_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ממיצר וממרחב

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בִן-גריון)

לתוכן הענינים

 

אַגָּדוֹת וּמַעֲשִׂים

 

מִסִּפּוּרֵי רַבִּי יְהוּדָה הֶחָסִיד

א

אֶת עֻלוּ יִשּׂא

היה היה בארץ אחת חסיד אחד ועובד את ה'.  והוא היה מסגף את גופן בכל מיני סיגופים ועינויים.  בימות הקיץ היה שוכב ערום על הארץ בין נמלים ופרעושים.  ויבואו שייירות שיירות להכישו ולמצוץ את דמו; והוא היה מונח כבול-עץ ולא גירש אותם ולא הניע ביד וברגל.  וכשהגיעו ימי-החורף וגוַע כל זוחל ושרץ עלי אדמה, היה בא במים ובכפור והיה יושב כל הלילה ולן שם מתפילת-ערבית עד הבּוקר.  אם אכל לחם, שׂמהו באפר ויגרוס בחצץ שיניו, ואם שתה מים, עכר אותם ויקלקל את טעמם.  וידעו תלמידיו, כי לא חטא מימיו ולא הניח דבר גדול ודבר קטן מאשר ציווּ החכמים שלא קיים, שאלו אותו לאצור: רבּנו, איך אתה ממית את עצמך בכל יום ואתה מסתכן בנפשך, והתורה אמרה: אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש! ענה ואמר להם: לא על חטאותי ועוונותי אני סובל, ויודע אני כי לא חפץ ה באלה, כי אם בעשות חסד וצדק; אבל הן משיח צדקנו סובל כל ימיו יסורים קשים ונושא עליו כל עוונות בני-ישראל בכל ארצות פזוריהם, אשא גם אני עמו בּמשא הזה.  ויכירו את קדושתו. 

 

 

ב

הָרוֹעֶה

בארץ הגולה היה רועה – בהמות אחד, אשר כל ימיו לן בשדה אצל בהמותיו, מאכילן ומשקן ועושה מלאכתו ברוב אמונה.  ואם באה חיה רעה לשאת שה מן העדר, היה שׂם נפשו בכפו להצילה לאדוניה.  ויקבל רק פת קיבר בשכרו, ומעודו לא רצה לקחת יותר.  – הוא היה בוּר גמור במילי בעלמא ובמילי דשמיא, לא ידע גם צורת "אלף בית" ולא הבין גם מה להתפלל.  איש כשר היה, ובעלות הבוקר וכל בריה נותנת שבחה למרא עלמא, היה רוחץ פניו וידיו ואומר: אֵל השמים, לוּ היה לך בהמות פה ונתנן לי לשומרן, כי אז עבדתיך חינם. 

ויעבור שם פעם תלמיד-חכם אחד וישמע את הרועה מברך ויחר לו ויאמר אליו: הוי, פתי, כלום כך מתפלל האדם לבוראו? השיב הרועה אותו: ומה אעשה? ויותר אינני יודע לומר.  אמר התלמיד: בוא ואלמדך.  ויבוא אליו יום יום וילמדהו "אלף בית" וצירופי-תיבות, ואחר כך החל ללמדו סדר ברכות, קריאת-שמע ותפילה. 

ראה ה ' כי גזלו ממנו נחת-רוח אחת, שהיתה לו בעולמו מתום הרועה ופשטותו, ותעצב אל לבו.  

 

 

ג

בַּמִּדְבָּר

מעשה באדם אחד, שהיה רוכב בלילה יחידי במדבר והלבנה זורחת ומשליכה זהרה אל תוך ים הדממה.  וישא עיניו וירא פתאום שיירה של עגלות רבות באות ממזרח, ובכולן יושבים אנשים צפופים, לבושים לבנים, ונדחקים איש ורעהו; ומושכי העגלות המה גם כן בני-אדם עטופים לבנים.  והנה ירדו אלה היושבים וישימו את צוארם בעול והמושכים עלו לשבת במקומם.  ויהי כי קרבו אליו, וירא, והנה הם כולם מתים, וישתאה האיש ויפחד.  אבל במהרה התחזק ויגש אליהם וישאלם לפשר הדבר.  וישיבו אותו לאמור: חוטאים היינו ובימי חיינו הרשענו לעשות בכל, אבל נמצאת לנו לכל אחד גם זכות, ויצא דיננו לסבב כך את כל ארץ המדבר חליפות, למען נירגע מעט, כי נעמול.  כה אנו עושים כל ימות השבוע, אך בימי שבתות ובימי ראשי-החודשים מנוחה לכולנו. 

 וישב האיש לביתו, ופניו לא היו לא עוד.

 

 

ד

דַּיַן עַצְמוֹ 

   בימי יהודה החסיד חי איש אחד, צדיק וירא את ה', אבל קפדן גדול ובעל חימה עזה היה, וכל כמה שנלחם נגד טבעו זה, לא הצליח ושבר את יצרו הקשה ולהחלישו, להיות בעל מענה-רך וכובש כעסו, כדעת התורה, גם בשבועות חמורות היה נשבע, היה עומד בלילה והיה מניח את עצמו תחת אסקופת בית-המדרש או היה מתגולל על פני הקרקע, למען מרק כל כעס העצור בלבו; וכשקם, אמר לו אדם דבר שלא כהוגן, הוכיחו ויבזהו, ויסבול החסיד מאד וילך תמיד קודר ושחוח בלחץ טבעו זה, שהיה בו להממו.

ויהי היום וירב עם איש יהודי אחד, שעבר חוק וחילל את השבת, וירם את ידו ויכהו על לחייו.  ויקם וישם את זרועו בבריח-הדלת וידחוק את הדלת בחזקה ויאמר: " זו שהכתה בפנים של אחרים תישׁבר".  ותּקצץ זרועו. 

מן היום ההוא בא רוח חדש בקרבו. 

 

 

קְדוֹשִׁים

א

בַּמֵּצַר

אחרי מות רבי יהודה החסיד חי בעיר אחת באשכנז אדם אחד גדול ליהודים בתור חוזה ונביא, ויחכם מאד ויעש גדולות ויצא שמו למרחוק.  ויקנא בו הגמון אחד, והוא מן השרים היושבים ראשונה בארצו; ויצר לבני-יעקב, שמצאו שם מפלט, בכל אשר יכול, ויגזור עליהם גזירות קשות וישם עליהם מסים, ויהי היום ויאמר לעבדיו: נלכה אל מקום החוזה היהודי ונרצחהו נפש ונַראה לכל מאמיניו, כי חכמתו מאַין ושאלהיו לא יוכל להצילו מידי.  ויעש כן ויצו לחבוש שלושה סוסים מזוינים ויקח אתו אנשים אחדים שומריו לראשו, וישימו לדרך פעמיהם.

ורוח-סער יצא ממקומו, להיות למפגע לו, ותקש הרכיבה להם ויכּשלו הסוסים.  ויאמר: אלהי היהודים אלהי הרוחות הוא, ינַסה להילחם במישור וביום מנוחה.  ותשקוט הסערה מיד, וירכב הלאה, הוא ואנשיו.  ויבוא אל העיר, אשר בה גר אותו נביא; והוא כבר ידע את אשר בלבב אורביו חרש, ויאמר לתלמידיו: איש צר ואויב יבוא הנה להורגני, והיה בצעדו על המפתן ויעמיד פניו לשאול בשלום, תקומו ותביטו בפניו ולא תדברו דבר...  

ויהי בבוא ההגמון אליהם, ויקומו התלמידים כדבר רבם ויביטו בו ישר, ותיאסרנה רגליו אל הסף ולא יכול לזוז ממקומו.  ויתפלא על הדבר ויאמר: מכשפים אתם, ויקם החוזה ויאמר: לא מעוננים אנו, כי אם משרתי אלהים והכל ברצונו יתברך, הנני מַתירך בשמו ובוא הביתה.  ומיד יכול להניע רגליו, ויבוא ויאמר: הראיני כבר מקצת נפלאותיך, הראֵני  עוד את מעשיך, למען אדע, אם כּנים הדברים ששמעתי עליך.  ויענהו המדובר לאמור: גש עמי אל החלון הזה, הפתוח, והבט בו.  ויגש ההגמון ויט ראשו וישם אותו בחור החלון, והתחיל החלון להתקצר בקיר החומה לרחבו ולהתארך לארכו, ולא יכול להוציא את ראשו משם, ויצעק מרוב כאב.  ולפתע הוא רואה את פני הרב בחוץ, והוא קורא לו: רשע, תן תודה, כי באת להכותיני נפש, ואנכי לא חטאתי לך כל הימים, וגם את בני עמי תעיק כל הימים ותצר להם.  והמה עבדים נאמנים לך וישמרו את חוקי הארץ.  וישב ויתחנן לו: רב גדול, חנני רק הפעם, כי חטאתי לך ולעמך, הראיני חסדך ואל תתניני למות מות נבל; ומבטיח אנכי לך כיום, כי אם תוציאני בשלום ואשוב לעיר ממשלתי, ואגמול חסד את כל היהודים ולא יפול עוד משערות ראשם ארצה.  ויאמר לו הרב: הישבעה לי.  וישבע לו על הדבר הזה.  הוא מוציא את ראשו ומחזירו לבּית.  והנה הרב, אשר דבר עמו זה עתה בחוץ, עומד מולו, ויתפּלא מאד ויפול על פניו, וישתחוה לו ויאמר: גדול אלהיך וגדול מעשיך.  ויפרד ממנו ברוב שלום.  וישב לארצו ויקרא דרור לכל היהודים ויט להם חסד ויגדלם וינשאם.

אומרים, כי בסול ימיו חילק כל נכסיו לעניים ויתגייר, ויהי תמים עם דת-ישראל...  מעשים כאלה קרו אז!

 

ב

נֵר תָּמִיד

 הרב הגדול רבי יחיאל מצרפת היה חכם גדול בתורה, יודע בכל החכמות ובקבלה מעשית וצירופים.  משבת לשבת ישב בבית-מדרשו וילמד לתלמידיו חרש את התורה הניגלת וחכמת הנסתר, כי לא נתנו אז להפיץ תורה ברבים, ונר היה דולק שם כל ימות השבוע, מבלי אשר יוסיפו לשׂום בו שמן, ולא יכבה. 

ויתפרסם הדבר, אם גם איש הצנע-לכת היה, ולא אבה להתהדר ולהתרומם, והקול נשמע בבית מלך צרפת.  ויתפלא המלך ולא האמין בדבר, ויקח אתו שרים ממתי-סודו הנאמנים ויתחפשו ויבואו בלילה חרש אל בית-המדרש, ויביטו בחלון-הבית, ויראו איש זקן ונשוא פנים יושב על כסאו מול מנורה קטנה מאירה, ושורת תלמידיו יושבים ממולו, וידפקו בדלת ויאמרו: פתח לנו.  וימהר הרב ויצא ויפתח להם ויברך את המלך בשמו.  ויכחש זה ויאמר: איך תקראיני מלך, וחייבתי ראשי למלכות.  ויען ויאמר: משני המלאכים המלוים אותך מאחוריך, ואתה לא תראם, אני רואה כי מלכי אתה; אבל למה חרדת אלי, ואנכי קטונתי מכל הכבוד הזה.  ויענהו המלך לאמור: חפץ אני לנסותך, אם באמת אלהים עמך, או רק קסמים בידך, להמשיך אור שלא בכוחו.  ויענהו הרב ואמר: יהודים שלמים עבדיך, ואסור לנו הדבר מן התורה.  אנו גם לא ננסה את ה', והוא ברוב חסדו יעשה אתנו לבדו נפלאות.

וירא המלך צדקתו וַיכּר את תום לבו.  ויאמר לו: בקש ממני בקשה אחת ואעשה לך.  ויאמר הרב: אם על המלך טוב.  יתיר לבנות לנו בית-תורה מיוחד, והיה למקום קיבוץ תלמידים רבים, כי מהתורה תצא לנו אורה

ניענע המלך בראשו, ויעש כאשר דיבּר.  ותהי ממלכת צרפת למקום תורה רבה בישראל לימים רבים.

 

 

ג

הַמְּנוֹרָה

רבּנו משה בן נחמן, המכונה רמב"ן  ז"ל, היה איש גדול מאד בתורה וביראה ויודע הרבה בחכמה ובקבלה.  והיה יושב כל ימיו והוגה בכל חדרי התורה, לבארה ולפרשה, ביד ה' הטובה עליו; " ולן רוח-הקודש בבית מדרשו".  והא היה גם אוהב צדקות ורב-חסד, מרביץ יראה ותורה בישראל.  ומכל קצוי הארץ מתקבצים אליו תלמידים, לשמוע לקח מפיו ולהינות מאורו כי רב. 

 ויהי היום ותגדל תשוקת הרב לעלות לארץ הקדושה, להשתטח על קברי אבות ולבנות שם ישוב עברי ולנחם את ציון אחרי ימי אלמנותה הרבים.  ויתעצב ב בני-הגולה ולב אלה מתלמידיו, אשר לא יכלו ללכת עמו, על פרידת רבם הגדול, והוא אז כבר זקן ושבע-ימים והגיע לגבורות.  ויאמרו אליו: רבּנו, איש חסדנו, הנך הולך לארץ ברית-אבות, ללון במקום אשר קבורים שם אברהם, יצחק ויעקב, יוסף ומשה וכל שאר הנביאים הגדולים, המלכים והחסידים הקדושים.  ואותנו אתה עוזב לאנחות; והיה כי תפקוד את נפשך לאלהים ותיכּנס לאהלי-יה, גם לא נדע פה, כי שבקת חיים.  – רב הדרך מאד מאד בימים ההם מהגולה לארץ אבות, והודעות מהתם להכא לא היו שכיחות ומצויות אז. – ויען ויאמר להם רבנו משה:

לא אשכחכם, בּנַי, והתורה אשר למדתם תגן עליכם ותעמוד לימינכם; והיה כי אמות ותעזוב נפשי את הגוף, כבר תדעו מזה פה ותוכלו להתפלל עלי.  וישיבו אותו לאמור: רבנו, תן לנו אז אות, כי מַתּ.  ויאמר להם: לכו ממועד למועד אל בית-העלמין הישן אשר שם בעמק קבורה אמי מורתי, בת ישרים; והנה בים פטירתי תתבקע אבן מצבתה, ובה תראו מעשה מנורה כולה מקשה, שבה שבעה נרות, והאמצעי יאיר.  ויפּרד מאתם הרב הדובר בשלום, וילווה אותו קהל גדול ויבק כל העם.

ויעשו התלמידים ביניהם חוזה, בצאת רבם מאתם, ללכת יום יום אל בים-הקברות, איש איש ליום, לעמוד על המצבה, מצבת-האם והאיש אשר בו מועדו ללכת שם, טיהר את עצמו בתחילה, טבל את גופו במקוה-המים והתפלל אל ה' בכוָנה; ומובטח להם, שכל מי שעשה כזאת יום אחד, יוציא שנתו ולא יקרהו אסון, אותו ואת ביתו.

יום רדף יום ירח – ירח ושנה – שנה.  ויהי בשנה השלישית, בחודש אדר, בשביעי בו, ביום אשר מת משה אביר הרועים, עמד תלמיד אחד מובהק דומם לפני המצבה.  השחר הנה עלה מכנף ארץ נשמע הד הבּוקר, והנה נתבקעה פתאום המצבה, ומנורה כמנורת המשכן נראתה פתאום עם צעצועיה ופרחיה, ובה יאיר הנר האמצעי.  ופול הרואה על פניו – –

ותגיע השמועה ליתר התלמידים, ויקרעו את בגדיהם, ויעשו אֶבל גדול ויתפללו לנשמת רבם.  וזה דרך העם מאז, ללכת בכל עת צרה ומועקה למקום המנורה לצקוּן לחש, וה' שומע תמיד הקול התפילה ההיא ותהי רוָחה.   

 

 

מְאוֹרָעוֹת

א     

הִילוּלָא דְרַבִּי שִׁמְעוֹן

וכיבדו בני ישראל את יום ל"ג בעומר באורים לכבוד התנא הגדול רבי שמעון בן יוחאי, אשר ישב י"ג שנה במערה, הוא ובנו, והִרבה דעת והשׂכּל בכל סתרי-תורה ורזי-אל.  כן משפטם שנה בשנה.  וידע כל העם, כי אחד קדוש חי בארצם לפני עידן ועידנים, ועדיין שכינתו מתהלכת בתוכם.

ויהי בעיר אחד בבית – הכנסת שמש אחד, אשר כּיבּד את היום ההוא מכל הימים והדליק כל הנרות אשר נאספו באוצר בית-הכנסת ולא הותיר אף אחד.  לא בן תורה היה, אבל מוקיר תורה ולומדיה ולשמע חכמת-הקבלה באה עליו יראה עילאה, יראת-הרוממות.  בשנה ההיא נתמנה לגבאי בית-הכנסת איש אחד, עשיר וקמצן, שקימץ גם בהוצאות בית-אלהים.  ויהי בבואו לתפילת ערב וירא את הנרות הרבים הדלוקים בכל פינה ובכל חלון הוכיח את השׁמש על פזרונו ויפקיד עליו לכבות מחציתם.  ויעש השמש כן וינשב בהם בפיו ולא נכבו.  ניגש גם הגבאי לכבות בפיו את הנרות.  ונתעקמו שפתיו, עד שנפל על פניו ויודה לה' ולחסידיו וירָפא אז ראה כל העם את כוחו הגדול של איש-האלהים.

 

 

ב

מַעֲשֶׂה בְּסֵפֶר-תוֹרָה

בימים קדומים חי איש עשיר אחד, פרנס ומנהיג, היה לו עושר רב מאד וסגולות-מלכים, וספר תורה אחד ישן היה לו, שהיה יקר לו מכל סגולות-מלכים, כי היה קדוש מאד, וקבלה היתה בידו, כי הספר נכתב בידי עזרא...לאיש הזה היו שני בנים חסידים הולכים בדרכיו, ויהי בהגיע עתו למות, נכנסו רבּי ישראל אצלו ואמרו לו: יחלק אדוננו את נכסיו בין בניו.  ויען ויאמר: בעשרי יוכלו לחלק חלק כחלק, לא כן בספר-התורה, לא כן בספר-התורה, על-כן אני מצווה שיקח האחד את כל עשרי בים וביבשה והשני וקח רק את התורה.  ויסגור את עיניו וימת. 

ויהי אחרי מותו ויהי ריב בין האחים, כי כל אחד רצה בספר-התורה ולא בכסף וזהב.  ויבואו לפני יודעי-דין ויפסקו, לאמור, כי יפילו ביניהם פור, הוא הגורל, והוא יחתוך ביניהם, ויעשו כן, ויקראו אנשים כשרים ונאמנים ויטיל וגורל תמים.  ויפול ספר-התורה בחלקו של הבן השני, כי היתה לו זכות אחת יתירה על אחיו, והבכור ירש את כל קניני הארץ.  וישמח הזוכה במקחו שמחה רבה, לשום את התורה בארון מדרשו; והראשון, הבכור, התאבל על זה ימים רבים וכל העושר וכלי-החמדה לא הביאו לו נוחם.

היה שם באותה עיר כופר אחד, ויחר לו הדבר, כי יתן איש את מלוא ביתו כסף וזהב בעד דברים כתובים על קלף, ויחשוב את הבן השני לסכל ולפתי, וביודעו כי ספר קדוש כזה, גם אם רק אות אחת אינה כתובה בו כהלכתה, פסול הוא, בא בלילה חרש לבית מדרשו של פלוני, לקח את ספר-התורה מנרתיקו ויגולל עד בואו אל המקרא: "ועבדתם את ה' אלהיכם ובירך את לחמך".  לקח סכין וימחק ברשעתו את האות הע' ויכתוב אלף במקומה, וגידף וניאץ...  הוא אך כילה את מלאכתו ותצא עינו מחורה ותפול לארץ.  עין תחת עין, אל קנא הוא אלהים מבאות!

ויהי כשוך חמת אלהים קרא לעזרא עבדו ויאמר לו: שוט בארץ לך תקן את העי"ן בספר הברית אשר כתבת.  ויעש עזרא כן ותשב התורה להיות כבר כשרה כבראשונה. 

למחר בא אביו של היורש לבנו בחלום-לילה וסיפר לו כל המאורע.  אמר אותו בן בבוקר, הואיל ונגעו בו בספר ידי עזרא שנית, שוב אין העולם כדאי להשתמש בו.  הלך וּגנזו...

 

 

ג

שִׁבְעַת הַרוֹעִים

  בימים מקדם חי איש אחד קדוש וחכם גדול; והוא עוסק בתורה שבכתב ולן כל ימיו בעמקה של המסורה, התגים ויו"דים ודעת הנקודות.  ויהי היום ונולדו לו איזה ספקות בחסרות ויתירות.  ויחל לסובב מעיר לעיר וממדינה למדינה, לדרוש בספרים עתיקים ונושנים, אולי ימצא בהם פשר; גם לארץ מצרים אמר לבוא ויעש בדרכו שבע שנים רצופות ולא נח.  ויהי בערב יום השבת הראשונה לשנה השמינית לצאתו, חשכה לו השמש בכפר והיה אנוס להשאר שם, ויצטער מאד שלא יוכל לשבת הפעם בעיר.  אבל לשמחתו מצא שם מלון יהודי; ויגד לו בעל המלון, כי יש לו "מניו" בשבת בבוקר וכי קוראים אצלו בתורה, ותנח דעתו ויקדש את השבת. 

ממחרת היום נתקבצו העשרה להתפלל הצבור בבית נמוך מאד, ולו חלונות קטנים, ויסתכל בפני האנשים, והנה פניהם טהורים וזכים, יתר מכל אדם, וגם פני בעל-ביתו היו מאירים, ויפלא הדבר בעיניו ויעמוד בקרן זוית להתפלל.  ויהי בעת קריאת התורה שמע את המקריא קורא ואומר: יעמוד הכוהן אהרון בן עמרם! יעמוד משה בן עמרם בן לוי! וקמו הנקראים ממושבותם עטופים בטליתותיהם ובירכו על התורה.  אחריהם נקראו אברהם, יצחק ויעקב.  וכן שבעת הרועים כולם עד תום השבעה.  ויהי בקרוא המפטיר את דבריו, נתמלא כל הבית אורה.  ובתוך הקריאה בתורה שמע גם אותם הכתובים, שהיה מסופק בהם כל אותם הימים, נקראים בכתבם וכהלכתם.  וישמח ויגל לבו. 

ויהי בליל מוצאי-השבת, הוא אך הבדיל על היין, והנה נעלם כל המלון, והוא עומד בחוץ, וישב על חמורו וישב לביתו בשלום.  "פרק חזי, כמה רב חיליה דהאי אילנא רברבי". 

                                       

 

עוֹד מְאֹרָעוֹת

א

מֵשִׁיב הַפִּקָּדוֹן

    בעיר אחת אשר במדינת המלך, גרה אשה אחת חכמת-לב, והיא גם יראה את ה'.  בעלה ישב כל הימים בבית-המדרש, להגות בתורה, וגם דבקה נפשו בה, והיא עמלה בכל מלאכה לכלכלו ולהחיות את ביתה.  והיו להם שני בנים רכים, שם האחד נפתלי ושם השני זבולון, כשמות בני יעקב, ותחנך גם אותם לתורה ולתעודה ויעלו ויעשו חיל, וכל רואם עלה ואמר: אשרי לפלוני ולפלונית, שילדו כמו אלה.  ישמח האב ויגל, אֵם הבנים שמחה!

ויהי ביום ערב-שבת שלחה האם את בניה לשאוב מים מן הבאר לצרכי יום המנוחה, והבור עמוק ויפלו ויטבעו.  בא האב מבית-הכנסת לקדש את היום הקדוש וישאל את אשתו לאמור: בּנַי היכן הם? השיאה אותו לדבר אחר ותאמר: הגד לי, בעלי יקירי, הנה בא אחד ויַפקד שני כתרים של זהב בידי, חשקה נפשי בם, האשיבם לו או לא? ויתפלא בעלה על דבריה ויאמר לה: מצחקת אַתּ בי; הן לא תבגדי בפקדון וחטאת לאלהים.  באותה שעה באו שני מלאכי-השרת, הוציאו את הגופות מן המים וישיבו רוחם אליהם ויעמידו אותם חיים בתוך הפתח.  גם האל משיב פקדון ולא יקח עוללים לפני שעתם!

 

 

ב

קִדוּשׁ הַלְבָנָה

פעם הלך איש אחד חסיד יחידי בלילה, לעשות מסחרו, וממון הרבה בידו, ויפגשהו שודד אחד ויאמר לרצחו נפש.  ויפול האיש לרגליו, ויאמר לגזלן? הנני בידך,לעשות עמע בטוב בעיניך, וכל אשר לי בידך, אבל עשה-נא שאלתי קודם מותי: לנו מצוה, לקדש את הלבנה בחידושה, וקידוש-הלבנה שמה; תן לי ארכה רגעים מעטים, למען אקיים עוד את המצוה הזאת ואיפרד בשלום מהאי עלמא.  ויעתר הגזלן לבקשתו, ויעמוד ויחל לברך בלב שקט: ברוך אתה ה' אלהינו, מלך העולם, אשר במאמרו ברא שחקים! ונפשו שלמה את אלהים, כי היה מוכן ומזומן למסור את עצמו תיכף אחרי הברכה.  ברוך יוצרך! ברוך עושך! והוא מרקד כנגד הלבנה, עוד מעט ורוחו ידאה אל שמי על ויפלס בין כוכבים נתיבו.  ויאמר השודד לנפשו: הלז הולך להריגה, והוא שקט ודבוק כך בבוראו, אל תהי ידי בו! ויניחהו וילך.  ואית דאמרין, רוח באה מן הדרום ותשא את המקַדש הרחק מן השודד ד' אמות פרסה.

 

 

ג

מַכְנִיס אוֹרְחִים

במדינת אשכנז גר רב אחד, יודע-חסד, והיה מכניס אורחים באין מספר ומאכילם ומשקם ולא יעף ולא יגע במעשהו, ולא אמר, כי רבה עליו העבודה, ואם ישב אצלו עני ימים רבים וידחק רגלי אחרים, לא שילחוֹ; גם איש נבזה ונמאס ומצורע הושיב על שולחנו ושירתו וכיבד אותו כאחד מן החשובים, ולא ידע פדות בין אדם לאדם.  

פעם אחת בא אליו עני זולל וסובא ויאכל וישת הרבה ולא אמר די.  בצהרים כבר אכל את ארוחת-הערב; ובער אכל כל אשר בכינו למחרת.  כה ישב ואכל בלי הרף, ואחרי כל קערה וקערה שהושיטו לו, אמר: עוד רעב אני; וביקש לתת לו עוד מאכל.  ראה הרב, כי אי-אפשר להשיג בעדו שבר במקולין, ויצו לשחוט פר בעבורו ונטרף; וציוה לשחוט פר שני ונטרף גם הוא.  כה נטרפו שנים-עשר פרים בזה אחר זה, ויהי הנזק רב; רק הפר הי"ג הוכשר, ואותו אכל העני הגרגרן כולו בבת-אחת; ולא איבד מכניס-האורחים את מידת סבלנותו גם רגע אחד.

אחרי האכילה הגסה הזאת, שהשתהו עליה מאד, קרא העני את הרב חדר לפנים מחדר.  ויאמר לו: דע כי אינני ממשפחת בני-אדם, רק מבני השטן אני; ושלחוני ממרומים לנסות אותך, כי קנאו בך, והנה רואה אני, כי אמנם אין איש ארך-אפים וסבלן יותר ממך.  ויצא הרוח הדובר דרך נקב קטן שבחלון.  והוסיף האיש להאריך ימים ולעשות צדקה וחסד.

 

 

ד

הֶחָסִיד וְהֶעָנִי

  בארץ אשכנז היה עשיר גדול, שירש אוצרות רבים מאבותיו, והוא היה גם חסיד גדוך ושומר-מצוה, וביותר היה זהיר בכבוד יום-השבת ובהכנות לכבוד השבת, והיה אחד מן הזריזין לקדם פני שבתא-מלכתא.  בערב שבת כבר לא עשה מלאכה, הזדרז לבית-המדרש; אחר-זה סעד מעט, רץ לבית-המרחץ לרחוץ ולטבול את בשרו במים שלוש פעמים.  ובצהרים כבר לבש בגדי-שבת, ישב עטוף לבנים כמלאך ה' צבאות, והיה אומר שיר השירים בדחילו ורחימו, עד כי קנאו בו כל שרי מעלה, בנחת-הרוח הגדולה שהיה עושה לבוראו.  ויהי פעם אחת, בשבתו כך, בא עני ושמר לו על הפתח ואמר לו: אדוני, הנני המתנת ידך, כי אין לי עוד צרכי שבת.  ויגער החסיד במחלל את הקודש ובחושב בשעה כזאת עוד בעניי ממונות.  וישלחהו וילך בפחי-נפש.  יצאה בת—קול ואמרה: איבד זה את כל עולמו בשעה אחת!

 

 

מִסִּפּוּרֵי אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל

א

קֶבֶר הַצַּדִּיק  

בשדה מראה של ישמעאלי אחד מכובשי הארץ עומד בקצהו קברו של רבי יוחנן הסנדלר, מגדולי חכמי הגמרא; ועל-יד הקבר – מערה, ואומרים שזו היא המערה, שבה היה מעבּד את העורות ועובד את בוראו.  ולא רחוק מם המערה בור, ובו מים זכים כעין הבדולח.

ולבעל השדה צאן מספר, רועות בשדהו, ונער קטן נוהג בהן; ובבוא הלילה, היה כונסן אל המערה ללון שם והוא שומר עליהן, וירא הנער ויתבונן, כי בעת שהצאן המערה הן נשמרות מאליהן, ולא יקרה להן אסון; וכי יקרב גנב אליהן, לפשוע בהן ולשאת גדי-עזים, לא יוכל לזוז, עד השיבו את הגדי למקומו.ויאמר: אין זאת כי אם גדול-היהודים, השוכן פה, ישמור עליהן, ויחל מאז להתרשל במלאכתו, ובהביאו את הצאן אל המערה, היה מחפש לו מקום תחת אלון מיצל ויישן.  פעם בא אדוניו בבוקר וימצא את הצאן נטושות לפני המערה והנער ישן; וידחפו ברגלו בחזקה ויעירו.  ויחל להכותו וליסרו בשבט אכזרי ויקרא: בן-בליעל, איך עזבת את הצאן את הצאן לבדן, חי אַללה, כי לוּ נגנב מן העדר, כי עתה הרגתי אותך ונתחתי ואתך לנתחים.  ויתחנן אליו הנער וידבר אליו רכות ויאמר: חי אדוני, כי גם לי יקר מאד כבבת עיני כל אשר נתת לי לשמור, אבל בדקתי ונסיתי, כי קבר הרבן של היהודים שומר עליהם.  ויחר לאדוניו על דבריו אלה ויוסף להכותו וידבּר סרה גם בקבר ובשוכן בעפרו.  

עוגנו מנאץ ומקלל.  והנה פתאום נתעקם צוארו ויהי עורפו במקום פניו ופניו לאחור, וגם לשונו נאלמה וריר נוזל מפיו.  ויבּהל הנער למראה עיניו, וירץ ויודיע את המעשה לאנשי הכפר.  ויקהלו הערבים והישמעאלים כולם אל המקום בשדה וישתוממו לראות את האיש, שעוד לפני חצי-שעה היה מראהו כאחד האדם, והנה עתה פניו כמפלצת.  ויספר להם הרועה את כל מהלך הדבר מראש ועד סוף; ותפול חרדת-אלהים על האנשים.  ויקראו כולם פה אחד, לאמור: צדקו משפטי אַללה, עקב אשר בזה לצדיק באה עליו כל זאת.  ויאמר אחד לחברו: במה נכפר את פני הנעלב, ולא ישא גם עלינו חטאת? ויוָעצו להקריב לו קורבן.  ויקימו אבן וימהרו ויקחו שה אחד תמים מן הצאן ויעלוהו עולה לכבוד הצדיק ויציתו בו אש ויאכּל ויעל הלהב השמימה. 

וישמע ה' אליהם וינחם על הרעה.  ופניו העקומים של אדון השדה שבו למקומם וירפא.וגם כוח-הדיבור שב אליו.  ויקבל עליו להיות זהיר מעתה בקבר הצדיק.  וידור נדר להעמיד בו נר תמיד משמן זית, והוא לא יכבה ודולק והולך עד היום הזה!

 

ב

הֶעָרֹם

בירושלים העיר הקדושה עומדת חורבה נושנה של בית-כנסת ישן נושן מימים ראשונים, שכבר חדלו להתפלל בו זה עידן ועידנים, ומופנה הוא מבית-דין של מעלה לבית-דין הגדול של המתים.

פעם בחודש מתאספים שם הדיינים, זקנים ונשואי-פנים, יושבים על כסאות של אבן ודנים על אלה שמתו בשלושים הימים האחרונים בכל חלל העולם.  ודינם הוא לא לזכות ולא לחובה, לא לגן-עדן ולא לגיהינום, לא למתן-שכר או לתיקון וצירוף, כי אם: מי ינוח בארץ הקדושה ומי לא ינוח בעפרה.  גם אנשים שנולדו בארץ-ישראל ומתו על אדמת הקודש ומצאו להם בה קבר, נדונים הם, אם חטאו הרבה בחייהם, להידחות לארץ הגולה.  ובאים פקידים רבים, הם ומשרתיהם, וסוחבים את עצמותיהם לארץ העמים; וכשבאים המה אל הגבול, הם צועקים בצעקות נוראות וקולם מחריד ארץ ושמים.  להיפך, יש אנשים, שנולדו בגולה ומתו בגולה ויתגלגלו בגלגול-מחילות לארץ הקדושה עוד קודם תחית המתים, כי תימצא זכותם רבה.

ומדרך המתים, כשהם באים לחורבה לעמוד לדין, הם באים במלבושיהם ותכריכיהם, ומי שחטא – לבושו קרוע; ואם הרבּה הרע, אז קרוע הוא ביותר, או גם חסרה ממנו אמה ויותר.  פעם אחת הובילו לשם מת אחד, והוא היה ערום לגמרי, ואין עליו גם מטלית מה.  ראהו צדיק בדרך כשהוא ערום, הסיר את מעילו מעל שכמו ויעטפהו ויצילהו.

גם זה קנה עולמו!

 

 

סִפּוֹרִים יְהוֹדִיִים

א

שַׁלַּח לַחְמְךָ    

בירושלים העיר הקדושה גר איש עשיר אחד, אשר עשה חיל ויאסוף הרבה זהב וכסף וישם אותם באוצרותיו וישמור עליהם.  ויהי כי זקן, והגיעה עתו לשכב עם אבותיו, קרא לבנו יחידו וינהל אותו כל קניניו הרבים וכל אשר אסף במשך שני דורות שלמים ויתן את הכל בידו.  ויאמר הבן אל האב: גם ברכיני-נא לפני מותך.  ויאמר האב: ברכה אין לי, אבך מקרא אחד אדע מאת החכם מכל אדם, ואותו שים לך למשמרת.  לקח ספר-קוהלת ופתח אותו והראה בו את הפתגם: "שלח לחמך על פני המים", ויעצום את עיניו וימת. 

ויהי אחרי מותו ויעש בנו מסחר רב, והיה נוסע לארצות ומדינות רבות וישתקע כולו בקניני תבל ודברי אביו לא זכר עוד.  פעם אחת בא לרגלי מסחרו לעיר קושטא הגדולה, בירת ממלכת התוגר, ויתפלא לראות יפי העיר, רחובותיה, מגדליה ובתי-תפילותיה, ויסובב בה כל היום.  ויהי בבואו לחוף הים, ראה שני אנשי-חיל  וחניתותיהם בידיהם שומרים על ארון של עץ.  ויאבה לדעת איזה אוצר שמור שם בארון, ויגש אליהם וישאל אותם: מה תשמרו אתם כאן? ויאמרו לו: עצמות אדם מת אנו שומרים.  וישב לבית-מלונו ויספר לבעל-המלון את אשר ראה היום.  ויאמר לו בעל-הבית: לא רימוך השומרים, עצמות יהודי מאחינו מונחים בארון, בחייו היה פקיד בבית-אוצר-המלך ויעבדוהו באמונה ימים רבים; ויקנאו בו שאר עבדי המלך וישימו עליו עלילות דברים כי שם ידו באוצר-המלך, וישימהו המלך בבית-הסוהר וחי שם בלחם צר ובמים במשורה, וימת שם.  והנה יבקש המלך עשרים אלף אדומים בעד גויתו, למען ימסרה לקבורה; וקהילתנו עניה היא ורכוש צבורי כזה אין לנו.  ויהי בשמעו את הדברים האלה, אמר למסַפר: אנכי אפדה את עצמותיו.  וילך ויבוא בשער המלך ויבקש משומרי-הפתח, כי יבואו ויגידו למלך, כי איש אחד בא ורוצה לפדות את עצמות פקידו ולשקול מיד את הכסף.ויצו המלך להביאו לפניו.  ואמר לו: האם מודע וקרוב אתה לפקידי זה? ויאמר: לא, מלכי ואדוני, מתושבי ירושלים אנכי, שבאתי הנה; ובשמעי את דבר המת,

נכמרו רחמי עליו ואומר לתת את אשר תדרוש בעבורו.  וימצא הדבר חן בעיני המלך ויאמר לו: טוב הדבר, שקול על-ידי את סכום הכסף; אך דבר אחד בקש ממני ואתן לך.  ויאמר הירושלמי: אם על המלך טוב, יצווה את היהודים לתת למת אחוזה במבחר קבריהם וכל איש מנער ועד זקן וילווהו אל בית עולמו.  ויקש על המלך לעשות את הדבר הזה; אבל אחת דיבּר ולא יכול לשנות, ויעש כן.  ויפדה האיש את המת במחצית הונו, וידברו בכבוד גדול כרב וכגדול בישראל.

אחר הדברים האלה עזב את קושטא וירד האניה, ותקם סערה גדולה בים ותיהפך האניה ויפול הוא וכל הכבודה אשר לו המימה.  והוא אינו יודע לשחות.  מיד ירד נשר לבן גדול אליו יקחהו על אברותיו ויביאוהו ירושלמה שלם בגופו.  ויעש משתה גדול להצלתו. 

בלילה ההוא בא אליו אביו בחלומו ויאמר לו: דע, בני, כי אותו מת, אשר הצלת את עצמותיו והבאת לקבר אבות, בא בתבנית הנשר להצילך.  וידע אז כמה גדול דבר המאמר אשר הורישהו.  

 

 

ב

הָעִוּר וְהַפִּסֵּחַ

 על שערי בית-הכנסת של רבי יהודה החסיד בירושלים ישבו שני עניים, אשר פשטו יד לכל עובר, האחד היה עיור בעיניו והשני פיסח ברגליו; והמה דלים וריקים ובביתם און כּל.  וירחם ה' עליהם וישלח להם מלאך ממרום להושיעם.  העיור פתח לפתע את עיניו וירא כאחד האדם ורגלי הפיסח נתישרו, וילך כשאר אחיו.  בו ביום מצאו גם שניהם שני אוצרות של כסף ויתעשרו מאד.  ויבנו להם בתים וסחרם הלך עד דמשק.

ויהי היום ויאמר אותו מלאך: אלך ואנסה את לב אלה, אשר הושעתים והעליתי אותם מבירא עמיקתא עד איגרא רמה.  ויתחפש ויבוא כפיסח לפני מי שהיה פיסח, ויבקש ממנו סעד ועזר; ויגער בו העשיר ויאמר: לא אתן צדקה לאדם שכמותך, שאך מעצלותו ידבר כזאת, וידחפהו עד חוץ לביתו ויסגור את הדלת בעדו.  עזב את העריץ הזה ויתחפש כעיור ובא לפני העשיר השני, שהיה גם הוא עיור מלפנים, הושיט את ידו ואמר: הושיעני, כי חסר-כל אני ובבתי אשה ובנים.  וירחם עליו ויעניק לו מטובו וישלחהו ברוב מתנות.

החונן הצליח עוד יותר, וקשה-הלב איבד את הונו בענין רע ויהי עני כמלפנים.

 

 

הַשּׂר מִקּוֹצִי

א

(נוסח א)

בשנת ארבעת אלפים, תשע מאות, שלושים ושתים ליצירה חי במדינת צרפת בעיר אחת קטנה, ושמה קוצי, איש חסיד, ושמו רבי אברהם.  ויוָלדו לאברהם שני בנים, שם האחד חיים ושם השני שמעון.  ויהי שמעון איש עני, כי לא ידע מסחר ומלאכה, ויהגה תמיד בספרים – בימים ההם אין ישיבות גדולות בצרפת, ושם מקום מושב בעלי התוספות, אדירי התורה, והוא היה מגדולי הלמידים.  – תחת זה עשה אחיו חיים חיל רב במסחר ויאסוף הון עצום ויהי לאחד מקציני-ארץ.  וירא האח העשיר כי אין תשועה לאחיו בעניני-חומר, ורק דבר ה' עמו, ויקבע לו דמי קצבה, מדי חודש בחודשו, להשביע אותו ואת בני ביתו; אך בגלל הדבר הזה היה עליו, על המקבל, ויעץ אותו בכל דבר קשה במעשהו, כי יבוא בין המצרים.  ויהי הדבר כן.  שמעון ישב ולמד מעת ההיא במנוחת-לב ואחיו חיים הוסיף להצליח וירבו אוצרותיו. 

ויהי היום, ואיזה דבר חרש היה לעשיר במעשיו, לא כתמול שלשום, ויבוא וידפוק על דלת בית-המדרש ויקרא לאחיו החוצה ויאמר לו: דבר-סתר לי אליך, אולם מתירא אנכי, פן אזנים לקיר, נקום ונצא אל החוף ונשב באניה קטנה, ושם אדבר את דברי עמך.  צר היה לשמעון להפסיק משנתו, אבל לא יכול להשיב את פני אחיו ריקם, וגם הבטיח אותו כן, להיות לו ליועץ, ודבריו יקיים.  וילכו אל החוף ויבואו אל אניה אחת קטנה וישבו בה.  השמים היו מעוננים; היא אך נדחפה מן החוף ותתרחק כמהלך מיל, והנה קמה סער גדולה, וגעשו המים, וישאו אותה הרחק הרחק יום ולילה.  ויהי בבוקר, כאשר שקטו המים, נשאו עיניהם, והנה הם שרויים בים הקדוש, שכל אניה אשר תבוא בו לא תצא משם ותישאר תקועה כל הימים.  ויצא לבם למראה האסון אשר קרם וגם צידה לא היתה להם.  העינים עצובות הביטו לכל עבר, אולי יש איזה תקוה; אבל הנה מלמטה הים הקדוש למלמעלה פני השמים הרחוקים, ומסביב להם עוד אניות כמו אלה, תקועות בתוך המים, והיו עם יושביהן עדי אובד... 

ויתפללו האחים שניהם לאלהים מן המיצר וידרו נדרים אליו.  העשיר נדר, כי יתן הרבה צדקה לעניים אם יתרחש לו נס ויצא מכאן בשלום, והלומד בתורה נדר, כי יוסיף להגות בכל חדריה ולעשות לה אזניים, לא ימוש ממנה וכל חפצו יהיה בה.  כה ישבו, בכו והתחננו לפני אל צבאות שלושה ימים ושלושה לילות. 

ויהי בבוא היום הרביעי נועצו לקרוע את הקרש העליון בהאניה וישימו קצו אחד על אניתם והשני על האניה השכנה; ויעלו עליו ויבואו שמה וימצאו את יושביה כולם מתים על אוצרותיהם, ועל כתלי האניה חרוּת שמם ושם עירם ושמות נשיהם ובניהם.  ויעתק לו רבי שמעון השמות האלה עלי גליון ויאמר: אם ה' יהיה עמו וישוב לביתו, יתיר את כל העגונות הללו ויביא למשפחות רבות גאולה.  ואחיו העשור לקח שק וילקט את כל הכסף והזהב הנמצא באניה אחד אחד; בה הלכו מאניה לאניה וכה היו מעשיהם בכל אחת ואחת.  עדי בואם אל האניה האחרונה שכבר קרובה היתה אל החוף, אבל כותל גדול של חומה בצורה סוגר לפניהם את הדרך, והוא מאפיל את השמש בגובהו.  רגע אחד אמרו, אין ביד ילוד-אשה לעלות על הכותל הזה ופה ישבו עד בוא יומם, ורגע אמרו: ננסה את כוחנו, אולי יהיה ה' עמנו.  ויקחו שניהם את הסכינים אשר בצלחתם ויחלו לעשות חורים בכותל, ויטפסו בידיהם וברגליהם מעלה מעלה, רבי שמעון החסיד הקדים לעלות, כי אין דבר עמו, ואחיו רבי חיים מטפס למטה ממנו, כי שק הכסף והזהב אשר על כתפו הכביד עליו.  לפתע נכשל ויפול צרורו מעליו ויחזור אחור, כדי להרימו, ואחיו החסיד מטפס ועולה; הוא קורא לאחיו העשיר, כי ישמור את צעדיו ויתפס אחריו, והלז כבר אינו שומע את קולו.  כה עלה החסיד לראש החומה והעשיר נשאר למטה עם כספו וזהבו.  וירא כי לבדו הוא שם ושגם חסד אחיו אין עוד אתו וישא את קולו ויבק.

ובבוא רבי שמעון לראש החומה, וירא והנה יער גדול ואדיר לפניו, אילנות גבוהים כאלה בו לא ראה מימיו; והאילנות עושים פירות יפים, אשר כיפיָם גם כן לא ראה מעולם, וריח הפירות נפלא ומשיב כל נפש עיפה.  ויהי בלכתו וישא את עיניו וירא מרחוק טרקלין נפלא, כולו שיש וגגו זהב טהור, ונהר זך כעין הבדולח סובב אותו מכל עבריו, ובארבע פינותיו גשרים של כסף.  ותיפעם רוחו למראה כל אלה.  ויפן כה וכה והנה אין איש, אין חיה ועוף דומיה בכל!

הוא אמר לעבור על פני הגשר האחד, לבוא אל ההיכל פנימה ולשאול על ישביו, אבל ירא לנפשו, הוא סובב את הנהר, ופני הטרקלין שוים הם מכל עבר ויפיוֹ כקסם.  השמש מאיר מלמעלה, והאור זך ונעים שבעתים מאשר עד כה, כגן-עדן כל הכיכר הזאת לפניו, ואדם אין לשמרה ולעבדה...

והוא הלך וסבב את ההיכל וירא שני אילנות גדולים עושים פרי וריחם עד להפליא ויחשוב ויאמר: העץ הזה מימיני עץ-החיים הוא וזה משמאלו עץ-הדעת טוב ורע הוא.  מן עץ-הדעת לא אבה לקחת ויאמר: לא אנסה את ה'; אבל מן העץ-השני לקח תפוח אחד יפה וישם אותו בצלחתו.

לא רחוק משני האילנות ראה ההולך שתי גבעות קטנות ועל ראשן מכסה של ברזל, ויתפלא מאד למראה ההוא, ויקרב אליהן, ויעל לראש אחת מהן והעביר בידיו על המכסה, והוא קר מאד מאד.  הוא עמד להניע אותו, ויהי כאשר הרים אותו אך מעט, והנה רוח גדול מפרק הרים ועוקר אילנות יצא ממנו ויקם סער גדול בכל הגן וירעש העולם, וכל הספינות מן הים הקדוש נעקרו ויבואו בים הגדול, אף הוא נפל על פניו, וכמעט לא נותרה בו נשמה מרוב טלטול גווֹ.  גן-עדן התחתון היה זה.בגבעה אחת היה מקור הגשמים וטללי-מרפא ובגבעה השנית – מקור הרוחות.  ולוּ הרים האיש את המכסה כולו ולא השיבו למקומו, כי אז חזר כל העולם לתוהו ובוהו.

וספינת חיים אחיו, אשר שב אליה, כי נשאר לבדו, נעקרה גם היא.  ותבוא אל ים חי ותבא את היושב בה בעוד שני ימים אל החוף; ויצא הפליט טעון בכסף וזהב ויבוא לעיר קוצי.  ותיהום כל העיר, כי כבר חשבוהו למת; באו גם אנשי בית שמעון אחיו לשאול לאביהם, ויספר להם את אשר קרהו; ויבכו ויאמרו: לא נראה אותו שוב בחיים.  וינחם אותם ויאמר לכלכל אותם ברוָחה.

בין כה התעורר האיש החסיד שהרים את המכסה.  העולם שב למהלכו, אבל על-ידי הרוח הסוער הושלך מהלך ד' מאות פרסה מהגן הנפלא.  וירא שמעון והוא עומד במשעול צר ומשני עבריו שדות זרועים וילך בו לילה ויום.  ותרעב נפשו ללחם.  ויקח את התפוח מצלחתו ויריח בו ויחי.  וישנס מותניו וילך הלאה ויגיע לפנות ערב אל עיר אחת גדולה לאלהים ויאמר: אודך, ה', כי הבאתני אל מושב אדם.

הוא נכנס בשער העיר וירא את האנשים בוכים ומיללים, אל כל מקום שפנה ראה פנים עצובים.  ויבן, כי אֵבל גדול לעם, ויקרב אל איש אחד וישאלהו, לאמור: הגידה-נא לי, איזה אסון קרה לכם? ויען האיש ויאמר: בת-מלכתנו היחידה, היפה והנעימה, חלתה מאד; כבר השתמשו בכל התחבולות שבעולם להקימה ולהחיותה, ואפסה כל תּקוה; רופאי הארץ יומרו נואש, ועל-כן נעה את נפשנו ואין לרוחנו מנוח, כי בן אין למלכנו, והיא הנפש האחת אשר תשב על כסא המלך, ויאמר הבא מרחוק: הובילו אותי למלך ורפּא ארפה את בתו.  ושתומם האיש ויאמר: רואה אני את בגדיך והם בלו מיוֹשן וזר אתה, ואם אעשה כדבר הזה ואשקר במלכי ואחייב את ראשי.  ויאמר הרב: לך אל חצר-המלך והודע שם את הדבר; חי האלהים, כי אין בידי רמיה.  וירץ האיש אל היכל-המלך ויאמר לפקידים ולשרים: בא איש זר מארץ רחוקה, ובשמעו דבר מחלת בת-המלך, התאזר ואמר, כי בידו לרפּא אותה.  וימהרו אחריו ויגלחו אותו ויחליפו שמלותיו ויובילו אותו אל חדר החולה; ויקח את התפוח אשר בידו מגן-העדן וישם על חתמה ותריח בו שלוש פעמים, ומיד החלו כוחותיה לשוב אליה ותפקח עיניה.  וידפוק בדלת ויקרא לאביה המלך ולכל האנשים המחכים החדר השני ויאמר: בואו הנה, היא שבה לחיים.  שמחת המלך ובני – חצרו וכל אנשי עיר המלוכה תוכלו לשער.

ויגדל המלך את רבי שמעון וינשאהו, וישם כסאו מעל לכסא כל השרים.  גם העשיר אותו עושר רב.  ועוד ידו פשוטה להעניק לו מכל טוב.  ויאמר לו: שאל, מה אתן לך, עד חצי המלכות ותיעש.  ויען הרב ויאמר: אם על המלך טוב, יתן לי לנחלה את העיר קוצי הקטנה, אשר בקצה ארץ מלכותך, כי שם נולדתי ושם מושבי.  ויש המלך כן, ויתן צו ליפּוֹת את העיר הקטנה הזאת, לטעת סביבה גנות ופרדסים, וישׂם את הרב אלוף לראשה.

ויפּרד רבי שמעון מאת המלך בשלום, הוא וכל רבּי-המלוכה מלוים אותו.  ויבוא אל עיר מולדתו כקמין עם; והדת ניתנה, כי כל בני-העיר ישמעו בקולו למקטון ועד גדול וכל היוצא מפיו יעַשׂה.

ויאסוף רבי שמעון את כל אנשי-העיר ויספר להם את כל נפלאות הבורא אשר ראה, וכל הנסים אשר עשה לו.  וחַלק את כל כספו וזהבו בין קרובים ורחוקים.  והוא פשט מעליו את בגדיו החמודות, וישב בבית-המדרש, לעשות עוד הפעם אזנים לתורה, וינהרו אליו תלמידיו מכל עבר וירבץ תורה בישראל עוד דור שלם.  זכותו תגן עלינו ותאיר לנו עד עולם!

 

 

ב

 (נוסח ב)

בעיר קוצי הקטנה, אשר במדינת צרפת, חיו שני אחים.  האחד ישב באהלה של  תורה והרביץ דעת ה' ותורתו, והשני היה איש סוחר, עוסק בישובו ש עולם, וגם יודע צדקה וחסד, וכל מחסורי בית-אחיו עליו כל הימים.  וזה דרכם: פעם בחודש בא העשיר אל הלמדן והתיעץ עמו על צפונותיו, וכל אשר יאמר – יעשה, וה' עמו. 

ויהי היום והסוחר היה צריך ללכת בספינה אל מדינה אחת בדבר-סתר ויבקש מאחיו, כי ילווהו על דרכו; לשוא השיב לו האח, כי חלילה לו להיבּטל מן התורה וכי אינו רשאי כלל לעשות כדבר הזה, הלז האיץ בו ולא נתן לו מנוח, וזה ידע, כי מפרנס הוא את ביתו ויעש עמו לפנים משורתו וילך עמו.  ויהי בבואם בים, ותקם סערה גדולה, אשר לא היתה כמוה, והאניה חישבה להישבר; ויצעק החסיד לאלהים וישמע בקולו וינח הים מזעפו.  אז ראה גם רב-החובל, כי איש גדול הוא.  והנה צפה האניה הלאה והלאה, אבל תעתה מדרכה על-ידי הסערה ותבוא אחרי עשרה ימים לחוף מדינה אחרת.  ויהי כי אמרו לצאת ממנה, לבקש להם אוכל, הם אך הציגו כף-רגלם על הארץ, והנה נשמע קול תרועה, ואנשים מזוינים מיהרו והקיפום וישימו אותם בחבלי-ברזל, וישדדו כל מכמני האניה ואותם כבשו לעבדים, וידע החסיד, כי יסרו ה' על אשר עזב את בית-מדרשו ויקבל את דינו באהבה.  אך לב אחיו התחמץ בקרבו בשביה ויחשוב תחבולות להמלט.

ויהי כאשר הובלו אחרי ימים של שוק העבדים להימכר, הכירו בהם עברים אחדים, כי בני עמם המה, ויאמרו לפדותם.  אבל רב היה המחיר, אשר בקשו גוזליהם בעדם ולא הספיק אך לאחד.  וייטב החסיד בעיניהם מאחיו, ויאמרו לפדות אותו בלבד; אבל הוא מיאן ואמר: אל תַּפלו ביני ובין אחי.  ויאמרו להטיל פור, הוא גורל, אבל אחר-כך נועצו ואמרו: שלם נשלם בעד אחד מכם, ואתם בחרו לבדכם.  ויאמר הסוחר אל אחיו: תן לי את הבכורה בחופש, כי אנכי מכלכל את ביתי וביתך, ואם אשאר פה, ורעבו גם שניהם יחד.  ויאמר החסיד: טוב דברת, צא אתה במקומי ושוב אל עמנו ומולדתנו, ואנכי אשא את כבלי העבדות; צר לי אך על תלמידי הרבים, שנשארו בלי מורה.  ויאמר אחיו: אלהים הרחמן יפדה גם אותך.  כה נשקל כסף עבור הסוחר ויצא לחופשי.  וישק לאחיו ויבק.  ויפרד ממנו לשלום וישב אחרי נדודים רבים לעירו לבדו; וישב למסחרו ולמעשהו, והוסיף לעזור לבית-אחיו עוד יותר מבתחילה והיה להם לפטרון ולאב. 

נמכר הרב והמורה לארץ התוגר לעבד, ויעבוד בחצר המלך ימים רבים.  וימצא חן ויקלו לו את עבודתו; עליו היה אך להשגיח על הגנות ועל הפרדסים.  ובעתותיו הפנויות ישב וחזר על תלמודו בעל-פה והיה עובד את אלהיו על אדמת נכר. 

ויהי כי השלימה ממלכת התוגר, אחרי מלחמה רבה וארוכה, את צרפת וכרתה עמה ברית-שלום, ראוהו שליחי צרפת וייטב בעיניהם, וינתן להם במתנה.  ויביאוהו השליחים אחר-כך צרפתה, ונעשה שמה עבד למלך ויעבוד גם אותו באמונה ובתום.

ובחצר המלך הזה היו שני בושים, אשר שום איש לא הבין את לשונם, ועבודתם קשה היתה.  ויהי היום וישבעו חרש לשלוח יד במלך.  והרב שמע את דבריהם, כי ידע שבעים לשון.  ויגד את הדבר למלך.  ויבּחן הדבר וימָצא כן.  ויתלו את הכושים על העץ ואותו גידלו וינשאו.  ויהי בשאול המלך אותו, כי יבקש מאתו שאלה אחת, ענה ואמר: תן-לי את עיר קוצי לאחוזה.  ויאמר לו נמלך: מעט הדבר אשר ביקשת.  ויצו להעניק לו עוד רב טוב, וישלח אותו במתנות רבות לעיר ההיא וישימהו לנגיד לה ולראש.

וייסד הרב בשובו שמה ישיבה גדולה, וינהרו אליו תלמידים מכל אפסי ארץ, והוא כילכלם גם בלחם.  ויצאו מישיבתו זו מאורות רבים לישראל. 

 

ג

בִּן-נוּן

פעם אחת באו גזרות רעות על ישראל במדינה אחת ויציקו להם מאד בכל מיני פקודות קשות.  ויקבלו את דינם באהבה ולא קָבלו על ה'.  ראו הגוזרים, כי אינם יכולים לעם הזה, גזרו עליהם שמד.  כיון שראו שמעבירים אות על דתם, עזבו כל הונם ורכושם וברחו ונפוצו וארבע רוחות השמים.  

והנה עברה בספינה אחת בים משפחה אחת רמה ומיוחסת מבני-הגולה, והמה יוצאים לארץ הולנד, הידועה אז בחופש-הדת, והנותנת ואובדים ולנידחים מנוח בארצה.  אבי המשפחה היה איש בן שבעים ונשוא-פנים, ושמו יצחק, לו אשה ישרה וכשרה, ושמה שרה, ולהם שלושה בנים ושלוש בנות.  ובן-זקונים אחד כבן עשר, והוא יפה-תואר ויפה-מראה ומושלם בתורה ובחכמה.  כה נסעו יחד שבעה ימים ושבעה ליליות; ויהי ביום השמיני, כאשר החלו לקרוב אל החוף, נמעדו רגלי בן –הזקונים ונפל המימה, ויצעקו כולם, וימרטו שערות ראשם על האהוב ועל הנחמד, ותקצר ידם להושיע לו.  הוא צלל במים ואין.  לשוא קראו לראש הספינה ואמרו לו, כי יתנו לו כל הכסף והזהב אשר אצלם, אם יוציאוהו מן המים.  שומע לא היה להם.  והנה רוח באה על הים ויניע את הספינה, וכמעט חישבה להישבר.  ביגיעה ובעמל באו בני-המשפחה אל החף, התישבו בארץ ויבכו על בנם האבוד.

וה' הזמין דג גדול מאד ויבלע את הנער, בצללו במים, ובקרבּו מצא לו משכן לנוח.  הוא אכל ממה שהדג אוכל, שתה ממה שהדג שותה, ומרגלים אחת מאירה לו.  ברוב הימים התרגל במשכנו זה, זכר את משנתו וילמד, התפלל ערב ובוקר וצהרים ויעבור עם בעל-מלונו את הים הגדול לארכו ולרוחבו.

  פעם אחת, כשהלכו צידים לצוד דגים בים, עלתה בידם לצוד דג גדול מאד, וימשכוהו בכוח רב אל היבשה.  וירץ כל העם לראות את הדג, אשר כמוהו לא ראו לגודל, ועיניו משונות ומאירות כאותן של בני-אדם.  קנה אותו שר-העיר ואמר לתקנו לסעודה.  ויהי כי פתחו את בני-מעיו של הדג, ויראו והנה  שם נער בוכה.  ויפחדו מאד ויאמרו: מכשף בא אלינו לאַבּד את הארץ.  וימר המלך: אל תיראו! ויצו לנקות את הנער, לרחצו, לסוכו ולהלבישו בגדים חדשים וישימוהו נגד האור, לחַמם את גופו.  ותשב אליו נפשו ויבט אנה ואנה ויאמר: איה אנכי? ויסַפרו לו, כי מצאוהו במעי הדג.  וישאלו אותו למוצאו, ויאמר: בן לעם העברים אנכי, וגרתי באופל-הים שנים-עשר חודש.  ויספר את כל אשר קרהו.  וירחם עליו המלך ויתנהו לקהילת היהודים אשר בארצן לחנכו.  ויהי לגדול בישראל ויקראו לו לזכר הנס שקרה לו בן-נון.

 

 

סִפּוּרֵי אַגַּדָה

א

סֵפֶר בְּרֵאשִׁית

  ויהי בעלות משה בן עמרם השמימה, לקבל את התורה, נתן לו אלהים חמישה ספרים כתובים משני עבריהם, הלא המה: ספר בראשית, שבה יסופר על בריאת העולם ומעשי אבות; ספר שמות, כולל יציאת מצרים, הקמת המשכן וכריתת הברית שבין עם-משה ובין היושב בשמים; ספר ויקרא, הכולל כל עניי הקורבנות; ספר במדבר, המסַפר פקודי שבטי-ישראל ומלחמותיהם את אויביהם, וספר דברים, החוזר בקיצור על דברי הספרים הקודמים.

וילכו בני-ישראל בגולה, מארץ לארץ, וישאו איש איש על שכמו ספר ספר, להגות בהם, כאשר יפנו ממעשיהם.  על-כן יקָרא להם "עם הספר"!

והיה מעשה באדם אחד, שנשא אשה ולא ילדה לו, ויחל את פני ה' ויפתח את רחמה ותלד לו בן יחיד, וקרא את שמו נח, לאמור: זה ינחמנו מעצבוננו עד עתה, ויגדל הנער ויגָמל.  וכשמלאו לו שלוש שנים, כתב לו אביו בעצמו ספר בראשית על קלף נקי, ויביאהו אל בית-המדרש, וילמדהו לקרוא ולהבין בו; ויהי היום ויסבו אויבים על העיר וילחמו בה עד רדתה וישבּו שבי רב מישראל, ובתוכם שבו גם את הנער הקטן וספר החומש עמו; ויוליכו את השבויים למדינה המלך וישימו אותם שמה לעבדים ולשפחות, ואת הספר הנשבה שׂמו בבית גנזי-המלך.

ויהי בלילה אחד נדדה שנת המלך, ויאמר להביא ספרים לפניו ולקרוא בהם.  ויביאו גם את ספרו של הנער העברי ביניהם.  ולא נמצא גם אחד מבין כל עבדי המלך וחכמיו, שיודע לקרוא בו.  ויקצוף המלך ויאמר: התלתם בי, להביא לפני ספר, לא ידע אדם קרוא בו? ויען סריס אחד, שליוה אז את אנשי-הצבא על דרכם: ידעתי נער אחד מן השבויים, שעמו בא הספר הזה, אולי ידע הוא לקרוא בו, וימהרו את הנער וירחצוהו ויטהרוהו ויחליפו את שמלותיו ויביאוהו אל חצר-המלך, והוא טוב-רואי.

ויבוא לפני המלך וישתחו ויאמר: יחי המלך! ויאמר לו המלך: עמוד, בני, והגד, האם תדע מה כתוב בּספר הזה? ויאמר הנער: אדע בו מעט, אדוני המלך, ויפתח המלך את בדף הראשון של הספר ויאמר לו גש הנה וקרא לפני, ויחל הנער לקרוא בו: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ויבאר למלך את פשר הדברים, כי כבר למד לדבר בלשונו, ויוסף לקרוא בספר: והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום, ורוח אלהים מרחפת על פני המים.  ויאמר אלהים: יהי אור! – ויהי אור!" ויקרא בפרשת הספר.  ולב המלך ושריו מתענג לשמוע את הדברים הרמים האלה, על קדמות העולם ובריאתו, יוצאים מפי הנער.  ויושב המלך את הנער הקורא על המיטה,

ויעבר בידו על ראשו ויאמר: אלהים יחנך, בני, מי אתה ובן מי אתה? ויאמר הנער: מארץ העברים אני, אשר החרבתם בזעם ה' עלינו, ואנכי יחיד אני לאבי ולאמי, וישבּו אותי מלפני רבי עם הספר הזה.  ויאמר המלך: יתברך אלהי השמים והארץ, אשר נתן לכם לב חכמה להשכיל וידוֹע; ואתה אל תירא, כי אצווה להוליכך אל אביך, שזכה לבן כמוך, ושָׁקהו המלך.  ויהי ליום המחרת, ויצו המלך לתת לו עוד חליפות שמלות יקרות, ויענק לו מתנות רבות וישלחהו בכבוד לבית אביו.  ורץ יוצא לפניו לבשר את הוריו כי עוד בנם חי, ויצאו לקראתו, ויראו את כל הכבודה ומתנת המלך בידו, ויפלו על צוארו וישקוהו ויבכו בכי גדול מרוב שמחה.  והוא ספר להם את אשר קרהו ואיך גידלו המלך וינשאו בגלל הספר וטיבו.  ויברכו ויהללו את ה', שנתן להם זאת התורה והגדיל לעשות עמהם חסד ועם בנם יחידם רב-תבונה זה; והניחו את הספר בארון לדור דור, ועדין הוא שמור!

 

 

ב

לֶחֶם הַפָּנִים

עם יצא ממצרים ויסר ה' סבל משכמו, ויבקע ים ויעבירם בתוכו ויתן להם את תורתו ויחם בענן יומם, ויחן העם במדבר לרגליו ולבית אבותיו.

מה טובו אהליך, יעקב! שם, הרחק מן הגויים, במדבר סיני חונים להם שבטי-יה.  והמן יורד להם ממעל, אז יתאווה אדון עולם לשים שכינתו בין בני בחיריו.  ויאמר למשה עבדו: דבר אל בני-ישראל ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.  משכן עץ שאל אלהים ועליו יריעות עיזים; והעם מרבים להביא מנדבת לבם עורות אלים מאָדמים ועורות תחשים, וגם זהב הביאו, אבני שוהם ואבני מלואים וכסף ונחושת רב וכל חומר יקר לבנין.  וכלים ציוה האל לעשות  לביתו, את המנורה בעלת שבעה הקנים, את ארון-הברית ואת השולחן ללחם הפנים, את מזבח-העולה ואת מזבח-הקטורת.  ויעשו בזה כל חכם-לב וחושב מחשבות, איש איש במלאכתו, מלאכת הקודש; וכל הנשים, אשר נשא לבן אותנה טווּ את התכלת ואת הארגמן.  ותכל כל עבודת המשכן אוהל-מועד, ויקימו אותו באחד בחודש: את קרשיו, בריחיו, עמודיו וכליו.  ויכס הענן את האוהל וכבוד ה' נראה לשכון בבית-זבול לו.  "הניח כל מה שלמעלה ונתיחד בשל מטה". 

ואז יבואו ראשי המטות והשבטים וחנכו את הבית ואת המזבח והביאו את קרבנותיהם: עגלים, ובקר ופרים.  וניגשו הכוהנים ושחטו את זבחי-השלמים ונזרק הדם על המזבח סביב, ואחיהם מקטירים ומקריבים – וה' את הלחם יברך, את לחם הפנים.

ויסעו בני ישראל עם המשכן ואת האוהל ואת כליו ובני לוי שומרי משמרת, ויסעו ממקום למקום, עד בואם אל הר העברם.  וימת שם משה איש-האלהים, ויעבירם יהושע את הירדן ויחנו בשילה.  וימת יהושע, עוד בטרם כלותו לכבוש את הארץ, ויקם ה' לבני-ישראל שופטים ויושיעום מיד אויביהם.  ויצאו הארון וכלי המשכן ויחנו בנוב; ומשם באו לגבעון, עד אשר בנה להם דויד אוהל ושלמה הקים בית-אבנים בירושלים.

והעם מקריב קורבנות, מדי עלותו ליראות את פני ה'.  ובאו הכוהנים לקחת להם את חלקיהם ואת הנותר יעלו על המזבח.  וה' לא ירצה אלפי אלים, רק את הלחם יברך, הלחם ששמו על השולחן ויניחוהו שם משבת לשבת.

ושני שולחנות היו באולם מבפנים על פתח הבית, אחד של שיש ואחד של זהב.  על שולחן השיש היו נותנים לחם-הפנים בכניסתו, ועל שולחן הזהב – ביציאתו.  ובפנים האולם – שולחן גדול כולו זהב טהור, שעליו לחם-הפנים תמיד; וכשהיה מריח ה' את ריח הלחם, היה אומר: אוסיף לברך את האדמה, כי תוציא פרי לשובע ולא יאכלו בני-אדם לחמם במשקל.  "שולחן דא הוי לקבלה ברכין דלעילא ומזונא לעלמא".

כה חי העולם בשלוָתו ימים רבים מאד ונהנה ממזון האלהים.  והנה יצא האיל לנגח ימה וצפונה וצפיר-עזים בא, ואחריהם – בא מלך עז-פנים.  שׁמשוֹ של בית-האלהים, החל לשקוע...

בימים ההם שימשו באולם בני משפחת בית-גרמו; והם היו בקיאים במעשה לחם-הפנים.  חכמה ובינה יתרה להם.  ולא רצו ללמד את מלאכתם לאחרים.  שלחו להם זקני-ישראל ואצרו: מה ראיתם ברוכי ה', שלא ללמד חכמתכם? השיבו אותם לאמור: יודעים הם של בית-אבא, שהבית הזה עתיד להיחרב.

והבית נחרב! באו ברומאים ושרפו את בית אלהינו ושבת לחם-התמיד.  הכוהנים והלויים, בראותם שאין תקומה, קפצו לתוך המדורה וזרקו את מפתחותיהם כלפי מעלה ואמרו: ריבן העולמים, הא לך מפתחותיך, הואיל ואין אנו נאמנים לפניך עוד לאכול משולחן המלך!

וה' חשב להשחית חומת בת-ציון, ולא השיב ידו.  מיטב העם יצא להורג, וירטיבו בדמם את השדות הכרמים, והנשאר הלך שבי ביד צר.  וירא ה' בענים וינחם!

שלוש משמרות הוא הלילה, ועל כל משמר למשמר יושב הקדוש-ברוך-הוא ושואג כארי, ספוד יספוד על ביתו.

   ובכל חורבה וחורבה מהריסת עמו בת-קול מנהמת כיונה: אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי! ובכל לב איש-עברי, כשהוא עומד בצקון לחשו, אנחה מתפרצת: וַי לנו שאבדנו את בית חיינו, ואין לנו כוהנים בעבודתם, לויים בדוכנם וישראל במעמדם.  אוי להם לבנים, שגלו מעל שולחן אביהם. 

וילך ישראל גולה מגוי אל גוי ומארץ לארץ.  בלי מצוא מנוח.  לאומים ניתּצו, ממלכות חדשות קמו, חזות עוד יותר קשה מאשר חזה דניאל באה ממזרח.

עבר האלף הראשון לגלות ישראל.  ותבואנה המאות הקשות אחריו, מאה מאה קשה מחברתה.  והיתה חיתת העמים על הגולים המוכים.  ארץ ספרד הקיאה את בני-יעקב; יצאה ממנה כל הדרה, וה' שאג ישאג על נוהו.

ומעטם השרידים ששבו לנשק את האדמה, אדמת הקודש, או גם להתישב בתוכה; גם לשם הביאו אתם את כלי-הגולה והמה יושבים על הקברים, מתפללים ומשברים לבם לפני אביהם שבשמים; "שכינתא בגלותא"! ארץ ה' נתונה בידי זרים.  אין עולה, אין מזבח ואין שולחן.  באלף וחצי "נטל מזוני עילאה מעלמא כולא". 

 

ויהי ערב ויהי בוקר. 

בימים ההם חי בספרד אחד מבני האנוסים, ואוריאל שמו, והיה האיש ההוא תם וישר, עובד את בן-האלהים ביראה ושומר את פקודי הכנסיה, כאחד משלומי מאמיניה.  ולו אשה מבנות הארץ ושמה מרים.  ויחיו שנים רבות יחדיו ויתפרנסו ביושר בעבודת כפיהם.

ויהי היום ויחל רח העברים שר באוריאל לדבר אל לבו: שוב לעמך ולאלהי אבותיך! ויחשוב אראל את ההרהורים האלה לחטא.  וירץ אל הכוהן ויתוָדה לפניו.  והלז ציוה עליו, כ לא יעשה מדחה ולא יפנה לתעתועי העם הזה, אשר פקד ה' עליו.  והרוח מפעם בלב אוריאל יום יום בהקיץ ובחלום-הלילה הוא בא וקורא לו ואומר: שוב לעמך ולאלהי אבותיך! ויהי כי ידע כי ה' הוא האלהים וכי בחר לו עמו לשכון בו, ויקם וימכור את ביתו וא נחלתו, ולאיש לא הגיד מה זה יניע את לבו, ויעבור אורחות-ימים, הוא ואשתו עמו, כי אמרה: עמך – עמי ואלהיך – אלהי!

 ויבואו שניהם לגליל העליון, אל עיר צפת, אל קהל עדת בני-ישראל אשר שם.  ויכּנס אוריאל בברית האלהים.  וגם מרים קיבלה עליה לקיים את מצוותיו. 

  ויתישבו הגרים בעיר התחתונה, ושם עבדו את אלהי אברהם באמונה וביושר.  המה יסתפקו במועט ונתנו משלהם לזר.  התפללו ערב ובוקר בלשון הקודש, שלמדו מעט, וגם בלשון שהיתה בפיהם, ושמרו את מצווֹת התורה הרבות, כפי אשר הבינו בתמימותם...  אמנם עוד התערבו בביתם מנהגי-הדת שעזבו אותה עם מנהגי תורה זו שבאו להסתופף בצלה, אבל ה' לא כעס עליהם, כ את כל אלה עשו בתום נפשם "ורחמנא ליבא בעי".

ובימים ההם ישב בצפת, בין יראי ה' הרבים והשלמים, רב וקדוש אחד, והוא היה דורש בכל יום ומועד ושבת בבית-הכנס העליון ויעבר לפני הקהל זכרונות פרשת השבוע על הסדר.  אל הבית הזה בא אוריאל מדי שבת בשבּתוֹ, עמד בפינה וירא משם בחזון רוחו את ירחי עמו מקדם.  מפי הדרשן המתלהב מזה שמע אוריאל בפעם הראשונה, כי בעבר הנהר ישבו אבותיו מקודם, ויעבדו שם אלהים אחרים.  ויקח ה' אותם ויושיבם בארץ ההיא, ששמה יושבים עתה הוא ואשתו.  ממנו למד לדעת את אברהם, את יצחק ואת יעקב, את משה ואת אהרון ומרים ואת כל דור-הדֵעה אשר במדבר.  ואת משכן ה' העמידו לפניו, את הארון ואת המנורה, את כל כלי-המקדש הנוצצים ומעשי-המשכן, אחד אחד.

ימי חורף היו; פרשת השבוע סדר "תרומה", והמקרא הנדרש: "ונתת על השולחן לחם-פנים ופני תמיד".  כמו בחזון העביר הדרשן את מעשה השולחן ואת מעשה הלחם הקדוש, שממנו יצא שפע אור לעליונים ולתחתונים.  הגר עמד כמו במעגל קסם...

ויבוא אוריאל לביתו ויספר לאשתו את אשר שמע בבית-הכנסת, וידבר אליהף למה נמנע כיום מה' את הלחם, והוא ציוה לבני-אדם לעבדו באֵלה ולעשות לו נחת רוח!

ויהי ביום החמישי ויאמר אוריאל למרים: תכיני עתה מאפה הלחם ליום השבת – אופי עוד שתי חלות טובות לאלהינו, אולי ירצה לקחת מאתנו את אשר נגיש לו, כמו בימי קדם.  ויטב הדבר בעיניה.

ותמהר האשה השוקה, ואת צרור הכסף לקחה בידה, ותקן איפת סולת יפה בחנות, שקונה בה רק פחת-העיר, ותשם את הקמח בצרור לבן, אשר הביאה אתה, ותבוא הביתה ותרחץ, uתלבש מלבוש נקי ותנפה את הקמח שלוש פעמים, ותצא הסולת דקה מן הדקה ותּבהק בלבנוניתה, ותשם אותה בעריבה של עץ חדשה.  ואוריאל השתתף גם הוא במצוה ויבא בכלי מים מהחצר.  ותכן מרים את הקמח לבצק ולא הניחה אותו בבית-המבשלות, כמעשיה מימים ימימה, כי אם שׂמה הכל על שולחן האוכל אשר בבית, ותכס את העריבה במפה לבנה. 

היום רד, פאתי הקדים של פני הרקיע כוּסוּ אורם דמדומי-חמה...  ובבית אוריאל  – שלוַת עולם ואדם.

וישכימו קום ממחרת היו, עוד בטרם עלה השחר, וירחצו ידיהם ופניהם וירימו את המכסה מעל העריבה והנה העיסה עלתה.  ותלש האשה אותה, ולבה מלא אהבה לאלהים, כי קרוב הוא עתה לה; ואוריאל עומד עליה לשרתה.

ואת כיכרות הלחם עשתה מעשה קלעים יפים ותיצק עליהן שמן, רק חלה לא הרימה, כי אמרה: שתים מהן לה'.

ויסיקו את התנור עצים דקים ויעל הלהב כמו חוגג, וימלא כל החלל חום נעים, ואת כיכרות הלחם שמו במזרקי ברזל, ויאפון היטב היטב, ותצאנה בעוד שעה קלה שלמות בתבניתן, וקרום ירוק עלה עליהן, ריחן – ניחוח, וטובות למאכל.  ופני האשה אורו...

ותקח מרים את "החלות לה'", אשר יצאו בראשונה אפויות מהתנור, ותצרור אותן בעודן חמות במפה לבנה של שבת ותתנו ביד אוריאל, שעמד עתה לפניה ככוהן.  

השחר טרם עלה, דממת קודש מילאה את הבריאה.  ואוריאל מיהר את פסיעותיו בחוץ, פן יפגשהו איש, ויקדם שלומו לשלום האל.

והוא בא לבית-הכנסת.  אסתייעא מילתא, שריק היה באותה שעה מאדם; והכל בו: קירות, העמודים והכלים, כמו עומדים ומחכים...

לאט לאט ניגש אוריאל אל הארון, כי נפלה עליו חרדת המקום.  בידים רועדות הרים את הפרוכת, פתח הדלתות וישם בו את הלחם, קרבן לה'.

ובאותו רגע מלא אור גדול א כ הבית.  תבל התנערה מהלילה הארוך...  מלאכים יחפזון, הכוהנים והלויים, היושבים ומצפים לביאת הגואל, התאספו לראות במראה ההוא, והבוקר בא בכל יופיו והדרו-כבימי קדם.  בעלי המשמרות קמו כביום אתמול, לתת בשיר קולם; ולולא נאמר, כי אין אליהו בא בערבי-שבתות כי אז תקעו בשופר גדול.  – – 

ויושבי צפת התעוררו משנתם ויקומו, וירגישו איזה רוַח בנשמתם.  הן הוקל הפעם משא- החיים מעל שכם האדם.  כל אחד מצא היום את צרכי שבּתו בנקל.  העבודות וההכנות ליום הגדול כמו נעשו מאליהן, והכל שמח לקירבת שבתא מלכתא. 

ויום-השבת בא ויפתח שעריו הרחבים לכל באי-עולם.  בגן-עדן העליון העמידו שולחן גדול וארוך מהלך ד' אמות פרסה.  ופרסו עליו מפה לבנה כברק השלג, שטוו אותה האמהות הקדושות, העמידו כסאות לאבות, כסאות למלכי בית-דויד ולנביאי הצדק, כסאות לכל גדולי עולם מימים ימימה.  וישבו כולם לבושי לבנים איש איש על מקומו, תיפקדנה כל הנשמות הטהורות.  וה' יושב בראש הקרואים על כסא רם ונישא. 

ויקדשו את השבת בשעה הגדולה ההיא, לא על היין כי אם על הלחם.  באה עת-רצון והתעוררות בלי סוף לכל חי.  הורם המסך והכל מתרחץ בפלג אלהים...

 וממחרת היום, בשעת פתיחת הארון "לקריאת התורה", ולבב הציבור פועם כלב איש אחד, התגנב ממושבו אוריאל, שנפשו ריחפה כל העת בין תקוה ופחד, ויסתכל בתוך הארון, וירא כ הלחם איננו, וידע כי לקחו ה' אליו, ככלות התפילה מיהר לסַפר לאשתו, כי רצה ה' את קרבנם.  ויהי חג במעונם. 

וירד ה' בענן, בצאת השבת, ועליו ניצבו בני-אלהים ויאמר אליהם: הראיתם את עבדי אוריאל, עובד אותי בתום, מיום שנחרב היכלי והגלתי את בני, לא היתה לי נחת-רוח כזו משום אדם הכינו את היסוד לבנין השלישי!

ויחלו המלאכים להביא את החומר לבנין, כאשר נפקד עליהם, ומאפסי ארץ עליהם ללקט אבנים אחת אחת.  ומלאכה לא ליום...

ובכל יום חמישי לשבוע עשו אוריאל ואשתו כמעשה הזה, להכין עם לחמי-שבת שתי עוגות יפות גם בעד האלהים.  בערב-שבת בבוקר נשא אותן אוריאל בכוָנה ובצנעה אל בית-הכנסת וישימן בארון, וביום השבת, בעת תפילת שחרית, כבר נעלמו ולא היו שם.  ויאמינו האנשים התמימים, כי יד ממרום שלוחה תמיד, לקחת לשם את לחמי-הקודש.  ושמש בית-הכנסת, במצאו בארון-הקודש, בעת תקנו בכל ערב-שבת, שתי ככרות לחם נחמדות למאכל, ויקחם לביתו ויעש עמן, כאשר עשו כוהני-בל במעשי-דניאל, לאכול את מנחת-אלהים.

ויהי בערב שבת אחד, וחד מן רבני העיר וחסידיה לן בבית-הכנסת וייקץ וירא את הגר עומד לפני ארון-הקודש ומניח את קרבנו, קרבן מנחה...

ויחרד הרב וילָפת ויקפוץ ממקומו ויאמר לאוריאל: רשע, מה אתה עושה, לגַשֵׁם את אלהינו, והוא "אין לו גוף ואין לו דמות גוף"; חטאת לאלהים חטא גדול ונורא, לא יכופר לך!

ויעמוד אוריאל כנדהם ויפחד פחד גדול, ולא ידע היאמין או לא יאמין.  וימהר הרב לקרוא לשמש, ויאמר לו: תן תודה על מעשיך! ויתוַדה השמש, כי הוא היה מוצא בכל ערב שבת בבוקר שתי ככרות-לחם יפות.  ולא ידע מי שמן שם ויקחן, בחשבו אולי הזמינן לו ה' ברוב חסדיו, ובביתו אין כל.

ויהי כאשר שמע אוריאל את דברי השׁמש, חשב באמת, פן לא היה קרבנו לרצון, ויפול על פניו ויאמר: אמנם חטאתי!

 ויעש ככל אשר ציוָהו הרב ולא ידע את נפשו, וישב לביתו אבל וחפוי ראש; ובהגידו לאשתו את כל אשר קרהו אחזה אותה פלצות לשמוע, לבה מת בקרבה.  ואוריאל יצא מדעתו.

יד האדם הגסה באה להשבית מנוחת עולמים...

 ובלילה ההוא בא בעל-החלום ואותו רב המוכיח ויאמר לו: צו לביתך כי מות תמות! –

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה