_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מַחֲשָׁבוֹת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

זִקְנָה וּבַחֲרוּת

"כדי לבנות מקדש, צריך להרוס מקדש –  " (F.N.)

 

השפעת בעלי מחשבות, העושים רושם פורה על חיי המחשבה שלנו, יכולה להיות בשני אפנים: ישר או אי ישר. או אמיתיותיהם של אלה נכנסות בלבנו וכובשות אותו לגמרי, עד שגם "כוח-היצירה" שבנו לא יכול אלא לעשות אזנים לודאיות שלהם, לכל היותר להמשיך את דבריהם הלאה ולהוסיף "נופך" משלנו. או אנו מקבלים מאמיתיותיהם החדשות דחיה רוחנית, שמולידה בנו את הצורך להניח הנחות אחרות במקומן: ההֵן שלהם מוביל אותנו ללאו והלאו להן, החיוב לידי שלילה והשלילה לידי חיוב; הרי אנו באים לניגוד גמור להם ולמסקנות אחרות משלהם, מסקנות שאינן גם הן אלא גלגולי פרי מחשבותיהם של אלה.

"כמדומה לי – אומר פרידריך ניטשה בהקדמתו לספרו 'לתולדות המוסר' – שמימי לא קראתי בכובד ראש ספר שמוכרח הייתי להתנגד בלבי לכל מאמר ומאמר, משפט ומשפט שבו, כמו ספרו של ידידי פויל ריי, 'על דבר ראשיתן של הרגשות המוסריים', ספר מחוכם, שהקריאה בין שורותיו לבד, היא היא אשר גרמה לי להפוך קערת הדברים על פיה…" מעין אותו המאורע קרני גם אני בקריאת ספר "על פרשת דרכים" לאחד-העם. מעת שאני קורא בספרים לא קראתי דברים של טעם כאלה, שיחד עם רחשי-הכבוד שהרגשתי בלבי להם התעוררה בי התנגדות נמרצה להרבה מחשבות בם, לאמרים ולהגיונות, והם הם הכריחו אותי לבוא לידי החלטות אחרות בנדונים האלה.

כדי לסמן את יחוסי אל הספר הזה הנני משתמש גם בדברי פ"נ, שאמר על-אודות ספרי שוֹפּנהוֹיר: "אנכי שייך לאותם מקהל קוראיו, אשר בשעה שקראו רק את העמוד הראשון, מיד ידעו בבירור, כי יקראו את יתר העמודים עד תומם ויאזינו לכל אוֹמר ומלה"; בהוספה מצדי, שמיד גם ידעתי, כי עתיד אנכי לערער על רוב אותם הדברים. – בשעת קריאה בספר "על פרשת דרכים" באה בי אותה סתירה נפשית, שאינה שגורה בנו רק לעתים רחוקות: לעשות אזננו כאפרכסת למחשבות ולהרגיש תוך כדי איזוּן שלנו בדרך האחרת.

ליקוטים ליקוטים נתונים מאמרי הספר לפנינו, דברים ומחשבות שהיו "קשורים תמיד בצרכי השעה" ונאמרו בדרך אגב, כדברי איש ש"בינו לבין עצמו אוהב הוא להתבונן על כל הנאמר והנעשה בספרות ובחיים" (הקדמה). ויש שמחַבּרם יאמר: "מעתה אעזוב חיי-שעה ואעסוק בחיי עולם, לא אוסיף לבזבז חיי-רוחי פירורים פירורים, אלא אתכנס בתוך נפשי, אקבץ מעט רכושי הרוחני למקום אחד, ובסתר חדרי אעבוד את ספרותנו עבודה אחת שלמה וארוכה, שתתן לי רשות לחלום על דבר חלק לעולם הבא" ("צורך ויכולת"), מבלי לדעת שחלומו גם נתקיים.

לוּ הייתי מדייק ב"שמא" כבר יכולתי למצוא בשם הספר לבד מעין רמז למהלך רוחו, אחרי שמחַבּרו על כל אָרחוֹ הנכון לפניו ורצונו הברור עודנו עומד על פרשת דרכים. – שמו אחד, ולדעותיו מין אחדות;  אבל מתחת למסילה החיצונית אנו מרגישים כעין שניוּת…

"הרצון האישי" מושך את הסופר הלז לעֵבר אחד וה"מדעי" שבו מושך אותו לעֵבר השני, מה ששמאלו דוחה ימינו מקרבת. "לא זה הדרך!" הוא קורא; והוא מרגיש לעתים, שלנו צורך להתחיל הדברים מחדש ולזרוע שׂדנו זריעה חדשה. ולאידך, הוא נוהה אחר ה"השוָאה" התמידית, שהוא רואה באדם ובעם, בחיים ובחברה; ואז רק הרכבה הוא מבקש, המשך אל הקודם, המשך אל העבר…

גם בשעה שעיניו רואות, שהיש אשר לנו כבר "נתאבן" ואין בו לחלוחית של חיים, אינו יכול לעזוב את כללו השמור בידו: רק יש מיש; כל נברא יבּרא מחומר קדום! גם בעת אשר בסתר לבו מבצבצת כעין ראשית-מחשבה, שגם אותו ה"חומר הקדום" צריך לחזור לתוהו ובוהו, כעין יראה ופחד יבואו בו ויסוג אחר…

יודע הוא "שחיי הנפש, שלהם חוקים לעצמם, אינם נשמעים תמיד לחוקי ההגיון" ("חשבון הנפש"); ובכל זאת ישעבדם לחוקים האלה, שאותם יעבוד…

הנה לפנינו מאמרו "הלשון וספרותה". מאמר שנושא ונותן רק בשאלת הלשון והרחבתה… אבל עוד יותר מזה יש בתוכו. הוא כולל טענה נגד מהלך ספרותנו החדשה, שאינה נשענת על העבר שלנו; ותחת להתקשר בירושת-קדומים, התחילה היא לבנות מחדש, כאילו תמול נולדנו עלי אדמות. או לדבר בלשונו: "בפסיעה גסה פסחה הספרות הזאת על כל המון הדורות שלפניה, שעברו מעת חתימת המקרא ועד זמנה, כאילו לא חשבו ולא כתבו הדורות ההם מאומה – כאילו היה לה עסק עם איזו אומה של פראים, אשר זה עתה למדה קרוא וכתוב ולבה עודנו נייר חדש".

כשאני לעצמי אני רואה ברכה באותה הפסיעה של ספרותנו ובאותה עצימת העינים לכל אשר חשבו וכתבו הדורות שלפניה, ש"התפרנסו במנוחה מן האוצר הישן". – פסיעה כזו צריכה היתה להיעשות; ואם אינה נעשית, בדין הוא שתיעשה.

בעולם ובחיים אין העתים שוות. עתים שהאדם משַׁמר את נחלתו וחי במסורתו במנוחת לבב, הוא זהיר בה כבבת עינו, מבלי כל הרהור על דבר ערכה ומהותה; ויש עתים מזומנות לאדם, שה"אני" שבו רואה עצמו סגור במסגרת צרה של חבלי המסורת, והוא מתאמץ לעזוב אותה ולסגל לו חיים חדשים. יש אשר הקנינים הישנים מעשירים אותנו וממלאים את רוחנו; ויש אשר הפסדם מרובה משכרם, בעשותם חַיִץ בינינו ובין הטבע. סבל ירושתנו העתיקה מכביד עלינו ועוּלוֹ קשה. כל אשר מתרקם במשכיות לבבנו ובקדירת מוחנו מכוסה בענן מושגים מסורתיים ודתיים, עד שאי אפשר לנו לנשום נשימה חיה.

באים ימי "תנועה", לגוי ואדם, אשר בהם ילאה נשוא את נחלתו הרבה, ואז הוא מתאזר עוז לערער את יסודי מסורתו ולברוא לו ערכין-חדתין, ערכין שבהם ירגיש האדם את עצמו כבריה חדשה ובעל נפש חדשה. מרגיש הוא האדם, כי עליו להקיץ משנתו, כי עליו לבטל אותם הדברים שהיה זהיר בשמירתם עד כה.

אנשים שדרכם לעמוד על פרשת דרכים – שבאותה מידה שמרגישים בעול נכסינו מימי העבר, נכסים ש"על ידם פרחה נשמתנו מתוך לבנו", מצטערים גם לראות את הבזבוז הגמור של אותם הנכסים – משתמשים בהכרעה הרגילה: אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך! מבלי שום אל לב, כי בעת אשר עבדותנו לאותן התוצאות הנושנות השחיתה את רוחנו, באופן ש"קול אלהים בלב האדם אין לו עוד שום ערך כשהוא לעצמו", אז אין כל תקוה לתחיה חדשה בלי פסיעה גסה ובלי שיבה לימי קדם.

בתנאים כאלה התחילה ספרותנו החדשה את צעדיה… וכאלה עלינו לעשות גם היום. מרגישים אנו את הצורך ל"שינוי המרכז" בשורש נשמתנו מיהדות ליהודים, מיהודים מופשטים ליהודים עברים. וגם זאת אנו יודעים, שעל ידי השינוי העיקרי והתכני הזה, נצא מעולמנו הצר לחירות אנושית ולאומית גם יחד. הא בהא תליא. – חיינו הלאומיים דורשים מאתנו את תפקידם; ובימי החפץ להתקיים ולהיות אנשים שייכים לנו לעצמנו הננו נעצרים על ידי סבל הירושה, נעצרים גם נעצרים.

"הלאומיות היא צורה מוחשית, אשר תתגלה בה האנושיות בכל עם ועם בהסכם עם תנאי חייו וצרכיו ותולדותיו" ("האדם באוהל"). אבל דא עקא, שהנה ההסכם הזה חדל לגמרי.

     "רק באותה מידה – יאמר חכם אחד – אשר התנאים המלאכותיים החיצוניים של עם או ציבור מתאימים לנטייתו הטבעית והפנימית, בה במידה תתגדל, תתחזק גם תקות החיים שלו" (דרֵפֶּר). אבל דא עקא, שגם התנאים החיצוניים והמלאכותיים הסובבים אותנו כנטיה הטבעית שלנו, טבע שני, שלישי או רביעי, כולם רעועים הם עד היסוד; דא עקא, שבבואנו לטפל בתקות החיים שלנו הננו מוצאים, שאין לנו חיים כלל…

כל עם ועם בעל קולטורה ישׁנה, כל גוי ולשון שהיו שקועים ברוחניות ימים רבים, כל אותם בני-אדם שהמה "בני-אבחן" ומגודשים בנחלת-אבות רבה – נכנעים תחת כובד המשא הרובץ עליהם; וכמו כן אנחנו בני עם "עתיק-יומין".

אמנם נכונים במידה ידועה דברי רנ"ק על-אודות מהותו של גוי ולאום: "שאין עצמות האומה במה שהיא אומה כי אם עצמות הרוחני שבה". אבל כיון שמידת ה"עצם הרוחני" מגדשת סאתה והאומה עצמה נעשית טפלה לרוחה; כיון שהרוחניות תתגדל ותעצם כל כך, עד שתּיבּדל מן החומר, מן החיים, מן הטבע, בתור בנין בפני עצמו שמוקף חומה… אז מטשטשת היא את החיים השלמים והבריאים ועוצרת בעד הנטיה הטבעית לינוק מהעולם ומלואו. ומי לנו "גוי רוחני" יותר מדי כעם ישראל, שכמעט "חדל לעמוד על הקרקע", – עם שעליו נוכל לאמור בצדק: "באותה מידה שהרוחני נבדל ונפרד על ידו בתור עצם עליון בפני עצמו, בה במידה אבד הטבע את אלהותו…" (הֵגֶל). והאבדה רבה וגדולה.

"ריב לה' על כן תאבל הארץ"; אבל ביותר יגדל האבל באין ארץ, באין גם בן-אדם לעבדה.

"והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר, וניבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלומון, בחוריכם חזיונות יראו". אבל דא עקא, שכל החלומות והחזיונות השונים היו רק לחלום אחד ולחזיון אחד, חלום שכל הבריאה כולה רק כ"כיסוי קדירה" לו; דא עקא שהחיים והמונם נעשו טפלים לקנה-המידה של החיים, והעולם כולו כפוי ל"חשבונו של עולם"…

אמנם האחדות ראמות מיללה. הנה אלהות אחת לעם אחד. אבל גם זה אמת הוא: "שכיון שבני ישראל היו לאשר היו על ידי האחדות המוחלטת – שוב אינם בני-חורין גמורים בתור יחידים מתפרטים מן האחד הכולל, ובזה יבדל ישראל מאלה עמי הקדם אשר הוא דומה להם בערכו" מדברי פילוסוף אחד).

סופרי התולדה שלנו, כשיבוא לידם לדבר על דבר עמי הקדם ועל דבר היחס הערכי שבין עם היוָנים לבני ישראל, רגילים לחזור ולשנות את הדברים הידועים, שבני ישראל נתנו את המוסר לעולם, והיוָנים את היופי. בעלי הזוהר מודים, שגם "היוָנים קרובים לאורחא דמהימנותא". אבל ההבדל היסודי שבין שם ויפת, אם בכלל נציב גבולות עמים, הוא אחר לגמרי: לבני-ישראל היה די אֵל אחד בזמנים המאוחרים, והיוָנים לא הסתפקו גם ברבים – למה הדבר דומה? פלוני מקריב כל כוחו וחייו רק לבנין אחד גדול, שרק אותו הוא מיַפה ומשכלל, רק בשבילו הוא יגע תמיד ומסיח דעתו לגמרי משאר דברים; וחברו בונה מגדלים רבים, נוטע גנות ופרדסים, גושר גשרים ומעברות וכוחו מתפשט לכמה צדדים ולכמה גונים. כך הוא ההבדל בין בני-ישראל ליוָנים. האחרונים תרו את כל הארץ את החיים ומלואם, שׂמו לבם לכל מה שבים וביבשה, לשמים והארץ ולכלל צבאם; והראשונים לא ידעו רק לבנות מגדל אחד, מגדל שזולתו הכל הבל הוא. ולא עוד אלא שגם באותו מגדל – לא עלה על דעתם לעמוד על פסגתו, למען תחזינה עיניהם את כל הככר הרחבה ואת העולם אשר לרגליו…

הנה לכל מקום שנפנה מראות וחזיונות, התגלוּיות שונות, מעשים וחידות, שאלות ותמיהות; אולם אבותינו הסתפקו רק במידה אחת כוללת, מידה שאמנם עשירה היא מצד אחד, אבל לא תדע את העושר השמור במקום אחר…

ולא לבד ביחסם לעולם אשר מסביב להם הצטמצמו בני-ישראל בפינה אחת צרה, כי אם גם ביחסם לעצמם, אל מהותם ואל יסוד חייהם, ביססו את ישותם על דברים תלויים באויר… מה נכונים דברי ניטשה, ש"היותר נפלא בתולדות העולם הוא מעמד עם ישראל בהגיעו למועד שעליו היה לענות על השאלה: להיות או לחדול – בּיכּרו את ההויה בכל כופר שיתנו בעדה, והכופר הזה היה הזיוף היסודי של הטבע, הטבעיות, כל הממשות בעולם הפנימי כבחיצוני, שבא בעקב אותו הבּיכּור. ולא עוד אלא שבמקום התנאים השונים, שבלעדיהם לא היה אפשר לשום אומה ולשון להתקיים, בראו להם מתוך עצמותם יסוד ניגודי לתנאים הטבעיים, בשנוֹתם את ערכי העולם והחיים, התולדה והנפש בזה אחר זה…"

בני-ישראל היו נוטים על פי רוב "לעשות את הרע", רצוני לומר, לחיות ככל העמים בארץ. והמלחמה בין חול וקודש, בין החיים הממשיים והחיים הרוחניים, תמלא בשטף עוזה כל ימי תרבותו הרוחנית והמדינית. פעם גבר הרוח המדומה או הגיעו ימי "ממשלת הצדק המוחלט", ופעם ניצחו החולין את הקודש אויבם, ויחיו בני-יעקב כבני-אדם. אבל כל הנסיונות האלה להחזיר לחיים את מאורם היה לשוא.

קוראי הדורות אינם מסוגלים להבין את ערך חיי החומר והמעמד הארצי לכל עם ואדם. דרכם לראות בתולדות ישראל רק "נפלאות" ושינויים ממנהגו של עולם או גם מסדרי בראשית; רואים המה בגלות יהודה מעין נצחון שיא על ארעא; רואים המה ב"ירידת האומה התעלוּת האמונה" וכוחותיה הרוחניים, באשר "הרוחני המתנוסס בישראל אינו כרוחני של גוי ולאום, אשר האמונה שלו אך כמֵעיר לעזור לשלמוּתו המדינית, ובהיכשל עוזר ונפל עזור ("שדה צופים", לבוב, תר"ך). גדולה בעיניהם יבנה ובנותיה יותר מירושלים בבנינה.

אבל מלחמתה של תורה בלבד, מבלי שימת-לב לשאר התנאים הטבעיים הדרושים לכל לאום, שבלעדיהם אי אפשר לו לחיות; האויר השמימי הנטוי על ראשנו, בעוד שאין עמדה תחת רגלינו וגויה לאומית לנשמתנו; ההתדבקות היתירה ב"חיי עולם", בעזבנו את חי-השעה הדרושים לישובו של עולם – אלה הראו נכונה, עד היכן מגיעים חיי-עם במעמדים רוחניים קיצוניים כאלה… המה הראו למדי את הנזק הרב, שבא לנו בעקב זאת בתוך עם ובני-אדם.

אפשר, כי הועילה הרוחניות הקיצונית במעט, להרחיב את העוגה הצרה, אשר נדחקו בה בני-ישראל, ולהכשירם למחשבה המופשטת, שזרה היתה להם ולקוצר דמיונם. גם אפשר, כי במידה ידועה היה צורך רוחני לעם ישראל להניח גם את ה"שברי לוחות" בארון, כלומר – למלא בשרידי העבר את פרצות ההווה ולהמציא לנפש הרעבה איזה מזונות לפי שעה. אבל הנה גם המזונות נשחתו מיום שהחלו להתרבות יותר מכדי שובע.

גם אותם "יסודות הלב, שמשלו באיזו מידה בדברי-הימים לתורתנו שבעל-פה, יסודות שהתקוממו נגד אותם הדברים שאינם עוד לפי צרכם בהתקוממות המכרחת גם את רוח הכתב להתפתח גם הוא בהסכם עם הצרכים החדשים" ("תורה שבלב"), גם המה בעצמם התאַבּנוּ בהתגשמותם בכתב הממית את הלב…

"תורה שבעל-פה אשר שמה הראוי לה בעצם הוא תורה שבלב – יקונן אחד-העם – נתאבנה גם היא בדברים שבכתב, ולב האומה נתמלא כולו רק הכרה אחת ברורה וחזקה: הכרת אפסותו המוחלטת והשתעבדותו הנצחית אל הכתב. קול אלהים בלב האדם אין לו עוד שום ערך ואויטוריטט כשהוא לעצמו, ובכל שאלה משאלות החיים לא הוא המכריע, אלא ניתי ספר ונחזי".

"אל תאמר אי אפשר בבשר חזיר, כי גם זאת תיחשב לו לחוצפה יתירה, כעבד שמסכים לדברי הרב שעושה מידותיו רחמים ואינן אלא גזירות, אלא ישתוק ויעשה כמצוּוה עליו" (שם).

"ואין ספק – יקדים ויאמר – כי לוּ היתה עין תחת עין כתובה לא בתורת משה, כי אם בתלמוד בבלי, ובאור המשפט הזה היה נמסר איפוא לא לחכמינו הקודמים, כי אם למפרשי התלמוד – אז היו הם מקבלים עליהם את הדין כפשוטו, והרבנים והעם היו משתיקים ביד חזקה את הרגש המוסרי שבלבבם, לבל ישמיע קולו כנגד הלכה מפורשת…"

כל מה שנתמעטו תנאינו המדיניים והלאומיים, נתמעטה גם דמות אנושיותנו וכל המהות אשר בנפשנו ונהיה לאנשים העומדים ומעיינים רק בספר, רואים ושואלים את כתביהם…

כל הרגשות הרבים, המחשבות הגדולות, הרצון והחפץ; כל אשר יפעם בלב האדם באשר הוא אדם, בעל נפש חיה, מַשׂכלת, מרגשת ורוצה – כל החיים והמונם, הכל הכל, נשתתקו מפני עול הספר…

"הכתב" הכּל יכול, הוא המשיב על הכּל, מבאר ומורה הכּל; הוא אוסר ומתיר כל דברים שבלב ושבמוח, כל נטיות שבמעשים ושבחיים. כולנו בחיינו ובמהותנו מסורים אנחנו בידו. "לבא ועינא תרי סרסורי דעבירה" – ועבירה היא כל דבר, שאין לו היתר ב"כתב".

"אסוננו הוא – קובל שוב אחד-העם – מה שאין אנו עם ספרותי, כי אם – עם-הספר. עם ספרותי אפשר לקרוא איפוא רק לזה, שחייו וחיי ספרותו, הדורות והספרים הולכים ומתפתחים יחד, הספרות לפי צרכי הדור, והדור לפי רוח הספרות. להעם הספרותי תעודת הספרות היא לזרוע על תלמי הלבבות רעיונות וחפצים חדשים ולעזוב אחרי-כן את הזרע הרך להשגחת הלב, שיקלטהו, יצמיחו ויגדלו בכוח עצמו ולפי צרכיו וכו'; אבל עם-הספר הוא עבד הספר, עם שפרחה נשמתו מתוך לבו ונכנסה כולה לתוך דברים שבכתב. לו תעודת הספר היא לא להעשיר את הלב בכוחות חדשים, כי אם, אדרבה, להחלישו ולהשפילו עד שלא יעיז עוד לפעול ולהתפעל בכוח עצמו ולפי צרכיו, אלא הכל רק באמצעות הכתב" ("תורה שבלב").    

"כל חזיון טבעי או מוסרי – מוסיף לאמור – המסוגל לעורר איזו תנועה בלב מוכרח להביא אתו הסכמה שבכתב על שהרשות נתונה לו לעשות זאת, וגם אז אין ההתעוררות עוד פשוטה וטבעית, כי אם לפי תכנית מיוחדת, מלאכותית, הקבועה מראש" (שם). הנה כתב על גבי כתב ואותיות על גבי אותיות והנה חוקים על גבי חוקים. אבל בבוא אחד-העם להורות לנו "עצה ותרופה למכתנו האנושה", הוא מכריז ומודיע ברבים: "ספר חדש נחוץ לנו עוד הפעם! הכל בדרך שהלכו בו רבי יהודה הנשיא, הרמב"ם ורבי יוסף קארו" ("על דבר אוצר היהדות", על פרשת דרכים, ח"א).

מקטרג הוא אחד-העם על המאֵרה שבחיי "העבר" שלנו, חיים שנתאַבּנוּ בכתב; והוא ישמיע לנו עצה טובה, לכתוב עוד הפעם ספר גדול, האוצר בקרבו כל חיי הכתב שלנו.

"על כן, הוא אומר, יעמדו על עמדם גם שניהם, העם וספרו – רצונו, עמנו וספרותו – וצורתם לא תשתנה הרבה במשך הדורות, באשר לשניהם יחסרו הכוחות המניעים לזה: להעם – יחס ישר, בלי אמצעי, בין הלב ובין כל אשר מחוצה לו, ולהספר – התקוממות הלב (היוצאה מן היחס ההוא) נגד אותם הדברים שאינם עוד לפי צרכיו".

אולם אין עצה להיטיב את המצב, אם לא יֵרָפא הלב תחילה, ולזה צריך להסיעו מקברי אבותיו ולטעת בו רוח חיים חדשים, חיים אנושיים ולאומיים; לזה צריכים שינויים עיקריים במהלך עולמו וערכי חייו.

במאמרו "עבדות בתוך חירות" מראה אחד-העם באצבע על ה"עבדות הפנימית המסתתרת תחת חירות חיצונית". אבל הכנעתנו והשתעבדותנו המוחלטת לנמושות ירושתנו היא עוד מידה פחותה מזו.

"בשם חיקוי – הוא אומר – אנו מכנים לגנאי כל מה שהאדם אומר ועושה, חושב ומרגיש, לא ממעמקי לבבו הפנימי, כתולדה מוכרחת ממצב כוחותיו הנפשיים ויחסם אל העולם החיצוני, כי אם מפאת הנטיה הטבועה בו להידמות לאחרים, ומפני שהם עושים כך אף הוא עושה כך". ואנו שואלים: האם טוב מזה השעבוד הפנימי לירושה התולדתית שלנו? כבר חדל היחס הטבעי בינה ובינינו, ובכל זאת עדיין אנו נשמעים לה. הטוב הוא חיקוי דברים שהיו לנו מאותו החיקוי שאנו מחַקים מעשי אחרים?

ולא עוד אלא שבעבדות פנימית כרוכה סכנה יותר גדולה מבעבדות חיצונית. העבדות לאחרים היא רק מקרית וארעית ונפסקת לפעמים; לא כן עבדות פנימית. אדם שהוא עבד לעצמו, או לחשבון ידוע, האוסר את רוחו, אינו יכול להיות את אשר הוא. מה נאמר לאדם ולעם אשר נתאַבּנו בעבר, והוא ממלא כל חללו, לעם אשר רק זכרון קדומים נחרת בנפשו וברוחו וחי הוא רק על פי נוסח קבוע…

"יש מדרגה של התגברות החוש התולדתי, של העלאת גירה זכרונות מימי קדם, של חסרון שינה… שבחוגם, על ידי דחיית ההווה מפני העבר, החיים בנו הולכים ומתמעטים, הולכים ופוחתים, עד שהם נפסקים לגמרי, יהיו חיי אדם פרטי, או אומר, או קולטורה" (ניטשה: "דברים שלא בעתם", מאמר שני). ועוד פּסקל בשעתו התלוצץ ואמר: "אותם העמים שאנחנו מכנים בשם עתיקים היו חדשים וטהורים בטהרת הנוער, בעוד שאנחנו החדשים הננו עתיקים…" עם עתיק אנו בני-ישראל על ידי ירושות רבות, שטף של מחשבות, רגשות וערכים המסורים לנו מאז, ואין בידינו לחיות בעצם תומנו, בעצם הויתנו. אנחנו איננו שלנו, חלומותינו אינם שלנו, מחשבותינו אינן שלנו, ורצוננו אינו זה הנטוע בתוכנו. את הכל לימדו אותנו מכבר, הכל מסרו לנו. – כל תשמישי חושינו, כל מבטינו והרהורינו, דמיונותינו ורחשי לבנו, פניותינו ונטיותינו, תשוקותינו וגעגועינו כבר יש להם שמות ומושגים, ביטויים וביאורים, פיקודים וציוויים, עֵצות ורמיזות מוכנים ומזומנים מראש. הרי לכל יחס לעולם שמחוצה לנו ולעולם שבפנימיותנו, לכל תמיהותינו ושאלותינו כבר תשובות למכביר. הכל מסוים ומסומן במצריו ובגבוליו, הכל נתון במידה ובמשקל, בחוקים וכללים, עד שבני-אדם בנו החפצים להכיר את עצמם, אובדי עצות המה, ואינם יכולים למצוא את ה"אני" שלהם.

גם אחד-העם קורא ואומר: "לכן אפשר לומר בצדק, כי במעמקי לב כל אחד מאישי החברה יושבים אלפי היפנוטיזורים נסתרים המצווים עליו בחזקה: כך וכך תהיינה דעותיך! כך וכך מעשיך! – והוא שומע, מבלי דעת כי שומע הוא; הוגה דעות ועושה מעשים כמצוּוה עליו, מוצא עם זה גם ראיות נכוחות לדעותיו וטעמים נכונים למעשיו, ואינו מרגיש שרוח אחרים חושב במוחו ומעסק את ידיו, בעת שרוחו העצמי, ה'אני' הפנימי שלו, זר לפעמים לגמרי לכל אותם ההגיונות והמעשים, אלא שאין קולו נשמע מפני קול המונו של האני החיצוני, אני של דברים…" ("שתי רשויות").

אבל יש שה"אני הפנימי" ילאה נשוא עוּלם של אותם ה"הגיונות והמעשים הזרים לו לגמרי", ואז יבואו ימי מהפכות, ימים המשׁנים את ערכי-החיים הפנימיים והחיצוניים: הקודש היה יהיה לחול והחול לקודש, הטוב לרע והרע לטוב. והכל משתנה ומקבל תוך חדש וגם צורה חדשה.

"לכל ציבור ולכל תקופה בהתפתחותם יש אופן מיוחד לחשוב ולהרגיש – כלומר, לא רק שאוצר המחשבות מתעשר בכל תקופה, כי אם גם האופן לחשוב בעצמו משתנה לגמרי" (ספנסר במבואו לתורת החברה). הכל משתנה, גם אנחנו, גם חיינו, גם העולם אשר מסביב לנו. השינוי הוא הוא נשמת אפנו ונשמת כל היקום המשנה את תפקידו, והחליפות והתמורות בעולם, ובאדם, בעם ובחברה, בחיים ובאנושיות, הן הן "מעשי בראשית שבכל יום", הן הן יסודות החיים.

מודה הוא אחד-העם: "שכשם שההתפתחות התמידית מולידה חיובים חדשים, כך היא מבטלת חיובים ישנים וכו', מתשת כוח צרכים שונים ואמונות שונות שחיי החברה בנויים עליהם" (על פרשת דרכים, ח"א), אבל בכל מלחמת הביטולים וגלגולי הערכים מקדים הוא את החיוב לשלילה, אחרי שלפי דעתו "כל תנועה בעצם וראשונה היא חיובית בלבד". הכל בא ונולד רק מן הצורך החיובי, ורק כלאחר-יד "אי אפשר שלא יכלול בקרבו גם איזו שלילה מסותרת"; וגם אותה שלילה נעשית שלא בדעת ובכוָנה ידועה מראש, עד שלרוב "בעלי החדש ישתאו מתחילה על הדיבה הרעה שמוציאים עליהם כאילו באו להסיג גבול הישן" (שם). והוא מביא לו ראיות מהפילוסופיה הדתית, מהחסידות וכדומה. הוא לוקח לו לרוב חזיון פרטי באיזו תקופה של תולדות ישראל ומכייל אותו לחוק כללי השורר בעולם ובתולדה כולה, בעוד שבעצם הדבר להיפך: השלילה קודמת לחיוב וההריסה לבנין. החיובים הדשים יוָלדו אחרי אשר נתבטלו הישנים. מעולם לא השתאו בעלי החדש על "הדיבה הרעה", כאילו "באים הם להסיג גבול הישן"; אחרי שעוד טרם ניגשו לבנות את החדש כבר באו להרוס את הישן בסערה ובקולי קולות.

בורח הוא אחד-העם מן הסערה, וגם במקום "התאַבּקוּת גלויה" הוא מציע לשני הצדדים לוַתר כל אחד משלו ולהרכיב חדש על גבי ישן. "כל המורכב יפה ומרובה-צדדים, שאנו רואים בעולם ודעתנו נוחה הימנו, אינו איפוא אלא התוצאה הבינונית". אבל לא יאבה לדעת, כי לרוב הפרשיות גם אינן סמוכות, ושבחיים חדשים אין התחומים יונקים זה מזה.

הוא שואל לאמור: "היש אפשרות למצוא תרופה? היכול עוד הלב העברי לשוב ולהתנער משפלותו, לשוב ולהתקשר עם החיים בלי אמצעי, ולהישאר בכל זה לב עברי?" ("תורה שבלב"). ועל זה יש להשיב: אפשר הוא. אפשר להתחיל עוד הפעם על-ידי שינוי עיקרי בחיינו ובפנימיות נפשנו אנו.

מבינים אנו את העוז של אומה ולשון המַרגשת בקרבה את הכוח "להיות לאור גויים", אבל יודעים אנו באיזה מחיר עלה לנו האור הזה.

"זכרונות העבר טובים ומועילים בשעה שבאים הם על ידי תוקף החיים ההוויים"; אבל לא בשעה שנשתמש בהם רק כנושאי ספרים עתיקים, מבלי יכולת להוסיף עליהם מחדש ולגרוע מהם. אנחנו לא נתיחס אל מעשה הכתב כאל צל החיים, צל שמרַשם רק דבר-מה מן החיים העיקריים, ומכל שכן שאינו ממלא את מקומם כראוי; לא נתיחס אל קניני העבר כאל השכלה עתיקה שתשאיר לנו עוד מקום לעבודה בעצמנו ולחיים חדשים. אנחנו הננו עבדי זכרונותינו, עבדי נחלתנו; חנוטים אנו על ידי מחשבות מסורות ומוגבלות. אבל כבר נלאינו לחזור ולשנות את אשר נאמר ונחשב מכבר. מתעוררים בנו צרכים חדשים ושאיפה לערכים חדשים; חפצים אנו להיות עם יודע את מעמדו וצרכי לבו.

"יש לפעמים רגעים בחיי גוי ואדם, שבהם מוכשרים הם ביותר לקבל רשמים ידועים…" והרגעים הללו באו…

אחד-העם לא יחדל לדבר קשות עם אלה הדוחים את העבר מפני העתיד, עם אלה "המאמינים שאחרי היסטוריה של אלפי שנה אפשר לעם להתחיל עוד הפעם מחדש, כקטן שנולד" ("עבר ועתיד"), וינסה להטעים את דבריו ואומר, "שכוהני ההווה הרוצים בביטול העבר צריכים על כל פנים להשתדל להרחיק זמן הפגישה הגלויה ושלא להקדים לגלות את הקרע שבנפשנו, שדוקא על ידי זה הם מאריכים עוד ימי העבר ונמצאים הם טועים בחשבונם" ("שתי רשויות").

אבל לאושר האדם – נשיב לו בלשונו אף הוא – "דרכה של סתירה להתפרץ בגלוי לאחר שכבר נגמרה בסתר, כלומר: לאחר שכבר הספיק ההווה לא רק למצוא לו שורש עמוק בלב, כי אם גם לחתור בחשאי, בלי דעת, חתירה עמוקה תחת שרשי העבר המתנגד לו, ורק כאשר כבר הקיפה החתירה את זה האחרון מכל צדדיו ואין לו עוד על מה להישען, פוקח האדם את עיניו ורואה מה שכבר נעשה בו שלא בידיעתו. רואה חורבה נוטה לנפול במקום שהאמין עד כה לראות בנין חזק, ואף אם ידאב לבו למראה עיניו, הנה מוכרח הוא אז להכיר ולהודות, כי הנעשה אין להשיב"…

הפסיעה הגדולה כבר נעשתה. – אין פעולה גדולה רבת העלילה בעם ובאדם שממנה תוצאות להרת עולמו בלי פסיעה כבירה… אין בנין בלי סתירה שלפניו ואין הויה בלי חדלון.

ענני הזקנה עוברים וטל ילדות בא.

 

עָבָר וְהֹוֶה

"לפיכך אנו מוצאים – אומר אחד-העם במאמרו "עבר ועתיד", – כי באותה מידה שחלק העתיד הולך וחסר, בה במידה הולך ומתרחב חלק העבר של האני הלאומי. בין סדר התפילה החדש בלי זכר לעתיד ובין הספרות החדשה על תולדות העבר יש קשר ויחס פנימי וכו'. הזקנה שאיבדה את תקותה לדעת, מבקשת תנחומים ותשלומים בעד אבידתה, והנה מראים לה באצבע על העבר"…

"בעלי העבר הללו – יוסיף לאמור – אף על פי שכוָנתם אינה רצויה, מעשיהם רצויים ומועילים גם לבעלי 'האני השלם': ירחיבו החכמים את העבר על חשבון העתיד ויבואו אחריהם הנביאים ויחזקו את העתיד על יסוד העבר וכו'".

אבל "גרועה הרבה מזו – מסיים ואומר – היא כיתה אחרת, האומרת להביא גאולה על ידי עתיד שאין עמו עבר; המאמינה, כי אחר היסטוריה של אלפי שנה אפשר לעם להתחיל עוד הפעם הכל מחדש, כקטן שנולד: לעשות לו ארץ לאומית חדשה עם חיים וחפצים לאומיים חדשים. הכיתה הזאת שוכחת, כי העם, כלומר, האני הלאומי בצורתו ההיסטורית, הוא זה הרוצה להתקיים, הוא ולא אחר, כולו כמו שהוא".

ובמאמרו "שתי רשויות" מנסה הוא לפַשר ואומר: "אנו למדים, שבעלי הקצה השני, כוהני ההווה, הרוצים בביטול העבר, צריכים להשתדל בשביל מטרתם, להיפך, להרחיק זמן הפגישה הגלויה עד לאחר שהשלים ההווה את מלאכתו בסתר, וכוחו של העבר נחלש כבר בעמקי הלבבות במידה הדרושה למפלתו הגמורה. ואם אינם עושים כן, אלא הם מצדם מקדימים לגלות את הקרע שבנפש החברה שנתרחב כל צרכו, בתקותם להחיש על ידי זה קץ העבר ולהעביר ממשלתו בלא יומו – הרי הם טועים בחשבונם; ולא לבד שתקותם לא תבוא, אלא שבמעשיהם אלה הם מאריכים עוד ימי העבר ובידיהם הם בונים חַיִץ סביבו לשמרו מפני ההווה, בהביאם את החברה להתרגל בפגישתם ולהביט על הסתירה שביניהם כעל טענה ישנה" (על פרשת דרכים, ח"א).

אבל הנה ההנחה, שאי אפשר לעם אחרי היסטוריה ארוכה להתחיל עוד הפעם הכל מחדש, אינה מתאמת לחזיון כיבוש הדתות בעולם. גם עם ישראל, אחרי שכבר היה לעם חי, קיבל דחיה חדשה על ידי תורת הנביאים והסופרים. כן אינה מתאמת אותה ההנחה לכיבוש הקולטורה בעולם: רכשו להם הרומאים את ההשכלה היוָנית אחרי היותם לגוי אמיץ; גם חלק גדול מהעברים עצמם התחילו לבנות להם באלכסנדריה תרבות מחדש. – אף חזיון ההתבוללות בין יהודי המערב, אם נצדיקוֹ או נרשיעוֹ, מראה על היכולת להתחיל חיים רוחניים מחדש.

לוּ היתה לתרבויות של העבר שלנו שייכוּת טבעית לנפשות בנינו, כי אז לא היה אפשר הדבר, שבּן-לילה יעשו את הפסיעה שבין מזרח למערב.

אישי כל אומה ולשון מתחילים חייהם בהווה והולכים ונמשכים הם לעבר. מסגלים להם ידיעותיהם והכרותיהם מהחכמות והדעות של זמנם; יודעים הם ברובם רק את החיים של עתה והמחשבות של עתה, חייהם הלאומיים של עתה וצרכי חייהם עתה; ואחר-כך מתחילים הם לשום לב גם לדורות שעברו. והרי זה דומה למגדל הרחב מלמטה והולך הלוך וצר עד ראשו. ההווה הוא היסוד והעבר הוא הגג הנטוי.

אבל אצלנו נהפוך הדבר, אנחנו נתחיל מהעבר ונסיים בהווה, ולרוב ניעף וניגע באמצע הדרך ולא נשיג את ההווה כלל.

עוד היום חיים בנו אלפי אנשים, ששקועים רק בימי התלמוד. גם הסופרים והחושבים בנו הנם רק מבארים ומפרשים דברי אחרים. – 

העבר דחה את ההווה; הוא לקח מאתנו את מכמני ההווה, עשה אותנו לנושאי-סבל, רק לנושאי-סבל.   

 

תַּרְבּוּת וּמוּסָר

ב"על פרשת דרכים" ח"א נמצא מאמר מענין בשם "חיקוי והתבוללות".

שם המאמר כשהוא לעצמו כבר מעיד על תכנו ותעודתו. את ההתבוללות מסַמן הוא בתור מצב, "שבו רגש הישוּת הלאומית או החברתית, באין לו על מה שיסמוך, הולך וכלה מאליו, עד שלבסוף מגיעה החברה לאותו המצב הזר, שאינו לא חיים ולא מות, 'שריפת נשמה וגוף קיים'; ואז מתחילים אישיה להוציא איש איש את ישותו הפרטית ממצב זה על ידי התבוללות בתוך החברה הנכרית".

אבל במה דברים אמורים? דוקא "כשסיבת ההתבטלות היא הכוח הגשמי ולהחברה החלושה אין תקוה גם היא לכוח גשמי גדול, אז באמת אין לה תקנה אלא התבוללות"; "אבל לא כך הוא מהלך-הענין הרגיל, כשההתבטלות באה מצד כוח רוחני גדול". – במהלך-ענין כזה, סוף הדבר שעיני ראשי החברה וחכמיה נפקחים "לראות ולהבין, כי לא החיקוי מצד עצמו מביא לידי התבוללות, כי אם ההתבטלות היא המסבבת את ההתבוללות באמצעות החיקוי, וכי על כן, תחת לעצור בעד האחרון, צריך לבטל את ההתבטלות עצמה, וגם זה באמצעות החיקוי, רק בצורת ההתחרות. כלומר, צריך לסַגל לחברתם אותו הכוח הרוחני שגורם לה התבטלות, באופן שלא תימצא עוד סיבה להביט ביראת-הרוממות על החיים הנכרים שבהם נתגשם הכוח ההוא, אלא אדרבה, תשתמש בכוח זה עצמו…"

"ומכיון שהתיצבה החברה על דרך-החיקוי הזה – יוסיף לאמור – תביא האהבה העצמית להאמין בכוחה ולחַבּב את מעשי חיקוייה, לשנות יותר ויותר ממטבע שטבעה החברה המחוקה, וכך הולך ומתחזק בקרבה רגש ישותה, וסכנת ההתבוללות עוד אינה" (שם).

"כך היה מהלך החיקוי בימי קדם, ביחוסם של הרומאים להשכלת היוָנים, ובעת החדשה, ביחוסם של הרוסים להשכלת המערב" (שם). אבל מזה אין עוד מוּכח, "שלפיכך נתקיימה כנסת-ישראל בגלותה ולא נתבוללה בעמים, למרות הנטיה לחיקוי השולטת בה מעולם" (שם); ולא מבעי, שאין ראָיה מזה "שמפני ההתבוללות אין אומתנו צריכה איפוא לירוא גם לעתיד לבוא" (שם).

איני יודע, אם בתקופות ההתבוללות שלנו, בתקופה האלכסנדרית והערבית, נתקיים באמת מעין האידיאל של בעל המאמר: דרך השתלמות הישוּת הלאומית על ידי חיקוי של התחרות; אבל על כל פנים בא אז הדבר למעֵין הרכבה, ואותה הרכבה לסכום כולל. בחזיון ההתבוללות אז היה מעין הסעת כוחות רוחניים מהתם להכא.

ראוי לעמוד על חזון זה, כי למרות האישים מבני ישראל, שעשו פרי בהתבוללותם בהשכלת המערב ויצרו דברים קיימים בחיים ובספרות, בשירה ובזמרה, בחרושת-המעשה ובמחשבה, בטבע ובדעת, אין לנו בתור עם רושם מזה. כלומר, כל עבודת האישים הפרטיים האלה אינה מצטרפת לחשבון כללי של ההשכלה העברית. המה נבלעים אחד אחד באותו מקום, שבו המה עובדים, מבלי תת לנו מאומה בתור עם.

בכל חברה הסכום הכולל הוא תוצאה ממצב המעמדים הפרטיים והחזיונות הפרטיים, אבל הנה אצלנו תהום מבדיל. מיטב בנינו עובד בשדה השכלה אחרת ולנו אין השכלה כלל… מעמידים אנו אנשי-צבא רוחניים בחוץ ולנו אין השכלה ותרבות.

התהום הרובץ בין מה שבבית ובין מה שבחוץ הוא גדול מאד, או אולי אין לנו בית כלל. כל זמן שאי אפשר לנו לגדל אישים פרטיים בבית להשכלה ולתעודה, אין מקום אצלנו לסכום כולל… "הערכים הישנים" אצלנו, הם הם מסַבּבים את אי אפשרות הקישור וההרכבה עם הערכים החיצוניים, שלהם נשאף ועל שדמותם נעבוד. –   

מבקש הוא אחד-העם למצוא איזה אויר מקיף את בני-ישראל, וביקש ומצא לו במקום הדת המסורה ללב את המוסר הלאומי הישראלי.

והוא אומר: "המוסר בכל היקפו – כלומר, דרכי ההבחנה בין טוב לרע בכל ענפי חיי האיש הפרטי וחיי החברה – הוא איפוא, אולי יותר מכל שאר מקצועות הקולטורה, קנין לאומי האוצר בקרבו רשמי חיי העם ומצבו בכל הזמנים, אספקלריה בהירה, המראה לנו טיבו של הרוח הלאומי ואופן התיחסותו אל העולם אשר מחוצה לו; ואם כך הוא הדבר גם בכל שאר האומות הנאורות, שאינן רחוקות הרבה זו מזו בתכונותיהן ומצבן וקורותיהן, קל-וחומר עם ישראל, שמראשית היותו הוא עם לבדד ישכון, מובדל מכל העמים בדרך התפתחותו ומהלך חייו הנפלאים מימי קדם ועד עתה – בודאי אי אפשר שלא יהיה לו מוסר לאומי מיוחד המיוסד בתכונות רוחו, בחייו ההיסטוריים לשעבר וצרכיו בהווה" ("השילוח", כרך ד').

המוסר הלאומי יצילנו, בנתנו לנו יסוד כללי למעשינו מבית ומחוץ.

וכי תאמר המוסר הזה מהו? אף הוא ידע להשיב: "סוד קיומו של עמנו הוא – מה שעוד בימי קדם לימדוהו הנביאים לכבּד את הכוח הרוחני ולבלי הבט ביראת-הרוממות על כוח הזרוע…"

הניגוד לכוח הזרוע הוא הוא נשמתנו הלאומית ורוח מוסרנו הלאומי, בצלו נחיה כל הימים. ומכאן מוּכח שלבני-אדם של זרוע אין חלק ונחלה בישראל ולא יכלו להיות ישראלים הגונים.

אבל כשאני לעצמי, אין אני יודע, אם זהו היה המוסר הלאומי שלנו, שעורר אותנו בימי קדם לכבוש לנו את הארץ בזרוע, או זהו המוסר הלאומי, שבא בלבנו בערוב שמשנו…

הדבר מוטל בספק, אם ביבנה ובנותיה ניתן המוסר הלאומי, או חי בין אלה שנשארו בתוך חומת ירושלים ונפלו על חרבם. – 

אין אנו יודעים, אם אֵל קנא ונוקם הוא הוא אל אלהי ישראל או זהו אלהי העברים, שאל רחום וחנון הוא; אם זאת התורה לאור לנו: "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'", או תורה זו: "כל האומר הקדוש-ברוך-הוא וַתרן הוא יוּתרוּ מעיו."

ענין המוסר הלאומי הוא רק עיקר בדוי מן הלב, עיקר כשאר העיקרים הדתיים, שהולכים ובאים, הולכים ובאים…

 

חָרוּת וְחֵרוּת

משיב אחד-העם ב"ילקוט קטן" שלו על שאלה אחת: אם היהודי החפשי בדעותיו במובנו הרחב לנו הוא או לצרינו? שלנו הוא… ואומר שגם היהודי שאינו מאמין הוא יהודי פנימי, וערכו אינו פחות מאותו היהודי שמאמין. אמנם מחייב הוא את זה שיכיר על כל פנים את האור המוסרי הגנוז בתורה ובנביאים, ושיודה בהאידיאל המוסרי המתואר ב"נותן התורה" וב"אדון הנביאים".

לפנים אמר: "יכול אני להוציא משפט כלבבי על האמונות והדעות שהנחילוני אבותי, מבלי שאירא פן ינתק על ידי זה הקשר ביני ובין עמי", והנה גם מה"אינו מאמין" הוא דורש אמונה בנצחיות הערכים שלנו.

אבל אם יכול אנכי להוציא משפט כלבבי על האמונות והדעות שהנחילו אותי אבותי, הלא גם רשות בידי להוציא משפט על הערכים האלה או גם לפוסלם לגמרי, מבלי הינתק על ידי זה כל קשר ביני ובין עמי.

הנה לאחד-העם מין יהדות מופשטת, או מין ישראליות ידועה; ואנחנו רק עברים סתם אנו, עברים בכל הדעות שנסגל לנו, ובכל המחשבות שנחשוב.

אתם מאיימים עלינו לאמור: השקפותינו לא תתאחדנה עם היהדות לעולם; אבל זאת היא השאלה: מה היא היהדות? מה היא היהדות המשותפת והנצחית?

שואלים אנו לאמור: האם זאת היא תורת היהדות, שאדם צריך להתבייש באהבתו את שונאיו… (דברי יואב בן צרויה לדויד), או זו שבתורה שבעל-פה: חייב האדם להיות מן הנעלבים ואינם עולבים.

הזאת היא אותה היהדות שתלמד אותנו לאמור: פת במלח תאכל, או זו שאמרה: "עתיד האדם לתת דין-וחשבון על כל מה שראה בעיניו ולא נהנה" (ירושלמי)?

לנו אומרים, שימרו את היהדות; ואנחנו אומרים יהודים אנו ותו לא. אתם בחרתם לכם יהדות נאה וחסודה, שרק בשכרה אנו קיימים ורק בעבורה יש לנו רשות להתקיים; ולנו אין צורך בקיום כזה, שניתן לנו זכות הקיום רק כדי למצוא שיטה נעלה בתורה ובחיים. עם ישראל הוא מאורע בפועל ולא חשבונו-של-עולם קבוע ומוגבל. עם אנו וגם חשבנו כך וכך; אבל לא רק בשביל שחשבנו כך וכך.

לא יהדות מופשטת תהיה לנו לנר, יהדות זו או אחרת. עברים אנו ואת לבנו נעבוד.

חפצים אנו לתת מקום אצלנו לכל בעלי הדעות והמחשבות, לכל בני אלים נשתחוה או גם לא נשתחוה. – 

וגם זאת אתם יודעים כמונו, שאלהי ישראל הוא בחור בצד זה וזקן בצד זה…

דבר גדול הוא – הזכיר אחד-העם בדברי ניטשה – כשמגיעים לקבוע בלב ההמון אותו הרגש של יראת-הרוממות, שיורהו ויאמר לו, כי לא בכל רשאי הוא לנגוע, כי יש ענינים קדושים, אשר בגשתו אליהם עליו לשול נעליו מעל רגליו, להרחיק מהם את ידו המזוהמת…"

על אםֵ הדרך אנו עומדים, ידינו נקיות. מי להקמת רוח העם אלינו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה