_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ממיצר וממרחב

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בִן-גריון)

לתוכן הענינים

 

מִימֵי הַגְּזֵרוֹת  

 

צוֹרְרִים

א

גְּזֵרַת הָרוֹעִים

בימי ממלכת בני-ישמעאל בספרד ובהיות ידם רוממה על שאר הגויים והממלכות, היה בעיר אוגין נער רועה-צאן מבני העמים הנכנעים; ויהי בשבתו לפנות ערב על שן-סלע, הצאן רועות באָחוּ, וחבריו הרחיקו ללכת, וירא חזון אחד וירץ הכפרה ויסַפּר את הדברים אשר חזה: כי בשבתו על הסלע, ראה דמות יונה נוגעת בשכמו; ובשלחו ידו לנגוע בה, והנה היתה היונה לנערה טובת-מראה ויפה מאד, אשר אין כמוה בכל העולם, ותפתח את פיה ותאמר אליו: ראה, הנני מקים אותך לרועה בארץ, ופרצת בבני-ישמעאל פרץ על פרץ; וזה לך האות, חשוף את ידך ותמצא חרותים עליהם הדברים האלה.  ואמנם הקריאה הזאת היתה חרוטה על זרועותיו, מעבר מזה ומעבר מזה.  ויתפלאו האנשים ויאמרו: אין זאת, כי אם דבר אלהים לנו, לחלצנו מעבדותנו.  והשמועה נסבה, הלכה מכפר לכפר ומעיר לעיר, ויתקבצו אל הרועה כשלושים אלף רועים ויצבא עליהם וילך להלחם את בני-ישמעאל.  פגשום עברים אחרים בדרך ויאמרו להם: אנה אתם הולכים? ויענו ויאמרו: להילחם את הישמעאלים ולהכחידם מגוי.  וילעגו להם ויאמרו: גוי עז כנמר תאמרו לגרש במקלותיכם אשר בידכם.  קפצו הרועים עליהם וידקרו אותם.  וחמתם עלתה על כל עם היהודים עד להשחית.  וילכו ויצורו על עיירות רבות וקהילות גדולות לבית-ישראל, ויעשו בהם הרג רב.  הרגו זקן ונער, איש ואשה, עולל ויונק, לא הותירו מכל קהילה יהודית, אשר נפלה בידם, אף שריד.  כה נחרבו מאה ועשרים קהילות, רבות וחשובות, בנויות על תלן.  ויבוא אז לבית-יהודה אשר בספרד החורבן השלישי."ואפיצכם בגויים, וגם שם חרב תאכלם".

 

ב

הָרַעַל

ישבה חוץ למדינה אחת שיירת מצורעים, אשר נדחו מחברת האדם, ובני-עיירות נתנו להם רק שארית אכלם.  כה חיו מחוץ למחנה, עד שכמעט נרקבו עצמותיהם וראו אך בושת.  ויהי היום ויאמרו בני-העיירות לחדול מתת להם גם את לחם-חוקם המעט, וירעבו האנשים, ויחר להם הדבר, ויאמרו להינקם מיושבי הבתים, וישימו רעל בבארות המים.  וימותו רבים מן השותים ויפול מהעם רב.וישָּמע הדבר, ויאמרו לעשות בהם שפטים.  ויוציאו המצורעים דיבּה על היהודים יושבי-המקומות, כי ידם היתה במעל הזה, ותעל חמת-העם להשחית את שארית יעקב ויעשו בהם הרג רב.  אלפי עברים נשרפו בראש כל חוצות, ורבים הושלכו בבורות ויציתו ממעל לראשיהם מדורות אש.

ובני-ישראל קראו ממעמקים: לא נבוש מאלהינו, הוא אתנו!          

 

 

מִסִּפּוּרֵי מַסַּע-הַצְּלָב       

א

קָרְבָּנוֹת רַבִּים 

מחוץ תשׁכּל חרב ומחדרים אימה.  קם גוי עז, מר ונמהר, ללכת לירושלים לכבשה, וישאו את לבם לגאולת מושיעם וימַלאו את הדרך שטף-דם, כי קנאתם לכל בני-נכר אוכלת בם עד להשחית וחמתם על עם היהודים, להכחידו ולהעבירו מתחת השמים.  והארץ לא רצתה את שבתותיה, ותאכל חרב-הדת בעם הזה מימין ומשמאל; ובניו לא נקהלו לעמוד על נפשם, כי גבר האויב, ורק התלקטו למסור את נפשם על קידוש אלהי אבותם.  ויבחרו מות מחיים ותלהב רוחם, במסרם את נפשם למות.  אכן יבוא –נא הדם ויזָרק על המזבח של מעלה, ותעוררו האבות והאמהות, יקומו ויעלו לראות בקרבנות בניהם מתחת. 

ויהי לשבעת הימים, ביום חודש אייר הוחרד קהל רב מישראל, ויתעללו בהם האויבים ויתנום לחרב; והם התחזקו ויפשטו את צוארם ויֵהָרגו ויקדשו את השם לעין כּל.  נפול נפל איש על חרבו, והיתה יד איש באחיו, איש את קרובו הרג לשמים; וכולם בלב שלם קוראים בקול: שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד!

ובכל עיר ועיר, אשר דבר השמועה הזאת אליה הגיע, קמו ועשו כאחיהם, אין מרחם ואין זוכר חיי הגוף, קול קורא: קח, אלהים, את נפשנו, קח את דמנו, ורק אל = נא נפול חיים ביד צר! ויברך כל איש ישראל את הברכה: ברוך שמו הגדול, השומר חסדו לעולם, ברוך הוא שנתן תורה ואמת וציוָנו למות ולהיהרג על יחוד שמו, ברוך הוא שומר הבטחתו, אם נעשה רצונו, ברוך הוא שבחר בנו לעבדו בחיינו ובמותנו! ונאסף קהל גדול וישבו, הם ונשיהם ובנותיהם, והיו מחכים לגאולת-עולם...  ולא התעלם מהם אף אחד ולא ניסה אף אחד להשתמט.  לא זכר גם אחד חיי-שעה; כולם עיניהם נשואות לחיי עולם.  עוד מעט והם ישבו במחיצה אחת עם הצדיקים רבי עקיבא וחבריו יסודי-עולם, שנהרגו על שמו הגדול.  כל מי שהיתה לו מאכלת, השחיז אותה, שתהא כשרה להולכה והבאה.  מסרו את עצמם כולם למות האהבה!

והנה קרב האויב, השואג לטרף, נתאדמו השמים, כוכבים קמו ממסילותם בעצם היום להביט ממרומים, לא עקדה אחת תּוערךְ כי אם עקדות לעשרות, למאות.  מיחדים אנשים את העם ושוחטים את בניהם ואת בנותיהם, נשים חגרו עוז לזבוח את טפן וילדי שעשועיהן, פחד אלהים ויחוד אלהים נורא! קם איש בבנו ובאחיו, ואח באחותו, ואשה בבנה ובבתה, ושכן בשכנו ורעו, חתן בכלתו, וארס בארוסתו; "זה עוקר וזה נעקר, זה נעקר וזה עוקר", עד שנגעו דמים בדמים ונתערבבו דמי אנשים בנשותיהם, ודמי אבות בבניהם, ודמי אחים באחיותיהם, ודמי רבנים בתלמידיהם, ודמי חתנים בכלותיהם ודמי חזנים בסופריהם, ודמי עוללים ויונקים באמהותיהם. 

ויהי ביום השלישי, בים שלישי בסיון, יום קדושה ופרישה לישראל במתן-תורה, אז פרש קהל גדול מעדת מַגנצא בקדושה ובטהרה, כי היו אלה חסידי עליון, ויִכּוֹנו לעלות אל האלהים כולם, הם ונשיהם ובנותיהם הגדולים עם הקטנים.  גם עוללים שאלו למות, כי נחה על כולם הרוח.  ועלו נשיאים ויכסו את פני האדמה, הפקידו בני עם-ברית את נשמתם ביד אל-ברית!

ויקם הקהל כאיש אחד, בראותם כי עוד מעט ויגש האויב ויקרב אליהם, ויאמרו: נקדש-נא שם שמים בעצמנו ולא נתּן לחרבות הערלים לבוא בבשרנו.  ויתעטפו האנשים בטליתותיהם המצויצות, שׂמו הנשים עליהן את בגדיהן החמודות, ותחל השחיטה הנוראה לשם אלהים צבאות ולשם יחוד שמו הגדול.  כל אחד פשט את צוארו ויאמר: אישחט אני תחילה על רעי ואקדם פני קוני.  נשים חגרו עוז, קול רינה ותרועה עולה מתוך הדם ומלהט החרבות.  השמש קודר ומבריק ומאדים באודם מוזהב את פני הדם ואראלים מתנערים ורועשים.  הבריאה כולה נושמת קשה וצועקת לאלהים: מי ראה כאלה או מי שמע כזאת? "אלף עקרות ביום אחד!"

 

 

ב

מִתּוֹךְ לַהֶבֶת אֵשׁ

בני-ישראל נשחטים ונזבחים.  לא יאמר איש בערב: מי יתן בוקר, כי אם שואפות הנפשות לאל שדי, האל הגדול, ותעלינה מעלה מעלה מעמק עכור, כי גברו זדים.

"ואגיד ואודיע לכם איך נהיה הדבר, כי נשרף בית-מקדש אלהינו" בעיר בירה באשכנז, איך הקריב הרב רבי יצחק, החסיד הגדול, את הקורבות הגדולים; ולא את האיל והשה הביא לאלהים, כי אם את בנו יחידו, אשר אהב, ואת בתו יחידתו הרעננה.  בי נשבעתי, נאום ה', אם היה כזה מימות אברהם ויצחק!

ולשוא בכתה והתחננה עליו, על המקריב, אֵם החסיד מערש דווֹתה, – אשר הכוה האויבים, עשו שׁמות במשפחתה ולא השאירו לה כי אם פליטה יחידה זו, – כי לא ישלח ידו אל הנער ואל הנערה הנאהבים והנעימים.  אין שומע לה!

קם רבי יצחק בערב-שבת ויסגור דלתות-הבית בעדו ובעד אמו ובנו ובתו; אֵם הבנים נהרגה, והוא קרא לילדיו וישאלם לאמור: בּנַי האהובים, האזבח אותכם לאלהינו, אלהי צבאות? ויענו ויאמרו שניהם: הטוב בעיניך עשה עמנו, אבינו, ה' הוא האלהים! וירחצם ויטהרם יחד וילבישם בגדי-שבת.  בבוא השבת, ויובילם דרך מבוא קצר בחצר אל בית-הכנסת הסמוך, הריק מאדם, כי התחבא כל העם משאון האויב, ויציגם לפני ארון-הקודש, אשר שם מונחים ספרי-הקודש, ספרי תורת משה הנביא, יקח את המאכלת ויבדוק אותה, שלא תהיה פגומה, ויברך בקול רם וישחוט את בניו על קידוש השם הגדול, אֵל רם ונישא, אשר ציוָנו לבלתי הסיר את יראתו מעל פנינו ולדבקה בו בכל לבבנו ונפשנו.  " וַיז מדמם על עמודי ארון-הקודש, כדי שיבוא לזכרון לפני מלך יחיד חי העולמים ולפני כסא-כבודו", ויהי הדם הנשפך לכפרה על כל עוונותיו ועוונות בני-ישראל נסלחו להם במרומים.

ויקח החסיד אחרי – כו את הנר בידו ויבער את עמודי בית-הכנסת, והאש אוכלת ויעל הלהב מהר ויאחז בבית-האלהים ובכליו; והוא "הולך מפינה לפינה ומזוית לזוית וכפיו פרושות, מזמר ומתפלל בקול נעים אלה' מתוך האש". 

 ובית-הכנסת עשן כולו, ויעל עשנו השמימה ויחרדו מלאכי-מעלה ומלאכי – מטה ויצאו לקבל את הנשמות הקדשות.

 

 

ג

עֲקֵדַת יִצְחָק

ויהי איש יהודי בימי הדמים הניגרים האלה, ושמו משולם-אברהם בן יצחק, וגם לו בן יחיד, אהוב ותמים, אשר ילדה לו צפורה רעיתו ותמתו.  ויהי לב האֵם על הנער ותשמור עליו כבבת עיניה, וכל לילה בשובו מבית מלמדו רחצה את רגליו ותלקק את המים, כן כיבדתו ותאהבהו.

וכשצרו האויבים וביקשו להעביר את בני-ישראל על דתם, והמה בחרו למות מלחיות, וגם חשבו, כי הגיעה העת לכל זרע ה' למות ולהקדיש כל נפש לה', עלה יעלה הדם להיות ריח ניחוח ליושב מרום, אלהי-צבאות, אז קם משולם-אברהם  בקהל וקרא: שמעו אלי, אחי ובני-עמי! הנה בן נתן לי אלהי לעת זקנתי, אשר אהבתי, והוא יחידי; אַעלה-נא אותו עתה לעולה, כאשר עשה אברהם אבינו ליצחק בנו בהר המוריה, למען ידע אלהים, כי עוד אנחנו עבדיו הנאמנים, לשמור ולעשות את כל אשר ציוַונו, ולא יוסיף עוד לנסות אותנו באלף נסיונת.  ויקרא העם: אל-נא תשלח ידך אל הנער! כי חנון חננוהו ורחמיהם נכמרו על אמו, אשר גידלתו ותרבּה וגם אמו שכחה כרגע את עיזה ותאמר: הָמֵת אותי ראשונה, ואל אראה במות בני.  ולא אבה האב, המקריב והנלהב באש קנאתו.  שמוע להם ויאמר: אל-נא אחי, תרעו לי, לעצרני מעשות פקודת גבוה מעל גבוה עלינו, ומי שנתנו לי ולאמו, הוא יקחהו ויושיבהו בחיקו של אברהם בשמי מרום.  וידומו, ויעקוד האב את בנו לעיניהם, ויקח בידו את המאכלת ויברך בשם ומלכות על השחיטה, וענה הנער: "אמן, ואמן ה'!"       

 

 

ד

חֻפַּת דָּמִים

ויהי אז איש בישראל, שמו יודה בן אברהם, והוא משבט הדני, יועץ וחכם ונשוא-פנים, פרנס הדור ועומד בראש עניני הקהילות, ומנהלם בצדק ובמשפט, וגם עוזר ליחידים ומוסר עצמו ממש על צרת חברו; ויחד עם זה הוא עובד את ה' ומקיים את מצוותיו, אשר ציוה את עבדיו ליראה אותו ולאהבה אותו.וכשבאו ימי קידוש-השם וחזון קשה לישראל, עמד הוא כגיבור בראש כולם, לרומם את הרוח ולחזק את לב הנחשלים, אשר לא תמוט רגלם ולא יבקשו חיים במחנה האויב.  וליודה בן נחמד והוא ארוס, וארוסתו נערה יפה ורבת-חן עד למאד, ולא היתה כמוה בכל הדור ההוא.  וכשגמר כל הקהל אומר להקריב את עצמו מלנפול ביד צר, פחדה הנערה לנפשה ותישׁמט לברוח בעד החלון ולהציל את חייה.  ויעצור בעדה חמיה ויאמר: " אל-נא בתי! אם לא זכיתי, כי תהיי לבני וכי אראה את חופתכם בחיים, הבו והכינה לכם חופה אחרת, למען תבואו במהרה למחיצת הצדיקים והחסידים של כל באי עולם".  ויקח את הנערה וישכיבה בחיק בנו ארוסה וירם קול זעקה לאלהים.  ויבקעה בחרבו החדה לשני גזרים, ואחר-זה שחט את בנו.  ולב הקהל כאבן, לא היה כדבר הזה למן היום אשר ברא אלהים שמים וארץ."על אלה אני בוכיה ולבי ייליל בקרבי, בּסַפּרי אלה.

 

 

ה

אָב עַל בָּנִים

ויהי בשדה מלחמת-הדת איש חסיד ושמו משה בן חלבו, והיה האיש צנוע ותם במעשהו.  בימי ההריגות לא לא קפץ לתוך המדורה, כי אם התחמק מעיר לעיר, להגן על הזקנים ועל החלשים הנעזבים ולהמציא להם מים בצמאונם.  ויהי כי כשלו רגליו כבר מלכת ועורו צפד על בשרו, ויקרא לשני בניו הקטנים, שם האחד ראובן ושם השני שמעון, ויאמר להם: בנַי אהובי! הלא ידעתם, כי שני שערים נפתחים לפנינו, מעבר מזה פתוח שער לגן-העדן ומער מזה פתוח השער אשר לגיהינום.  באיזה מהם אתם רוצים להיכּנס? וימהרו אליו ויפשטו את צוארם, ויבואו האויבים ויכו אותם כולם יחדיו. 

 

 

ו

הַשְׁלֹשָׁה

אבותינו ספרו לנו, וכן נמצא כתוב גם בספר ישן נושן על קלף צבי המונח בארון, כי כאשר נשפכו נהרי-דם אשר לעם ה' וקורבנות-הדת רבו ויאדימו את כל היַמים מסביב, וכמעט בא כליון חרוץ לזרע ישראל, אז נשאו הנמלטים את עיניהם ויראו והנה צללי שלושה זקנים מתנודדים בין השמים ובין הארץ, וירדו ויעמדו על רגליהם ויחלו לקרוא את אמרות הקדוש: " יתגדל ויתקדש שמיה רבא! ופני האומרים כפני הלבנה.  וירא ה' וישקף ממעונו וינחם על הרעה, ויקרא למלאך המשחית: הרף! ויחזיר את חרבו לנדנה, אז נותר לנו שריד. 

 

 

שְׁנֵי סִפּוֹרִים

א

הַגִּלְגּוּל הָאָרֹךְ

בימי הבית הראשון באה עת צרה לשבט מלכי-יהודה, כי קמה עתליה אם-המלך וַתּאַבּד את כל זרע הממלכה.  רק שריד אחד מבית דויד נותר מהרבה, אשר הסתירה אותו יהושבע בת מלך יורם והוא בן ש שנים.  ויקם יהוידע הכוהן הגדול, וישב לאשת-הדמים את חטאת מריה בראשה, ויצא את בן המלך ממחבואו ויתן עליו את הנצר ואת העדות וימליך אותו על ישראל, וַתִּיכּוֹן מלכות בית-דויד, ויחזק יהוידע את בדק בית ה' ויהי עוזר למלך מבית ומחוץ, ותשקוט הארץ.  ויזקן הכוהן ההוא וימת, והוא עשה טובה עם ישראל ועם האלהים ומלכי ביתו.

ויהי במותו, ויקומו כוהנים ויועצים אחרים למלך ולא ידעו את הטובה אשר עשה, ויעזבו את הדרכים הישרים, אשר נהג בהם העם, ויבואו וישתחוו למלך כלפני אל-עליון וימלאו את בית ה' אשרים ועצבּים, ויהי קצף על יושבי יהודה וירושלים.

ורוח אלהים לבשה את זכריה בן יהוידע הכוהן, בראותו כי גדול הרע והאשמה רבה, ויעמוד מעל לעם ויוכיחם על מעשיהם וַידבּר אתם קשות בשם ה'.

ותעל עליו חמת יושבי-ירושלים ורבּי המלך ויאמרו: מות לאיש הזה, אשר יעיז להפריע את בני-העם מדרכו ולדבר במלך, ויקומו עליו בחצר בית ה' ויהרגוהו.  ויהי במותו ויקרא: יַרא ה' וידרוש! ותקטן הרעה להרוג במקדש ה' כוהן ונביא, כי גם " לא עשו בדמו כדם צבי וכדם איל, ולא כיסוהו בעפר", והיה הדם תוסס והולך ולא נח...

והמלך אשר במצוָתו נעשה הדבר, מת לא מות-ישרים, כי התקשרו עליו עבדיו ויהרגוהו, ולא קברוהו בקברות המלכים.  וקנאת אלהים רבצה בבנו ובבן-בנו וברוב המלכים לבית אביו, אשר קמו אחריו; וגם הישרים בלבותם לא החזיקו מעמד.

ויהי לתקופת ימי נבוכדנצר מלך בבל, המלך הקשה, אשר בו בחר אלהים לענות את עמו, וישלח את עבדו נבוראזדן רב-טבחים, להכניע את תושבי ירושלים ולעשות בהם שפטים.  ובבוא איש-הדמים הזה לבית-המקדש, וירא את דם הנביא הנרצח רותח, ויקרא לכוהנים ויאמר אליהם: מה משפט הדם הזה, אשר אינו נח? וישיבו אותו לאמור: דם פרים וכבשים הוא כי כיזבו לו.  ויצו נבוראזדן וישחטו מכל בהמה אשר עמדה בעזרה לקרבן, ולא היה הדם דומה לדם הזה ויקצוף עליהם נבוראזדן ויאמר: רק מכזבים אתם לי; חי המלך, אם אינכם מגידים לי את האמת בדבר הדם הזה, כי אז אדוש את בשרכם במסרקות של ברזל.  וייראו לנפשם ויאמרו לו: אמנם חטאנו, נביא וכוהן היה בימי אבותינו, ויהי כי יסר אותם בחבלי שפתו ויקומו עליו ויהרגוהו נפש, ומני אז לא מצא המו מנוח.  ויאמר רב הטבחים: התיצבו וראו, כי מפני ידי יַחת.

ויצו ויביאו לפניו את ראשי-העם, וישחטם כולם על הדם הזה – ולא נח.  ויקח מן הכוהנים המשמשים במקדש וישחטם, ודמם הגיע לדם זכריה – והוא לא נח.  ויצו וישחטו עליו מכל בחורי ירושלים – והוא תוסס בחזקה כבראשונה.  ויקצוף נבוראזדן ויקרא: הוי זכריה, רב-החימה, את הטובים שבעמך כבר איבדתי בגללך – הכלה אעשה את כולם? – וישמע הדם וישקוט!

נחרב הבית! הלך ישראל שבי, שב לארצו ויצא שנית בגולה.  וגם במשך דורות רבים לא ניקה עוון עבד מלך יואש זה ויועצו, אשר ידו היתה בזכריה בראשונה.  בימי אמציה נהרג – ויוַלד עוד הפעם בימי צוררי הכשדים – ונהרג.  ונשמתו התגלגלה בחיים בימי אנטיוכוס הרשע ונפל בחרב האויב.  ובימי טיטוס שב וירא את עני עמו – וירגמו הרומים אותו בעת מצור.

ודור דור שוב נולד ושוב נהרג: נהרג בימי גלות ספרד בעינויים קשים ונהרג בימי מסע הצלב.  עד מאַת פעמים אמרו בשמים ליסרו, ולהאריך את עונשו מדור לדור.  ובהגיע המספר לתשעים ותשעה, ויהי אז בגלות אשכנז רב ידוע-עוני, והוא ירא-אלהים הולך בדרכיו, ויקם וינבּא כי עתיד הוא למות בחרב רוצחים בדרך – ואז תבוא הגאולה לנשמתו והוא יבוא למנוחת-עולם, כי הלוא הוא האיש, אשר ידו היתה בכוהן ונביא, והוא נשא עליו את סבל העוון עד תומו...  ויצו את אנשי ביתו אחריו, לאמור: כי תמצאו את בשרי חלל בשדה ותביאו אותי בקברות אבותי וחרַתּם על המצבה, אשר תקימו לי, את הדברים האלה: פה ינוח האיש, אשר הרים ידו בראשונה בזכריה בן יהוידע בימי קדם.

ויעשו כן במותו, ויציבו לו יד.  ולא הוסיף לראות עמל עוד וימצא מנוח.

 

 

ב

וּנְתַנֶּה תֹּקֶף

איש היה במגנצא, אשר במדינת אשכנז, ושמו רבי אמנון.  והוא היה עשיר גדול, בר-אבהן, עסקן בצרכי עירו, חכם ונבון-דבר, ויצא שמו בתור אדם נכבד ונשיא היהודים.  ובמגנצא שר גדול, נסיך המלך, והוא יודע הרבה לשונות, בקי בספרים ובמדעים.  והוא אהב להשתעשע בכל עת את רבי אמנון בדברי חכמה ודת, ולהתוַכּח אתו תמיד.  פעם אחת הביאו השר במיצר בדבריו, הקיפהו בשאלות רבות.  ויהי כי לא יכול נטות ימין ושמאל, לא קם בו רוח ואמר לשר: אדוני השר, תן לי ארכה שולשת ימים ואימלך בנפשי, ואם כנים דבריך, אודה לך.  ויהי בשובו לביתו, הכהו לבו על אשר נכשל לשונו, ישב והתענה ובכה כל שלושת הימים.  ויהי ביום הרביעי שלח השר שליח אחריו, כי יבוא אליו למועד המוגבל, ולא אבה ללכת.  שלח השר שליח שני אחריו, וגם בקולו לא שמע.  מיד ציוה לאסרו בנחשׁתּים ולהביאו אליו על-כרחו.  ויעשו עבדי השר כן.  ניגש השר וידבּר אתו משפטים.  על אשר המרה את פיו והתחרט על דבריו.  השיבו הנאשם: אנכי אדון את דיני בעצמי – לשוני כי שקרה בך, תּיחתך! והוא חפץ להיענש קשה על דברו אל השר.  אמר השר: לא טוב משפטך, אשר חרצת; אנכי אקצץ את הרגלים, שלא בקשו לבוא אלי; אקצץ  את הידים, שלא הושטתן לי, וכל גופך איסר.  הפשיט מעל החסיד את מלבושיו והכה אותו בשוטים, התחילו לקצץ את ראשי אבריו, ובכל פרק שאלו אותו: אם תחזור בך, נניח לך; והוא אמר: חתכו ועשו בי כטוב בעיניכם.  כה קצצו את כל פרקי ידיו ורגליו.  הניחו את הגוף הפצוע והאברים הנקצצים סביבו ונשאוהו אל ביתו.  וכשראו אותו בני-ביתו, התחילו לגעות בבכיה ואמרו: אוי לנו, שאנו רואים אותך בכך! אמר הוא: אשרי שנענשתי כך!

בראש-השנה, ביום הדין הגדול, היה הדבר, ויבקש החולה האנוש לשאתו במיטתו לבית-הכנסת.  ועמדו כל הקהל אז מעוטפים בטליתותיהם.  מתפללים לפני קונם ביום הדיו; הגיע לתפילת הקדושה, רמז להש"ץ להפסיק וקרא בקול רם:ובכן לך תעלה קדושה, כי אתה הוא ה' אלהינו מלך.  והתחיל לומר: ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום ובו תינשא מלכותך ויכּון בחסד כסאך! ויחרד העם וינוע מעומק קולות הנפש.  מבחוץ נשמעו קולות וברקים, וענן בו ויכס את האוהל.  ורבי אמנון איננו, כי לקח אותו אלוהים! ויבוא הצדיק הקדוש זה בחלום-הלילה, אחרי שלושת ימים, לרב גדול וצדיק, ושמו קלונימוס ברבנו משולם, ושנה לו תפילתו.  ויקם רבי קלונימוס בבוקר, כתבה בספרים לכל מדינות היהודים.  והמה קיבלו עליהם ועל זרעם לאמרה בכל יום הרת עולם.  והיא גם ראשונה לתפילות בימי הרת עולם.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה