_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מִבַּיִת וּמִבַּחוּץ

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

א

עוֹלָם הָפוּךְ

עולם הפוך אני רואה אצל אחינו שבמערב: בנוהג שבכל אומה חיה וחפצה לחיות, שהטיפול בהעבר שלה בא רק כדי להחיות את ההווה, ובשעה שהיא עוסקת בפילוסופיה של תולדתה, עיקר מגמותיה הן אותן התוצאות היוצאות מהחשבון הכולל הזה, שמהן תקח לה אבנים ליסודי חייה בהווה ובעתיד; באוד שאחינו שבמערב עושים את ההיפך, הם משקיעים את שארית רגשותיהם הלאומיים התולדה המופשטת של היהדות בעבר, כדי שיהיו בני-חורין בהווה, להתבולל בין העמים ולחיות חיים שאין להם כל יחס אל העבר ההוא, הקפול ומונח אצלם בבתי-מדרשות וביבליותיקות. הם מבקשים לצאת ידי חובת עמם רק על ידי עסקם בפילוסופיה של תולדות ישראל, שהן לפי דעתם דבר שכבר נשלם ואינו סובל עוד שינוי ותוספת.

ולא עוד, אלא שגם באותה פילוסופיה עצמה בוחרים המה להם ארחות עקלקלות, בשוגג או במזיד. רגילים המה לעשות חזיונות פרטיים ליסודות ואת היסודות לחוקים. על ידי כוח-ההפשטה בהלך-מחשבתם הם מכיילים את הפרטים; וכיון שהגיעו, על ידי צירופי איזה מעשים להנחת כלל ידוע, מיד הם רואים בו כעין מטבע נצחית, הטבועה בהלך תולדתנו, או עיקר שכל ישראל לא נבראו אלא בשבילו…

יודעים אנו, שבמשך תולדתנו הארוכה מסרנו נפשנו והקרבנו את חיינו על מזבח קיום עמנו. ובעוד שהחזיון הזה ימלא את לבבנו בעוז-נפש, מתחכמים אחינו שבמערב לראות בו רק תכלית מוסרית מיוחדת, שהיא היא "מַלאכוּת" ישראל, או בלשונם – "מַלאכוּת היהודית", כלומר, עם ישראל בא לעולם אך ורק בשביל לקדש את השם ולהנחיל לכל באי-עולם את היסוד הגדול בתורת המידות: יהָרג ואַל יעבור!

ואחד מחכמי ישראל, מורה לתולדה ולפילוסופיה הדתית בבית-המדרש העליון לחכמת-ישראל אשר בברלין[1], עוד מרחיק ללכת בהנחתו, שהרעיון הזה של ,קידוש השם" נעשה ליסוד היהדות בימי תגבורת המכבים, שבהם ובעצם נשמתם הלאומית הוא רואה רק "קדושים דתיים", שלא היה להם כל אידיאל לאומי זולתי ליהרג על "קידוש השם".

החכם הזה, העושה את היהודים טפלים לגבי היהדות, נותן לה, ליהדות, עוד "מַלאכוּת" אחרת, המונחת באופן התיחסותה אל העולם ומלואו. לפי דעתו, היהדות באה לעולם, כדי לעצור בעד תגבורת הפילוסופיה של היאוש, שיצאה מבעלי דת בּוּדהא ושסכנה נשקפת ממנה לקיום האנושיות ולצרכי התפתחות רוחניותה. בעוד שהקולטורה הבּוּדהית, עם כל עומקה וירידתה לתוך תחום המציאות, חותרת חתירה תחת חיי-האדם, בראותה את העולם והחיים לבושים שחורים ואת הרע מרובה מן הטוב, – תביא היהדות ב"עינה הטובה" סם-חיים ללב האדם ותעשהו ליצור המכיר ערך כל נברא וטובת ריבון כל המעשים ביחסו לתבל וליושבי בה; ואותה הכרה היא יסוד כל המעשים הטובים, שעל-ידם האדם הוא אדם.

הנני מודה, שאם נראה בכל עם בעל קולטורה רבה, העוברת את גבולו והולכת הלוך ושטוף בעוז רוחה גם עמים אחרים, איזה "רעיון יסודי", נוכל לומר כזה גם על הקולטורה העתיקה של עם ישראל; אבל להגביל את הרעיון היסודי שלנו בתור יסוד הטוב, בניגוד אל תורת היאוש ועין-רעה, ולומר שבשביל זה באנו אנחנו לעולם – הוא רחוק מן האמת בעם כעמנו, שיש לו ב"קוהלת" ספר הספרים של היאוש, עם שגם מוריו בבית-המדרש נמנו וגמרו, "כי נוח לו לאדם שלא נברא משנברא".

הדעות והמחשבות שהולדנו במשך אלפי שנות עבודתנו הרוחנית, רבות הן ושונות לפי השתנות חיי הדורות וצרכיהם; אבל טפלות הן לגבי הרשמים שהשאירו אחריהן במסתרי נפשנו. לא האידיאה של הקרבנות, שהקרבנו לרבבות על מזבח קיום עמנו במשך תולדתנו העצובה, מעסקת את לבבנו; רק פּעולתם הרבה על נפש בני-ישראל, פּעולה שממנה באה לנו הרוח הכהה הממלאה את לבבנו מום בגולה נתהלך, רוח עצב לאומי, אשר יתגלה מעט או הרבה ברוב המעשים הרוחניים, אשר יעשו בני-ישראל, בין אותם שבתחום ובין אותם אשר מחוץ לתחום.

וחזיון זה דורש עיון.

 

ב

נתפּרסמו בעתון יהודי אחד מכתבי אברהם גייגר ליוסף דרנבורג. גייגר היה האחד בחכמי ישראל שבאצות המערב, שבו התגלמו ימי התסיסה אצל אחינו שבמערב, הוא היה איש, שבכל נפשו ומאודו, בכל רוחו הכביר והסוער, היה חפץ להחיות את ישראל גם בהווה, מבלי הסתפּק בחייו שבעבר, כצונץ וסיעתו ובמכתבים הללו, בגלוי ובסתר שבהם, בשיטין ובמה שבין השיטין, ישָמע קול-נכאים, נפש איש היודע שאינו הולך לבטח דרכו. – מצד אחד הוא מחיה מתים במשאיו, ובחשבו חשבונו של ישראל וכל רכוש הקולטורה הרבה שלו, נחלת-עולמים, הרי הוא בא לידי תחיה, ורוח חדש עמו להחיות את היהדות על ידי הדעת שבקרבה; ומצד שני "כעש יאכל ברוחו, אחרי שאינו מאמין באמונה שלמה, שמהיהדות הזאת עוד ישקו העדרים… ומתירא הוא פן ייגע לריק ויוליד לבהלה" (ברסלוי, כ' לחודש יולי 1841).

"מה הן תוצאותיה של תקופת בן מנחם ביחס אל היהדות? – ככה יאמר עוד באחד ממכתביו בשנת הארבעים – חלף הטוב המעט, שנחלו יחידי-סגולה, חתרה חתירה תחת קיום העם כולו; היא שללה מאתו הדרת השיבה, מבלי תת לו ילדות חדשה".

"כן רואה אנכי – יוסיף ויאמר לחברו זה – בחיי עמנו כעת סימני גסיסה. אמנם כן, החי בטבעו לוחם מלחמת קיומו ולפני רדתו שחת יתחזק ביתר שאת ויתאזר עוז, כשלהבת המתלקחת בטרם תכבה. וסלח לי אם אומר לך: אולי גם אני, בתור חי ומחַיה, אינני רק תוצאה של החיים הגוססים הללו"…

ובטרם תכבה השלהבת הוא נושא עיניו אל אחיו ובני עמו היושבים ברוסיה ופולין, בתקותו שמהם תצא תורה ואורה. ובתשיעי לאפריל שנת הארבעים ואחת יכתוב אל דרנבורג (שנקרא אז ללכת ולהתישב ברוסיה) כדברים האלה: לפי מהלך רוח ההשכלה בימינו בעמים ובישראל, יכולים אנחנו לקוות ממנה ברכה מרובה, כל עוד תהיה נוטה כלפי מזרח. בארץ מבורכת כרוסיה יש לאֵל יד אחינו בני-ישראל היושבים שמה, בבואם תחת הנהגת אנשים היודעים לרעות את צאן מרעיתם, לעלות למעלה, שאין אחיהם שבמערב יכולים להשיגה; ולולא תנאי החיים הביתיים שלא יתנוני הרחק ללכת, כי אז אולי אמרתי גם אני ללכת באשר תלך".

ובכל זאת הדור הבא אחריו עדיין עושה שקר בנפשו, לדחות את היהודים מפני היהדות ולהעמיד את היהדות על עיקרים שבדו להם ועיקר הראשון הוא: "אני מאמין שהיהדות עומדת למעלה מכל עצמוּת לאוּמית, באש מַלאכוּתה לאַחד ולאַשר כל העמים והלשונות; ועל כן מוטל על כל בני האמונה הישראלית בראש וראשונה, להוציא את היהדות לחירות מכל מיני התחומים הלאומיים המגבילים אותה, שאינם שייכים כלל לעצם היהדות ועוצרים רק בעד התפתחותה, ולעשותה בזה מדָת עם אחד לדת-עולם, לדת אשר לפי תוצאות דברי ימינו ותולדתנו נוכל לאמור בצדק, כי היא היא מהות היהדות".

אבותיהם אכלו שום וריחם נודף, והם חוזרים ואוכלים שום…

 

ג

צוֹרְרֵי יִשְׂרָאֵל

הרהורים שונים עלו על לבבי, בקראי את המאמרים הנוגעים לעניני ישראל במהדורה החדשה של הקובץ "מלחמת האשכנזים" מאת הינריך לבית טרייטשקה, שיצא לאור עם הוספות מעזבונו. הם המה מאמרי טרייטשקה נגד היהודים, אשר עשו רושם גדול בשנות השמונים מבחוץ ומבית ואשר גרץ ואחרים מחכמי ישראל נלחמו בהם.

אמנם יש במאמרים אלה דברים קשים לנו כגידין, אבל אחר התבוננות ראויה, אנוסים אנחנו להודות שהתנגדותו של טרייטשקה אלינו מיוסדת גם על איזו הכרה בעניני עם.

מומסן, החוקר בדברי ימי הרומאים, אשר כל ימיו העמק לחשוב על תולדות המת הגדול הזה, יכול לטעות ולחשוב, כי גם גורל עם ישראל היה כמוהו, כי כזה כן זה, אחרי הנחלה הגדולה שהנחילו לבאי-עולם, התבוללו בין שאר האומות ואינם עוד; אבל טרייטשקה, שעסק בדברי ימי עמו החי, היטיב לראות, כי גם עם ישראל עודנו חי.

טרייטשקה אינו "שונא ישראל", כלומר, אינו שונא עצמותו ורוחו של ישראל, במובנו של שוֹפּנהוֹאֶר או דירינג, שהם היו שונאינו בלב ונפש; הוא רק נלחם עם רוח ישראל מלחמת-מגן. דבריו היו נוטים רק כלפּי אותו חלק מעם ישראל, שנכנס לתחום עם אשכנז ושאינו רוצה או אינו יכול להיכּנע לפני הקוּלטוּרה הגרמנית ואינו יכול להתאחד עמה אחדוּת גמורה; והוא רואה בתנועה האנטישמית באשכנז מעין התעוררות הנטיה הטבעית של האשכנזים להגן על עצמם נגד זמורת זר"…

כחוקר דברי-הימים אינו מסתפק במשפטים כוללים על-אודות שנאת העולם לעם עולם, והוא שואל: "מה זה ועל מה זה נרדפים העברים כל הימים, אשר בגולה יתהלכו? מדוע זה תתנפל תמיד 'החיה הרעה' שבלב העמים דוקא עליהם יותר מעל כל שאר בני-אדם?" ובא לידי מסקנה, ש"הדבר מונח בסתירה הפנימית אשר בעם ישראל, מאז קללת אלהים רבצה עליו להיות עם מחוּץ לארצו, להיות שרוי בין האומות וצריך לזכויותיהם ולחלק עמהם חלק כחלק מצד אחד, ושומר מסורת אבותיו ועצמותו הלאומית מצד אחר; וזאת רק זאת הסבה לו המלחמה החיצונית של העמים, שאינם נרצים לתת לזרים כאלה חילם".

לפי דעתו, כל עם אשר יתרצה לתת לבני עם אחר היושבים אתו בארצו זכויות אזרחיות ויחשוב אותם כבניו ממש, מבלי הבדל ופדות, הרי הוא עושה כן רק על מנת לסַגל לו כוחות החלק הזר הזה בחומר וברוח, ולעושתם לדבר שכולו שלו. ובאותה שעה שרכשו להם העברים המערביים שיווּי-זכוּיותיהם, הפקירו בעצמם את עצמוּתם הלאוּמית והסכימו להיות לצרפתים, לאשכנזים, וכו'. "ואנחנו – יוסיף ויאמר – אנחנו רק אדעתא דהכי, שבני-ישראל הם עתה רק מפלגה דתית, לא לאומית, נמנינו וגמרנו להשוותם אלינו בחברתנו ובארצנו. זה הוא היסוד, שמשפּט-השיווי הזה נבנה עליו, רצוני לומר, נתינת זכות מדינית תמורת הזכוּת הלאומית שסילקו ידיהם ממנה. ומן הזכוּת הזאת שיש לנו על הפקרת לאומיותם והתבוללותם הגמורה אתנו – לא נוכל לוַתר אפילו כמלוא נימא. אנחנו השוינו אותם אלינו על מנת שיהיו וירגישו עצמם כאחד מאתנו; אבל באותה שעה, שרגש הגזע הישראלי מתעורר ודורש תפקידו הלאומי, יהָרס מאליו אותו היסוד שעליו תישען זכוּתם להשתוות אלינו."

"רצונו זה של עם ישראל, רצונו הלאומי, יכול להימלא רק באופן אחד, בעזבו את הארץ וביסדו מדינה ישראלית בפני עצמה"…

"אין אני מאמין באפשרותה של התבוללות גמורה בין ישראל לעמים, שמימות עולם תהום רבה רובצת ביניהם, תהום שבין מהות האיש המערבי לבין מהות בני שם. וגם אלה שיתבוללו ויתערבו אתנו לא יהיו אלא מזרחיים מדברים אשכנזית"…

גם משפטיו הקשים על הינה ובּרנה, אף על פי שהגדיש בהם את הסאה, יש להם על מה שיסמוכו. אותו הזכרון הלאומי-הישראלי, שאנו, בתור בני-ישראל, חושבים אותו להם לטובה, חושב הוא מצדו, בתור אשכנזי לאומי, להם לרעה; כי בשעה שהקיץ בהם החוש העברי הרי חדלו להיות אשכנזים. לפי דעתו, כל כשרון יעשה פרי ישוה לו רק בעמדו בתחוּם אחד, בעם אשר מקרבו יצא ואשר אליו קשוּר הוא בקשר נצחי, טבעי. – אמנם בידי "הגאון" הינה עלתה פּעמים רבות לעבור את הגשר ולשיר שירים טבעיים מעל גדות הריינוּס; אבל בּרנה ה"בינוני" לא היה מעולם "ביתי", וגם דבריו הנכוחים והטובים מרחפים באויר, כי לא שורַש בארץ גזעם.

ובמות טרייטשקה, כשעוד ספדוהו ספדניא, לא שכחו אחינו אלה את "אשר עולל להם" ולא נמנעו מלספר גם אחר מיטתו…

הנרים גם אנו אבנים לסקל את ארונו? – 

 

ד

צורר גדול מהראשון ועמוק מן הראשון היה הבלשן המזרחי פויל די לַגַרד, שעשה רושם גדול בדבריו נגד העברים בארצות המערב. ביאור אותו החזיון ושנאתו המדעית הוא ענין בפני עצמו; ואביא רק דבריו היותר קשים[2].

"לא חזיון יקר הוא לראות אנשים המתמרמרים כל כך על כל אפני החיים שהיו משוקעים בהם מבלי דעת בימים עברו, עד שאחר-כך, כאשר נפקחו עיניהם לראות את האמת, הם פונים עורף לעבר ההוא בכללו, למשפחתם ולארץ-מולדתם וכל הכרוך בהן.

"לסוף דעת האומללים האלה במעשיהם אלה לא נוכל לרדת לעולם, יען שהם שותקים ומסתירים הם את טעמם. מאושרים לא יהיו האנשים ההם לנצח, יען כי למרות כחשם בעבָרָם הוא נשאר תמיד על עמדו ומטפח להם על פניהם; ולהיפך, אומללים הם מאד, יען כי סוף-סוף הם לומדים לדעת, כי נחלת-העבר הזאת שבאה אליהם באשמת האבות ושהם סובלים ממנה במסתרי לבבם אינה ראויה לשנאה כלל, ולא עוד אלא שבמידה ידועה ולפי תנאים ידועים רשאית היתה הנחלה הזאת להתקיים לדורות.

"דומה למרירות-הנפש של האומללים האלה מוּכרחת להיות, לפי דעתנו, גם מרירות נפשם של אותם העברים שבימינו, אשר כבר נפקחו עיניהם לראות נכוחה את טיבה ומצבה של היהדות.

"הם מסתכלים לאחור ורואים שיש להם עבר שאיננו עבר; רואים את השנאה שהיתה כבושה להם בלב כל המין האנושי, את חייהם המרים שהיו חסרים כל מטרה וריקים מכל תוכן. הם מַביטים גם לפנים ורואים עוד הפּ עם רק שנאה, בוז וקלסה; כל נפש מרגשת תיקרע לגזרים בזכרה גורל עברים כאלה".

"והנה אם בכלל אין אנו מתמלאים רחמים לעולם על אנשים הנדחקים מעברם, העברים בכל זאת ראויים לרחמים ולאהבה מצדנו – לוּ רק היו פושטים את ידיהם לקבלה מאתנו בלי גאוה ויהירות, – מפני שגורלם ידוע לכולנו וכל אחד מאתנו מכיר ומרגיש את טעם דחייתם מתוך העבר שלהם, שאיננו עובר לעולם, ומחיק יולדתם שצמקו שדיה. – עזרא הסופר הביא עליהם את רוב האסון הזה והפרושים השלימו את דחייתם. "אוון-אבות מלווה את העברים האלה רוב הימים: הספר, שהיה למרכז חייהם לגמרי… ועוון כזה אינו סר על ידי רשימת ספרים אחרים טובים מן הישן שפג טעמו. עוון כזה יכופר רק על ידי תשובה אל החיים עצמם.

"אולם על האשכנזים לשום אל לבם, כי לא עזרא אחד בלבד עמד עליהם להטיל דוחק בתולדותם, כי אם רבים… ועל כן יתחרו יחד את העברים היושבים בתוכם בדאגתם לתחיית העתיד, בשובם כמוהם אל קדמות העבר לפני מתן הספר, שבו היה האדם רק מקשיב בדומיה לילדות הטבע והיה גדל בשלוה עם עצי היער ועם תבואת השדה". –   

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  ד"ר מרטין שריינר.

[2]  תירגם אותם ד"ר צבי מלטר.