נותנים לה לראות אותי, גם היא אינה מַכּרת אותי..." "ולך
לא יֵצר על הדבר?" "מה
אוּכל לעשות? היא מעם אחר.. אלהי יִסרני". "ואבותיה
עתה, האם עשירים המה?" "לא,
חייטים הם". "חייטים?" "רק
הוא חייט, כי היא בת אצילים..." "ומה
– ומה שמה?" "מריה-יוֹזפה,
אבל מה לך, אדוני? הלא רועד אתה!" "ל...
לא.." – פניו הלבינו כפני מתעלף ולא יכול לדבר הלאה, רק עיניו מביטות לנוכח
פני האשה החרדה ואינה יודעת מה לעשות בפחד השתוממותה. ופתאום
הזדעזע וידחוק את השולחן למוּלה, ובצעקה גדולה ומרה קרע את הדלתות וירץ כמשתגע
החוּצה. יג וכל
העולם הוא משוגע למראה עיניו, רק אורות מעטים מגיחים מבין אופל הליל הקר מעט,
ודממת הרחובות הריקים מאדם מביעה איזה געש פחד, שנשמע רק בהמית מוחו; ואחר זה שח
וישב על איזה ספסל. את ראשו הרכין עד הארץ, כאילו רצה לפרק את מפרקתו. נפשו
כמו נתחרשה, והוא מרגיש את עצמו כמו נפל עד הצואר ביון מצולה, כאילו דשו את
בשרו... הוא אינו יודע מאומה, בשכבר הימים היה הדבר... הוא לא נשתגע, אבל יגון
חרישי מחניק אותו – גם בשרו כמו הושם בשבת. לא! הן ידו היא שאוחזת במשענת הספסל
בחזקה; הוא יכול להרפות ולקום, אבל אינו יכול ללכת מעייפוּת רגליו. כל אשר בו
התאבן ועיניו כמו בולטות מחוֹריהן. איה הוא עתה? עתה ליל, ליל... כמדומה
לו שהוא צועק והוא אינו שומע את קולו, ומוחו הולם, לבו הולם בחזקה וצערו מפרק
אבריו. לאורך
הספסל בצל האילנות הוא שוכב, ופניו למטה ועיניו נגרוּ מים. הוא בוכה מאין הפוגות
ונשיבת הליל נוגעת בבשרו והוא רועד מקור. הוא
מתירא להגות בשם הנערה, ואותיות שמה מרחפות לפני עיניו ככתוּבות באש אדומה על
גבי אש שחורה. נפשו
קשורה בנפשה ה ט ה ו ר ה, והוא טימא את נפשו לנצח... הוא
יעוור את עיניו, לבל יוכל לראותה עוד, או ישליך את עצמו לתוך המים. בן-מות הוא
בטמאו את האֵל-מות. לא!
לא ימות, כי אם יהיה וישא בעוונו... מיתה בפעם אחת אינה עונש גמור – כל ימיו
יתאבל על טומאתו ועל האבידה אשר אבד... הוא
זוקף את ראשו בנבכי הליל ומאומה אינו שומע. בעיניו נראה הדבר כמו עזוב הוא
לעולם.. הוא ממשש רגליו בידו כדי לנסות אם עוד לא נשברו ונפלו ממנו, וגם בידו
האחת את השנית. הוא
חפץ לקום וללכת ואינו יכול, הנהו צועד ברגלו ומרגיש כמו הספסל נסרח אחריו. נדמה
לו כמו תיבּקע האדמה מהרה. הוא משתומם על אשר אינו נבלע בתוכה, והוא מלחש אל
עצמו: האם עודנו בחיים חֶיָתוֹ? לא!
הוא נתחרש לגמרי, כל אשר בו נתחרש, המו כל אשר מסביב לו אולי היה הדבר כמו כן
מאז... מה זה הדבר? חוּשיו עודם אתו, וגם אותה הוא זוכר... אותה, את בתה... היא
תברח מפניו.. היא כבר ברחה מפניו... מי הוא? עברי ארור! כך אמרה אמה... אמה... ומתבייש
הוא מעצמו בוֹשת-מרדוּת... הוא לא יטביע את עצמו בנהר ולא יתלה את עצמו על
האילן, הוא יחיה ויחשוב, יחשוב אחרי כן כמו קודם לכן... רוחו עוד יוסיף לחשוב
ולהגות ר מ וֹ ת כל הימים; והכל בגוף טמא... הוא ה ט מ א יחשוב על דבר
ט ה ר ת האדם, הוא...
הוא... את
שפתיו הוא נושך בחמתו על עצמו, הוא מרים את ידו ומכה בראשו, פותח את פיו ומקלל
את עצמו לאמור: בן-אדם נבזה! בליעל! אני מכיר אותך ואת קדושתך! אתה חפץ להיטיב
את רוח בני-העולם, א ת ה, הטמא
והמגוֹאל לעולם, אתה הנבל. נ ב ל אתה, מיכאל, אני אומר לך, נבל אתה אחרי
תשובתך ורצונך להיטיב. בזוי הוא אותו רצון שרע מקיים ונאה דורש. הנני מבזה אותך
ואת כל השתלמוּתך וחירוּתך, השומע אתה? הנני מבזה אותך וממאס אותך, אותך... מיכאל,
מוסיף הוא לאמור לעצמו, קח רצועה ויסר בה את בשרך. הנח עצמך על הארץ, למען ידושו
בך העוברים ושבים, הנח את עצמך לפני ספסל בית-הכנסת, למען ידרסו עליך הבאים
להתפלל. היכּנע ובוא בעצמך לבית-הכנסת... בן-אדם, לך ושוב אל אלהים... מה לך הכא
ומה לך התם? בצרת
נפשו המעיקה הוא בוכה, הוא קם ממושב הספסל, הולך ובוכה, בוכה ותועה.. יד שלושה
ימים ושלושה לילות התחבא מיכאל כגנב ולא יצא החוצה. וממחרת היום השלישי, בעלות
הבוקר, צרר חפציו המעטים, למען עזוֹב אותה עיר לעולם. הוא אינו יודע עוד אנה
פניו מועדות? אבל באותו מקום שאיבד שתי אבידות – את עצמו ואותה – אינו יכול
הישאר עוד גם רגע... רוחו
נדעך, ובדממה הוא עובר לאט עם צרורו את רחוב הגנים, הריקה עוד מאדם. הוא הולך אל
בית-הנתיבות וקונה לו פתקת-מסע לדרך רחוקה, הנה הוא עומד על המעלות העליונות של
חצר-התחנה ומביט משם בתוגה חרישית על היקף העיר שחצבה לו קבר בחייו... הנה
הפעמון מודיע ביאת המסע ומכריז על לכתו מזה במהרה. הנהו נפנה לאחוריו וממהר
לעלות על שלבּי-האבן אל מגרש המסע, והנהו נפגש את שוּלצה האדמוני... שולצה מַפנה
ראשו אל הצד ועיני ה י ו צ א מביטות על הבּא, הנה זה בא מכפרו העירה
ומתנות בידו ... |