_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תּוֹךְ כְּדֵי קְרִיאָה

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

א

חוֹשֵׁב הָעֵט

(מילואים ל"מחשבות זעירות" של יעקב קלצקין)

מקהלת מנגנים לפנינו.  כל אחד ואחד מהם תוף ומצלתים בידו.  קולות מרעישים ובולעים איש את אחיו ואין קול כנור ועוגב.

עוברים אנו על מסות עיוניות חדשות הניתנות לנו זה לא כבר, והנה המון מושגים וחילוקים, סעיפים וכללים וגם מחזות ומשאות, תורות והוראות.  הכל מהוקצע ומשוכלל ולכאורה אף מבורר.  סגנון לאלה וגם מעטה של כשרון; וכי באנו עד קצה הדרך הנה דרכנוּ על עלים ולא נמצא פּרי.  כוהן עולה לדוכן והוא גם יוצק המים. – הוא מברך ואין כאן ברכה, גם אם נושא בשֵם; הוא מקלל ונפשנו לא תרָוה.  יש מוכיח בשער ויש מלמד דעה או מבקש לו נתיבה, ויש מלקט פּירורים או גם מחליק אבנים...

הבדל גדול הוא אם הנפש צועקת או רוחות מנשבות – או אם הנך בא משער לשער ושום דלת אינה סגוּרה; ולאידך, הנך אומר להסתכל בחלון והנה זה כותל.

מה גדול הוא האדם בשעת רוממוּתו, ומה קטן ומך הוא בשעת קלקלתו! הנה טהרה ואצילות והנה הכנעה ועבדות, הנה קסמים והנה חיוּת – הנה נושא ונשוא, הגה והגיון, ביאור רעיון, כיבוש רעיון וחילוף רעיון.  מארש הוא הכלל את הפּרט ומעמיד לו חופה וחוזר הפּרט ומזנה את פּרט אחר.  כוחות שונים מתפּרצים ונאחזים בכוחות אחרים ולכוּלם תכלה וסוף.  מתמזגים הם החיים, מתרוממים וגם יורדים.  הנה לכל היקף היקף אחר; לכל מושכל אחיזה, ולכל אחיזה אוחז, ואף הוא נאחז... הנך בן המציאות והנך דן עם המציאות, אתה שוקל וגם נשקל.  – יש אחדות ליצירה וריבוי ליצירה ותפישה לכוח היצירה ומוצא להבנת אותה תפישה; והרי ניתוח ההבנה ובירור הניתוח וחזקת הבירור.  יש תמהון ומוצא, יש לכל דבר נקודת־כובד ויש מרפּא לנפש וחוקי הנפש.  הולדת וגם אתה נולדת; עלית בסולם של אמצעים ומטרות ותכליות ושימוּשים, עמלת ויגעת ואינך משוחרר.  גדרים בנית, מָתחת קוים, עשית מחיצות וגבולות, ואין הכרעה, אף אין שעבוד.  דבר יוצא מדבר ונכנס לדבר אחר ושוב עוזבו והולך לו.  הפסק לכל חיבור, מצר לכל תנועה וסימן לכל התהווּת.  טוענים נגד כל ענין טענות של אמת ושל שקר; אף האמת אינה אמת בכל וגם לטעות בנין־אב.  מקשים אתם והרי מבוא לפרָק; שואלים אתם והרי מבוא לתשובה.  לכל עובדה מאמר, לכל מאמר סתירה ולכל סתירה ישוב.  בידינו לעלות ולרדת, לשחות ולסובב, למעט ולהרבות, לבטל ולבנות, לשקול ולמוד.  אם חפצים אתם, הרי היקש ומוצא לכל עיון ואם תרצו, אין שיעור לכל דבר ואין מידה.  דבר זה הוא סמוי מן העין ודבר זה הוא מסור ללב.  סיבוב נאחז בסיבוב, חוט נקשר בחוט וארג בארג, וגם הצמר עוד לא נטוה, על הפּשתן עוד לעלות ולגדול.  נוצר האדם אחור וקדם; נוצר השכל לתהות; נוצרה המחשבה להיות חוזרת על עצמה...

חכם פּלוני אמר דבר מסוים, ובא חברו וביטל את הנאמר; ובא השלישי והכריע, ובא הרביעי והכריע אף הוא.  מי לא חשב ולא בירר? מי לא עמד לפני פלאי הטבע? מי לא שקל דבר במאזני השכל ונמצא אף הוא מרוּמה? מי לא ריפרף בין ביטוּי להבעה, בין סוד לכיסוי ולא החליף גרעין בקליפה, ולא בא מתוך לחוץ?

הנך אומר לדון על דבר, והנה השכל אף הוא נשקל ונערך; הנך מקיש מוחש למוחש, מושג למושג ושלשתם אחד, והאחד אף הוא אינו אחד.  לכּל תפקיד מיוחד, וכל תפקיד הוא בן מדרגות שונות וכל מדרגה היא בת־השואה.  השכל מושל בך ואתה מושל בו... הנך אדון ועבד והנך בעל קורבה וריחוק.  מקבל אתה את חלקי ההויה מתוך כפיפה והכרח ומתוך חירות וחפץ.  ההכרח אף הוא נחלק במהותו ובחפץ נתנו חכמי ההכרח את דבריהם לשיעורים.  דבר זה פוסל ברצון; עולים ברצון ויורדים ברצון, נמשך בן־האדם וֹמושך, נדחף מן הנאה לסיגוף, מדבר בן־יומו לדבר שאינו בן־יומו.  מתפּשט הנצח ואף הוא מתפּצל.  בא אתה מן הענפים אל השורש ומן השורש לאפסי האדמה.  יש דמיון לדמיון, השואה להשואה, הגיון מול הגיון ונטיה כלפּי נטיה.  לך הרבה ניתן ואף לא מעט.  עשיר אתה ועני, בן מלך אוכל פירורי לחם.  עלית על משכבך והנה המיטה כפוּיה.  לך הכוח, השימוש והרישול.  לך משכיות ואהלים נטויים.  גם לעבדים צד אדנות, ולאידך, אף בני־אֵלים המה בני־שחת.

זה בא ללמד וגם לא נמצא למד, זה מחדש ואין בדבריו חידוש. זה מתראה כנוקב מרגליות ובידו רק ילדי זכוּכית. – זה שׂוחה בים ואף בחרבה אינו הולך.  זה חוזר ושונה וזה מתחיל.  זה מתאר ואינו תופס, וזה תופס ואינו קובע או קובע ואינו מגביל, או גם מגביל ואינו מסמן, מסמן ורשמו לאו רושם.  זה פּונה לימין ונמצא נוטה לצד שמאל.  זה מתראה כהולך בקומה וכי יצמא בולע רוקו.  זה שולח את לשונו, כי עצם לו בגרונו, וזה אף אין לו גרון...

 

ב

מִפְּרִי הָאָרֶץ

בחודש סיון שנת תרע"ו יצא לאור בהוצאת "העבודה" ביפו קובץ מוקדש לח. נ. ביאליק למלאת כ"ה שנה לעבודתו הספרותית, וּבו נאספה שורת מאמרים מאת מכבדי ומוקירי אישיותו.  הקובץ נדפס ברשיון הצנזוּרה הצבאית בירושלים.  נדפס ונכתב ב"שעה יתומה".  בשעה "שהטרפים אינם לוחשים שיח ואינם מבשׂרים תנחוּמים"; בשעה "שהצפּור לא תרון ואת קולה לא תצהיל"; "בשעה שעקת המציאות מסיחה את הדעת מכל התרשמות שירית".  עשרה בני־אדם נאספו "בשעת חירום" לכבד משורר מרחוק ולהביע לו אומן. – ובכל המשאות הללו דנים ושׂחים אך על־אודות טיב הלשון ובריאת הלשון המיוחדה אצל הגיבור.  הרי מקום כאן לביטויים שונים על־דבר התרקמוּיות חדשות והרי לבושים לשוניים וצוּרות שונות.  שאון של השואות וצירופים לפנינו, ביאורים על גבי ביאורים וקישורים על גבי קישורים.  במעגל־קסם אנו עומדים! מבצבצות־מבצבצות המלים והאמירות מכל צד, ולכל אשר נפן הנה המון שבחים, תהילות והערצות.  קול מצהלות! זה חוטף מזה וזה לוקח מזה.  הנך נכנס בפנים ביאורו של דבר אחד, והנה אתה בחוץ.  הנך רואה אחד דולג ומקפץ לפניך, ופתאום והוא שוכב על גבי קרקע.  זה ירים קולו, וזה פושט את זרועותיו.  לפנינו כנסיה של אנשים בעלי שבע עינים, ואך את עצמם אינם רואים. – זה כמו קורא דבריו בעל־פּה, וזה קורא אותם מעל הספר.  זה בא לבאר, והוא אך מפלפּל... וזה בא להרצות ולו אין דרך. – המלים על־דבר המשורר העברי אינן מלים עבריות כלל.  על אדמת הקודש אנו עומדים, ולפנינו לא שפת המקרא ולא שפת התלמוד ואף לא מהשפה החדשה הברורה שהיתה לנו לנחלה.  אין כאן דברים שבלב, דברי בינה והשכל, אך שאון של דברים... אמירות סתם, מלים פּורחות באויר... אין תום לשון ואין הקצעה וגבול, אין שורש.

אנו מתחילים לקרוא מאמר אחד וּמוצאים רק בעמוד אחד בלבד שפעת ניבים כמו אלה: משוררי המקרה, תשלומי יצירה, עלילות החיים, גבורות העלילות, התגלמוּת הגבורה, נטית היד הכבדה. – ומיד בעמוד אחר של מאמר שני הנה צרור מלים ממין זה: פּשטות, טבעיות, אֶפּיקה בלי פּתוֹס, שאיפות חדשות, סייגי־הכשרות, שעבוד ושירה, שידוך־יסודות, התפּנקות הילדות. – והנה אך בשורות אחדות של מאמר שלישי שוב קריאות כמו אלה: "תרועות שמחה", "מהולות אנקות נסתרות, חרישות ועמומות", "קולות עליזים והנוגים גם יחד", "חדוה גלויה ותוגה חבויה", "סערות שמחה" ו"אנקות ישנות", "הדים עמומים" ו"הדים רחוקים", "ימי אור וגלי זוהר".

מה תגידו, בשמעכם קריאות כמו אלה: "הנביא! מתי לא עמד הוא במרכז עולמנו ובמרכז שאיפותינו. – על דמוּת דיוקנו של נביא בין־השמשות פּרושׂ צעיף המסתורין. – כל הדור חכּה לבוא הנביא; עד כלות־הנפש חכּו; וכשבוששו פּעמיו לבוא, קראו: אכן חציר העם, אכן יבש העם".  מה תגידו לטיב פּתגמים נמצאים במאמר אחר: "מחיה ביאליק את השמש, העבים, האלון, הצל, הבריכה, קרן האור, הלילה, ואפילו דברים דוממים כמו נוצה". – ביאליק הוא משורר היהדות; וזה הצד החדש והמקורי שבליריקה החברותית שלו". – "ביאליק הפּייטן הוא אידיאליסט וריאליסט, ואף פּסימיסט. – לו רגשות רומנטיים ביחס לעבר, השקפה ריאליסטית על ההווה ושאיפות  אידיאליות לעתיד".  ואנו מוסיפים בנוסח זה: לביאליק רגשות ומחשבות, לביאליק אמונה ובטחון, לביאליק גם מרה וכבד...

והנה באותו מאמר גוּפו פּתגמים שובבים ממין זה: "סלעים מתנועעים במדבר לאור הירח" ו"צללי בני־אדם מתנועעים על הקיר לאור העששית".  הנה "התהווּת" וה"השתלשלוּת", "צוּרות, צבעים, אור וצל". – "הצל יפנה לא כל כך אל הרגש, למען הביא את המשורר לידי שטימוּנג לירי־מוּסיקלי, כי אם אל הדמיון הפּלסטי של הצייר". – או: "בהיר־עינים הוא ביאליק ונפשו מלאת אור".  "הוא תופס את הטבע בתור חזון במובן אטימולוגי".  "מכל חמודות הטבע המושכות את העין יעריץ הפּייטן את האורה והזוהר".  "הוא כרוך אחר פּולחן האש, מתפּלל לשמש ונשבע באל האור".  משוגעים אנו ממשמע אזנינו!

חסר להמעריכים האלה כל תום ואין להם גם מקצת ידיעה והכרה, כי טוב מעט מהרבה, כי מספר המאה אינו מוסיף כלל על מספר עשרה, כי אם עוד מחריבו. – המה מעריצים משורר בעל־לשון, בתור בורא לשון, במין פּראות שבלשון, כמוה לא שמענו עד כה.  האנשים האלה אינם מדבּרים על ערכו של משורר, או על־אודות בת שירתו, כי אם מעריכים את כל תא ותא של המשורר; הולכים וּמונים, כמוני המצוות בשעתן, את אברי המשורר ואת קריצות עינו אחת אל אחת.  כל הפעלים והתארים, השמות והנטיות שבספרי הלשון משתרעים לפנינו ומכסים על כל מושג נאמן ועל כל דיבור חי.  אין כאן ביאורים, כי אם צלצוּלים; אין כאן הבנה והכרה ברורה, כי אם מין התחסדות ואמירת פּיוּטים.  אין כאן חיוּת שבלב, כי אם מין קשקוש ונענוע. – שפה מלאכוּתית, שפה לא גדלה מעולם, לא בשדמות הרגש ולא בעמקי המחשבה, ממלאה את כל חלל הספר הזה.  אפשר לנו להסיע אמירות שלמות ממאמר אחד ולתתן לשני, וזה לא יחסר והשני לא ימלא.  קוראים אנו את המאמרים מסופם לראשיתם, ואין כאן סדר הפוך.  אין משפּט מתחבר למשפּט ואין קישוּר.

"בשתיקה יצא" המשורר מן הארץ, ואנו מבינים לנפשו ולרוחו אז...

 

ג
"זְרָמִים" וּ"בִּיבְּלִיּוֹגְרָפִיָּה"

"חלומו הגדול" – של הד"ר קלוזנר מאז – לכתוב "היסטוריה שלמה וארוכה של הספרות העברית החדשה", ש"בה יבוא כל סופר וסופר על מקומו הראוי לו"... לא נתקיים עוד.  וכדי להרגיע את נפש המחכים נתן להם מעט מזער מאלה ויכתוב בהוצאת "עבריה" חוברת אחת בשם "הזרמים החדשים של הספרות העברית הצעירה".  "ציור ספרותי", חוברת ב', ניו־יורק.

"בעוד שהספרות העברית של ימי־הבינים, מימי התלמוד עד ימי המאספים, היתה ברובה ספרות שלטת וכו' נעשתה הספרוּת העברית החדשה, מימי המאספים ואילך לספרות אופּוזיציונית"... "לסופרי דור ההשכלה עדיין לא היתה האומה הישראלית לפרובלימה".  סמולנסקין החל להכיר "כי היהודים והיהדות הם פּרובלימה קשה, שהכרת מהוּתה ודרכי פתרונה צריכים עיון הרבה והתעמקות יתירה, – זאת הכיר סמולנסקין. – ואולם הפּתרון, שדימה למצוא לפרובלימות אלה, הוא מודרג, אבל לא עמוק"; "עוד בימיו של סמולנסקין נעשה הצעד הראשון לפתור את הפּרובלימות שעורר באופן אחר"... "אליעזר בן יהוּדה הודה לסמולנסקין שעם אנחנו וכו', שיש לנו רוב האטריבוטים של העם וכו'; ואולם אין להסתפּק בזה: על האטריבוטים הנמצאים יש להוסיף את האטריבוטים החסרים... חסרה לנו ארץ, חסרה לנו אדמה". – "כך הטיף בן־יהוּדה עוד קודם שפּרצו הפּוגרומים", ו"זהו הזרם הגדול והחדש"...

ואחרי זה בא עוד זרם גדול וחדש לנו, – בא מרדכי צבי מנה, באה "כנף־רננים צעירה ורכה זו, שלא הספּיקה לפרושׂ אברותיה במעוף רם, עד שקדם אותה המות". – ו"מ. מ. דוליצקי, שקדם למנה, היה המשורר, שהביע את געגועי האומה על ימי חירותה". – "מבקר אֶסתטי קם לספרות העברית", דויד פרישמן.  "פרישמן נלחם עם הזרם החדש; ולא ידע שהוא נישא על גליו האדירים"...

כרעו והשתחווּ! אנו מדברים על אחד־העם.  אנו מדברים על שלושת חלקי הספר "על פּרשת דרכים" – אז לא הופיע עוד החלק הרביעי – "שאינם אלא שלשלת ארוכה של פּרובלימות"... ומן "השלשלת הארוכה" הזאת אלה הן הפּרובלימות היותר עמוקות.  הפּרובלימה הראשונה: מפּני מה נתקיים ישראל? הפּרובלימה השניה: איך היה יכול להתקיים? והפּרובלימה השלישית: ומה סוף צרותיו? וכל אלה הם עוד יותר מפּרובלימות – "חידות הן".  "חידות, שפּתרונן מסתעף לעוד פּרובלימות", ואלה מסתעפות לעוד "חידות" וגומר...

"שום סופר ישראלי – האיש קלוזנר אינו חובב עברית, כי אם ישראלית – לא הרגיש בכל חושיו את ההבדל שבין ישראל לעמים, כאחד־העם"; – ו"כשהוא מעמיק לחקור בקורות ישראל, כדי למצוא בהן פּתרונים לפרובלימותיו, הוא מגלה הרבה דברים". – "קודם כל הוא מגלה טרגיקה פּנימית בגורלו של ישראל, טרגיקה איומה, שבין הראוי והיש; טרגיקה, שתיארו אותה בצבעים עזים ובהירים" ביאליק מצד אחד ופייארברג מצד שני – עזבנו הן עתה את הפּרובלימה, ואנו כבר עומדים במצרי מלה חדשה טרגיקה –; ולא חס־ושלום טרגיקה סתם, כי אם "טרגיקה ציבורית ויסודית"...

אבל הסו! עוד יש על יד הטרגיקה ממין הזה, מין עוצב יסודי אחר, "יש עוד טרגיקה אחרת", "צער היחיד", זהו "הקרע־שבלב", ש"ברדיצ'בסקי הרבה אחר־כך לדבר עליו מצד אחר ובכוָנה אחרת", – והנני בזה מארא דעובדא... ואמנם צריכים אתם לדעת, כי "לאחד־העם קמו שני תלמידים ושני מתנגדים" – שנים כנגד שנים! – התלמידים היו ח. נ. ביאליק ומ. ז. פייארברג, והמתנגדים – ברדיצ'בסקי וטשרניחובסקי.  ביאליק הוא המשורר המעמיד את הפּרובלימה, – חזרנו עוד פּעם למלת פּרובלימה –: שאלת־הקיוּם ושאלת החדלון –, נתון עוד יותר מאחד־העם, בין "שני מגניטים"; ואצל פייארברג, משוררה של הטרגדיה הגדולה – ופה שוב טרגדיה – "הוצגה הפּרובלימה הנוראה – זו האנטינומיה הגדולה, זה הניגוד בין הראוי ובין האפשר..." – ובכן גם אנטינומיה לנו!... – ברדיצ'בסקי, אחד משני "המתנגדים העצומים, שקמו לאחד־העם, בא בשם יסורי־התולדה", הצער התהומי; "לא כן שאול טשרניחובסקי, לזה אין יסורי־תולדה כלל..."  "באמת דבר אין לטשרניחובסקי, ולפרובלימות ישראליות", – עני הוא המשורר הלז בפרובלימות ובהתעמקות בטרגדיה של האומה הישראלית, אבל "מה עשיר הוא בחיים".  עני ועשיר!

וצריכים אתם לדעת, כי "ברדיצ'בסקי אף הוא מצא לו תלמיד הגון בהלל צייטלין"; וטשרניחובסקי גם הוא מצא לו תלמיד, ש"עוד צָעד צעד לפנים", יעקב כהן. – טשרניחובסקי כובש את החיים, כובש את האהבה, כובש את הטבע; על כן אין עוצב עמוק בשיריו, סער מתחולל הם השירים הללו – הכובשים את החיים – תאוה בוערת, ציור פּלסטי ואֶפי – הראיתם מימיכם תאוה בוערת בציור אֶפּי? – ליריקה מועטת בשירי טשרניחובסקי; לא כן יעקב כהן.  "יש אצל כהן ליריקה אמיתית"; יש אצלו "שירי השתפּכוּת ושירי־עצב עמוקים".  יעקב כהן הוא "אף על פּי כן ריבולוציונר ומהפך", "לא במובן המדיני והמפלגתי, אלא במובן האינדיבידוּאליסטי והלאומי"... ברדיצ'בסקי תובע "שינוי־ערכין" ביהדות; אבל זה אינו דורש טשרניחובסקי, הוא עצמו הוא שינוי־ערכים ביהדות – שינוי ערכים בעולם כולו הוא תובע".  המעט לכם, אדוני! –

ואַל תאמרו, כי הגיעו הזרמים הספרותיים עד קצם: הרי לנו טרגיקה יסודית והרי לנו פּרובלימות וּפרובלימות ישראליות, ופרובלימות ישראליות אינדיבידואליות, וכלום יש עוד יותר מזה? אבל לא! הנה עוד לכם זרם יסודי ועיקרי; זרם, שתופס כל הזרמים ומאחדם יחד – בסינתיזה... אלהים אדירים! כבר לנו גם סינתיזה!

"קודם כל קיבלה השאלה על־דבר רוח ישראל מהות היהדות ויסוד הלאומיות העברית פּתרון יותר מסוים במאמריו העמוקים – הראיתם אצל קלוזנר, מאמר שאינו עמוק ושאלה שאינה עמוקה? – של ד"ר דויד ניימרק"; ולהבין המאמרים העמוקים האלה בביאורו של המרצה אין מוחנו תופס כלל...

שומעים אנו רק, כי יש "שני מיני התיחסויות אל הטבע, האדם והחברה; אפשריות הן: השקפת־העולם והשקפת־החיים.  הראשונה משיגה את העולם על ידי צורות התבונה האנושית; ואולם השניה משיגה את העולם על ידי התעמקותו של האדם בפנימיותו העצמית".

"הראשונה מחשיבה ביותר את האמת ההגיונית ואת המדע; ואולם השניה מחשיבה ביותר את האמת המוסרית ואת הצדק".  "הראשונה מוצאת בעולם כוחות מגוונים ומרובים שנלחמים זה בזה; ואולם האחרונה מוצאה בעולם יסוד אחדותי מתחילתה".  קץ כל בשר! "הראשונה יוצרת פּוליתיאיסמוס, ולכל היותר מונותיאסמוס הגיוני, בעוד שהאחרונה, יוצרת מונותיאסמוס מוסרי"... ולקלוזנר – נחוץ דוקא מונותיאסמוס מוסרי, ולא חס־ושלום הגיוני... הוא אינו מסתפּק בשה"י ופה"י – תנו לו ולנפשו התעמקות־דתית, אינדיבידואלית, – תנו לו פרובלימות!

 

היה איזה זמן משא ומתן בין הצעירים יושבי ארץ גליציה, אם יש הצדקה לאחיהם הרוסים להתגדל עליהם בעניני ספרות, או לוקחים להם אלה האחרונים בזה עטרה שאינה הולמתם ומתנשאים בחינם.  והדבר צריך עיון, כי הפֶרנהופים והבּדרים ודומיהם אינם מבני־בניהם של חיות ואֶרטר, שי"ר ושור, לא יכחיש גם האדוק שבאדוקי גליציה; ולאידך – גם אתנו בני הרוסים הרבה ננסים עומדים במקום גדולים ומתראים כגדולים.  אחרי רקבון ספרותי ומשטרים בל־ידעום, שבעל־נפש יקוץ בהם, אין לחפּש אצלנו הרבה.  עם־הספר יודע לעשות שַמות בספרו בכל מקום שהוא...

ואחרי כל זה עוד יש איזה הבדל, על כל פּנים בכמות.  יש דברים, שבני ארץ זו לקויים בהם הרבה ובני ארץ אחרת עוד אינם לקויים באלה במידה זו.  ישנם דברים, שבגליציה, כלומר, בשוק הספרותי העברי אשר שם, יכולים הם להיעשות והם נעשים, וברוסיה ואפילו באמריקה עוד אינם נעשים.

למשל, היה חי לפני איזה זמן בורשה מו"ס אחד, מוכר ספרי־השכלה ביוקר וחובבם, שיינפינקל שמו; והוא ניסה להוציא לאור ירחון ביבליוגרפי בשם "קרית־ספר", והיה לזה איזה ערך ואיזו תכנית, אם גם רחוק היה מחכמה ומדע.  הוא על כל פּנים לא נדחק למחיצה שאינה שלו והסתפּק בזה אך לציין את ספרים, שמותם ותכנם, במשטר ודיוק.  ספר־ספר בא על מקומו ועל ציוּנוֹ; ואם באו שם איזו דברים ספרותיים והערות, לא היו מאת המו"ל, כי אם היו כתוּבים או מלוקטים מאת אנשים יודעי ספר.  בקצרה, היה בזה מעט מתכנית ביבליוגרפית; העורך לא עבר את הגבול... לעומת זה הופיע בקרקוי "ירחון ספרותי ביבליוגרפי" כולל "השקפה על ספרות ישראל בכל הלשונות" (בכל הלשונות!).  שם הירחון הוא "ירושלים" ו"תוכן הענינים" מחוברת א', ב' משנה שניה (מכאן ראיה, שכבר היתה לו שנה ראשונה), יכיל "סקירה כוללת על ספרויותינו, מאספינו וירחונינו" ו"השקפה ספרותית" על ספרים חדשים: עבריים, זרגוניים, לועזיים, ועוד ועוד.  ואם מעט לך, – כל זה נעשה בידי אדם אחד, – הא לך עוד כרוניקה ספרותית בספרות ובחיים, השקפה ספרותית בספרות הכוללת. – ואין דבר נעלם מעורך הירחון הכוללי הזה, הוא שופט רמות על ספרי מליצה ושיר, תכוּנה וחשבון, טבע ופילוסופיה; דן בעניני חכמת־ישראל ותולדות הספרות, בתורה ובלשון, במוסר ובדרך־ארץ.  כל מחשבה וכל רעיון, שהוציא אדם בספר, הוא שוקל ומעריכו ברוחב בינתו ובידיעותיו אין־קץ! ולא לבד בדברים הכתובים עברית ויהודית יודע לדרוש ולהסמיך אחרים, כי אם גם בדברים הכתוּבים בלשון כל עם ועם, בכל הלשונות המתהלכות...

והאדם ה"כל־יכול" הזה, שכל רז לא אניס ליה, אינו משה בן מימון או משה שטיינשניידר, כי אם איש יהודי, פּשוּט, שעד עתה, או על כל פּנים עד שנת הוצאת ירחונו, היה נחבא אל הכלים; והנה הופיע בכל גדלו וידיעותיו הרחבות וחותם את עצמו בשם יונה קרֶפֶּל...

והאדון קרפּל מכריז ומודיע ומבטיח, ש"ישתדל מצדו לשכלל אורגנו לאוצר, שימצא בו גם הסופר והחוקר, שאומנותו בכך" די מבוקשו... עזות או פּתיות ספרותית רבה כמו זו לא ראינו עד היום! –   

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה