_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מימי התלמוד – עִנְיְנֵי  חָכְמָה  וְחָזוֹן

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

מוּסַר  הַשְׂכֵּל

א

עֹז  רוּחַ

בימים מקדם חי בעיר כבול עשיר אחד ושמו ברכיה, והו' בירכו בשדות וכרמים, בעבדים ובשפחות וברוב צאן ובקר.  והוא היה מחזיק בחכמים, מפרנס דלים ושמו היה נודע לרבים.  ותהיינה לאיש הזה בנות שתים, אבל בן לא היה לו, ויירא פן תעבור אחוזתו לזרים אחריו, ויבק את האלהים כי יתן לו בן וישמע ה' אליו גם בדבר הזה; ותהר אשתו ותלד בן ויעש משתה לכל בני העיר ויתן צדקה רבה לעניים ואת שמו קראו נתן.

ויגָמל הילד ויגדל ויהי יפה-תואר ולב שכל בו ותבונה, וילמד תורה וחכמה מפי מורים רבים ויחכם מאד, וכל רואיו קינאו בו ויאמרו: אם ה' יתן עושר לאדם, יברך אותו בכּל. 

ויהי במלאות לנתן שמונה-עשרה שנה, אירש לו אביו נערה בתולה, כחוק, והנערה יפת-תּואר ויפת-מראה, וגם לה עושר רב, כי היתה מבנות רבּי-העם.  וירבו המוהר והמתנות מאד.

ויעש ברכיה סעודת אירוסין כסעודת מלך.  ויקרא לחכמי-ישראל ורבּי-התורה, קרא לעשירי העם, קרא לכל בני העיר וקרא לעניים ולדלים ויערכו שולחחנות לפניהם; ועל על שולחן העלו בשר ודגים, יינות ושמנים, פירות טובים וכל מיני מגדים, ויאכלו וישתו, איש כחפצו וכלבבו.  ירושלים בתפארתה לא ראתה סעודה כדולה כזו.

החתן ישב בראש הקרואים, ופכניו כפני בן-מלך, וישוחחו עמו החכמים בחידות ובמשלים ויקח את לבם.  והכלה ישבה בין רעותיה, קשוטה ועדויה אבני אודם, פטדה וברקת.  צאינה וראינה בנות ציון בעטרה שיעטרו לחתן עם הכלה!

ויהי כי טוב לב המסובים עליהם והחלו לשיר מזמורים ותהילות עזב החתן את מקומו ויעל לעלית הבית, לקחת משם בקבוק אחד שמן-אפרסמון.  ושם היו גם אוצרות השמן והדבש, היין והפירות; ויהי כאשר כרע אל חבית אחת, התקרב אליו נחש ויכישהו ברגלו ונפל מת ביום שמחתו.

וירא אביו כי בושש לבוא, ויעל גם הוא אל העליה, לראות את שלום בנו, וימצאהו שוכב על הארץ ואין בו נשמה.  על מחמד לבו עלה הכורת.  – ויתחזק האיש, בזכרו את קרואיו, ולא צעק מרה ולא אבה להשבית משׂושׂ הקהל האוכל ושותה ומיטיב לבו; ויעצור את דמעותיו, וירד הביתה וישב על מקומו בין השמחים עד תום הסעודה.  והאורחים אמרו: אך ישן הוא החתן.

ובבוא שעת ברכת-המזון קם ברכיה ויאמר: רבותי, לא לברך ברכת-חתנים באתם הנה, אלא לברך ברכת-אבלים; ודעו, כי לא להכניס את בני לחופה קראתי אתכם, אלא כי תתנו לי אחוזת-קבר לקברו, כי מת עלי היום.  ה' נתן וה' לקח.  צדיק הוא וישרים כל משפטיו.

 

ב

מִמָּוֶת  לְחַיִּים

היו בימי התלמוד שני תלמידים, שהיו עוסקים תמיד בתורה ובעבודה, וכך דרכם: חצי ימי-השבוע היו יושבים בבית-המדרש ולמדו מפי רבם, רבי חנינא, ובחצי השני היו משכירים את עצמם לחטוב עצים והיו מפרנסים בזה את בני-ביתם.  כה התנהגו ימים רבים, לעסוק יחד בחיי-עולם ובחיי-שעה.  ומצוַת אלהים כן על כל בשר, ועל כן ברא את העליונים ואת התחתונים.

ויהי היום וינחמו ממנהגם זה ויאמר האחד לחברו: ראה, רעי, אנו יושבים שלושה ימים בשבע והוגים בתורת ה' ושאר שלושת הימים אני מבלים במילי-דעלמא, והכתוב אומר: והגית בה יומם ולילה; האם לא טוב נעשה, אם נעזוב מעתה את מלאכת-ידנו לאחרים, ואנו לא נמוש עוד מבית-מדרשנו כלל? – ויען השני ויאמר: גם מחשבותי כמחשבותיך, כי לא נכון לעזוב אף לימים באר מים חיים, ולחצוב לנו בורות נשברים, והנה דיבּרת אלי כדבּרי אני בלבבי; בוא ונכרות ברית לחדול מכל מלאכה, אבל רק יום המחרת עלינו עוד לעבוד, כי כבר נשכרנו לאדון-העצים ולא נוכל להמיר את דברינו.  – ותיחשב להם במרום מחשבתם זו, להניח חצי עולמו של הקדוש-ברוך-הוא בבטלה, לחטא.  וגזר-דין יצא ואמר: כל העוזב ישוּבו של עולם והכישו נחש ומת.

ויהי במקום הזה חוזה-בכוכבים, והוא היה צופה ויודע לנַבּא על מזלו של אדם מרש ולדעת היום את אשר יקרה אותו למחר, ויצא שמו לאיש שרק אמת ידע ויראה; ואמנם מכל אשר הגיד לא נפל דבר ארצה.

וירא ביום המחרת בבוקר את שני תלמידי רבי חנינא הולכים למלאכתם והחבילה על כתפם.  ויאמר לָאנשים בחבורתו: ראו, אחי, שני אנשים אלה ההולכים לתומם לא ישובו חיים לביתם, ויכולים אתם לחצוב להם קבר.  ומיאנו חבריו להאמין לו היום, ויאמרו: התחת אלהים אתה? ויאמר: נתערב-נא בזה.  ויאמרו: אם יהי כדבריך, ומתו החוטבים האלה, ונתנו לך שתי חליפות-בגדים, ואם לא – ונתת אתה לנו.  ויאמר להם: כאשר דיברתם כן יהיה.

והתלמידים האלה הלכו לדרכם, ויהי כי הרחיקו מהם, עמד איש זקן אחד בדרך, ויאמר להם: רחמו עלי ועל זקנתי, כי זה שלושה ימים, אשר לא בא אוכל אל פי.  ויתירו מהר את החבילה וימצאו שם רק לחם אחד, הניתּן להם מביתם לאכול, ויחתכו אותו לשנַים ויתנו לזקן את החצי האחד, ויאכל ויברך אותם ויאמר: האל יחַיה אתכם היום, כאשר החייתם אותי עתה, וילך.  והם באו לשדרת-היער ויבקעו כל היום את העצים כפי כוחם, ויקבלו את השכר האחרון בבוא הערב, וישובו לביתם.

וישאו האנשים, אשר חיכו אל שובם, את עיניהם ויראו אותם שׁבים ממלאכתם בשלום וכל רע לא קרה להם, ויצהלו ויאמרו אל החוזה: אמרת לשטות בנו, ופיך ענה בך לאבוד חליפות-בגדים.  ויאמר להם: חי ה', כי ראיתי בחזון נחש שרף דולק אחריהם ואשמע מצוים אותו: לך והמת את חוטבי-העצים האלה.  ויקרב עמהם אל החוטבים ויאמר: שלום עליכם, עוברים! מה ומה קרכם היום? סַפּרו-נא לנו, כי נדע.  ויתמהו ויאמרו: לא ידענו דבר, רק זה, כי פגשנו עני בדרך ונתַנו לו חצי-הלחם מלחמנו אנו, כי רעב היה.  ויענו ויאמרו להם: לכו לשלום.  – והחוזה קרא לחבריו ואמר: נלכה אל המקום, אשר בו ביקעו את העצים ועשו שם את מלאכתם.  וילכו שמה ויראו, והנה מונח על הארץ נחש גדול ועב כרוּת לשני חלקים, חצי גופו מונח מזה, והחצי השני מעבר זה.  ויאמר החושה להם: ראו, רעי, כי עיני לא התעטני ואותו ראיתי שלוח להמית את הנערים; אבל מה אעזה, ו"אלהי העברים מתפייס לעובדיו בחצי ככר לחם".

ויענו כולם ויאמרו: יש אלהים גדול כזה, נלכה ונעבדה אותו.

 

ג

שׁנֵי  אָחִים

לפני ימים רבים היו שני אחים בעיר אחת העומדת על חוף נהר, ויהי  האחד עשיר גדול ולו נכסים רבים, בתים ושדות ורב-טוב, ורק לא אהב לעשות חסד עם בני-אדם וידו לא פתח לדל; והשני היה בעל לב טוב, אוהב את הבריות ורודף לעשות צדקה, ורק השה אותו אלהים עושר ויחי רוב ימיו בצמצום ולא ברוַח.  ואולם האיש הזה הסתפק במועט ולא ואל קינא באחיו העשיר ולא שאל את אלהים על הסדר ההפוך בעולמו, ומדוע הוא מיטיב לרעים וממעיט במתנותיו לטובים.

 

אבל אשתו, אשר בא עמה בברית, לא היתה כמוהו ולא נשאה את דוחק הבית באורך-רוח כזה; היא השגיחה, שלא יקח בעלה את המעט אשר להם ויתן אותו לעניים, כדרכו.

ויהי מקץ ימים ויגדל בנם הבכור ותבוא העת לשלחו ללמוד תורה.  ותחל אמו לקמץ מהוצאות-הבית פרוטה לפרוטה, למען אשר תקנה לו מעיל להתעטף בו.  ויהי כי אספה אותו סכום, ותתן אותו לאישה בצרור ותאמר אליו: לך השוקה וקנה לבננו בגד ראוי לו; ואולם עמוד על המקח, ולא יעשה בך אדם רמיה.  הדבר היה יום הושענא רבה בבוקר, וטרודה היתה.

כמעט עזב בעלה את ביתו, ויבוא ויעמוד לפניו איש-עני ויאמר לו: חנני-נא; הנה בביתי אין כּל לימי החג וילדים לי שבעה.  ויקח האיש את כל הצרור אשר בידו ויתנהו למבקש; ויודה לו זה על חסדו הגדול ויאמר לו: יהי אלהים עמך, נדיב-הלב!

ויהי כאשר עזב אותו העני שמח וטוב-לב ויאמר האיש לנפשו: הן לא אוכל לשוב עתה הביתה בידים ריקות, ויבוא לבית-הכנסת לעת תום התפילה ויחשוב: מאין יבוא עזרי?

וירא והנה נערים מלקטים אתרוגים מעל קרקע הבית, כי נחתמה בהם הברכה האחרונה ולא מצאו עוד בעליהם בהם צורך...  ויחל גם הוא ללקט מהם ושימם בכנפי כסותו.  עוד אגורות-נחושת אחדות היו בצלחתו ויקן בהן ארגז וישם אותם בו, ויעמוס את הארגז על שכמו וילך, והוא לא ידע לאן, ויהי הולך בלי מטרה ברורה לשפת הנהר; ובבואו שמה, וירא אניה עומדת הכן לדרכה, ויאמר אל החובל: קח-נא אותי ואעשה שירוּת בשכרך.  ויאמר אליו: רד.  וירד האיש באניה ותלך טעונה מזה ותבוא לקרית-מלך, לא רחוקה מעירו; וירד האיש וארגזו על שכמו וילך בשוקי העיר וירא, כי אֵבל כבד לעם.

ויקרב אל האנשים וישאל אותם: מה לכם, כי תתאבלו? ויענו ויאמרו: הנה חלתה בת מלכנו מחלה אנושה, והרופאים לא ידעו תרופה; והיא יחידה לו ויורשת ארצו.  היש יגון כיגוננו?

ויתן ה' מחשב בלבו ויאמר: הנה רוח עברה עלי היום ללקט את האתרוגים מקרקע בית-התפילה, אולי יש בזה דבר-סתר ובהם צרורה אותה תרופה.  ויתאזר באלהיו ויאמר: הביאו אותי לפני המלך, כי בארגז זה, אשר אנכי נושא על שכמי, צרורים סמי-מרפא.  וימהרו אותו אל המלך, ויגש ויאמר: מארץ העברים אני, יקח נא המלך מן המגדים אשר הבאתי עמי, ויעשו בם מרקחת ויתנו לחולָה, כי ברכה בם.  ויאמרו רופאי המלך: משׂחק בנו איש עברי זה.  אבל המלך אמר להם: ננסה את דברו, אולי יש אמון בו.  ויצו למבשליו לעשות במגדים אלה מעשה מרקחת; ויתנו מן המבושל לחולה וַתרח את ריח-הניחוח ותטעם ותשב נפשה, ותחי ותּירפא.

ויצו המלך וימלאו את הארגז, אשר בו היו האתרוגים, שקלי-זהב, ויתנו לו אניה מאניות המלך וישב אל ביתו ואל נוהו בכבוד ובעושר.

ויקנא בו אחיו העשיר על רוב גָדלוֹ פתאום; ובהיוָדע לו משפט הדבר, ויאמר: אעשה גם אני כן ואוביל אתרוגים למלך, ויעבר קול בעיר, לאמור: מי האיש, אשר עוד לו אתרוגים מימי החג, יביאם-נא אליו, ואתן לו שקל כסף בעד כל אתרוג.  ויביאו לו אתרוגים רבים, וימלא בהם ארגזים מספּר וישם אותם באניה ויביאם אל המלך.  ויגש אל המלך ויאמר: יקח-נא המלך הרבה מאשר הביא אחי רק מעט.  ושפחה היתה בהיכל המלך, אשר חלתה בם בימים ההם במחלת בת-המלך; ויאמר המלך: ננסה דבר גם באתרוגים האלה, אשר הביא הלז, אם יש בהם תרופה כאשר היה באתרוגי אחיו.  וישימו אותם במחבת ויתנו מהם לחולה, ולא הועילו.  

וירגמו אותו עבדי המלך באתרוגיו ויכו אותו הכה ופצוֹע ושב לביתו אָבל וחפוי ראש.

 

ד

יֵין  קֵדָר

באחת הערים ישבו שני אחים בבית אחד, והם היו אוּמנים במעשה הבד, ויראו ברכה במלאכתם ויהי שלום ביניהם ולא ידעו רע.  אולם דבר אחד מירר את חייהם.  הי להם אב זקן בא בימים, והוא לא עסק עוד בכל משלח-יד והיה אוכל על שולחנם; ואמנם דבר זה לא הכביד עליהם ויהיו עושים את חובתם באמונה.  אך אביהם היה שותה-שיכור, וכל אשר בא לידו, היה מוכר אותו ביין ומגיח אל פיו.  חוץ מן השתיה לא ידע דבר בעולמו, ויהי כמו חי עלי אדמות על מנת לשתות, קם בבוקר וישת, אכל סעודת צהרים וישת, גם בלילה שתה יין, וזה מעשהו כל הימים.

ויצק הדבר הזה לבניו מאד, כי מלבד אשר הוציא את כספם, אשר יגעו בו, לבהלה, נתן אותם אביהם לחרפה גם בעיני הבריות, כי בעת אשר שתה למרבה, היה מוטל בראש חוצות ויתקלסו בו הנערים; והעוברים אמרו: ראו, אביהם של אלה מגואל באשפה.  וכל אשר עשו, לעצרו משתיה, לא הועיל להם.  באין גרה בכיסו היה עוזב את הבית ובערב שב והוא שתה לשכרה; ולא ידעו מאין לקח לו את הכסף לתתו במחיר היין.  הם כלאו אותו מדי פעם בפעם בחדרו בבוקר, ואחרי-כן מצאוהו שיכור, כי הטמין לו בחור אחד כד יין; והיה כאשר קנו יין לשבת, שתהו אביהם בטרם קידשו עליו.  לא היתה חכמה ועצה לעצור בעד תאוַת אביהם הזקן; והוא אז כבן שבעים.  הגיע גם לבורות.

ויאמרו בניו: מה זה עשה לנו אלהים ואבינו שיכור? זה רב מכוחנו, לשאת אותו ואת צרכיו, ולנו נשים ובנים, שמזונותיהם עלינו; טוב להספיק להם מלתת כספנו לבהלה.

ויהי בראותם, כי אין מזור ואין תרופה לזקן, ויחרשו עליו רעה ויקחו מאדונם שכרם לשלושה ימים ויקנו בו יין ישן ומשׁכּר ויתנו אותו לאביהם.  ויהי כאשר כילה לשתות, ותיפול עליו שׁינה עזה ויהי כמת.  ויקראו לשכנים, לאמור: ראו, הנה מת עלינו אבינו.  ויטהרו את גופו וילבישוהו תכריכים וישימו אותו בארון וישאוהו לבית-הקברות, הרחק מן העיר, ויעמידו אותו במערה, וישובו לביתם, וירא אלהים!

בלילה ההוא עברה אורחת-ישמעאלים בדרך, והם באים מארץ אשר שם ברכת טוב וגמליהם נושאים נאדות-יין רבים וכל מיני מגדים ופרי; וילוּנו האנשים באהליהם, כי עייפים הם.  ויתגנב איש עובר בלאט ויקח נאד יין משוּמר ושק מלא פרי מגדים ויסתר אותם במערת בית-הקברות.  וישכימו האנשים בבוקר וילכו לדרכם.

ויהי ביום השלישי, וייקץ הזקן משנתו הארוכה וירא והנה הוא שוכב בארון בכוך בתוך קבר, ויתמה על החדר הקטן הזה ויקרא ולא ענוהו, ולא שמע קול אדם.  ויקם, כי רעב היה וצמא, וירא והנה נאד-יין עומד למראשותיו ומגדים מתוקים בצדו; ויאכל וישת וישמח מאד, על כי אינה לו אלהים את אלה ויחל לזמר.  מה חסר עוד לבן-אדם!

וביום ההוא ניחמו בניו על מעשיהם ויאמרו: נלכה-נא ונראה, מה היה לאבינו הזקן? וילכו יחד.  ויהי כי קרבו אל בית-הקברות, וישמעו קול מנגן מתוך המערה ויתמהו ויאמרו: העת תחית-המתים הנה זה באה?

ויגשו אל הקבר, ויראו את אביהם יושב לפני המנות המונחות לפניו ומיטיב לבו ביין, ויפלו לרגליו ויאמרו: חטאנו לך, אבינו, ועתה ידענו כי לא יזנח הבורא את בריותיו והוא ממציא לכל בריה את אשר היא מבקשת...

ויקח הבכור מעליו את השמלה אשר על שכמו וישימה על התכריכים של אביו ויובילוהו שניהם לביתם, ויאמרו לאנשי הרחוב: הנה קם אבינו ויחי.  ומאז כבדוהו בכל לב, וייטב אלהים להם ויתנו לאביהם את כל משאלותיו, עד כי הלך באמת לארצות החיים, ויקחהו ה' אליו.

 

ה

מֵעֹנִי  וְלֹא  מֵעֹשֶׁר

לפני ימים רבים חי באחת המדינות איש חסיד וירא-אלהים מאד ואת מצווֹתיו שומר, והיה האיש ההוא עני ומדוכא, בלי מזון ומחיה ובחוסר-כּל; והוא לא התאונן על גורלו וגם לא הרגיש כלל במחסוריו, כי חי רק באלהים ובעבודתו אותו.  בבוא היום ובעברו היה מתפלל לריבון-העולמים ולאדוני-האדונים בזמירות ובהלל, כאילו לא חסר כלום משולחנו של מלך.  והיתה תפילתו עולה לפני כסא-הכבוד, כמו התמיד, שהיו מקריבים על גבי המזבח.  ואם עבר איש ונתן לו דבר-מה, לא קיבל; ואם ביקשהו אדם ללון בבית בחורף, לא חפץ במחסה והיה לן תחת כיפת-השמים, כאחת מחיות-השדה.

אבל דבר אחד המר את רוחו, כי לא היה לו עוד כל לבוש.  וכאשר נקרעה גם שארית חלוקו האחד, לקח עלה לכסות בו את ערוָתו, ויבּול בבוא השמש.

ויאמר אלהים לכוהן צדקו: אליהו עבדי! כבר נתמלאה סאת עניוֹ של חסידי זה.  לך והושע אותו והביאהו על נחלת בני-אדם.  וילך אליהוּ במצוַת שולחו, וישמור לו עד כי סיים תפילתו; ולאחר שסיים, ניגש אליו ואמר לו: שלום עליך, רבי! והחזיר לו שלום.  אמר לו אליהו: אם רצונך בזה אַלוה לך ארבעה זהובים וכיסית את מערומיך, וימאן החסיד לקחתם מידו.  ויפצר בו מאד ויאמר לו: לא חסד אני עושה עמך, ורק יהי-נא זה כפקדון בידך; וכי אדע אני מחסור, אז אבוא אליך והשיבות לי את אשר נתתי לך.  ויאמר החסיד: חי האלהים, אם מיום עמדי על דעתי נהניתי מאשר לאחרים ואם לקחתי מאשר לאחרים; ואם עתה אני עושה כדבר הזה, הלא רק כי נואלתי וקטונתי לבקש לי לבוש לגֵוי.  ויפול על פניו ויבך.  ואליהו עלה בסערה השמימה.

ויקם החסיד ויקח את ארבעת הזהובים, אשר הניח העולה על הצור, וימהר אל השוק ויקל לו טלית.  ויהי כאשר שם אותה על כתפו, וירא אותו עובר, ויגש אליו ויאמר: טליתך מצאה חן בעיני; אם טוב עליך, אתן לך תמורתה חליפות בגדים אחרים ועוד עשרה שקלים; ויענהו בעל הטלית: מה לי ולכספך? ויאמר הזר: קח מאתי את אשר אני נותן לך ומצאת את דרכך.  ויחשוב החסיד ויאמר אל לבו: אקחם מאתו ואעשה גם אני חסד עם אחרים.  ויתן לו את טליתו, ויקח מידו את חליפות-הבגדים ואת עשרת הכסף וילבש את חילפת-הבגדים האחת ואת השניה מכר בעד עשרה כסף.  אחרי לבשו את הבגדים אמר לשכור לו גם חדר, להתגורר בו, וישכב בלילה ההוא על מיטה מוצעת, וייטב לגופו.  וישכם בבוקר ויתפלל ויודה את אלהים, ויאכל היום וישׂבע.  ויהי כעבור ימים, והוא החל לעסוק מעט בישוב-העולם, וילמד לדעת את דרכי החיים ויעש חיל, לקח לו אשה ויבן בית.  ויפרוץ האיש ויעש עושר יתר מאז.  ויוָלדו לו בנים ובנות ויקן לו עבדים ושפחות, שדות וכרמים, ונתקיים בו: מקימי מעפר דל, עד למרומי השמים.  וברבות הימים, ויגדל עשרו עד לאין קץ ויהיו לו אוצרות מלכים.  כנקדימון בן גוריון פרשו לו מתחת צעדי רגליו, בלכתו מביתו לבית-המדרש, כלי מילת ובאו עניים וקיפו אותם.  מה לא יכול האדם להשיג, אם אלהים יצווה לו את הברכה.

עוד לבו נאמן עם אֵל מושיעו, ויעבוד את האלהים כתורה וכמצוה, ואולם חסר לתפילתו עתה אותו הרוח, שהיה לה בימי עניוֹ ומרודיו, ולא היתה עוד כקרבן תמיד, כמאז ומקדם. 

ויהי היום ויבוא אליהו הנביא עוד הפעם לאדמת האדם וישם פניו ויעמוד על פתחו של העשיר ויבקש ממנו ארבעת הזהובים, אשר נתן לו, ולא היכרהו זה כלל וידבר אליו בגאוה, לאמור: ואם ארבע סאה דינרי זהב הלויתנו פעם, הרי כפלים לפניך! ויאמר ההלך: לא, אדוני, אל תפחית ואל תעדיף: תן לי את ארבעת שקלי ואלך לי.  ויתן לו בעל-האוצרות את השקלים המעטים ויעָלם המקבל ואיננו...

ומן היום ההוא איתרע מזליה של העשיר.  מתו שני בניו, נצטערו שני לוקחי בנותיו ונסתאבו כלותיו..  הבקר היו חורשות והאתונות רועות, ותפול עליהם מחנה ותקחם, אש נפלה מן השמים ותבער בכרמיו, ברד ירד והכה בשדותיו.  בכל הונו ורכושו באה מגפה אחר מגפה, כמו לאיוב בשעתו.  ובזמן קצר נתדלדל כל-כך, עד כי לא נשאר לו מכל רכושו, בלתי אם מעיל אחד לבשרו; וגם אותו קרע בצערו ויאמר: ערום הייתי וערום אהיה שנית.  ואז שב לערימות החול וישב שם ויחל לעבוד את אלהים כבתחילה ולא חטא עוד בשפתיו, וערב ובוקר עסק בעבודת הבורא ובעשות נחת-רוח ליוצרו. 

ויאמר אלהים: לא אוסיף עוד להעשיר את האדם ויעבדני לעולם!

 

ו

בְּמֻפְלָא  מִמְּךָ  אַל  תִּגַּע

באחת הערים בארץ ארם חי איש אחד, גדיאל.  והוא התגדל על כל אחיו ואנשי-עירו, אשר התהלכו בתום ויעבדו את האלהים בפשטות ובלי התחכמות ולא ביקשו להם נתיבות רבות, ויתחכם וינשא לבו לדרוש בכל חכמה נסתרה ובכל דעת נשגבה, ויעז לרדת לתעלומות-הטבע ולגלות את הלוֹט הלוֹט; ולא ידע כי אלהים שׂם לו סתר-פנים ולא יחפוץ, כי מעשה-ידיו יהיה כ"אחד ממנו", לדעת חיים ומות בבריאה, כי הן רק לו לבדו פתרונם.

 ותבוא עת ויחשק האיש ללמוד שיחת חיות ועופות, נוסף על דעת טבע האדם, ויצא היערה וישם לו שם את מלונו וינזר מכל חברת בני-אדם, ויתבונן חרש לחיי החיות למינן ולטבע כל עוף למינהו, עד כי החל להבין את לשונם, ויתגאה ויאמר: חכמתי וירוַח לי, מי יקום עתה נגד בינתי ויעמוד הכן מולי?

ויהי היום בעלות הבוק, והנה שני עורבים אחים קמו איש באחיו, ובריבם ויקם האחד על השני ויהרגהו בחמתו ויפול הנרצח מתבוסס בדמו.  וירא הרוצח את אשר עשה ויך לבו אותו, ויספוק בכנפיו אחת אל אחת מרוב צער ובאין לו מנחם.  ויבוא בן-נשר מלכו ממרום וירא אותו מקונן במר נפש.  וירחם עליו ויאמר לו: הירגע, בן-ארצי, ואל תאמר: ארד אל אחי שאולה, כי הנה שם בירכּתי העיר צומח דשא עשב, אשר לו הסגולה להחיות מתים, מהר שמה וקח ממנו מלוא פיך ושׂמתו על פצע אחיך וישוב רוחו אל קרבו.  ויעף העורב אל המקום; ובעוד רגע שב ועשב כרתי, נותן ריח, בפיו, ויגע בו פעמַים במקום הפצע של ההרוג, ויעל עליו קרום ויתעורר המת ויקם על רגליו ויחי, וישאו שניהם אברותיהם ויעופפו במרחבי השמים.

וגדיאל עומד ומשתומם ויאמר: עד הלום באתי, לראות את הפתח המוביל מן המות לחיים, ויתאזר וילך לחפש גם הוא אחרי פרי החיים, וילך מהלך שבעה ימים ויבוא עד לקצה היער וירא ערימות עשב ומראהו כמראה העשב אשר הביא אתו העורב, ויקח מהן וישם בכליו וישמח מאד ויגבה לבו.  עלה בן-אדם על מרומי הדעת ונדמה לעליון!

ויהי בלכתו, וירא והנה אריה גדול מונח מת למעצבה על אם-הדרך, פיו פתוח ולשונו שלוחה ונמלים ופרעושים זוחלים עליו ויתענגו על דשנו.  ויאמר לנפשו: אנסה-נא בעשב אשר לי, אם יקום זה ויחיה; ויגש אליו ויקח מן העשב אשר בידו ויעבירהו על עיני המת אחת ושתים.  ויפקח האריה את עיניו וייקץ משנת-מות וירם ראשו ויקם על רגליו ויתנודד וינהום וירם זנבו ויצעד קוממיות, כמלך שחזרה לו עטרתו וגבורתו והכל תּוּכּוּ לרגליו.  וירא והנה אחד ממשפחת האדם עומד קרוב לו, ולא ידע, כי איש חסדו הוא, ויבלעהו וינעם לחכּוֹ, כי לא אכל זה ימים רבים, וישׂבע וילך לראות ברחבי מלכותו.

 

ז

לְצַדִּיק  וּלְרָשָׁע

ויהי בעבור המלך אדרינוס עם גייסותיו למלחמה, ראה איש עברי זקן מאד נוטע נטיעות-תאנים, קרא ואמר לו: בן כמה שנים אתה? השיבו העובד: בן מאה שנה עבדך.  התפלא אדרינוס ואמר: בן מאה אתה, ועוד אתה עמל ונוטע נטיעות, שלא תאכל מפירותיהן.  אמר האיש: כשם שעמלו אבותי בעדי, כך עמל אני בעד הבאים אחרי.  נפרד המלך ממנו בשלום.  ויהי בעשותו מלחמה שלוש שנים, ויכבוש עמים ומדינות רבות, שב עם כל מחנהו בדרך אשר בא בו.  בתוך כך גדלו עצי-התאנה ועשו פירות יפים; נטל מהם אותו זקן סל מלא על שכמו, השכּים ויצא ובא עמו לפני המלך.  אמר לו המנצח: מי אתה ומאין תבוא? המביא: אנכי הנני האיש, אשר נטעתי נטיעות-התאנים, בצאתך למלחמה, והנה זיכני ה' לראות פירותיהן, ואומר להביא מהם מתנה גם למלך.  מיד ציוה אדרינוס ליטול הפירות מסַלוֹ ולמלאהו זהב.  התפלאו עבדיו על הדבר הזה, כי ידעו את קשי לב מלכם לעם היהודים.  השיב ואמר להם: "מי שבוראו מכבּדוֹ, אני לא אכבּדוֹ?"

היה לזקן ההוא שכן אחד רע-מעללים, והוא עצל במלאכתו.  כיון שמעה אשתו מה שעלתה לבעל-התאנים, אמרה לבעלה: אחרים מתעשרים מפירותיהם, ואתה יושב בחיבוק-ידים.  התעורר האישלקח גם הוא סל מלא תאנים מגנו, הטעינו על כתפו והלך ובא לפני אדרינוס המלך.  אמר לו אדרינוס: מה לך אלי? השיב ואמר: שמעתי, כי אדוני המלך אוהב תאנים הוא ושוקל זהב מחירן, על-כן הבאתי לך גם אני מהן בסל הזה.  ויצו המלך להפשיט אותו ערום ולהשליך לו פירותיו בפניו.  לא יזכה רשע כצדיק.

 

ח

לְהָרַע  וּלְהֵיטִיב

היו שני בני-אדם חברים, אחד פּיקח ובריא כל ימיו ואחד עיור בשתי עיניו וחשכו לו מאורות העולם.  היה הסומא נסמך תמיד על חברו הפּיקח, כי לא ידע ללכת לבדו; ויהי ברבות הימים וילא הפיקח לעשות עוד כזאת ויאמר לרעהו האומלל: התחת אלהים אני, להיות לך לעמוד-האור? נלאיתי נשוא אותך ואת עמלך.  ויצר הדבר לעיור ויאמר: אלהי ישעי, למה זה תעזבני! ויהי בהיותם בשדה וירעבו ללחם, היו לפניהם כמהין ופטריות רבים בעלי סגולות שונות, פשטו את ידיהם, תלשו מהם ואכלו מהם.  ויהי כאשר כילה הבריא לאכול, חשכו עיניו ותעוור, כל-כך פעלה עליו חריפות הכמהין; תחת זה פעלו מיני הכמהין האחרים על חברו לטובה, התחיל לשפשף בעיניו, והנה נפל התבלול מהם, ועולם מלא אור וחסד נפתח לפניו.  קמו ללכת, ולא ידע עוד מי שנתעוור לכוון צעדיו על ונסמך על רעהו, שהיה עד עתה סומכו.  כן המה דרכי אלהים!

 

דִּבְרֵי  חָכְמָה

א

הַמְּאַסֵּף

היה מלך חסיד אחד, שעמד בשנות-בצורת וביזבז כל אוצרות המלכות לעניים ולא הניח לעצמו מאומה.  חברו עליו בני-ביתו וכל רבּי-המדינה, שריו ועבדיו ואמרו לו: אבותיך, שישבו על כסא המדינה לפניך, יסדו את כל האוצרות הללו, וכל אחד הוסיף בבית-הגנזים על של אבותיו; ואתה עמדת ופיזרת כל העושר, השמור לנו, בפעם אחת, ולא חשבת בדבר הזה, כי הנך הורס מה שׁבּנוּ הם, כי הנך מבטל מה שיסדו הם; הגד, אם ישרו מעשיך? עמד הוא ואמר להם: לאא מפזר אני, כי אם מאַסף; לא סותר אני, כי אם בונה; לא מבטל אני, כי אם מקיים.  – אבותינו אספו כסף וזהב למכביר ויניחום כאבנים, מבלי חיים ומבלי הביא פירות לעולם; ואנכי נתתי מהם לאיש איש כפי חלקו, יוסיפו לעסוק בהם ולבנות את ביתם, נמצאו מביאים המה ברכה למדינה וגם יישרו את דרכם וייטיבו לאחרים.  אבותינו גנזו למטה, מה שמצאו על ימין ועל שמאל, בצדק ולא בצדק, ויסגרו את השער בפני כל המטמונים; ואנכי נתתי את מפתחם ביד כל אחד ואחד; הם גנזו נפשות ועצרו בעד נפשות, ואני נתתי חיים לרבים מאתנו, הלא הכל שלו, ושלכם ושלי – שלו.  מיד נפלו לפנים אפים ארצה ואמרו: צדקת, מלכנו, צדקת!

 

ב

יַין  בִּכְלִי-חֶרֶס

חכם אחד היה בישראל, והוא מלא דעת ותבונה, יודע הרבה לשונות ומשפטי עם ועם, אבל גיבּן היה ופניו מכוערים ולא חנן אותו אלוה באיקונין יפה.  ויהי בבואו לרומי, עיר בירת העולם, היללו את חכמתו לפני בת-המלך וַתצו להביא אותו לפניה.  ובדברה עמו מצאה, כי לא הגידו לה גם אחת על שבע מחכמתו ותשתומם על רוב השכלתו.  ויהי כאשר התרועעה אתו יום יום, והמה מסיחים בעניני מדע ותהלוכות-תבל, אמר לו פעם: אל יחר לך, אם אומר, כי עליך אומר המשל: חכמה מפוארה בכלי מכוער! אמר לה החכם העברי: ידעת, כי הרבה אוצרות יין לאביך המלך, באיזה כלים הוא שומרם? ענתה בת-המלך ותאמר: בכלים של חרס יינותינו נתונים.  אמר הוא אליה: כל בני עלמא משימים יינם בכלי-חרד, ואביך, מלך-המלכים, גם כן יעשה כן, האם לא ראוי והגון, כי ישימם הוא בכלי-כסף ובכלי-זהב? שבה בת-המלך לביתה וציותה לעבדים ולממונים על היין, כי יריקו היינות מכליהם לתתם בכלי כסף וזהב.  למחר עשה מלך סעודה רבה, ונמצא כי החמיץ כל היין.  בדק המלך וימצא את יינו ניתּן בכלי-כסף; ויחר אפו ויאמר: מי ומי אשר מלאוֹ לבו לעושת את הדבר הזה? אמרו לו עבדיו: בתך ציותה לנו לעשות כן.  קרא לבתו ואמר לה: איך עשית כדבר הזה, לפקוד לתת יין בכלי-כסף? ענתה ואמרה: אדוני אבי, חכם-היהודים יעצנו זאת.  שלח וקרא לו ושאלהו לפשר הדבר.  אמר החכם אליו: מלכי ואדוני, כך וכך אמרה לי בתך, וכך וכך עניתי לה.  אמר לו: והלא ראינו חכמים גדולים, והיו גם בני יפי-תואר? ענה ואמר לו: לוּ היו מכוערים כמוני, ולא סיח יפים את לבבם כלל, כי אש עוד חכמו יותר.  ויאמן לו המלך וישלחהו לביתו ברוב מתנות.

 

ג

הָאוּמָן  וּמַעֲשֵׂהוּ

תלמיד אחד שב לביתו מבית רבו במגדל-עדר, והיה רוכב על החמור על שפת הים, וגם רוחו טובה עליו, כי למד תורה הרבה והִרבּה לאסוף דעת ושכל; והוא גם אדם טוב-תּואר ובעל קומה זקופה.  לפתע ראה אדם אחד, מכוער מאד וגב מלפניו ומלאחריו,, בא לנגדו.  קרא לו האיש לשלום ולא החזיר לו, ואמר לו: כמה מכוער אתה, שמא כל בני-שבטך מכוערים כמוך? אמר הזר אליו: איני יודע להשיבך נכונה, אבל אם אמנם כל-כך מוּשחת הפנים והגֵו אני, לך אמור לאומן שעשני, כמה שחית אותו כלי לעשות.  וידע התלמיד שחטא, ירד מעל החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: אוי לי שנוקשתי באמרי-פי; ואתה מחול וסלח לי, כי הלבנתי פניך.  ולא אבה האיש סלוח לו.  כה הלך אחריו, הלוך ובקש, עד שבא לעירו ולבית-אביו.  יצאו בני-עירו לקראתו ואמרו לו: בואך לשלום, רב ומורה! אמר הגיבן: למי אתם קוראים רב? ענו ואמרו: לזה שבא עמך.  אמר הגיבן: אם זה הוא רב, לא ירבו כמותו בישראל.  ויחר אפם בו ויאמרו: איך תזיד לדבר כזאת על איש יודע תורה.  ויפנו כה וכה והדובר איננו.  סיפּר להם התלמיד כל אותו מאורע ואמר: איני כדאי עוד לכבודכם.  וישב לה' בכל לבו ולא דיבר עוד סרה במעשיו.

 

עוֹד  דִּבְרֵי  חָכְמָה

א

בְּנוֹ  שֶּל  רַב  כַּהֲנָא

איש חכם היה בימי התלמוד והמדרש, ושמו רב כהנא.  ויקח לו אשה, אשר אהב, ולא היו להם בנים ימים רבים.  ויצר הדבר מאד לאשה, כי הנה תורה לא למדה ולא היה לה במה לבלות את הזמן, כמשפט בעלה, ותתפלל לה'.  וישמע ה' בקולה ויפתח את רחמה ותהר ותלד בן ותקרא שמו: סליק.  ותגדלהו, ויהי נער יפה-תואר ותם-לב.  ויהי כי גדל הנער ויהי לבן חמש, ויחזק אביו בידו, ויאמר להוציאו מן הבית והלאה ללמוד תורה.  ויכמרו רחמי האם על בנה היחיד, כי ילָקח מאתה ותעמד פניה ותאמר: אנה אתה מוליך את הרך הזה, והוא יחיד לנו.  ויאמר אישה הרב: ליחידו של עולם אני מקריבו וחפץ אנכי להרגילו בתורתו.  ותאמר האשה: חי נפשי, אם לא המות יפריד בינינו, כי בנפשי הוא לשלוח את בני החוצה; לא ילמד תורה ולא ידע לעשות בכל מלאכה ואתנו ישב כל הימים ומפּתנו יאכל.  ויחר אף בעלה בה ויאמר אליה: הושיטי נא את כתוּבּתך ואתן לך את אשר התניתי עמך.  ותאמר האשה: מה מום ראית בי, בעלי, לשלחני מעל פניך, והן לא מצאת בי ערוַת-דבר.  ויאמר האיש: אין מום גדול מזה, כי תמנעי את בנך מתורה וממעשים.  ותאמר האשה: האם אין דרך אחרת ללמד את סליק בננו תורה, בלתי אם ילך מביתנו? לך החוצה ומצא לו רב ומלמד והבאת אותו אלינו וישב אתנו, ואני אשרת אותו, וכל מחסורו יהיה עלינו.  וייטב הדבר בעיני רב כהנא, לעשות רצון אשתו, ויצא לשוק העיר וירא, והנה חכם עומד שם לבוש טלית וציציותיה סרוחות.  ויאמר החכם אליו: שלום עליך, רבי! וישב לו רב כהנא: שלום לאדוני! אי מזה אתה ומה שמך כי עדא? ויאמר לו: אליעזר זעירא שמי.  ויאמר לאליעזר: ורוב תורה וחכמה ידעת, כאשר נראה מלבושך? ויאמר האיש: כן, למדתי תורה הרבה וגם אוכל ללמד אחרים.  ויקראהו רב כהנא אליו הביתה.  ותגש האשה  לאורח לחם לאכול ויין לשתות.  ויהי כטוב לבו, ויאמר אליו הרב: האם תקבל עליך להישאר בביתנו ימים רבים ולא תפקוד את ביתך כלל ותשב וּתלמד את בני מכל התורה והחכמה אשר ידעת, ולא תשאיר דבר בללך, אשר לא תלמד אותו? ויאמר המורה אליעזר: חפץ אנכי לעשות כדבריך, ותנאי אחד מתנאיך לא יפול.  עמד רב כהנא וכתב לאליעזר שטר התקשרות, כי הוא מקבלו למורה לבנו לעשרים וחמש שנה; ועמד רבי אליעזר וכתב שטר כזה מצדו ונתן לרב כהנא, ויחתמו שניהם את שמם: זה על שטרו וזה על שטרו.

ויבנו לרב ולתלמיד עליה אחת, ושם ישבו שניהם יחדיו וילמדו בתורה ובחכמה כל הימים.  אין דבר אשר לא חקרו ולא דרשו בו, ולא עזבו כל השנים את פתח העליה, קיץ וחורף.  הרב לא כיהה בתלמידו והתלמיד לא המרה את פי הרב; וכה עברו להם שם לדעת ולמחקר שנה שנה, עד תום ימי דור שלם.  ויהי במלאות שלושים שנה לחיי סליק ועשרים וחמש שנה ללימודיו, ויפתח אליעזר את העליה וירד למטה ויאמר: גמרתי את מלאכתי, אדוני, ותן לי את שכרי.  וישקול לו רב כהנא אלפּים וחמש מאות שקל זהב, מאה זהב לשנה, וזה היה כל רכושו אשר אתו.  – ויברכהו המורה לשלום וישק את מזוזת הדלת הבית וילך לדרכו.

ויהי בצאתו וילבש סליק מלבושים יפים ויתעטף בטלית נאה, וילך לראות בשוק העיר ומלואה ולהתבונן בדברים אשר ברא אלהים בעולמו.  וירא בני-אדם מוכרים וקונים ולא הבין, מדוע יתן הלז את שלו לחבריו? וירא רוכבים על גמלים ולא ידע, מדוע לא ילכו ברגל? וירא אנשים מושכים בקרון – ופליאה דעת ממנו, מדוע ישאו במשא הזה? ובלכתו כה וכה ויצמא למים, ויפגוש באחד מבני-משפחתו הנושא בקבוק מי-ורד וקורא: מים קרים על נפש עייפה, צלוחית אחת בקסקס*, אשרי השותה! ויקרא סליק למוכר-המים ויאמר אליו: השקני-נא מן המים אשר בידך.  ויאמר הנושא: תן לי קסקס אחד ושתה אדוני; ויאמר אליו: חכם אני ולמדתי עשרים וחמש שנה חכמה ודעת, ולא תשקני? ויען בעל-המים ויאמר: אם חכמת – חכמת לך, לך נתן אלהים לב להגות בחכמתו; ובלבי שׂם לשאוב המים, להעמיסם על כתפי ולמכרם ולפרנס בזה את ביתי.  ולא אבה לתת לו מים לשתות חינם.

הלך סליק לביתו בפחי-נפש, ויסר מעליו את בגדי החמודות ויאמר לאביו ולאמו: כל התלמוד והחכמות, אשר לימדתם אותי ימים רבים, לא יכלו להמציא לי אף צלוחית מים בצמא.  הא לכם בגדים אלו והניחוני ואלמד מלאכה, אשר תחיה את בעליה.

ורב כהנא חכם היה ולא כעס על בנו, על מאסוֹ בחכמת חכמים ובתורת ה', ויאמר לו: כטוב בעיניך עשה.  אבל הגש-נא אלי את הארגז הקטן הזה, העומד בחוֹר הכותל; שם מרגלית אחת, אשר נשארה לי עוד משׂכר-הלימוד ששילמתי בעדך, לך וקח אותה ולך לשוק והחלף אותה בדמי זהב ותן המחצית לי ולאמך, והיתה לנו לימי זקנתנו, ומחצית תהיה לך לצרכך, בשעת דחקך, כי אולי הכסף יענה את הכל.  אבל אבקש ממך, אל-נא תמכרנה או תחליפנה אצל השוּלחני אשר תפגוש ראשונה, פן ימעט במחירה; ורק תלך מקונה לקונה וממחליף למחליף, וזה אשר יגדיל במחירה באחרונה, וידעת כי לא ירבה אחר עליו, לו תתננה ולקחת ממנו את החילופים בידך.  וילך סליק ויבוא לשוק האחד ויראה לסוחר במרגליות את המרגלית אשר בידו, ויאמר לו הסוחר: במחיה אתן לך עשרה כסף; ויעזבהו ויגש אל השני, ויאמר לו זה: רעי רימה אותך, עשרים כסף תקבל ממני בעד האוצר; והלך מזה ובא לשלישי, והוא נתן לו ארבעים כסף, והרביעי חפץ לתת שמונים, החמישי – מאה; ואולם העשירי כבר נתן אלף זהב וחלפן שכנו – שני אלפים.  וירא כי כל שולחני חדש מרבה לתת מחברו, וכל אחד נותן את השני לרמאי, ויאמר לנפשו: עד עולם, סליק, לא תדע שויה האמיתי של אותה מרגלית.

ויוָאש ויבא את מהרגלית לאביו בחזרה ויסַפּר לו את כל הדברים אשר קרוהו, כי לא יכול למכור את אשר נתן לו.  ויענהו אביו לאמור: לא נתתי לך את המרגלית הזאת למכרה, כי אם לבעבור תלמד דעת, אשר בכל עשרים וחמש השנים לא למדת: אם המרגלית לא ידע אדם מחירה, תורה וחכמה – על אחת כמה וכמה.  ועתה צא וחשוב, אם טוב לאדם להחליף דבר שאי-אפשר להעריך מחירו בדבר שימוד לפי יגיע-כפים ויש לו קץ? – – –

 

ב

הַשּׁוֹאֵל

שני חכמים מרבּי-התלמוד הלכו בחוצות ירושלים ופגשם אדם אחד, חולה מאד; ניגש ואמר להם: מוֹרי ורבּי התורה, הגידו לי במה אוכל להתרפא מחליי וירוַח לי? ענו ואמרו לו: לך וקח עשב פלוני ופלוני ושים אותו במים ושתה ממנו כמלוא לוגמך, וסר חליך מעליך.  עמד ושאל עוד: רבותי, מי הכה אותי בחלי זה? אמרו לו: האלהים ממעל.  אמר להם: יד ה' היתה בי, ואתם תיכנסו לרשות שאינה שלכם; הוא הכה ואתם מרפאים, הוא עשה בי כך, ואתם רוצים לחבוש את המכות; האינכם עוברים ועושים נגד רצונו, אתמהא? אמרו לו: ומה מלאכתך, איש ידוע חלי? אמר להם: עובד-אדמה אני והרי המגל בידי.  אמרו לו: מי ברא את האדמה? אמר להם: אלהים, יוצר הכל.  אמרו לו: ואתה תיכּנס ברשות שאינה שלך ותחרוש את אדמתו; היא מוציא פירות מעולמו ואתה תקצצם ותלקטים? ויבן כי צדקו ממנו ואמר: עפר אני תחת כפות רגליכם, מורים וחכמים.

 

ג

שְׁקָצִים  וּרְמָשִׂים

פעם אחת בא חכם אחד מישראל, מבני-הסופרים, לכרך גדול של בני-האומות.  בא אליו חבר ואמר לו: סופר אתה משבט העברים? אמר לו: כן, מהקטנים שבחבורה אני.  אמר לו: שאֵלה אחת לי לשאול אותך, ואם תשיבני עליה אשלחך לביתך לשלום, ועוד אתן לך מתנות רבות.  אמר לו: שאל.  ישב ושאל את החכם העברי ואמר לו: אתם אומרים, כי אל אחד, יחיד ומיוחד ברא את הכל, והכל לתכלית ברא ובכוָנה ידועה ברא, מפני ברא ברא שקצים ורמשים מאוסים בעולמנו? פתח החכם ואמר: אלהים דיין הוא, אלהים קדוש וצדיק וחסיד ואמת הוא, אלהים הוא חי וקיים לעולם ולעולמי-עולמים, הוא נכיר בראש ובסוף, מגיד מראשית אחרית, ומקדם – אשר לא נעשה, יודע מה שנעשה ומה שעתיד להיעשות; הוא צופה בין לטובה בין לרעה ובחכמתו ובתבונתו ברא את עולמו והכינוֹ, ואת האדם הושיב בו לעבדו, לשמור את מצווֹתיו ולהכיר את אדנותו; הלא זאת היא המטרה האחרונה של כל החיים ושל כל המציאות, וכל העמל, שעמל להוציא את ההויה מתּוהו ובוהו, ויצר את הכל על האָבנַים.  אבל כיון שרבו משפחות האדמה ונפרדו בני-אדם לגויים ולשבטים, ללשונות ולארצות, שכחו את  יוצרם ופועלם; הלז עובד לחמה והלז ללבנה, למעשה-חושב בכסף ובזהב ובנחושת והלז גם לעץ ואבן.  מַשכים האל הגדול בכל יום, מסתכל בעולמו ונמצא שחייב הוא כליה, וינחם ה' על אשר עשה את הכל ויצר לו על הכל ויאמר: מחה אמחה את כל החיים ואשיב הכל לימי בראשית; אבל כשהוא חוזר ומסתכל בבריות שפלות, בפרעושים וביתושים, בתולעים ובזוחלים, אומר לעצמו: הלא גם אלו נתיי חיים, והם חיים ופרים ורבים וממלאים את הארץ, למה אקנא בבריות, ולמה אענוש את אשר עשיתי? נתקררה דעתו של אותו שואל ויאמר: לא אוסיף לשאול במה למעלה ולמטה.

 

ד

סִפּוּר  יוֹסֵף  וְעֻזִיאֵל

פעם אחת הלכו יוסף ועוזיאל יחדיו בדרך, והנה נער לקראתם.  הוא בא מן היער הסמוך וחבילת-עצים על ראשו.  ויאמר יוסף לעוזיאל: עוזיאל אחי, בעצים שעל ראש הנער, הבא לקראתנו, יושב עקרב מסוכן, אבל אין לו רשות לנשוך את נושאו.  קרא עוזיאל לנער ויאמר לו: מה מעשיך היום ואתמול? ויען הנער ויאמר: כשהלכתי אל היער, היתה לי פת-לחם, שנתנה לי אמי לדרך, ונפגשתי עם יתום מבלי אב ואם ונתתי לו מפתי ואכלנו יחד.  בואו וראו איך ניצל זה מחבלי-מות.

 

שׁוּב  דִּבְרֵי  חָכְמָה  וּמְשָׁלִים

א

חָכְמַת  אִשָּה

בעיר צידון חי איש אחד עם אשתו ולא ילדה לו.  ויאמר לשלחה מעל פניו, כחוקות הרבנים, אם גם לא מצא בה ערוַת-דבר; והיא גם היא אהבתוּ כנפשה ויצר לה, גם לו, הדבר מאד.  ויהי ביום השילוחין אמר הבעל לאשה: ידעת, כי טובה אַת בעיני ולא אשלחך מרוע לב, אבל מה אעזה וחוק התורה ציוה עלי לפטרך ולקחת לי אשה אחרת.  בחרי לך כל חפץ טוב בביתי, בטרם תשובי לבית-אביך, וקחי אותו עמך.  אמר האשה אליו: בוא וראה, הן לקחתני בסעודת מאכל ומשתה, נעשה גם סעודה ליום פרידתנו ונשׂמח את עבדינו, בטרם נלך אחד מהשני.  ותעש האשה כּרה גדולה ותשׁכּר את בעלה, עד כי נפל ישן על כסאו.  ויהי כי נרדם, ותצו האשה לעבדיה הנאמנים, לאמור: קחו את בעלי ושאו אותו עם כסאו לבית לבית אבי, ויעשו כן.  וייקץ האיש בבוקר משנתו וימצא את עצמו בבית זר.  שאל ואמר: איה אני? באה אשתו ואמרה: בבית אבי הנך; וכי לא אמרת לי, כי כל דבר טוב ונאה אשא עמי, ומה לי יותר טוב עולם ממך? נתרכך לבו ואמר: לא אעזבך עוד לעלום.  – בא לפני רב ומורה אחד גדול, להתיר לו את הדבר.  ביקש עליו רחמים ויפקוד ה' את אשתו ותלד לו בנים ובנות.

 

ב

חָכְמַת  הַשּׁוֹפֵט

בעיר אחת חי איש עשיר אחד, בעל נכסים רבים ועבוּדה רבה, ולו אשה יפה וסרת-טעם ושמה יעל.  ותלד לו עשרה בנים ויקרא להם שמות כשמות עשרת השבטים הראשונים, מלבד יוסף ובנימין; אבל לא היו האחים שוים זה לזה וגם רוח שונה ויריבו תמיד יחד.  ויהי ביום אחד והוא יושב בחדרו, לעשות מלאכתו, שמע את אשתו מלחשת את רעותה בחדר השני ותרנן באזנה, לאמור: עשרה בנים נחשבו על הבית הזה, ורק את האחד אדע מבעלי.  וישמור את הדבר בלבו, לא קינא בה ולא הוכיח אותה ולא הגיד לאדם דבר.  ויהי בבוא עתו, עת כל אדם, ויצו את ביתו אחריו ויאמר: נתון תתנו את כלנכסי ואת אשר לי לאחד מבנַי, ויסגור עיניו וימת.  ויבואו ריבות-דברים בין הנשארים אחריו, אחרי קבורתוף וכל אחד מבניו אמר: אנכי היורש האמיתי, כי לא פירש האב למי ימזון מליו, אם לבכור או לצעיר או לאחד מיוחד שביניהם.

וילכו כולם אל הדיין שבעירם, רבי בנאה, הידוע לאיש חכם וחסיד ולא ישא פנים, ויגישו עצומותיהם לפניו ויבקשו אותו, כי ידין בצדק ויוציא לאור משפטם.  ויענם הדיין בהשכל, לאמור: לא תחת אלהים אני, לדעת את כוָנת אביכם ורזוֹ, ודבר זה לא יכריעו גם התורה והחוקים הכתובים; רק שני דרכים לפניכם, או כי תחלקו ביחד כולכם שוה בשוה, באשר לא נאמר מי היורש, או קחו מקלות בידכם ולכו לבית-העלמין והכו על קבר אביכם וקראו לו, כי יפרש לכם מה שסתם בחיים.  וירוצו כולם במקלותיהם לקבר אביהם המת, רק אחד מהם נשאר על מקומו ולא הלך עמהם ויאמר: מטוב שלא יפול בחלקי מאומה משאחריד שכונת אהי.  ויקם הדיין ויקרא: זה הוא היורש האמיתי והוא בן אביו! ותבוא אמו ותתוַדה על חטאותיה ותקרא: ה' הוא הצדיק ומסר דינו לעבדיו.

 

ג

אַזְהָרַת  עוֹבֵר

בימי החכמים ויודעי דרכי-החיים חי איש אחד ולו גן גדול, שהיה חביב עליו ביותר והיה עובד בו ים יום, ויעזקהו, ויסקלהו ויסר כל צרור ואבן מאדמתו.  פעם אחת היה מלקט בו ומשליך את אבניו מחוץ לגדר, מבלי שים לב להעוברים והשבים.  עבר עליו חכם אחד וקרא לו מעֵבר לגן: ריקה! מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך ואתה משליך דברים לרשות שהיא שלך? והלך לדרכו.  ליגלג עליו בעל-הגן ואמר לנפשו: איך קורא זה את גני, אשר טיפחתיו וריביתיו, לא-רשותי, ואת הרחוב, שאין לי בו כל נחלה, הוא קורא רשותי, אתמהא! לאחר ימים ירד אותו איש מנכסיו ואנוס היה בעניוֹ למכור גם את גנו זה; לאחר שובו מהשוק בעגמת-נפש, עבר דרך אותו רחוב, שהיה מסקל לתוכו, נכשל באבניו ושבר את רגלו.  וירא וידע, כי לא לחינם אמר לא אז עובר-האורח: הרי אתה מסַקל מרשות שאינה שלך, מעצור ומכשול, לרשות שלך.

 

ד

חָבִיב  כָּל  אָדָם

הרב רבי ינאי היה חובב את התורה ולומדיה ואויב לכל אלה, אשר לא קראו ולא שנו, וימאס בהם ובארחותיהם.  פעם אחת הלך בדרך, פגש בו אדם אחד, שהיה משופע ביותר ופניו גסים, ניגש ואמר לו: האכילנו רבי! שב עמו לביתו, האכילהו והשקהו והושיבו על שולחנו.  כשאכל אמר לו הרב: ברך! אמר לו: לא אדע ולא אבין בזה.  אמר לו: לא קראת מעולם? השיב האורח: לא.  שוב אמר לו: גם לא שנית? אמר האורח: לא.  הצטער הרב ואמר: אך לחינם האכלתיך והשקיתיך, ולא תדע דברי תורה.  השיבהו האיש, לאמור: כל בני-ישראל המה בני-התורה, וגם אלה אשר לא ידעו בה; עברתי פעם על בית-ספר ושמעתי נער אחד אומר את המקרא: תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב, ולא אמר קהילת ינאי וחבריו.  ידע רבי ינאי שחטא; ולא הוסיף עוד לבכּר את בני-התורה על בני עמי-הארץ.

 

ה

סַגִּי-נְהוֹר

רב ששת, הרב המכובד והנודע, היה סגי-נהור בשתי עיניו ולא ראה מימיו מאורות עולם.  בכל זאת היה גדול בתורה, מבין במדע ובתהלוכות-תבל, וגם היה איש שלם במידות, ויחבבו אותו כל מכיריו ויאהבו להתארח בחברתו.  פעם אחת היה על מלך אחד לעבור דרך עיר משובו, ויצא כל העם למקטן ועד גדול לראות בּפאר וההדר ויחכו לביתא המלך..  ראה אדם אחד לץ ורע-מעללים גם את הרב ששת עומד בין המחנה, ויהתל בו ויאמר אליו: רבי, בכדים שלמים הולכים לשאוב מים מן הבאר, כדים שבורים לנהר למה? אמר לו הרב: עמוד אצלי ותיוָכח, כי מיטיב אני לראות יותר ממך.  בתוך כך נשמע קול אופני מרכבות, והקהל הנאסף החל לקרוא: הנה המלך בא! הנה המלךבא! אמר רב ששת ללץ: לא המלך הוא זה, כי אם שר-הפנים שלו.  נשמע קול אופנים, והעם רועש: המלך כבר קרוב אלינו! יחי המלך! אמר הרב: גם זה אינו המלך, כי אם שר_הרכב שלו.  נשמע עוד קול רעש; התחיל גם רב ששת בעצמו לקרוא: יחי המלך! יחי המלך! וההמון גועש וקורא: יחי! יחי! ויהי בנוח העם, שאל האיש את הרבי: מנין לך כל אלה, להבדיל בין שר ובין מלכו? השיב אותו הרב: מתכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא!

 

עִנְיְנֵי  חָזוֹן  וָטֶבַע

א

חַשְׁמַל

"וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון, ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב ומתוכה כעין חשמל מתוך האש, ואראה ואפול על פני".

היה בימי התלמוד נער אחד מצוין, שהיה קורא בבית רבו בספרי החוזים ויחכם מכל בני גילו, והיה יודע טעמי-תורה, לדרוש בהם; ומלאכי-השרת מתקנאים בו, כי אין כמוהו, מיום אפסה נבואה מישראל.  פעם השכים בבוקר והוא לבדו בבית רבו, פתח בספר יחזקאל, נדחק למעשה-מרכבה וביקש לדרוש בחשמל, להבין בו; – ונעשה רעש במרומים, המו חיות-הקודש וינועו האופנים וכל צבאות השמים.

ויצאה אש מהנוגה העליון ושרפה את הנער.  בא רבו ומצא אותו מת, נפק ודרש במקרא: כי לא יראני האדם חי.

 

ב

אַבְנֵי  כַדְכֹּד

"ושמתי כדכּוד שמשׁותיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ"

ויהי איש אחד צדיק בימי התלמוד, ותתאַו נפשו לראות בין בעין את האבנים הללו, שעתיד ה' לבנות בהן את עיר ציון, בהקימו את שבות עמו שלישית.  ויהי בלכתו בודד ומבקש העתיד, נשא את עיניו וירא את אליהו התשבי בא מהר הכרמל, ויגש אליו ויאמר: שׂאֵני, אדוני, והראה לעבדך את אבני-הכדכוד, אשר תיארן ישעיהו החוזה.  ויען אליהו ויאמר: כדבריך אעשה לעת מועד, ויעזבהו.

עברו הימים ויחשוב הרב, כי כבר שכח התשבי את אמרות פיו.  באותה שעה פרשה ספינה אחת לידם, עמד סער גדול ותחשוב האניה להישבר.  היה שם, בין ההולכים בה, נער אחד מארץ העברים ושמו פינחס.  נגלה עליו אבא-אליהו ואמר לנער: אם אתה עושה את שליחותי, אמלט אניה זו בזכותך וחייתם כולכם.

השיב הנער לאליהו אמר: לכל אשר תשלחני, אבא, אלך, ואם גם בנפשי הוא.  ויאמר אליהו: אלהים יחנך, בני; לא את נפשך אבקש, רק זאת: והיה כי תבואו אל החוף, תלך ממדינה למדינה ומעיר לעיר, עד כי תבוא למקום מושב רבי אחד ליהודים; על פתח בית-מדרשו תעמוד ותקרא: מי כן בר רבי! מי כן בר רבי! והוא יצא אליך, והחזקת בשמלתו ותאמר לו: קום ולך אחרי.  תיכף תבואו במערה גדולה, שהיא מאחורי העיר לוד, ושןם תּראה לו אבני-כדכוד והגנוזות שם זה עידן ועידנים.  ויחדל אליהו לדבר ואיננו.  והנה קמה הסערה וישקטו המים; ויתפלאו האנשים על החזיון הזה, ולא ידעו, כי אלהים בתוכם.

ותבוא האניה ממחרת היום אל חוף מדינה אחת רחוקה; ויצא הנער ממנה, ויעש כאשר דיבּר לו הפלאי, וילך מעיר לעיר וממקום למקום ויבוא מקץ שלושה ירחים לבית מושב אותו צדיק.  הוא עמד לפני בית-המדרש ותּיפּעם רוחו בקרבו ויאמר בלבו, איך יאמין לי הרב הגדול הזה, ואני נער? והרבי ענוותן גדול הוא, ובקרוא לו הנער הזר, לא המרה את פיו וילך עמו.  המה באו עד לפני מערת לוד, ויקרא הנער שלוש פעמים: אבא-אליהו, ענני! אבא-אליהו, ענני! אבא-אליהו, ענני! נתבקעה האבן על פי המערה ונראה זוהר אבני-כדכוד ותבהק כל הככר מסביב.  ויבּהל הרבי למראה ההוא ויאמר: אין הדור עוד זכאי להן; ביקש רחמים, ונגנזו עוד פעם.

 

יְמֵי  הַמָּשִׁיחַ

א

ששת אלפי שנה הוי העולם, שני אלפים – תּוהו, שני אלפים – תורה ושני אלפים הבאים – ימות-המשיח וההכנה לביאת מלך-המשיח; וגם הוא יושב ומחכה.

ושבוע שהוא בא, מלחמות רבות מתפרצות בעולם וקמו עם בעם וממלכה בממלכה, מפני הרעה יאָסף כל צדיק; ובאים ומביאים קורות של ברזל ונותנים בצוארו של בן-דויד וכופפים קומתו.  ואז יפול לבו עליו לרגע, והוא מתאונן ומתאנח ואומר: ריבון העולמים! כמה יהא כוחי וכמה ישא רוחי וכמה תסבול נשמתי? הקץ לכל בשר אתה עושה ותשומם את בניך? עונה לו הקדוש-ברוך-הוא ממרומים: משיח צדקי, כבר קיבלת עליך מימי הבריאה, לשאת עליך עול עמי וסאת כל יסוריו, וכי גדול צערך מצערי, שגם לי אין בית ואין מקום מיוחד לעבודתי, ושבטי, אשר בחרתי לי משבטי הגויים, היה למרמס כל, די לעבד להיות כרבו! – עונה המשיח ואומר: חטאתי לפניך, בוראי, והנה אשא עלי אשר נטלתי עלי.  שומעים מלאכי-עליון וקוראים: אל אלהים, פדה עמך, כי בידך רב-פדות.  גם הקדוש-ברוך-הוא יתעטף ויאמר: יהי רצון, שיכבשו רחמי את כעסי ותבוא גאולה לעולם, – והנה קול השופר ישָׁמע.

ב

בא מלך-המשיח ועומד על ראש הר מרומים ונותן קולו עוז לכל אפסי ישראל: ענוים, הגיע זמן גאולתכם! ואור ה' עליו זורח, ומתקבצים מכל אפסים ללכת אל הר-אלהים.  ובני-העמים צריהם – חיל ורעדה יבוא עליהם, רגשו גויים ונבהלו, צירים יאחזום כצירי יולדה וידעו, כי באה פקודתם.  אמור יאמר אלהים: לא אשלם נקם לצרי, קומו ולכו גם אתם אל ביתי ואורכם בדרכי, דרכי חיי-עד.

שוב יפחדו בני-ישראל ויאמרו: שמא גם זו כגאולה ראשונה ושניה, שיש אחריה שעבוד-מלכות; וקול ברמה ישמע: אתכם אני לדורות! קץ הימים הגיע.  לכל אלה אשר בשמי יקראו!

באותה שעה קורא ה' אלהים לרוח צפונית ולרוח דרומית ואומר להם: בואו, כבּדו ורבּצו לפני בּנַי בכל מיני בשמים וריחות טובים מגן-עדן.  המשיח הולך בראש כחתן יכהן פאר, ומלביש לו אביו לבוש, שזיווֹ הולך מסוף העולם ועד סופו; וכורעים לפניו כל שבטי-הארץ וקוראים ומהללים: אשרי השעה שבה נברא! אשרי הבטן שממנה יצא! אשרי העין שחיכתה לו! אשרי הדור שלהם נתגלה! ריחו כממתקים, מפתח שפתיו – ברכה ושלום, שיחתו – נחת-רוח, הד לבו – בטחון ושלוה.

 

ג

אַפִּתְחָא  דְרוֹמִי

אפתחא דרומי רבתי, בשער-האשפה, יושב השליח ממרום בין דלים ורשים, מנוגעים וסובלי-חלאים; והוא עני מדוכא, כל גופו מצורע ועטיף הוא בבלויי-סחבות.  דממת-עצב במחנה מוכּי-אלהים; אין איש דובר דבר, אין איש מביט לרעהו, כי אם כל אחד מתגרד בבשרו, מתיר נגעיו ומקשרם יחד.  רק המשיח, "שרי חד ואסיר חד", יושב הוא דומם ונושא עליו עווֹנות ישראל.  האל הרחמן יקימוֹ במהרה!

 

ד

הָאוֹת

פעם הקיפו תלמידים אחדים את רבם בן-קיסמא, וישאלו אותו, לאמור: אימתי בן-דויד בא ועלה יעלה משפל שבתו, להוליך עמו קוממיות לארצו? ענה ואמר להם: מתירא אני לומר לכם אתהדבר הזה, שמא תבקשו ממני אות.  אמרו לו: חיינו, כי אין אנו מבקשים ממך אות אחר זה.  מיד נשען על העמוד ונשא עיניו למרום ואמר: לכשיפולשער-רומי ויבּנה ויפול עוד פעם, ולא יספיקו לבנותו, והנה פעמי המשיח נשמעים.  – כיון ששמעו תלמידיו כך, העיזו פניהם ואמרו: רבנו, תן לנו אות, כי אמנם כן יהיו הדברים.  אמר להם הרב: הלא הבטחתם אותי, שלא לבקש ממני אות.  אמרו לו: אף-על-פי-כן תן לנו אות.  אמר להם: אם כך תקשו לבבכם, הנה מי הנחל, הנוזל מסביב לנו, יהפכו לדם – נהפכו המים לדם.

כשמת אותו רבי אמר להם: העמיקו לי ארוני, שאין כל דקל בבבל שאין סוס של פרסים נקשר בו, ואין כל ארון וארון שבארץ היהודים שאין סוס מדי אוכל בו תבן בעת מלחמת-המשיח.  נהפכו פניהם לירקון ןיאמרו: כל-כך קשים יהיו ימי הגאולה!

 

סִפּוּרֵי  הַטֶּבַע

א

הָעֹמֶק  וְהַגֹּבַה

רבה בר חנה, זה איש הפלאים, אשר עבר ארחות ימים, ראה כל הרים וגבעות, עמקים ומדבריות, ראה מתי-מדבר ובלועי-קורח, גם בא למקום " דנשקי ארעא ושמיא אהדדי"; הוא אשר למד לדעת כל החיות בגדולות שבים וביבשה ומעשי ה' כי רבים ואין נסתר ממנו, עבר פעם בספינה בים, ורוח באה ונשאה את הספינה לים אוקינוס הגדול והרחב.  וישא את עיניו, והנה צפור גדולה עומדת במים עד קרסוליה, ראשה מגיע עד לשמים וכנפיה מכסות את השמש.  אמרו לו: לא כן הוא הדבר, הים כאן הוא עמוק עד מאד.  זה שבע שנים אשר נפל גרזן של איש חרש-עשצים, והוא יורד ונשקע, ועדיין לא הגיע לתהום.  וישתומם מאד לחזון הזה.

 

ב

הָרְאֵם

ויעבור הנוסע הגדול הזה, שלבו עשוי בלי חת, את הים בשנים-עשר חודש ויבוא אל החוף, והנה הר גדול ונורא, כגודל הר תבור, מתנשא לפניו, ואינו יכול להימין ולהשמאיל; ויצר לו, כי כבר אפסה לו צידה, ובנאד אין מים עוד לשתות.  הוא החל לטפּס על ההר, והנה החל להתנועע, ומעדו רגליו, ולא ידע עצות בנפשו.  ופתע החל ההר להלוך ולזחול הלאה ונפתח לו הדרך.  כשיצא אמרו לו, שזה ראם בן יומו.  גדלוֹארבעים פרסה, אורך צוארו שלוש פרסות וראשו בן פרסה וחצי, ויאמר הרב: רבות ונפלאות הטבע חזיתי בימי הבלי, אבל כחזון הזה עוד לא ראיתי.  שב לביתו ודרש בגדולות הטבע ובארחותי, כי נפלאו!

 

ג

אוֹר  מֵאֹפֶל

היה חכם אחד גדול ושמו רבי יוחנן, וגם הוא אהב לעבור בים ולתור אחרי פלאות הטבע ומסתריו.  ויהי בעברו באניה, לבוא אל הים הגדול, חשך הליל, אופל נורא ואיום כיסה את כל ממשלת המים וימש חושך, ולא ידע מלח-האניה אנה להטותה; ובדבּר הרב עם המלח לא ראו איש את רעהו מאופל.  לפתע הבהיקה שפעת אור, ושתי לבנות מאירות ביפין נראו למרחוק, עמדו לראות בּמחזה הנישא הזה וראו, כי שתי הלבנות האלה הנן שתי עיני דג ענק, אשר הוציא את ראשו, והן מאירות כל-כך; ומשני נחירי הדג שוטפים המים כנהרות סוריה.  אומרים: זה הדג עוד כננס לפני לויתן הגדול, מלך הימים והנהרות כולם.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* מין מטבע