_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בֶּן-פֶּשַׁע

מ"י ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

שמו היה אַרְקַדִּי דרֶבּיץ-יַבּלונסקי. ושני שמות-כִּינויו היו סבת עוזו, וגם סבת נפילתו. אל תאמרו, כי השם לאדם אינו סמל מזלו.

על גדות ים השחור חזיתיו בפעם הראשונה, והוא צעיר, מצהיל קולו, מדבר חמות, מתוכח, מתלהב וגם מעט משורר בפירוש. הוא רק אהב לאכול כל שְׁיָרֵי המאכלים בבית בקורו, ובין הבעת דעה לדעה היה לועס בחמדה את הלחם בחמאה עם הכרכשאות הממולחות אצל רעהו, והכל עשה מתוך עמידה ולא מתוך ישיבה. מעולם לא ראיתיו יושב, כי-אם הולך בחדר, אוכל ומדבר, והכל במין עליצות ובטחון-נפש, כאיש ההולך את דרכו מאז ולא נשאר כי-אם לסַדֵּר עסקי חבריו ולברר תהלוכות הספרות. הוא היה סופר ואיש אומר להיות סופר. אומרים, כי כבר חִבּר איזה דברי-שירה. הוא אהב את הספרות הרוסית; אבל ידע גם, כי יש ספרות עברית וכי יש צעירים האומרים להרחיבה ולשכללה. הוא ידע, כי יש גם עם עברי, ולפנים היתה גם דת עברית. הנני אומר: ידע, כי כל הדברים האלה לא היו אצלו אף בחינת ידיעה, ולא הכרה ולא דְבַר-רגש. אמנם הוא התרגש כל פעם שדִבּר ונעץ עיניו בדובר והיה מניע בשפתו. אבל כל זה לו היה רק תכונה עשויה, מין הרגל נפשי ולא רוחו. הוא התלהב אך בחברה, במסבת בני-אדם. בביתו, בחדרו, כשהוא לעצמו, הרגיש את עצמו ריק, ריק, ולא ידע כלום, וכמעט ולא חפץ כלום. לו עינים ואזניו ושאר חושים לא רעים, אך ממולו תבלול פרוש על כל החיים ומעמדי-החיים. הוא אינו תועה, כי לא יחפש ואין לו מה לחַפֵּש. במסתרי לבבו לא מצאה התאוה קן לה, גם לא החמדה, ואף לא אהבת-החיים. הוא צריך לכבוש מה, להיות מה, לאכול ולשתות, ואולי גם לבנות לו בית; אבל אין לו אמונה בערך כל אלה. בנפשו ספר שאין קורא בו, ואֲכָלוֹ עש. ואל תחשבו, כי זה בא מעמל ויגיעת-נפש, כי הן לא עמל; אל תחשבו שזה בא ממַשְׁבֵּר, כי מאומה בו לא נשבר. עולמו כוזב, אבל את האמת לא יֵדע ולא יכיר. בעיקר היה מאוס מעט בעיני עצמו ולא נכבד כלל בעיני עצמו; ולפיכך בקש חברים, בקש התחברות ורֵעות, כי תיכף לבואו במושב שנים שלשה, כבר בו רוחו אחרת ודפיקת נפש אחרת. הוא אדם, שמלבושיו יפיחו את רוחו, שהכל לו לבוש, אדם שאין לו תוך, ואין לו גם טפל. את הצדק והיושר בודאי לא הכיר וגם לא את הרע המוחלט. הוא אינו בוגד באחרים, בשביל שגם אינו נאמן להם. מי יאשים אותו? מי זה יתחרה עמו באיזה מעשה? הוּא הולך בחוצות ויכול להיטיב להרע, יכול להרים אבן ולהשליכו על ראש עובר ויכול לגשת לאשה עובדת ולנשקה. הבחירה נתונה לו, נתונה גם לאחרים; והם הולכים לחפצם, והוא הולך לעברו, ולא יבוא כלל לידי נגיעה ביניהם. הוא אינו מכיר כל תכלית וכל מטרה וכל עשיה מסוימה. יש אנושיות ויש יורשים לה, והעיקר אין מורישים. כל מי שחי עד היום חי בִכְדי, וכל מי שמתחיל באיזה דבר עמלו בכדי. ואין זו השקפה הבאה מיאוש, כי את התקוה לא ידע ואת המגמה לא ידע. לוּ היה איש-נוצרי ולא בן-יהודי, כי אז היה מבקש לו מִשְׂרָה, הוא ידע היטב מלאכת הכתיבה הישרה, וגם ידע חשבון. אבל במעמדו אי-אפשר להשיג משרה טובה, ולהשתמד אינו רוצה. לוּ היה בעיר, שאין בה יהודים, כי אז אולי כתב שמו לצלם, ובעיר מרובת אוכלוסים יהודים שוב אין זה אפשר לנפשו. והן רוב חבריו מכיריו המה עברים, וגם שיחותיו מוסבות על ענינים עברים. ללבבו אינם נוגעים, אבל גם דבר אחר אין נוגע לו.

הוא בא לבית חבריו לעיתים קרובות, ועת ידועה – כמעט יום ביום, ואחר-כך נעלם פתאום והסתתר ימים רבים; וכשנגלה, – שוב הוא לבוש חדשים מקדקדו ועד רגליו. פעם גִדֵּל את שפמו, ופעם גלח אותו. מרבע לרבע שִׁנָּה צביון חזותו, ולא היה אהוב לנו כלל, והיה זר בעצם שיחותיו החמות והתקרבותו לנו. – אחד מרעי הקרובים גלה לי את דעתו על דרֶביץ – לשם הקצור נשתמש אך בשמו האחד, – שהוא חושד אותו במה, ועד היום אינני יודע במה חשדו. הוא היה איש מוזר ובלתי נעים; וגם מי שהתחבר אליו והתרועע אתו, לא גלה לו מעודו את נפשו ונזהר מפניו.

ויעָלם דרביץ ביום אחד מאתנו, ושוב לא נודעו עקבותיו. ואני אמרתי, שוב לא אפגשהו לעולם, ונפגשתי עמו, יותר נכון – הוא בא אלי. והדבר היה כבר בשנים ההן, אשר אתאר ואני איני עוד יושב על גדות הים השחור, כי אם בעיר-בירה אחת בחו"ל ואשמע בלמודים.

אדם דופק על דלתי, ויבוא איש מגוהץ ומשקפים על עיניו, תלויים בחוט של זהב, ויך בימינו על שכמי ויאמר לי: "התכירני?" והכרתיו. הכרתיו, אם גם פניו קֻמטו ועור לחייו כחול. הוא כבר חִבּר ספר-שירה, ובא הֵנה ללמוד כלכלת העמים. לו עתה מטרות גבוהות ועמדתי וסגרתי את הארון הקטן, העומד על הקרקע, והוא בית-מרכֻּלתי, למען לא ישתתף בלחמי וימצא לו קן בחדרי. הוא הבין, כי לבי אינו פונה אליו עתה, ויאמר לי: "נפתלי, עד כמה נשתנית ונתגאית, אויר ארץ משנה את האדם". ויפן וילך, ולא בקרני עוד.

ושמעתי במשך הזמן הבא בין תלמידי החבורה מדברים עליו לא-טובות. חשדוהו, כי מרגל הוא, כי שם לו סתר-פנים, והתרחקו ממנו. שוב שמעתי כעבור שנה, מיום ראיתיו שנית, כי נשא אשה והא אב לבן, וכי אשתו עושה רושם של בעלת נפש ישרה, ושנפשה עליה תאבל על כי שנוא בעלה שלא בצדק. הוא היה מתבודד בעיר-המדעים, על ידו הימנית נשא מסגרת-ברזל,  כמעשה הנקבות, ועל ראשו כובע אדום, כאשר נושאים התלמידים בני חבורה נכרת באות מיוחד. באולמי השיעורים לא מצאוהו, בבית-עקד הספרים לא פגשוהו; ורבים אומרים, כי הוא אינו תלמיד בית-המדעים כלל.

ולאידך, אילו היה מרגל, לא היה מתבודד והיה יוצא ובא על כל פנים בפרוזדורי בתי-החכמה. מה מעשהו בעיר-הבירה? מאין ימצא מקור חיתו? אין איש יודע. הוא מוזר. הוא חשוד. הוא שנוא. והן לא הרע לשום אדם ולא עשה כל עוֶל.

בקצרה, צלו של ארקדי היה מוטל כאבן על בני החבורה של התלמידים למדעים בבירה, ויהיו כלם עוינים אותו, נשמטים ממנו בהפגשם עמו; ואם אירע, שנתן לו אחד ידו, היה כאילו נשכו נחש ודרקון. ויהי באמת כעצם בגרון ומעין מפלצת החבורה.

עברו שנתיים ימים ותבוא השנה השלישית, ואני כבר גמרתי אז חוק למודי בעניני הרכבה והפרדה, ואצא לעבוד בבית חרושת-המעשה בשכר מאה וחמשים שקל לירח, והעבודה רבה והחברה זרה, והמקום חציו עיר וחציו כפר. ואני באתי מעמל היום לבית מלוני ואשב על יד שלחני לבדי, באו עלי זכרונות חלומותי ומחשבותי הרוחניים, ואראה איך נפתר עתה הכל לקוצר ולא לרוחב, ואיך אני בעיקר קצוץ-כנפים הנני. לעשות מהפכה בעולמנו חשבתי ולהורות נתיב חדש, והדרך, אשר גם אני מצאתי, מה פעוט ומה מעט הוא, אשר יתן לנפש.

וידפוק השוער על דלת חדרי אחרי צהרי-יום אחד ויבוא ויגד לי: "הנה אשה באה מעיר-הבירה ורוצה לדַבּר את אדוני". ואֹמר: "תבוא!"

ותבוא אחרי איזה רגעים אשה כבת שלשים לבושה בגדי אלמנה וצעיף על ראשה, ואפנה לה ספסל לשבת, ותשב. ומיד החלה לדבר על מטרת בואה, ותאמר: "אשת ארקדי אנכי, והוא מת זה לא כבר במחלת השחפת, אשר תקפתו, ויצו עלי, בשכבו על מטתו, לא ירד ממנה, כי אבוא אחרי מותו אל אדוני ואגיד לו את חייו המוזרים. רק אותך מצא לנכון לזה, אם גם אתה דחית אותו. ממזר היה בעלי, בן איש אמיד בנגב-רוסיה, מחזיק יער. אשת אביו חולנית היתה, ויבוא האיש בכל פעם לעיר הקרובה לעשות שם מסחרו, ויָּדר בפונדק אחד תמיד. ותהר ממנו קרובה אחת, אשר מלאה שמה שֵׁרוּת, ותלד. האב עמד לימינה איזה זמן ויתן לה את צרכיה מדי חֹדש בחֹדש, עד אשר גדלה את הנער; אבל היא סרה מדרכה ותוסף לתנות אהבים עם כל מתקרב אליה. ותצא פעם עם אוהב אחד לעיר רחוקה ותעזוב את בנה אצל משפחה אחרת, ולא ראתה אותו עוד. ובעל היער דואג מעט ליתום ויטה אליו לבו. אבל הנה מתה אשתו וישא אחרת, ויחל להשתמט מחובתו לבנו ולאמו. כה גדל בעלי באין חנוך מסודר, ורק בכשרון עצמו למד ויבקר בית-ספר, ויִּמָּצֵא בו עוֶל בבית-הספר ויגֹרש; ויחל לנדוד בערים גדולות. ויהי גם מורה, גם עובד בבית-מסחר, ויעזוב את המסחר ויסע לבית אביו, ויעורר מצה ומריבה, והשיג סכום הגון. וזה יה לו לרועץ, כי חדל להרויח ולעשות דבר וילך תועה, ויתחבר זמן מה לפריצים ויעזבם גם הם. שם-כנוי אביו היה דרֶביץ ואמו היתה מבית יַבּלונסקי, וַיַרְכֵּב שני השמות יחד ויחשוב את עצמו כאציל וכאיש נוצר לגדולות, וגם זה היה בעוכריו. הוא לא ידע מה לעשות ובמה ימצא לו דרך בחיים; ולפי שני שמותיו ורוחו ראוי היה להשיג הרבה ולעמוד למעלה. אותי אהב, כי ידעתי כל נגעי לבו, ועמדתי לו באשר יכולתי. אדם טוב היה, אבל גם מָשְׁחָת ורע-מעללים לא היה כלל".

כה ספרה לי האשה ארוכות וקצרות. ותקם אחרי שישבה אצלי יותר משעה ותִּפָּרד מאתי, ואקום ללווֹת אותה לבית-התחנה, ונבוא רבע שעה לפני צאת המסע לעיר הבירה. היא קנתה לה כרטיס-נסיעה. המסע בא, ותקח ממני עוד הפעם פרדת-שלום ותצא. ואנכי נשארתי; מביט בעגלות, המתנועעות ועפות.

כל זה אדע על ארקדי דרביץ-יבלונסקי, וגם את הגרסה האחרת אדע, כי באמת קרא עצמו במסִבּה ידועה דרביץ מן יבלונסקי, וגם נאשם וישב בבית-הסֹהר איזה ירחים. מוזר הוא לי עוד היום. ויִהְיוּ הקטעים האלה כאן לו לזֵכר.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה