_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עוֹד בַּסִּפְרוּת הַיָּפָה

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

א

מֵחַיֵּי הַקָּרָאִים

הופיע קובץ סיפורים חדשים מסופר חדש, והענין הוא חדש אתנו: סיפורים מחיי הקראים – אחינו הרחוקים. – ראובן פאהן, מחיי הקראים, ציורים וטיפּוּסים, עם תמוּנת המחבר (!), האליטש תרס"ח.  אנו קוראים בקובץ ואין זה חדש.  מסַפּר זה החלו לספּר, הולך רק לאט את דרכו; אולם בציורים אשר לפנינו רואים אנו מעשה איש מנוסה בתכסיסי השירה הרגילים.  אמנם די כשרון באלה למתחיל; אבל הכל בלי סימני חום וילדות.  רחוב העברים בני מקרא, ששעריו נפתחים לפנינו בקובץ זה, "נשאר בכללו, למרות השינויים בו, קן הקראות; והוא מרכז עתיק, קדמון, דומם, שאינו מתפּתח...  חולם הוא אותו רחוב, מעבר מאד רחוק, מקראים קדמונים שייחדוהו למושבם, מגורל מאות אומללים, מאנחות מתבודדים, מצער נקרעים מעל עם, מנאקות נידחים מן החברה, מדכדוך נפשות מסורות להקראות המסבבת כל זאת"... ("סיור ברחוב", מעין הקדמה).  וכל זה לא די לו להמקדים, הוא מתחיל לתאר: "הרחוב, רחוב הקראים, כמו מעיר כל חזיונות עתיקים, האויר כמו מלחש סודות ורזים; המרחב הצר, כאילו מלא אוצר נשמות של הרבה דורות, וצעיף נוגה כהה מעטף את הבתים המורכנים ושקוּעים בעצבות־אלמות".  ואותו העצב של הדורות, העצב השירי, העצמי, שמצא לו קן ברוח המספר או בטעמו הספרותי, בולט מכל הסיפורים – שבעה־עשר במספר, – באין הבדל.  אם מ"מתיהד" או מ"מתנצר" יספּר לנו, אם מ"רחוק מן העדה", או מ"אבר מדולדל", מ"סבל הירושה" או מ"דכדוך נפש" וכו', בכל אנו שומעים את הנוסח העצב הזה, בלי הרף.  חלק העשירי מן הצבעים, שבהם השתמש המחבר, דיים היו; אבל התשעה הנותרים, הבאים בשטף רב ובפזרנות יתירה, כמו באים הם מתוך הספר... סתיו, שבו ה"טבע חיור ונכמש" וש"בצפצוף רוחו הפּזיז, כאילו נשמעה שירה מרעידה, שירת גסיסה, ששרים מלאכי כליון להחי בפטירתו מן העולם..." יזכירנו ב"פלאות הטבע" של שלום אַש... התמוּנה יפה היא מעט; אבל בעיקר אין זאת תמונה, כי אם בת ההרהור, אין זו ראיה, כי אם תפילה.

"שני ימים בשנה – שביעי באב ועשירי באב – מתאר בעל הקובץ בסיפור "שאיפה לחוץ" – נזכרים בני העדה הנקרעה מן העם ומן הארץ, כי נחרב בית־המקדש, והם מתענים וצמים, ויושבים על הארץ לקונן על חורבנו.  מעל לרחוב, וּבתוכו, כמו מרפרף צער בלתי מפורש.  וניכר הוא בפני האנשים היוצאים ונכנסים כל היום בבית־הכנסת בבגדי חול וברגלים יחפות.  ונוסף אבל היום לתוּגת הנצח המשליכה את צלליה על חייהם.  ודבק היגון המצוי אצלם בשירי קינה ונכאים, שנאצרו בסדרי תפילותיהם לתכלית היום, והלב המאובן אינו מוכשר להשמיע בקול גדול מחאה עזה, נמרצה, רק מוצא מפלטו ביגון שתקני, מדוכא ובעצבות מתיאשת... ונושאים הם ביום כזה את יגונם לשדה־הקברות, בלכתם לבקר את קברי המתים, והתאחדו החיים עם המתים באבל אין־סוף..."

זהו הציור היותר אמנותי בכל צרור הסיפורים האלה; אבל אין זה "תשעה באב" קראי לבד, כי אם גם עברי־ישראלי, בכל תוּגתו הרבה ואבלו אין־אונים.  המסַפּר נכנס בתור רבני מנצח אל בית־מועד הקראי ויאנח, יאנח יותר מאשר יספּר, ושוכח כי גם מושבנו לא איתן ובני עם גולה גם אנו... אם יעקב בן יצחק, בן־ברית היחידי בכפר ונשבה בין הגויים, מתגעגע, בבוא ירחי אלול וימי הקריאה לאלהים, לצאת העירה, ו"הוא עורג לשעה של השתפּכוּת הלב בבית־התפילה..." (ראה הסיפור בשם המוטעה: "רחוק מן העדה", שמתאים רק למנודה מובדל ומוחרם), אין בזה הפרש כלל, אם הוא מאמין רק בתורת ה' הכתובה או  בהמסורה.  הטיפּוּסים, שהמסַפּר מעביר לפנינו, המאורעות והמעשים של דוחק וחיי נפש, שהוא מתאר, יכולים היו להיות של יהודי רב־אשי סתם ולא רק יהודים של ענן...

רק בתיאורים הנאמנים מדיני הטומאה הקשים, אצל האנשים האלה, לפי הדת והמקרא, נזכרים אנו בחיי מי אנו עסקינן פּה; ואנו חוזרים דורות למאות לימי ספר ויקרא בתקוּפת "תורת כוהנים"... יודע הוא המחבר הרבה ממנהגי הקראים.  הוא התארח עמם לחברה, הסתכל בעולמם, השתתף עמהם וגם קרא בספריהם.  אבל בתיאוריו ובסיפוריו הנהו לרוב יותר מודיע, מאשר ישיר; ואם ישיר, יעשה זה בנוסח אחד קבוע, באופן שכבר נדע מראשית אחרית.  מסיפור אחד מ"חיי הקראים" כבר נלמד מעשה השני. – המספּר מעתיק בסיפורים תפילות שלמות מתוך הסידור; הוא שוכח לגמרי לפעמים קרובות, כי מסַפּר הוא, וקורא את הכתובות שעל גבי המצבות של גיבוריו הנפטרים, שורה בשורה...

שפתו המוחשית לא רבה היא, והלירית היא מסולסלת יותר מדי.  מוחו של הקראי האדוק אינו רק צלול בהשכמת הבוקר, כי אם "צלול ומבודלח"; את ברכת הבוקר לא יאמר הקם משנתו, כי אם "ימלמל"; וכל אשר יוסיף בברכה, "ינמך קולו המילנכולי..." כבר המלה "ינמך" בלבד הפלגה היא; אבל "קול מילנכולי" לא נמצא בכל דורות בני עבר ושומרי משמרת השפה העברית. – –

 

ב

"מִמְּרִירוּת הַחַיִּים"

"ממרירות החיים". – סיפורים וציורים מאת א. בן־דוב.  ורשה, תר"ס.

בהאחרון אתחיל, בהסיפור סתיו, לאמור – ציור פּסיכולוגי...

"טיפּות מטר סגריר מתדפּקות על החלון כהמטבעות בקוּפסת צדקה תציל ממות".  "הוא עומד נגד החלון ומסתכל בשמשות המוּכּות על ידי המטר המטריד ומוצא איזה מין הנאה משוּנה בהדפיקות האלה.  הן זה פּדיון המות".

הדבר פּשוּט: "הוא התוַדע בבית אביה על פי מקרה – אביה בא אל בית הרדקציה – הוא החל להתבונן עליה היטב – הוא היה מצייר לו, כי טיפּוס אשר כזה צריכה להיות יהודית, אשר הרגה את הולופרניש – הוא היה לאומי... והיא היתה דימוקרטית... אבותיה העשירים ראו היטב את הנעשה, – והם, כלומר – הוא והיא, אהבו זה את זה בכל אש האהבה הטהורה... אך לא ארכו ימי האושר – היא התקררה פּעם אחת ותפּול למשכב – הוא זוכר את רגע פּטירתה – הה, חזיז ורעם! – הן מותה היה הנבלה היותר גדולה מצד האל הנורא! – ואחר־כך, בחצר בית־הקברות, התהולל ממש כמשוגע – ויקרא בקול נהם ובחריקות שפתים: "מות לאיש הנבל, אשר יעיז להשליך גוּש עפר על פּני המלאך התמים המונח פּה!.. מות לנבל ההוא! – ובכל זאת נסתם הגולל" – נסתם הגולל, ולבן־דוב לא שמעו.  שערוריה!

אבל, הירגעו.  "הוא עומד על יד החלון, נשען על האדן וּמתחלחל מבלי משים ומשתומם בעצמו על סנטימנטליותו!"

הדבר פּשוט.  אותו האיש שיחשוב את מות אהובתו להנבלה היותר גדולה מאל הנורא ושיקרא בקול נהם: "מות להנבל, אשר יעיז להשליך גוּש עפר על פּני המלאך התמים, מות לנבל ההוא!" הוא עומד על יד החלון, שעליו מתדפּקות טיפות מטר סגריר כמטבעות, ומשתומם על סנטימנטליוּתו...

והנה עוד תמוּנה אחרת: "יודלי", לאמור – מצללי העבר.

"ויודלי מרגיש את מבטיה החמים והמסלסלים(?) כרוח צח את ראשי השבלים בשדה ולבו מתפּעם וכו'".

"– מה... חפצה את ממני?"

"– כלום... חפצה אני, כי תהי לי כאח".

"– הן יש לך אחים בלעדי..."

"– אך אותם אינני אוהבת כמוך וכו'".

"והיא אוחזת בידו ולוחצת אותו בחמימות עזה... דמו רותח... וגוו רועד בחזקה... והוא שותק... והיא מסלסלת(?) אותו ואומרת לו בהלצה: הגמרא התישה בודאי את כוחך..."

"– מה? – מתפּרץ מגרונו קול גיחוך – הנך שמה דופי בספרים הקדושים?.."

"– אמרו לי, כי התלמוד שונא את הנשים... שׂער באשה ערוה..."  הצטדקה החוטאת.

"– כן אמרו, כדי להרחיק אדם מן העבירה... הן האזנים והעינים וכו', ואחר־כך יחלו החטאים..."

"– איזה חטאים? – ואם אני חפצה לנשק אותך, מי יכול לאסור זאת עלי?"

"והיא נושקת לו במצחו, בלחייו הלבנות והמכוסות זיעה..."

וצריך אנכי לומר לכם, שאותה בת־העשיר, המנשקת בחמדה את הלחיים הלבנות ומכוסות זיעה... כשהיתה עוד ילדה קטנה, כבר ידעה את יודלי, ושניהם משחקים ב"סוסים".  פּעם לא בא יודלי אל המועד ותתחלחל הילדה.  "רעיון נורא התגנב אל לבה, רעיון מעציב ומרגיז: מי יודע? אולי חלה יודלי, ואולי כבר מת... אוי! מה התפּלץ בה לבה הקטן – יודלי חברה היחיד מת – ואיפה תקח תמורתו?"

איפה תקח תמוּרתו? לא דויד מלך ישראל מקונן על אבשלום, רק ילדה קטנה על חברה המשחק אתה בסוסים... "איפה? איפה? רעיון נורא, רעיון מעציב ומרגיז התגנב אל לבה המתפּלץ..."

ועוד עובדה אחת לפניכם, עובדה, שזכרונה נשאר בלבו של ה"מטורף בדעת" ב"כל עצמתו וטרגיותו"

"הוא התאכסן בבית אשה אלמנה, שהיתה לה בת־יחידה כבת ארבע־עשרה שנה.  ביום הראשון לבואו שמה, הרגיש כבר איזה התקרבות חמה אל הילדה הנעימה והחביבה ההיא.  היא למדה בגימנזיון, והוא היה עוזר לה כפעם בפעם.  הוא שׂם עין על קריאתה וספר מזיק(?) לא היה מרשה לה לקרוא; – אבל מה נדהם ומה נפעם, בבואו פּעם אחת אל חדרה וימצא על שולחנה: הספר הסונטה הקרייצרית. – ידידותם אמנם התחדשה עד מהרה; אבל הוא החל להביט אליה בעיני חשד מעט.  הוא היה מטיף לה מדי פעם על־דבר הצניעות והביישנות; אבל מבט קורץ אחד שלה היה שׂם לאַל את כל דברי מוסרו!"

ו"פעם אחת – היא היתה כבת חמש־עשרה – טיילו שניהם ברחובות העיר הראשיים; והנה תמוּנה מכוערה לנגד עיניהם: ריבה משׂרכת דרכיה אחת עלתה כמו מן האדמה – מה תאמרו ללשון זו? – ותקרוץ אליו מרחוק בעינים משונות... הוא התאדם ויתחלחל גם יחד; אך מפּי הילדה בת חמש־עשרה פּרץ שחוק אדיר וציני מעט... הוא הביט אליה בתמהון פּחד, והיא לא חדלה מצחוק על מבוכתו..."

מבט אחד של הילדה הנעימה והחביבה שׂם לאַל את כל דברי מוסרו, שהטיף לה מדי פעם על־דבר הצניעות והביישנות.  ובפגשם אותה ריבה משרכת דרכיה הוא התאדם ויתחלחל גם יחד והיא, הילדה, לא חדלה מלצחוק על תבוסתו... אותו איש התאדם אז; ומין משורר זה בצורת אדם לא יתאדם מלספר דברי שטוּת כאלה, שלא חזה אותם מימיו...

מה תאמרו לעובדה כזאת.  "על משתה משפּחה אחת הציגו לפניו שתי אחיות, עלמות תמימות, כאשר נראה לו בתחילה.  עברו ימים אחדים ויקבל מכתב־הזמנה לבקרן בביתן; והוא ביקרן באחד מערבי הקיץ.  האחת ניגנה על הפּסנתר והשניה כמובן שרה את השירה: עיני תאוה! עיני להב! המנגינה והשירה פּעלו עליו פּעולה מכוערה מאד (עוד הפּעם מכוערה); ואז החל להסביר להן את ערך המוזיקה הנכון, כי לא נבראה בשביל להרתיח את הדם – זהו עוון פּלילי, וכזאת עושים רק קומדינטים ושנסוניטות – הוא דיבר בהתלהבות פּנימית כחצי שעה, ושתי העלמות הביטו אליו באיזו הדרת הכבוד..."

טעויות הרבה טעה משורר דנן! בראשית, לא הציגו לפניו את האחיות, רק הציגו אותו  לפניהן; בשנית, אחר הצגה ארעית לא קיבל תיכף ומיד מכתב־הזמנה... בשלישית, לא תקדמנה אותו בצעדו הראשון על המפתן, המנגנת על הפּסנתר והמשוררת בשירה: עיני תאוה, עיני להב; ברביעית, לא תספּיק ידיעתו של הגיבור בערך המוזיקה, שלא נבראה כדי להרתיח את הדם, לדברי עיון והתלהבות על־אודותיה בערך חצי שעה רצופה; ובחמישית, לוּ באמת הרהיב בנפשו לומר להן, שכזאת עושים רק קומדינטים ושנסוניטות, היו משליכות אותו בלי ספק החוצה ולא הביטו אליו ביראת־הכבוד...

ולגיבור כזה, איש שאינו יודע גם את האלפא־ביתא של החיים והנפש, איש שתוכו כברו מזויף במחשבות שלא חשבן, ברגשות שלא הרגישם, בראיות שלא ראה אותן, לאיש כזה היו ימים, ש"היה מבקש לו נוחם בחברת מין היפה והרך – הן באסתטיוּתן החיצונית והפּנימית לא תהיינה כגברים השואפים לבצע – הן תנחמנה אותו מיגונו  ומעצבונו על רשעת מין האנושי".

הוי רשעת מין האנושי! חזיז ורעם! ה"ספר איוב הוא כבר האנחה האוניברסלית על מין האנושי!" חזיז ורעם!

 

חזיז ורעם ראוי גם לקרוא על המחברת השנית, שהוציא לאור א. בן־דוב אחרי תשע שנים ומחצה.  והפּעם לא "ממרירות החיים", בלי ניקוד, כי אם "ממרורי החיים".  ממרורי החיים, חוברת א', ביבליותיקה "ספרות יפה" 5 , הוצאת "אביב", ורשה.  בדפוס י. אדלשטיין.

על נאד של דמעות, "דמעות אשה", יספּר לנו בן־דוב עתה; ואשה זו אינה אם לילדיה, בצר לה בימי עוני ובאה עד משבר.  אינה בת ארבעים, שאפסה לה כל תקוה בחיים, או אפילו בת שלושים, כי אם נערה היא – אַל ידמה הקורא, כי אצחק לו – נערה, בנערה צעירה הכא עסקינן, בנערה כבת שש עשרה שנה...

"העלמות זילברשטיין, האחת כבת עשרים והשניה כבת שש־עשרה שנה, שכבו כדרכן תמיד (מה תאמרו למין לשון כזו) לישון מתוך שיחה נאה.  וקלרה הבכירה סיפרה לאחותה מאורע, אשר הביא את שתיהן לצחוק־הנאה.  בדידה הוה עובדא, באותו יום: בערב הלכה אל חברתה מַשא קליינמן ותעבור את גן העיר; ושם רדף אחריה בחור מקושט.  בתחילה עניין אותה הדבר, אבל הסוף היה תיאטרלי לגמרי". – הגעו בעצמכם, "כשחפץ הבחור העוגב להפסיק בעדה את דרך צאתה, שמעה פּתאום מכת־לחי מצלצלת. – בינה ובין הבחור עמד צעיר אחר, מוסרי, ויחרף את הדון־ז'וּאַן ויאיים עליו, כי יושיבהו בכלא"...

מתחילה התחיל הבחור לחרף גם אותה.  לכאורה נדמה לה, כי גם הוא רודף אחריה; אבל לסוף נוכחה, כי חשדה בכשרים, "פּניו היו כל כך טהורים, כל כך תמימים!.." והתמים הזה, שפּניו כל כך טהורים, יט לה חסד וגם מוסר יטיף לה, אחרי דברי חירופים.  "הן יודעת אַת, כי בערב סכנה היא לעלמה ישרה לטייל לבדה – ומה גם, כי לפניך יש כוח־מושך מיוחד". – –

ופה מתחלת פלוגתא עצומה בין הנערה הבכירה והצעירה.  הבכירה אומרת, כי "סוף כל סוף מעניין אותה יותר הדון־ז'וּאַן, המוּכה מכת־לחי, ממיטיבה ואיש־חסדה; והצעירה עומדת על צד הצעיר המוסרי... פּה רואים אנו גם הבדל הדם ביניהן... הבכירה החלה להתנמנם ותעיר עוד הערות שונות על דעות אחותה מתוך נמנום; והמקרה, שקרה לה בפעם הראשונה בימי חייה, מסך עליה רוח שכרון, שלא ידעתהו עדיין.  מה לחש באזנה, הרודף אחריה, – דברי אהבה וחנופה: מלאכי! וֶנוס! עפר אני תחת כפּות רגלייך... והצעירה, היא גם היא, לא יכלה להירדם בשום אופן, ואיזה חפץ אדיר קם(!) בלבה להתוַדע אליו, אל בעל המוסר דוקא, ולראותו. – מכת־הלחי שנתן לאחר, מוכיחה, כי יודע הוא גם להגן (צ"ל להילחם) כדבעי על אידיאליו... ולאיש כזה היתה חפצה מאד מאד להתוַדע"...

ו"לרעיון זה – פּה מתנשא חזהו של בן־דוב ועושה לנו שירה רמה – לוהטים פּניה בלהט מיוחד וחזה מתרומם ויורד בתקיפות; איזה דבר מקים אותה הנערה ממשכבה – חצות כבר עברה – והיא צונחת מעל מיטתה ומתחילה לטייל בחדר הנה והנה..." הסו! "אצל החלון היא ניצבת, היא מרימה את הוילון הלבן, אגן הסהר מביט בה..." והיא מהרהרת: "מי הוא? מה שמו? מה מעשהו?" חידה, חידת עולמים!

ו"שנית החלה לסוב בחדר, ומחשבות שונות – של הרת־עולם – ערבוביה של הרהורים זרים התרוצצו במוחה בחזקה, מעין מועקה הושלכה על לבה ושעמום נורא תקף אותה עד לדמעות".  הירגעו, עוד אינן "דמעות האשה", שבשבילן בא כל הסיפור...

היא ישבה לנוח מן השעמום הנורא על מיטת אחותה הבכירה הנרדמה.  והתנערה הישנה ותמשך את השטיה הצעירה אל מיטתה, "שכבי פה ולא ירגיז איש את שנתך... ישני, ישני... חבקיני היטב, כך!.." ו"הצעירה נלחצה באיזה כוח־דוחף אל אחותה ותנח את ראשה הלוהט על חזה – גם להבכירה יש חזה – וצורך מיוחד לסלסול ולרוך התעורר בנפשה הנרגזה... ומתוך חיבוק ונישוק חם ומזיע, – הכל כאשר אוהב אותו עטו של בן־דוב, – התעורר עוד הפּעם בין הבכירה, קלרה, ובין הצעירה, פאני, ויכוּח עצום על־דבר האנשים והגברים, שאינם אידיאליים לדעת זו ואידיאליים הם לדעת זו.  קלרה טוענת – זה כבר שתי שעות אחרי חצות – "שבנוגע לנו, הנשים, לרוב הגברים תורת אריסטו בידם: כי האשה לא נוצרה אלא לילדים"; ופאני צועקת: "אני מוחה, מוחה, מוחה!" וצריכים אתם לדעת, כי ביותר חרה לה הדבר, על אשר הזידה אחותה לפשוט עטרת האידיאלים ממינדלין בחירה, אותו מינדלין, שלזכרו "בגוית הצעירה הוצתה אש זרה ותקדחנה חליפות".

"הצעירה נשארת יושבת (חשבנו שכבר שוכבת היא) על מיטתה נדהמה ונבוכה".  כי דברי אחותה ומונולוגה "הלמו במוחה כבפטישים".  "השעון השמיע את השעה השלישית.  היא התעטפה בשמיכתה, כאילו חפצה להיחבא מפּני זעם..." שמים וארץ הצילו את הנערה השוכבת פּה, אש זרה בחזה ובמוחה הולם פטיש, דברי אריסטו בזעמם.  האם אין רחמים להם? האין אלהים?!

ואין רחמים! בזה הרגע "סבבה הדלת על צירה בחדר הסמוך, חדר אחיהן הגדול.  והיא נזדעזעה..." שאלה מוזרה: "מאין שב אחיהן בשעה מאוחרת כזו?" – "קלרה! – התחננה הצעירה כמעט בבכי – הגידי לי את האמת". – "אין לי שום צורך לשקר לך".  – "השב הוא משם? – גם אני משערת ככה, שב הוא משם..." "אל צדק! והנפש משתוקקת (?) היא מכל הערבוביה הטמאה הזאת, המבלבלת ומטשטשת את כל הטהור והזך בעמקי נשמתה, אבל האמת החדשה מזעזעת אותה עד היסוד... עתה הוברר לה הרבה!.." "גם הוא הולך שמה... אחיה יחידה, האוהב ככה לנשק את גומת צוארה..." "ילדה תמה! – סילסל קול הבכירה את אזנה – את אוזן הצעירה, שנזדעזעה עד היסוד – כך הם החיים וככה חיים מרבית הגברים.  לולא הלכו שמה, לא היו נותנים לנו מנוחה... התביני?" – אבינה..." לא, לא אבינה! לא אבינה מוח מטושטש ואטום כזה.

והסאה אינה עוד גדושה.  אחיה הגדול, ששב זה עתה משם... לא ירגיש שום בושה בחובו.  והוא חפץ לקרוע את הדלת, כדי להשתתף בשיחתן של המפטפטות.  "לא! – צעקה הצעירה, – אַל תעיז לבוא הנה... נבזה!" והנדחק "מתלוצץ מאחורי הדלת" וקורא: "הוי, בת־מלך יהירה! על מה חרי־אף הגדול? במה חטא עבדך הנכנע לפני כבוד הדר רומנטיותך? פּתחי נא!" הוא מוסיף לדפוק.  "יש לי דרישת־שלום חמה, מאד חמה בשביל הנסיכה שלנו, הצעירה, דרישת־שלום מאת – מינדלין... זה עתה ראיתיו". – "מה?" "מה הוא אומר?" קפצה הצעירה מעל "משכבה, כולה רועדת".  "זה עתה ראה אותו?.. ראה אותו שם"... "הגם הוא?" – קראה – "הגם הוא, הוא? הוא?" – "עיניה ירו זיקי עברה וזעם מחאה עזה נגד כל, ובכי שבץ התפּרץ בחדר השלו".  "דמעות אשה".  דמעות אשה, שמנה וספר אותן בן־דוב וישׂימן בנאד הספרות העברית למזכרת נצח...

חזיז ורעם!

ג

מֵעֲרָב וּמִיהוּדָה

הוצאת א. י. שטיבל הוציאה לאור פּואימה בפרוזה מחיי היהודים בשם "רבי שלמה הנגיד" מאת שלום אַש בתרגוּם מנחם שפּירא.  לשלום אַש לא די הציוּן "סיפור" למלאכתו, פּואימה הוא נותן לקהל העברי או היהוּדי, פּואימה שהוא מקדישה לזכר נשמת אביו מיוצאי ביהם.  אמנם בפועל לא יכול המספר ללכת בעקבות הוריו; הוא עושה זאת אך בחלום חזיונו.

והחזון כולל תמונה מחיי נגיד אחד בעירו, או תיאור חיי איש עשיר הגון וחיי בניו ובנותיו ולוקחי בנותיו.  שלום אַש מחבב את החיים שבגיטו לפי דרכו ומתפּאר בזה.  הוא אינו אורח שם, אדרבה, יודע הוא את אשר יתאר.  בקי הוא בסימני תהלוּכות הנפש הניכּרים, מעריך כל מאורע ומעשה לפי צביונו, ואינו טועה בחוּש, אך מוסיף בכל פּעם על המידה.  הן לבו מתלהב בכל פּעם מטיפּוסיו ולכאורה גם נפשו תימלא מהם; אבל את נפשנו לא ימלא ולא ירחיב את לבנו כחפצו הוא.  הוא אמן עושה את כליו לפי תכנית אחת; אבל אינו יושב על האבנים ואינו יוצר. – נאמנים המה דבריו, לא יחסר מה גם בכלליו גם בפרטיו.  גרונו של המסַפּר לא ניחר, כוחו אתו כאשר היה; אבל לא עלה ולא גדל.  הוא מודד את סיפוריו זרת בזרת: כך וכך תנאים חיצוניים ופנימיים, כך וכך רגשות ומעשים; חלק מסוים של אור וצללים. הכל מתנועע לעינינו, הכל על מכונו, ולכאורה בכּל גם איזו שלמוּת; אבל, כאמור, אין לפנינו בורא באמת ואין אתו גם במעט מפלאי היוצר.

"מנוחת שבת" אחזה את כל בני העיירה של הפּואימה.  "הנה יהודים שבים מבית־התפילה, וגם רבי שלמה וחתניו וילדיו ומשרתי ביתו ולהקת האורחים אחריו".  מכניס־אורח גדול הוא הנגיד דנן.  "בצעדי־שבת צועד רבי שלמה ומחליק בכפּו על גבי שערות זקנו השחורות. – היהדוּת מבהיקה מעל פּניו! הוא רואה את העניים מבין הגויים שבעיירה, ולבו מצר עליהם, שלא עשה הקדוש־ברוך־הוא חסד עמהם ולא נתן להם את השבת.  הוא מתפּלל – כל זה עושה רבי שלמה בחוּץ, בלכתו מבית־הכנסת לביתו – הוא מתפּלל בכל לבו לאלהים, כי במהרה יבוא המשיח לגאול את כל באי־עולם מעבדותם, וכל העמים יקראו בשם ה' צבאות!" "ובבואו הביתה – עוד לפני ימות־המשיח – מקבלת חנה'לה (אשתו השניה הצעירה, שהוא אוהבה ומחבבה כגופו) את ברכתו, והיא תענה לו בחשאי: שבת טובה! בעלה הנגיד מרגיש בקולה ובתנוּעותיה את כוח חום לבה, השפוּך כאור על פּני גופה (צריך לומר: על פּניה).  ובלב מלא שמחה הוא מברך בשלום את מלאכי־השרת, שליווּ אותו (ואת המשורר) הביתה.  בעל־הבית מביט על השולחן המכוסה לבנים, אל מנורת־הכסף, ונותן שבח והודיה לאלהים על כל הטוב שגמלהו; ואיזו גאוה, גאות הוד, ממלאה את כל לבו.  הוא מתגאה ביהדותו, באלהיו ובתורתו, שנתן לעמו ישראל.  הוא רואה את עצמו כמלך בביתו.  לא הגלה אלהים את ישראל אל בין הגויים, ירושלים לא נחרבה מעולם, בבל ורומי לא היו מעולם". – איש יהודי כרבי שלמה נגיד חושב בצעדו על סף ביתו אחרי קבלת השבת ביוָן ורומי. – כשירת נצחון על כל שונאיו תמיד, כאילו שב זה עתה מבית־המקדש, וזאת היא ירושלים הקדושה שלו, הוא שר שירת "שלום עליכם מלאכי השרת".

ככה מסַפּר שלום אש.  הוא מלא נחת לראות עם שכּכה לו בעולמו, מלא נחת הוא לראות את גיבוריו ומלא נחת־רוח הוא לראות גם את עצמו בכך.  הלא משורר יהודי הוא ומסַפּר לעם היהודים על־דבר שבתו, על־דבר יום שכולו שבת וחסד מעלה ומטה.  תנו כבוד לאלהים, שבחר אתכם מכל השבטים אשר על פּני האדמה וישת נזרו בראשכם ויצו אתכם לאמור: הלכו בדרכי, שמרו את ארחותי. תנו כבוד גם למשורר והמסַפּר התמים.  הלא אך שליח־ציבור הוא, שליח הציבור היהודי. "מה גדולים מעשי אלהינו!"

 

אחרי הטיפּול בפואימה זו שמתי עיני בקונטרס אחר, כולל שלושה סיפורים מחיי הערבים, כתוּבים מאת חַוַג'ה מוּסה.  מימי "ציורי מסע" לגציל זליקוביץ לא קראתי כאלה.

על שלושה בידואים מספּר לנו חוג'ה מוסה, על־דבר עבדול־הדי, על־דבר אחד נקוב בשם מחמד ועל־דבר אבו־אל־כלב.  והנה אנו על אדמת שֵם.  תום מקראי מרחף על התיאורים האלה ושפת קדם חיה בפי המתאר, חיה עוד היום. – שנים תעבורנה ורגל זר לא תבוא אל הכפר, בו נולד עבדול־הדי.  העולם אינו יודע על קיומו של הכפר, והכפר אינו יודע על קיומו של העולם... שדות זריעה אין לבני הכפר. – לעומת זה הצאן אשר בכפר רב הוא. בני הצאן שם קופצים כשדים בין הסלעים, מטפּסים על צוקי ההרים ומוצאים שם את סיפוקם ברוָחה; ולכן כל בני הכפר רועי־צאן הם.  בכפר הזה נולד עבדול־הדי, ומחמד, הגיבור השני, מוצאו בדרום הארץ.  ומחנות־מחנות נסעו פעם מן הדרום אל הצפון.  רעב היה בארץ באין גשם ופני השמים כנחושת. אפס לחם מהאלהים.  והבקר והצאן התהלכו בשדות וראשיהם יורדים למטה בעצב.  מבקשים הם מרעה ואינם מוצאים.  ויראו האדם והבהמה, כי אין מושיע בכל הככר ההוא, וירימו לדרך פעמיהם.  האהלים וכל הכלים טעונים על גבי הגמלים הרזים.  בראש הגמלים הולכים הגברים, פּניהם נזעמים וקודרים; וכשאומרים להם שלום, כמעט שאינם עונים: בושים הם... ומאחוריהם מתנהלים לאטם השורים, הפּרות והצאן, כולם דקים, מאד דקים, ומבטיהם כאילו מלאים תפילה: בקשו עלינו רחמים!... ומאחורי הבקר והצאן הולכים הנשים והטף.  המחנה הזה מעורר עצב בלב.  רעב! רעב בארץ כבימי המקרא ובימי התלמוד, שהיו לובשים שקים ומתענים על הגשמים.  כרוך־כרוך עבדול־הדי אחרי קנה־הרובה הישן שלו ולא יתנו גם כופר נפש בנו.  כרוך־כרוך מחמד, הנוטר בשדמות היהודי, אחרי חבל אדמתו בדרום.  כרוך אבו־אל־כלב אחרי הכלב, שמצאהו יתום בדרך ויגדלו ויטפחו ברחמי אב.  מחמד הוא ממשפּחת הרעבים, והעשירים בכל מקום שהם אינם רעבים.  "ככה ברא אלהים את העולם – אומר הערבי לאדוניו העברי – למעטים נתן הרבה ולרבים לא נתן אף מעט"... וכשנוטר זה שקוע במחשבותיו, ובתוך כך מתגנב השועל אל כרם אדוניו לאכול מפּריו, הוא אינו שׂם לבו לזה; הן אולי תבוא ברגע כזה מחשבה אל לבו: גם זה רעב...

אדם עברי עומד לפנינו ופותח לנו את השער ללבות בני־הערבים.  עצם מעצמינו הם, בשר מבשרנו; וכל המסורה היהודית הארוכה של אל־ברית ושל דינים וחוקים אין־מספּר לא תבדיל בינינו וביניהם ולא תחַייץ.

 

ד

עָקֹב וּמִישוֹר

לפני ימים רבים שלח לי איש צעיר לימים,  שישב אז בארץ הקדושה, סיפור קטן, נקוב בשם "והיה העקוב למישור", ושׂירטט עליו: לאדוני... מנאי המחבר... ואני קראתי את השער: מעשה באדם אחד, ושמו מנשה חיים מיושבי ק"ק בוצץ יע"א שירד מנכסיו, והעניות ר"ל העבירתו על דעת קונו וכו', והיה נזוף ודחוף ומטולטל וכו', ועליו ועל כיוצא בו הכתוב אומר וגומר. – ובקונטרס גופו הנה פרק אחרי פרק.  הפּרק הראשון יתאונן על פּגעי הזמן, כי יפּול אדם למדחפות וכו', ומספר מאיש אחד ירד מנכסיו, שהלך למרחקים לסובב על הפּתחים וכתב־המלצה בידו.  הפּרק השני יבאר, איך טרח ויגע מנשה חיים הנ"ל ואכל לחם־חסד וכבש פּניו בקרקע ושכח בינתים את אשתו שעזבה בעוני, ומכר כתבו לאחר וכו'.  הפּרק השלישי ממליץ בשפלות הקבצן הקונה ויודיע, איך זה מת במיתה משונה וכו'.  על גבי הפּרק הרביעי כתוב: בכדי חנטו חנטיא וספדו ספדיא וכו'.  מצאו באמתחת העני המת כתב־המלצה של מנשה חיים ושלחו אותו למקום מושבה של אשתו הראשון והתירו אותה בבית־דין.  ותתנחם האשה ותשׂא בעל שני ותלד לו, ומבעלה הראשון לא היה לה ולד.  הנה שב מנשה חיים לביתו אחרי ימים.  בדרך "פּוגע בו עני ודרך קשתו ומנשה חיים שב על עקב בשתו".  "סוף דבר, מנשה חיים טרף חייו מן העולם ולא אסרה על בעלה וכו'.  עשתונותיו חתים ונכשלים ויזכור את יום המיתה; וכל מעשי תקפו וגבורתו בזה הפרק איתא".

ואני עמדתי והשתוממתי על קלות העט או גם על הכשרון הלשוני של אותו צעיר.  הוא מסַפּר לנו בלשון חסידים ממש מאורע של אדם מישראל עם כל קשר המעשים והמסיבות.  ואין זה דבר היתול כלל, כי אם דבר קינה, סיפור־תוּגי כהלכתו.  האשה היא עקרת־הבית.  היא ראתה עמל הרבה כנהוּג ותיוָשע על ידי מסיבות הזמן.  הבעל היה לה לטפל ונעשה בינתים לעיקר.  לו לא נפש גדולה, אדרבה, הוא בעל נפש רפה.  הוא מגולגל בחיים ולא מגלגל כלל.  הוא חוטף מה משולחן החיים, טלית העניות על כתפו.  בלכתו מעיר לעיר הוא גם רואה מעט בדרך ושומע מעט. – הלא בר־נש הוא, וכי יפצע אדם אצבעו, הלא יצאו ממנה נטפי דם... אולם בסוף, כשגעגועיו מגרשים אותו ממנוחת נדודיו והוא בא אל מקום אשתו, שקידש אותה כדת, ושומע כי היא ניתנה באשמתו לאחר, אז שותה הוא מקוּבּעת היגון לפי דרכו. – ואם לא ננוד לו לפי מידתו, אך אשמת המסַפּר היא וסגנונו, שבחר לו בזה.

מנדל סטנוב, מ. ח. לוצטו וכל השיירה, שכתבה לנו מזמורי תהלים מחדש, ספר משלי מחדש, ספר הזוהר מחדש ואגרות הרמב"ן מחדש, כל אלה שנתנו לנו "מסכת עניות", "מסכת פּוּרים", "מסכת סופרים" ועוד, הם ביקשו להראות נשגבות באומנות החיקוּי. המה שיעבדו את התוכן לסגנון, ואך הסגנון היה מטרת חפצם. אבל מי שחיבר דבר אותו המאורע והעלהו על הכתב ביקש להעביר לפני עינינו חזון, ביקש לסַפּר. – 

כי עזוב יעזוב משורר את הדרך הכבושה ויבקש לו אופן לביטוּי בת־שירתו ולהגות לבו, עשׂה יעשׂה זה אך מכוח חדש עצור בו, כוח פּורץ גדר; או לאידך – התוך אינו חשוב ובעליו בא למשוך אותנו בחבלי הלשון ומבריק בשמלתו החדשה.  למי מאלה המחבר דנן נמנה? זה ידוע נדע אז, כי עזוב יעזוב את לשון החסידים, לא ישתה מבאר לא חפר הוא בעצמו, ויחל לסַפּר לנו מעשים כאחד האדם בלשונו, אך בלשונו הוא. –   

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה