_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

צללי-ערב

מ"י ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

     כשאנו, יושבי הכרכים, עודרים ברחובות קריה ואנו רואים את הבתים הגדולים, בתי- חומה, בעלי עליות רבות, - הלא כמצודות בעלות חלונות הרבה הם בעינינו. גם לעין היותר בהירה קשה להפלות בין בית לביתו בין שער לשער. תכנית אחת לכולם. כולם נבנו על פי מידה אחת וסדר אחד, בלי עצמיות מיוחדת ובלי נפש, גם שוכרי הבתים, שוכרי הדירות בתים באים ויוצאים חליפות, זה יגור שנה וזה שנתים ימים; במקום שגר איש בעל בנים יגור אחר- כך חשׂוך בנים במעון זה גרה אלמנה ושתי בנותיה, אשר נהגו מיגיע כפיהן ותחיינה בשלום ועתה הוא משכן למשפחה שחצנית וצעקנית. בעליה זו פרחה תומת נערה יפה, פרחה הילדות, ועתה יושב שם איש זקן, שהוא למשא על בניו... גם ליושבי המעונות והדירות בעצמם קשה להטביע חותמם על משכנם מספר חדרים עושה דירה אחת החלונות שוים, הקירות שוים, התקרות והרצפות שוות, במה איפוא יעשה היחיד את ביתו ששונה מחברו? –

אחרת היא העיר הקטנה, שם השמים רבים והאויר רחב. אין בית דבק בחברו, אין רחוב מאפיל על חברו, איש איש בונה בשלו,  ברשותו – כחפצו. לפי צורת הבית ואופן בניתוֹ כבר נדע את היושב בו. ואפילו בעיירות קטנות, מושבות בני- ישראל, ששם אין עושר ויכולת חומרית גדולה, אלא מסורה רבה ודברים משותפים יהודיים הרבה, אפילו בעיירות קטנות יש לכל אחד ואחד פנאי לתת מעט עצמיות לביתו, זה ניכר בגנו וזה בחצרו, זה בחלונותיו וזה בדלתותיו , זה במעלות של אבן או של עץ וזה במעקהו או בכרכובו , זה יצפה גנו ברזל אדום , שחור או ירוק וזה ברעפים אדומים או נסרים קטנים. זה עושה אותו תבן וזה סוף, זה אוהב את הצבע הלבן וזה את הכחול או את הירוק והאדמדם. ואם תראה איש שטרוד הוא בבית- המדרש בעניני התפילה , טליתו על ראשו ועיניו לספר התהילים, או להפך, תראה איש שקוע בעניני דארעא, רץ ברחובות למכור אן לקנות , ללווֹת או לשלם, ובכלל לעשות מסחר ולהביא לחמו, אל תאמין שכולו נתון לדברים הללו ולא נשארה בו איזה מחשבה בדבר שכלול ביתו ועצמיותו. ואפילו זה שאינו מקפיד על בגדיו ליפוֹתם מיפה הוא את ביתו; ואפילו זה שחושב כל קישוט למעשה "יצר- הרע" מקשט הוא את ביתו, ודוקא בלי יצר הרע , כי אם במעט יצר טוב..

הרחוב האוּמַני בעיר מולדתו גלונה היה חביב עלי ביותר. משם עולה דרך המלך לעיר- המחוז, והוא גם הרחוב האחד ששם ניתן לו ונקרא בשם. –

הרחוב הזה היה משכן נגידי העיר, וכל מי שממונו עובר או עבר את האלף השני שׂם שׁם קנוֹ, לא רב הוא מספר הבתים, העומדים בשתי שורות, זו כנגד זו, אבל מרחב בין בית לבית, ומרגישים אנו שאין שם זרת בערכך אַמה. אין מסחר ברחוב זה, אין בו גם פינה אחת לחנות, ואיזו מנוחה חופפת עליו תמיד. יחס אותו רחוב לשאר חלקי העיר הוא כיחס שבתות השנה לימות- החול. ואם אמנם הרחוב הזה אינו מרוצף אבנים , קרקעו מוקשה ועליו מפוזר חול, והיה כי ירד הגשם עוד יוסיף לו נקיון.

הרחוב האומני הוא רחוב הטיול לאנשי גלונה. ואם חפץ אתה להינות ממלוא זיוו כונן צעדך שם בלילה, בשעה שכל החלונות מאירים והפנסים לפני בית- החולים ולפני בית- המרקחת דולקים. לבבי היה הולך שבי אחרי בית הגביר יחזקאל, שהציץ מבין האילנות הגבוהים בעלי הענפים הרחבים, שרידי היער, שהיה לפנים במקום ההוא ועתה בו מושב לבני- אדם.

ויהי לי הבית הזה וסתריו בגעגועי נפשי כאגדה מיטיבה לרוח באמצע עייפות הלימוד בבית רבי...

ובאחרית הימי החילותי להתחקות גם על ביתו של שמעון איש- שלום, בית שמשונה היה תבניתו משאר אֶחיו בזה, שאורך כולם לאורך הרחוב, והוא פונה אל הרחוב ברחבו וכל ארכו נבלע בחצר גדולה; בעוד שגני הבתים האחרים מכוסים ברזל או פחים, או גם אבן טיח, גג הבית הזה הגדול ומשופע מצופה טבלאות קטנות, ששחרוּ ואזוב עלה בהן מזוקן. הדלת מצד הרחוב ישנה ושני חלונותיו מימינו ומשמאלו מכוסים תמיד וילון לבן וחיץ קטן מעצים דקים גזורים עגולים ממעל, ולפני דור שלם היו משוחים , מבדיל את הבית מהרחוב. נוסף לאלה, אין הבית עומד בשורה שוה עם יתר הבתים, כי נוטה הוא כאַמה וחצי לפנים. וכל אלה יתאחדו לרושם דמיוני, שיבוא בלב כל עובר; ואם זר הוא ישאל : למי הבית הזה? –

ואני גם את פנים הבית ידעתי אם הלכתי בשליחות אבי או ענין אחר הביאַני שמה – איני זוכר; אבל זוכר אני כי כמו חלום בהקיץ היה לי כאשר נפתחה הדלת ואני באתי לחדר גדול ונמוך, ששולחנו וספסליו וכסאותיו מכוסים ומעוטפים תכריכים לבנים ושני ארונות כבדים עשויים עץ שחור עומדים בירכתים והרצפה חלקלקה ושחורה, וכמעט שנשקפים הפנים בה. שם ראיתי ג ארון זכוכית, בו כלי- כסף הרבה נוצצים סמוכים זה לזה, ועל הארון ממעל ארבע או חמש קדירות נחושת קלל עומדות בשורה וכיוֹר צהוב עם כּנו ושני לוחות- ראי שם ותמונה של קן- ירק ארוגה משי, גם "מזרח" מרוקם במסגרת- זהב סדוקה תלוי על הקיר. – אבל החידוש היותר גדול בעיני היה העמוד העגול של שיש כּהה, כעין אותו שנוהגים לקחת למצבת בן או בת שנקטפו באִבּם , והוא עומד בקרן- זוית. ניגשתי אליו ומששתי אותו מכל צד, והיתה לי קרירותו כמגע בעולם שלא ידעתי פירושו... ואשאל את פי נפתלי חברי, בן הבית, ויספר לי כי עמוד זה בא במתנה לאביו מאת האציל פוֹטוֹצקי משכבר הימים. ויספר לי את כבוד עושרו של אביו בימים ההם. כשהיה המנהל של בית- משרפות- היי"ש של האציל הזה בכפר טלושה, ושׂכר אז אותם לעשר שנים וירויח לאלפים ויהיו להם סוסים ומרכבה וכל תענוגות בני- האדם. –

והאציל הפולני פוטוצקי ידוע לנו מבית חדרנו בארמונו הנפלא, במוצאי עיר שירנַבקי, שבו מאתים חלונות, והוא ואוּרווֹתיו עתה למושב שדים... הוא האציל, שהיו לו עשרת אלפים נושאי סבל ויעבדו באבן ועץ עשרים שנה רצופות לשכלל ולנטוע את גן- הקסם סוֹפיה בעיר המחוז אוּמַן . והגן הוא אחד מפלאי אוקריינה, ועוד היום יחריש וישתאה כל הבא שעריו ולא יאמין כי הוא רואה כזאת עלי אדמות. הוא, פוטוצקי, שכפריו ונחלותיו בכל חבל הארץ עלו למספר אלף שלם וימכור אחד מאלה לאחרים, לפי שמספר אלף יאָמר בנשימה אחת, לא כן המספר תשע מאות תשעים ותשעה...

וגם זאת שמעתי, כי לאותו אומן מצוין, שעשה כּוָנים למטעי הגן ולתכניתו ניקרו אחר- כך שתי עיניו, למען יהיו מעשי ידיו להתפאר רק פעם אחת בעולם ואין דומה להם. - - -            

ותתערבנה במוחי כל האגדות האלה על דבר האציל הפולני עם כבוד עושרו הרב של שמעון איש- שלום מלפנים. יחד עם ארמונו המלא כלי- כסף ויתר החמודות שבביתו, והיו לאגדה אחת חיה. ואבקש למצוא בתוי הפנים שלפנַי את חידת האיש הזה. ואמנם שמעון איש- שלום היה נשוא- פנים ומכובד על הבריות, אם גם הוּרע מעמדו כבר ובמספר העשירים בעלי המזומן לא ימָנה.

בזקנו הקצר, שכבר זרקה בו שיבה בהליכתו האטית ובדיבורו המתון לקח לב. דרכו היה שלא להתערב בעניני העיר, כגדול וכקטן; הוא היה באמת איש- שלום. בבית- המדרש הוא יושב לו תמיד על מקומו ליד ארון- הקודש, עטרת טליתו על ראשו ומתפלל בנחת, בלי אשר ישׂיח שיחות- חולין. איש לא יזיד להפריעו ולבלבלו, ולא מיבעי – לכבדו אחרי התפילה בכוס של "תיקון"  מ"הזכרת נפשות"... מעולם לא קרה שושדי תגרא, כי ידברו עליו אנשים סרה, כי ימנו את חובותיו ויאמדו את את מעמדו. הוא אינו הולך ל"שמחות" ואינו קורא עליו אנשים ב"ימים טובים" , לבד שכן אחד או שנים. את הרב דמתא יבקר רק פעם אחת בשנה, ב"ערב פסח" בבוקר, כדי למכור את חמצו, כלומר, לתת לו חצי שקלו דמי הרֶגל... גם אז הוא עושה רק את שלו לא ישתמש בשעת- הכושר לטייל את הרב הטרוד בשיחות ארוכות וקצרות כנהוג. שמעון איש- שלום אינו יודע ספר;

ואם מבין הוא מעט ב"פירוש המלות" אין זה אלא בקושי גדול, אבל על דעת כל איש לא יעלה לחשוב אותו ל"עם הארץ" ושלא לנהוג בו כבוד חברים, לא פעם ושתים קרה שבדברי ריבות גדולים וסכסוכי נחלאות ו"ירושות" פנו אליו שני הצדדים ויבקשו ממנו שיפשר ביניהם, בסומכם על יושר לבו יותר מעל "דין תורה", והוא לא ניאוֹת לקחת דבר זה על עצמו, וגם זאת לא עשה ברמוּת- לבו באיזו יוהרה, כי אם בענוה ובלי דברים הרבה. לא אחת ושתים ביקשו למנותו ל"גבאי" להשליש בידו כסף הקהילה, דבר חשוב לגבי כל איש גלוני, ודוקא בשביל שאין החשבה לקהל באותו משקל כלקיחה, והוא ניער חצנוֹ מזה... ואם הגביר דמתא מאסף לו רוב דעות לאיזה דבר, שהתעקש בו, ועושה כל אחד מאנשי בעיר כמו שנוֹח לו לגביר בזה, בשמעון איש- שלום לא ינסה דדון לבו. ואם "רבי" בא לעיר ומבקש לו תגבורת, ידוע הוא כי שמעון הולך לו בדרכו. – שמעון הלא בודאי מן החרדים היה ולא פעם אחת שמעתיו בוכה בתפילתו, ובכל זאת לא הוציא מפיו גם נדנוד רע נגד ה"חדשים", בעת שהחלו למרר את לב אנשי העיר בתהלוכותיהם, שלא נשמעו עד אז. על נקודת מבט המשכיל דמתא, שכפר בכּל והיה מוחרם ושנוא לכל, בודאי לא עמד , ובכל זאת דיבר עמו בשוּבה ונחת...

איש- שלום היה בעל אשה פשוטה. אשה שניה היא לו, והיא גבוהה ממנו ודקת- בשר. שקועה תמיד בחליבת פרותיה האדומות ובעשית הגבינה והחמאה, וגם לפעמים – דבר שאינו לכבוד כלל – במכירת אלה לאחרים... בניו, מלבד נפתלי שהזכרתי, פשוטים היו ובנותיו פשוטות וחתניו לוקחי בנותיו פשוטים. כולם היו טוחנים בריחים, מוכרי קמח ודגן ו"אנשי שוק" בפה מלא. אין ג אחד מבניו שעומד על ימינו במזרחו של בית- המדרש, ושיהיה ראוי לכך; אין גם אחד שטיפל שמעון בחינוכו ובנישואיו בחיבּה יתרה, ואין אחד בהם ששואל את פי אביו במעשיו.

בגלונה אומרים : שמעון איש-שלום אינו "מוצלח" בבניו מאשתו השניה. שמע מינה, שבבני אשתו הראשונה ראה ברכה. ובזה יכוונו דבריהם על בנו הבכור ידידיה, מושלם ועשיר מעט וגדול מאחיו , והעיקר שמקום מושבו היה בקיוב. - -                                                                  

אנו, שכבר ראינו עיירות גדולות וארצות שונות, בודאי השם קיוב אינו אצלנו מפלאי תבל. אבל ציירו לעצמכם אנשי גלונה הקטנה, פינה בירכתי הארץ המופרשה מן העולם הגדול; ציירו לכם אנשים שעיר- המחוז היא בעיניהם המדרגה היותר גבוהה ביופי ובעושר, וכל מי שבו לשם ליום אחד יש לו לספר נפלאות לחודש ימים; ציירו לכם עיר שאין גם אחד בה אשר הרחיק לנסוע יותר מעשרים מיל. ומסילת- ברזל לא היתה בימים ההם, גם היציאה לאמריקה לא נודעה, שם ארגנטינה לא נשמע עוד, וארץ- ישראל אך כאגדה רחוקה היתה : שם ישבו האבות ודויד המלך, והיום יושבים בה גם איזה יהודים ספרדים, שנושאים מצנפת אדומה על ראשם ומדבּרים בלשון הקודש...                     

וקיוב היא בירת שר- הפלך. מִשנה- למלך יושב בארמון של נחושת ודרכי חייו כמלך. אלפים רחובות בעיר, ומגדלים רבים ובתי- מקלט ובתי- תפילות שגגיהם מצופים זהב. שם רחוב אחד נפלא מאד ביפיו ואסור ליהודי לצעוד בו; ואשר ימרה את הפקודה הזאת דמו בראשו. שם יושבים כל פקידי הארץ וחשובי המלכות. שם בבתי- המשפט העליונים וראשי הצבא והרופאים לומדים חכמת הרפואה וכוהני הנוצרים לומדים את תורת דתם, ובימי התעניות ינהרו הולכי- רגל לאלפים ולרבבות להשתטח שם על קברות הקדושים...

ונהר גדול ורחב יחצה את העיר הפלאית הזאת, ועליו גשרי- ברזל תלויים באויר ואניות עוברות מתחת להם. האניות הולכות למרחקים, אל הים הגדול, ומשם אל ים אוקינוס, שמעבר השני ארצות ומלכויות שונות, וגם שם מלכים ושׂרים מדבּרים בלשונות שונות, הכל ככתוב בספרי דברי- הימים...

וקיוב ידועה לנו גם מזכרונות בני- ישראל, ממלכי הכּוּזרים ופליטיהם ומהמקרא שנאמר אז : כי מקיוֹב תצא תורה! ובקריה זו יושב ידידיה בן איש- שלום, ולבוש הוא חדשים ובא לגלונה אחת לשלוש שנים ליום- שבת אחד, לבקר את אביו. - - -

והיה לי היום הזה , מדי בואו לעירנו ליום אַגדי רב ברחשי לבי, ולא מַשתי מבית- המדרש כל השעה ההיא מחזוֹת פני הגר הזר, היושב על יד אביו ושפתותיו נעות כמתפלל, ואני מביט בו ומבקש לעמוד על אָפיוֹ.

ושמעתי אומרים, כי מידי בוא בנו זה לאביו יסגרו יחד בחדר הגדול, הנקרא אוּלם הבית, ושם ישוחחו כל היום, ואיש לא ידע מה הם משוחחים...

ושמעתי אומרים, כי ידידיה זה לא ישעה אל אֶחיו ואין לו דבר עם אחיו, ג מתנות לא יביא זולתי לילדים קטנים שבבית.

ושמעתי אומרים, כי "יראת הרוממות" לאב ביחס אל בנו הגדול. והנה זה יושב בקיוב ומדבּר בשפת הארץ, והלז בגלונה.

ושומר הוא ידידיה את מועדו לבוא לעיר אביו אחת לשלוש שנים. וכל דבר שבעולם לא יעצרהו.               

ומעשה שהיו גשמים מרובים, ארובות השמים נפתחו ויהי כמבול על פני האדמה והנהרות עברו על גדותם וישטפו חבל אדמה גדול ויקלקלו את הדרכים. – וידידיה היה אז בדרך, והוא נוסע אל אביו וישלם חמישה- עשר רו"כ במחיר מרכבה וצמד סוסים, אשר הביאוהו לגלונה; ובשלוש פעמים חמישה- עשר רו"כ כבר משיאים בגלונה הערה יתומה...

וכאשר מתה אשתו הראשונה של ידידיה ונשא אשה חדשה, שיוצאת וראשה פרוע, שלא כדת ישראל, וביקשה אשה זו למנוע את בעלה , שלא יסע מקיוב לאביו הישיש, לא שמע ידידיה בקולה.

מי הוא ידידיה? מי הוא שמעון איש- שלום? מה קשר את האב והבן יחדיו? מה נושאים הם בחוּבּם כל הימים ומה ישָמר בלבם?

הבה אספר לכם.

  

בעוברנו את גבול פלך קיוב ונבוא אל אדמת פוֹדוֹליה ונעבור את עיר המחוז הקרובה רייסין הלאה לעבר הבּוּג, נבוא לעיר רדוזין, היא עיר בינונית, יושביה כשמונה מאות משפחות עבריות וגם נוכרים בה מעט. סחר העיר הוא קטן, אבל התושבים לא יכּתבו בכתב עניים. יען יש שם גם עשירים, ופינת- בית קטנה ומעט פרנסה, אשה ובנים כבר עושים את האדם לאמיד שם. מעין רוח אילמי שורר בכל העיר, אין פרץ, אין מקרים גדולים. והדבר הזר האחד שם הוא, מה שעוד רבים שם היום מחסידי ה"בחור". ואת ה"בחור" הלא תדעו, הוא היה בחור מגושם ונושא- סבל בריחים, וגם את ה"אלף- בית" לא ידע וייקץ בבוקר אחד משנתו, כי לן בבית- הריחים לשומרו, ותהי עליו רוח חדשה ויחל להתפלל וללמוד, ויהי מקהיל קהילות ברבים ודורש, ויתפרסם ויעש נפלאות ויהי לצדיק מפורסם – למנוד לב הצדיקים בני- רבהן, שדיברו בו סרה. - -

ועוד אחת, לפני ימים רבין חי שם מעבר לנהר בפרוַר רון עשיר יחיאל מרגלית, שהחזיק בית- משרפות- היי"ש ויעשה עושר ויהי כרוזן ויפזר כסף לכל צד , בניו ובנותיו ומוּנים עלי תולע ואשתו כשרה. ואז היתה הכיכר ההיא חיה ומלאת חיים : סוחרים, עגלונים, סרסורים וגם פקידים ממונים על המס היו יוצאים ובאים. בית- המשרפות הזה לא פסק מעבודתו יומם ולילה ויעש יי"ש הרבה, והוא נתון בחביות גדולות וטעון על עגלות, שמובילות אותו למקומות הקרובים והרחוקים. ככל אשר הוסיף יחיאל להרויח כן הוסיף לפזר, אין כסף נחשב בעיניו למאומה. בבית הזה היו אצילוּת ונדיבות כאחת, שפחות ומשרתות רבות, הכל פתוח לרוָחה וכל הרוצה ליטול בא ונוטל, כרעב כשׂבע! ובית- תפילה מיוחד בנה לו יחיאל בפרורו ולוֹ מנין מיוחד, ומנגנים באים אליו בכל מוצאי- שבת וילָווּ לרוב את המלכה בתופים ובמצלתים.

ולכּל זמן. אין דבר העומד מתחת השמש! באחד הימים נשבר מעמד כל הבית הזה, באין חשבון מוֹנה הוצאותיו והכנסותיו, אכלו ביה ביחיאל קוּרצא, כי מעלים הוא המס ונתפשׂ בעוונו ונסתם המעין. ויבואו בעלי- החובות לגבות את שלהם ולא מצאו ויתמרמרו ויביאו את הדברים בערכּאות. כל קניני יחיאל נמכרו בפומבי והוא הושם במאסר , עד כי יצא דינו – ובצאתו לחופשי אחרי שנה וירחים שלושה, לא נישאר לו כי אם עורו על בשרו. רעיתו ושלוש בנותיו שראו עוני לא הבינו טיבו ותתמהנה תמוה על חזות קשה זאת, שלא ידעו פשרה...

ולשמעון איש- שלום היתה אז משׂרה קטנה בבית- משרפות- היי"ש וגם ידע לכתוֹב, ויהי עובד את אדוניו באמונה וישמור על כל שהיה תחת ידו ולא ידע כי כל הסחר הגדול עומד על עברי פי פחת. – ובבוא יום המשבר הגדול השתומם גם הוא למראה עיניו, אבל תחת להימלט מן המהפכה, כשאר העובדים הגדולים והקטנים, נשאר הוא קרוב לבית היורד וירחם את האשה ואת הבנות ואת אדוניו במאסרו, ויפקוד אותו מדי פעם בפעם.

 ובאחד הימים נשא את הבכירה לאשה, כאשר מת אביה בקשי- לבו, והיא האמינה בו כי יהיה לה לבעל.

לפני שלוש שנים לא פילל איש כי יהיה כדבר הזה. וכעבור עוד שלוש שנים כבר הגיע שמעון למעמד נכון בחיים וההצלחה האירה לו פנים.

וכעבור עוד שלוש שנים נתמנה להיות המנהל בבית- משרפות- היי"ש של האציל פוֹטוֹצקי, בכפר טלושה, ואז נטע ביתו בגלונה הקרובה, אותו בית אשר נדע עתה בחדריו ובכליו; הוא כבר החזיק את בית- המשרפות והוא הרויח הרבה והוציא הרבה.

שמעון לא היה פזרן בטבעו, רק אוהב חשבון, אבל על יד חוה אשתו הרגיש כמו טבע אחר בנפשו.

חוה צריכה היתה לראות אצלו חיים, כמו אלה שראתה אצל אביה. הוא מכבּד אותה ואת אביה באיזו יראה עילאה, והוא נושא בחוּבּו על ידי בואו בברית עמה איזו ירושה מאביה.

וחוה בחלום יפיה ירשה דבר- מה מאביה . היא אשה יושבת בגלונה ונחשבת למשפחת העשירים, והבלתי- מבינים אולי לא ידעו להבדיל בינה לבין רעוֹתיה, אך בקרב לבבה היתה כמלכה...ימי הגדולה של אביה הכּוּ שורשים בלבה וימי- המשבר הוסיפו לה , כאמור, איזה תמהון ויפי. אם הרגישה הנפש הזאת אהבה או רק קרבה לשמעון , - מי זה יבין ללב בת- ישראל מהימים ההם ומהדור הצנוע שעבר. נפשות כאלה הנן מקצת חלום בהקיץ , מקצת אגדת- עם שקרמה בשר, ובביתם שוררים חוקים ישראלים של כשר וטריפה, של חג המצות ושאר ימים טובים ושבתות. והבעל בעל ואוהב אותה בערכה; והנה גם בן להם והבן הולך ובא אל החדר, גדל ונעשה יפה . גם בידידיה, בנה היחיד, ניצוץ מאבי אמו!  

 

ימי קיץ ושובע.

והימים ההם הו פסגת הצלחתו של איש- שלום. עשרת אלפים רו"כ הרויח באותו זמן, כי עלה השער ולו הרבה יי"ש באסמיו. ואז יִפּה את ביתו מבית ומחוץ, וגם השלי את ארון כלי- הכסף היקרים, שהיו משוֹשוֹ ומשוֹש חולמת הבית. - -

עד הימים ההם היה רגיל לשבת בטלושה כל ימות החול ולבוא לביתו בגלונה כל ערב- שבת. ובהרחבת דעתו גדלו גם געגועיו ויבוא לבקר את נוהו גם באמצע השבוע, או שלח את מרכבתו להביא את חוה הכפרה עליו, והיא שמחה לסובב ולראות בחמדת הכפר, שיושב בשיפולי נהר ואיזו שלוה ונועם מרחפים עליו.

שם באגף השמאלי של חומת בית- משרפות- היי"ש פינו לה חדר מלבב, לשבת בו במנוחה, ושמעון, כשהיה מכלה עבודתו, יושב עמה ומדבר בנחת. החלון פתוח למרחבי הקיץ והמיחם של נחושת מעלה אור ומבשל את המים לחָמים.הגחלת בוערת ומאירה...

 מנוחה של אושר, תומת נפש של אשת- פלאים; ולב שמעון נמלא איזה רגש של מציאות , שלא ידעו אותה אבותיו ואבות אבותיו. איש אסיר בחבלי דת, יהודי יושב על אדמת נכר לפנינו, וחוקי החיים לא ידעו פדות ונותנים לכל נשמה את שלה. -                                 

 

היה יום חם ויפה, יום רביעי לשבוע. שמעון ציוה לרתום את המרכבה, להביא את חיה הכפרה. הרַכב כבר ישב על מושבו ויחזק ברסן הסוסים ויקפוץ שמעון לתוך העגלה לנסוע גם הוא לקחתה עליו. ארכה לו השעה, קלים היו הסוסים, ומהרה באו לגלונה. וחוה שׂמה עליה את מטפחת- הקיץ ותעל על העגלה בשמחת לב, והסוסים הפכו את פניהם טלושה. ובצאתם משער העיר והאויר קליל והשדמות נותנות ריח זחה דעתו של שמעון עליו ויצו לעגלון לפנות לו את מקומו; והוא לקח את רסן הסוסים בידו  וישרוק להם וַירוֹמוּ רגליהם ויטושו כנשרים, ושמעון מרגיש מרוֹם כוחו, כברק רצה המרכבה ותיכשל באבן במורד הדרך ותיהפך ותישבר. ויפלו היושבים בה. וחוה נפלה על מפרקתה והנפילה היתה חזקה ותפוצץ את חייה...

ויחרדו הנוסעים עד להוּמם, ויתחזקו וירימו את המרכבה וישכיבו בה את החולה, וישָאר שמעון אִתּה והרַכּב התיר סוס אחד וירכב עליו העירה, להבהיל את הרופא, והבעל כורע לשמרה. צללי ערב! וכוכב אחד עולה ברקיע ומביט לארץ בהוד עצב. חידת עולמים!

וממחרת היום כבר נחשבה חוה במתים. ויהי אֵבל גדול ובכי רב בין השכנות ורעש בעיר. טהרה! לוָיה! קבר ישראל! יתגדל ויתקדש שמיה רבא! – ושמעון הלך אחרי המיטה ונשא את צערו בדממה. אין מילים כנגד מר המות!

 

ומהימים ההם סר או הסירשמעון איש- שלום הצלחתו ממנו בידים. הוא לא חידש את שכירת בית- המשרפות, כאשר כלה המועד; וסחרו החל להתמעט ולהתקטן, עד כי כמעט חדל.

אמנם הוא נשא אשה אחרת, כדרך היהודים, ויוֹלד בנים ובנות, אבל בקרבו פנימה לא ידע נחמה, וחדר אחד בלבו סגר בעד האחרים, וישם שם זכרונות למשמרת...

בניו גדלו ויעשו איזה שינויים בקצה הבית הארוך שבתוך החצר, אבל בחדר הגדול, הפנוי אל הרחוב, לא נתן לנגוע, ויהי הכל שם מצבה לחוה. –

הוא גידל את בניו, שנולדו לו מאשתו השניה, כדרך כל הארץ אשר בגלונה, רק בידידיה היתום בחר וישלחהו לקרוב אחר, ללמדו מסחר.

וידידיה למד ועשה חיל וישא אשה ויתישב בקיוב, ובין קיוב וגלונה, הרחוקות זו מזו, קשר חיי המתה.

שמעון האב נשא בחוּבּוֹ את זכרון אשת נעוריו ובת אדוניו, וידידיה הבן, שהיה כבן שתים- עשרה שנה במות אמו, נושא את זכרונה בשאון מעשיו וסחרו.

ושניהם לא למדו ספר ושניהם לא ידעו כי על פי דינא גזירה היא על המת שישתכח מן הלב!

גזירה היא על המת שישתכח מן הלב. וצללי העבר חיים בלב שניהם, ושומרים אותם שניהם. והם מזדמנים פעם בשלוש שנים שניהם יחדיו, והצער ירים אותם ויקדש אותם. - - -             

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה